חיבת הקודש / חולין לו

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

אגב הדיון בדברי רבי שמעון בדבר שחיטה המכשירה לקבל טומאה עוסקת סוגייתנו בדין חיבת הקודש. דין זה קובע כי דבר מה שאינו יכול לקבל טומאה כשלעצמו, יכול לקבלה אם הוקדש להקרבה על המזבח. בסיום הסוגיה עומדת הגמרא על שתי השלכות אפשריות לכך – "חבת הקדש מכשרא להו ומשויא להו אוכל". כדי שדבר מה יקבל טומאה יש צורך להגדירו כדבר מאכל וגם להכשירו לקבלת הטומאה, והגמרא קובעת כי חיבת הקודש עשויה למלא את שתי הדרישות: היא הופכת חפץ רגיל (כגון עצים ולבונה המיועדים להקטרה על המזבח) לדבר מאכל, וכן מאפשרת קבלת טומאה בדברי מאכל שלא הוכשרו לקבלת טומאה.

הגמרא קובעת בפירוש שדין חיבת הקודש הוא דין תורה. ואומנם התוספות בזבחים (לד ע"א ד"ה ואפילו) קבעו שהדרשה הנזכרת בסוגייתנו היא דרשה גמורה ולא אסמכתא בלבד. את זאת אומרים בעלי התוספות בניגוד לדעת רש"י בפסחים (מו ע"ב ד"ה לפסולא בעלמא), שחיבת הקודש היא מעלה שתיקנו חכמים מפני חשיבותם של קורבנות המקדש ואינה מכשירה לטומאה מדאורייתא.

הרמב"ן בסוגייתנו (לה ע"א ד"ה ולי נראה) מציע עמדת ביניים המבוססת על ההבחנה בין שתי המשמעויות שהוצגו לעיל בדין חיבת הקודש:

"ולי נראה דעצים ולבונה לאו בני אטמויי טומאת אוכלין מדאוריתא נינהו, אלא מעלה דרבנן בעלמא היא. ומה שאמרו בשמעתין דהוי חיבת הקדש דאוריתא היינו דרשא ד'והבשר', ולרבות צריד של מנחות אתא, ועצים ולבונה אסמכתא בעלמא ומעלה דרבנן, דחיבת הקדש הכשר מים הוי דאוריתא, ואתו רבנן וגזור בה הכשר אוכל, ומעלה דרבנן הוא".

לדעת הרמב"ן הפיכת חפץ רגיל לדבר מאכל מכוח חיבת הקודש היא חידוש מדרבנן שאין לו יסוד בתורה, ואילו האפשרות שמאכל יקבל טומאה גם בלי הכשר משקה קיימת מדאורייתא. חידוש זה עולה בקנה אחד עם היסוד שהצענו בדברינו אתמול. כפי שהסברנו, משמעותה של נתינת המים היא הכנסת החפץ לעולמו של האדם, וכניסה זו היא תנאי בסיסי לקבלת טומאה. מסתבר לומר שכניסת החפץ לעולם של קדושה משמעותית לא פחות מכניסתו לעולם האדם, ואותה כניסה כשלעצמה מאפשרת קבלת טומאה בלי הכשר משקה כלל.

לעומת זאת המנחת חינוך (קמה, ו) מציע פשרה הפוכה: הפיכת עצים ולבונה לדבר מאכל מתאפשרת מדאורייתא, בעוד קבלת טומאה ללא הכשר משקה היא מדרבנן בלבד. המנחת חינוך מסביר:

"ובכל התורה כולה אוכלים ומשקים חשובים, ולפי חשיבותו כן טומאתו, דהתורה גזרה דווקא אוכלים ומשקים חשובין מקבלין טומאה... מצד הסברה דחיבת הקודש, דכיון דהוא קודש, אף על פי שאינו אוכל, מחמת חיבת הקודש הוי ליה כאילו הוא אוכל ודבר חשוב.
אבל אוכלים בלא הכשר, דהם אוכלים אך דאין מקבלין טומאה, גזירת הכתוב שצריכין הכשר משקים, בזה איני יודע כלל מה חשיבות הוא לקודש דיקבל טומאה אף שלא בא מים עליו".

המנחת חינוך איננו מתייחס לסברה שלפיה הכשר משקה מכניס את האוכל לעולם האדם, ורואה בהכשר זה גזרת הכתוב גרידא. ממילא הוא מתקשה להבין כיצד חיבת הקודש מתגברת על העדר הכשר. מנגד סבור המנחת חינוך שאין דין מיוחד של טומאה באוכלים דווקא, וטומאה עשויה לחול על כל דבר חשוב, ודבר המשתייך לעולם הקודש הוא דבר חשוב אף אם איננו אוכל.

השאלה הפותחת את סוגייתנו היא אם יש למנות שני ושלישי בחיבת הקודש, כלומר אם טומאה מכוח חיבת הקודש היא טומאה ככל הטומאות, וממילא היא עשויה 'להתקדם' בדרך של שני ושלישי, או שמא היא דין ייחודי הפוסל קודשים שנטמאו אף אם על פי גדרי טומאה וטהרה הקבועים הם לא היו אמורים להיטמא. כמובן, אם מדובר בדין ייחודי, הוא איננו מתקדם לשני ולשלישי לטומאה (יעוין עוד במקדש דוד (לז, ב) שהרחיב בכך והתלבט אם בחיבת הקודש יש טומאה או פסול להקרבה בלבד.]