מסוכנת ופרכוס / חולין לח

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה (לז ע"א) נאמר שכאשר שוחטים בהמה מסוכנת יש לוודא שהיא תפרכס בזמן השחיטה, ורק אז היא כשרה לאכילה. במשנה הובאה מחלוקת תנאים בהגדרת הפרכוס הנדרש, ובגמרא בסוגייתנו הובאה מחלוקת אמוראים משולשת בשאלת זמנו של הפרכוס:

"אמר רב חסדא: פירכוס שאמרו – בסוף שחיטה. מאי בסוף שחיטה? באמצע שחיטה, לאפוקי תחלת שחיטה דלא... אמר ליה רבא: לעולם בסוף שחיטה... 
רב נחמן בר יצחק אמר: פירכוס שאמרו – בתחלת שחיטה".

האמוראים נחלקו אם הפרכוס צריך להיות בתחילת השחיטה (רנב"י), באמצעה (רב חסדא) או בסופה (רבא). נראה שאפשר לחלק את שלוש הדעות הללו לשתי עמדות עקרוניות וללמוד מהן על שתי הבנות בדין פרכוס ואיסור מסוכנת:

א. דעת רב חסדא (אמצע שחיטה) ודעת רב נחמן בר יצחק (תחילת שחיטה) הן עמדה עקרונית אחת. לפי עמדה זו עניינו של הפרכוס להוכיח שהשחיטה היא שהמיתה את הבהמה והבהמה לא מתה מחמת סכנתה. משום כך יש להוכיח שקודם השחיטה הייתה הבהמה בחיים, וממילא מוכח שהשחיטה היא שהמיתה אותה.

מחלוקתם הפנימית של רב חסדא ורנב"י היא בקביעת הדרך להוכיח שהשחיטה היא שהמיתה את הבהמה. לדעת רב חסדא אפשר להוכיח זאת רק לקראת סוף השחיטה, משום שפרכוס בתחילת השחיטה אינו מוכיח שהבהמה לא מתה מאליה בהמשך השחיטה. לעומת זאת לדעת רב נחמן בר יצחק אפשר להוכיח זאת גם על ידי פרכוס בתחילת השחיטה, משום שכאשר יש בבהמה חיות משמעותית בתחילת השחיטה לא מסתבר שהיא מתה מאליה בהמשך.

אפשר להוכיח שלא מדובר במחלוקת עקרונית מתוך הדיון בגמרא על היחס בין סוגי פרכוס שונים. מדברי הגמרא עולה שאפשר לחלק בין פרכוס "עדיף", המועיל בתחילת השחיטה, ובין פרכוס "שאינו עדיף", המועיל רק באמצעה. הסברה לחילוק זה היא שהפרכוס הוא רק ראיה לכך שהבהמה לא מתה מאליה, ולכן אפשר לחלק בין פרכוסים מסוגים שונים.

ב. דעת רבא היא שהפרכוס צריך להיעשות בגמר השחיטה. בדברי רש"י (לח ע"ב ד"ה זה) מבואר שכוונת רבא היא שגם לאחר השחיטה צריכה הבהמה להיות בחיים למשך זמן קצר. מכך נראה שלדעת רבא תפקיד הפרכוס איננו רק לוודא שהשחיטה היא שהמיתה את הבהמה, שהרי לשם כך די בפרכוס לקראת סוף השחיטה ואין צורך שהבהמה תחיה גם אחר כך (כמו כן גם הפרכוס שלאחר השחיטה אינו ראיה גמורה לכך שהבהמה מתה מחמת השחיטה, שהרי ייתכן שמתה מאליה לאחר השחיטה).

תפקידו של הפרכוס לדעת רבא הוא לוודא שהבהמה הייתה בחיים בכל זמן השחיטה. השחיטה איננה רק האופן שבו הבהמה צריכה למות אלא פעולת 'מתיר' הצריכה להתקיים בבהמה מחיים. משום כך דורש רבא שחיי הבהמה יימשכו גם מעט אחרי השחיטה, כדי שהשחיטה תיעשה כולה בתוך חיי הבהמה, ואין הוא מסתפק בכך שהשחיטה היא שתמית את הבהמה.