לצעוריה קא מיכוין / חולין מא

הרב ירון בן צבי

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה, בגמרא ובראשונים נידון מקרה שבו אדם שחט את בהמת חברו לשם עבודה זרה. הרמב"ם (שחיטה ב, כא) סבור שאין אדם אוסר את שאינו שלו, ואילו הראב"ד סובר שאדם אוסר את שאינו שלו.

בסוגייתנו הועלתה הנחה שלפיה יהודי השוחט את בהמת חברו לעבודה זרה – כוונתו רק לצער את חברו ולא לעבוד עבודה זרה באמת, ולכן אף אם אמר בפירוש שכוונתו לשם עבודה זרה אין הוא נאמן והבהמה מותרת. אומנם השוחט חייב מיתה, מכיוון שאף העובד עבודה זרה על מנת להקניט מתחייב מיתה, אך הבהמה לא תיאסר משום שרק בהמה שהתכוונו בשחיטתה שתהיה לשם עבודה זרה נאסרת משום תקרובת עבודה זרה. לפי זה אפשר לומר שאף לדעת רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק, הסוברים שאין אדם אוסר את שאינו שלו, עקרונית אדם יכול לאסור את שאינו שלו, אלא שאין הוא מתכוון לעשות זאת ולכן אינו אוסר [אולם יש באחרונים (ים של שלמה, חזון איש) שדחו הבנה זו].

הסיבה להנחה זו, שהיהודי רק מתכוון לצער, היא ש'אין אדם משים עצמו רשע'. השאלה המתבקשת היא מדוע לא נאמר 'פלגינן דיבורא' ולא נאמין לפסול אותו על סמך דבריו, אבל כן נאמין – או למצער נחשוש – לעניין איסור. בתשובה לכך כתב רבי יהונתן אייבשיץ (כרתי ופלתי יורה דעה סימן ד) שהדין שאדם אוסר את שאינו שלו על ידי מעשה הוא מדרבנן בלבד, ובדרבנן יש להקל.

שותפות

לפי התוספות (ד"ה בישראל) הבהמה מותרת אפילו כשהשוחט שותף בה, משום שיש להניח שכל כוונתו רק לצער את חברו. לפי זה גם חלקו של השוחט לא ייאסר, משום שאין כאן שחיטה לעבודה זרה כלל. אולם לדעת רש"י, הרמב"ן והרמב"ם, כאשר יש לשוחט שותפות בבהמה הוא אוסר גם את חלקו של חברו.

נראה שיש להבין זאת על פי מה שאמרו התוספות (יבמות פג ע"ב) שהכלל 'אין אדם אוסר את שאינו שלו' אמור רק באיסורים התלויים במחשבה, אבל התלויים במעשה מציאותי ודאי שאוסרים, כמו בשר וחלב (בשונה, לדוגמה, מכלאיים). טעם הדבר הוא שדווקא במחשבה אין אדם אוסר את של חברו, כי איסור שבמחשבה הוא איסור שהאדם מחיל אותו, ואין לאדם כוח להחיל איסור על דבר שאינו שלו. לעומת זאת איסור שבמעשה חל מעצם הפעולה, ולכן הוא חל בלי קשר לשייכות החפץ לאדם שעשה את המעשה, כגון שפיכת חלב על בשר, שהאיסור נוצר מעצם התערבות הבשר והחלב.