פתיחה להלכות טרפות / חולין מב

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בשעה טובה ומוצלחת אנו מתחילים את לימוד הפרק השלישי במסכת – פרק "אלו טרפות". פרק זה עוסק, כשמו, בהגדרת בהמה טרפה, אשר התורה אוסרת לאכול ממנה.

איסור אכילת טרפה נזכר בתורה בפרשת משפטים:

"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ".

הפסוק עוסק במקרה ספציפי: בהמה יצאה לשדה ונטרפה על ידי בעל חיים אחר. רש"י מסביר, על פי המדרש, ש"דיבר הכתוב בהווה": כל פגיעה, ולאו דווקא על ידי בעל חיים; ובכל מקום, בין בעיר ובין בשדה; הופכת את הבהמה לטרפה.

חז"ל פירשו כי אם הנטרפת מתה – הרי היא נבלה, וברור שאסור לאוכלה. מכאן שהחידוש בפסוק זה הוא שאף אם הבהמה עודנה חיה, אם היא טרפה – אסור לאכול ממנה. הרמב"ם (מאכלות אסורות ד, ו–ט) הסביר עניין זה באריכות, וסיכם:

"וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה, מכאן אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה".

קביעה עקרונית זו, שלפיה הטרפה היא מי שעומדת למות, נוגעת למחלוקת הנזכרת בסוגייתנו – האם טרפה עשויה לחיות יותר מי"ב חודש או לא. מחלוקת זו תתבאר, בעזרת ה', בעיונים הבאים, אך כאן המקום להעיר שגם הדעה הסבורה שטרפה עשויה לחיות מכירה בכך שהמכה המטריפה היא מכת מוות. על פי דעה זו ייתכן שהטרפה תחיה למעלה מי"ב חודש, ועל כן אף אם עברו עליה י"ב חודש וטרם מתה, אין בכך הוכחה שאיננה טרפה (ראה רמב"ן ורשב"א בדף מ"ב שהסבירו כך את סוגייתנו). אך כאמור הגדרת הטרפה היא 'בהמה העומדת למות מחמת מכה', כפי שעולה מפשט הכתוב.

כאמור, האיסור לאכול טרפה מפורש בתורה. והנה בסוגייתנו נאמר:

"א"ר שמעון בן לקיש: רמז לטרפה מן התורה מנין?   
מנין?! "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו"!       
אלא רמז לטרפה שאינה חיה מן התורה מנין... דכתיב 'וזאת החיה אשר תאכלו' – חיה אכול, שאינה חיה לא תיכול, מכלל דטרפה לא חיה".

החתם סופר בחידושיו כאן דן באריכות מופלגת בדברי הגמרא הללו ומבקש להסביר את ההווה־אמינא של ריש לקיש, שהלכות טריפות הן "רמז" ואינן מקרא מפורש. החתם סופר מציע שלמרות קושיית הגמרא, ריש לקיש דבק בעמדתו שהלכות טרפה אינן אלא רמז. את זאת לומד החתם סופר מפסק ייחודי של הרמב"ם (שחיטה ה, ג):

"אע"פ שכולן הלכה למשה מסיני הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור, ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספקין מותרים כמו שיתבאר".

המגיד משנה על אתר עומד על כך שדברי הרמב"ם "סתומים" ומאריך ליישבם. החתם סופר מציע שדברי הרמב"ם מבוססים על ניסוחו הייחודי של ריש לקיש: על פי פשטם הכתובים עוסקים בבהמה שנדרסה על ידי בעל חיים ועומדת למות. אומנם יש מכות מוות נוספות המגדירות את הבהמה כטרפה, אך אלה אינן מפורשות בכתוב אלא בדרך "רמז".

כך או כך הגמרא מסיקה שהרמז שריש לקיש מדבר עליו מלמד שטרפה איננה חיה. היכן מצוי אותו רמז? הגמרא מצטטת את הפסוק מפרשת שמיני הפותח את הפרשייה העוסקת במינים המותרים והאסורים באכילה. עניין זה יידון בחלקו האחרון של הפרק. נמצא שהגמרא קושרת קשר מהותי בין הלכות טרפות – שבהן עוסק רובו של הפרק – ובין הגדרת המינים המותרים והאסורים באכילה. לאמור – אף שהטרפה אסורה לכאורה בלאו עצמאי, המפורש בפרשת משפטים, היא משתייכת בסופו של דבר למשפחה הכללית של המינים המותרים והאסורים באכילה ולאותה פרשייה שבפרשת שמיני.

לסיום נעיר שחז"ל דרשו מן הפסוק שבפרשת משפטים איסורי אכילה שאינם קשורים להלכות טרפות, ובעיקר איסור אבר מן החי ואיסור קודשים שיצאו מן המקדש או מירושלים. לא התייחסנו כאן לאיסורים אלו משום שאינם מעניין פרקנו; וראה רמב"ם בספר המצוות (לא תעשה קפא) ובמשנה תורה (בהמשך פרק ד' מהלכות מאכלות אסורות) שדן ביחס בינם ובין האיסור הבסיסי בטרפה.