כוונת הכופה / חולין לא

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

סוגייתנו דנה באריכות במחלוקת רב ורבי יוחנן בדין נידה שטבלה באונס – האם טבילה זו מועילה להתירה לבעלה. לקראת סוף הדיון מבררת הגמרא מהי המציאות של נידה שטבלה באונס:

"היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה?    
אילימא דאנסה חבירתה ואטבלה, כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא! ועוד, בתרומה נמי אכלה, דתנן: החרשת, והשוטה, והסומא, ושנטרפה דעתה, אם יש להן פקחות מתקנות אותן - אוכלות בתרומה!   
אמר רב פפא: לר' נתן – שנפלה מן הגשר, ולרבנן – שירדה להקר".

הגמרא מציעה בתחילה להבין, כפשט הביטוי "נאנסה", שמדובר בנידה שהוטבלה בכוח על ידי חברתה. הגמרא דוחה הבנה זו משום שבמקרה כזה מודים הכול שהטבילה כשרה, שהרי "כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא", כלומר אין צורך בכוונה מצד הטובלת עצמה ודי בכך שחברתה, המטבילה אותה, תתכוון לשם טבילה.

קביעה זו, שכוונת החברה המטבילה מועילה, היא חידוש גדול, שהרי באופן פשוט נדרשת כוונתה של האישה הטובלת, ובמה מועילה כוונת חברתה?

בעל 'יום תרועה' על מסכת ראש השנה (כח ע"א) הסיק מתוך דברי הגמרא חידוש מופלג. לדעתו, אפשר ללמוד מדברי הגמרא כאן שכוונת הכופה מועילה ככוונת האדם עצמו. משום כך גם כאשר יהודי כופה את חברו לאכול מצה או ליטול לולב, מי שכפו עליו יוצא בכך ידי חובה אף שאינו מתכוון למצווה, שהרי כוונת הכופה נחשבת ככוונה גמורה לכל דבר.

אומנם ממקורות רבים עולה שלא כדבריו. כך למשל כתבו התוספות במספר מקומות (יומא פ ע"ב; עבודה זרה נד ע"א) שכאשר נוכרי מכופף את קומתו של ישראל בפני עבודה זרה אין הוא נחשב כמשתחווה לעבודה זרה, ולא אומרים שכוונת הכופה נחשבת כאילו האדם עצמו התכוון להשתחוות לעבודה זרה.

מדוע, אם כן, בסוגייתנו מועילה כוונת חברתה כאילו היא עצמה התכוונה לטבול?

נראה שאפשר לענות על שאלה זו בשני אופנים, שיש דמיון ביניהם:

א. יש לחלק בין שני סוגים של כוונה. יש כוונה שהיא גורם נפרד המצטרף למעשה, ויש כוונה שמגדירה את המעשה עצמו. כוונה במצוות (ואולי גם בעבירות) היא גורם נפרד מן המעשה עצמו, ומשום כך היא צריכה להתקיים דווקא על ידי האדם המקיים את המצווה, ואין משמעות לכוונתו של אדם אחר. אומנם כוונה בטבילה (כמו גם בשחיטה) היא כוונה שמגדירה את המעשה עצמו כטבילה (ולא כרחיצה), וממילא היא יכולה להתקיים גם על ידי גורמים חיצוניים השותפים להגדרת המעשה, כלומר כאשר החברה המטבילה רואה במעשה זה מעשה של טבילה, הוא מוגדר כטבילה, אף שהטובלת עצמה לא התכוונה לכך.

ב. כיוון שונה מעט מופיע בחידושי החתם סופר על אתר. לדבריו, הכוונה בטבילה איננה צריכה להיות של החפץ המוטבל אלא של האדם המטביל. כך למשל בטבילת כלים ברור שאן צורך בכוונה של הכלי לשם טבילה אלא בכוונת האדם המטביל. בדומה לכך גם בטבילת אדם אין בכוונת האדם הטובל אלא רק בכוונת האדם המטביל אותו (אלא שבפועל ברוב המקרים האדם הטובל הוא גם זה שמטביל את עצמו), וממילא אי אפשר להשוות זאת לדינים אחרים.