|
ישראל ונוכרי ששחטו / חולין מהרב ירון בן צבי
המשנה אומרת:
"השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות – שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר – שחיטתו פסולה".
הרשב"א (תורת הבית הארוך א, א) מדייק מכאן שאם יהודי וגוי אחזו שניהם בסכין אחת ושחטו – שחיטתם פסולה:
"היו שנים אוחזין בסכין אחד ושוחטין ואחד מהן פסול לשחיטה כעו"ג... שחיטתו פסולה, שהרי לא נעשית כל השחיטה על ידי הכשר לשחיטה. הא למה הדבר דומה, לאותה ששנינו בפרק השוחט: השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו' שחיטתו פסולה... שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה".
כדבריו נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה ב, יא). ואולם השוואה זו תמוהה מעט: במשנה נאמר שדי בכך שאחד השוחטים שחט לשם דבר אסור כדי לפסול את השחיטה, משום שגם המומר שייך בדין שחיטה, אך במקרה שהביא הרשב"א היהודי – השייך בדין שחיטה – עושה את המעשה בכשרות, ואילו הגוי לכאורה אינו עושה כלום, שכן אין לו כל שייכות לשחיטה.
נראה שיש להסביר שפסול השחיטה נובע מעצם הצטרפות מעשה הגוי למעשה היהודי – אין כאן מעשה של כל אחד מהשוחטים בפני עצמו, אלא מעשה שנעשה בידי שניים, ולכן אי אפשר לראות את השחיטה כשחיטת ישראל, שכן גם הגוי השתתף בה.
|