ח"י טרפות נאמרו למשה בסיני / חולין מג

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

גרסינן בגמרא בדף מב ע"א:

"דתנא דבי ר' ישמעאל: 'בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל' – אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני".

גם במשנה הפותחת את הפרק נמנו שמונה עשרה טרפות, אך חידושו של רבי ישמעאל הוא שכל שמונה עשר הפרטים נמסרו למשה בסיני.

ניסוח שונה מעט מצוי בדבריו של עולא בסוגייתנו:

"ח' מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני".

בשונה מרבי ישמעאל, המפרט שמונה עשרה טרפות, מונה עולא שמונה אבות טיפוס של טרפות, ולדעתו הטרפות למיניהן ולגוניהן (ראה רמב"ם הלכות שחיטה י, ט שמנה בסיכומו של חשבון 70 טרפות) נכללות באותן שמונה קטגוריות. בלשונו של הבית יוסף (יורה דעה סימן כט):

"וכשנזכיר פרטי הטרפות תמצא איש איש על דגלו לבית אב של אחת משמנה מיני טרפות הללו".

כפי שראינו אתמול, טרפה היא בהמה שנפגעה במכת מוות ואין לה סיכוי להמשיך לחיות. לאור הגדרה בסיסית זו התקשו ראשונים ואחרונים בדבריהם של רבי ישמעאל ועולא: מה צורך יש במניין מדויק ומדוקדק של טרפות המסור למשה בסיני?! סוף סוף מדובר בשאלה מציאותית גרידא – האם מכה כגון זו היא מכת מוות שאין לה רפואה, ואפשר להשיב עליה על פי תנאי השטח שבפני המורה (או חכמי הרפואה בני דורו), ואין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה.

כבר הרמב"ם נדרש לשאלה זו והשיב עליה תשובה נחרצת. הרמב"ם סוקר את הלכות טרפות על פני חמישה פרקים ארוכים בהלכות שחיטה, ובסיומו של הדיון (י, יב–יג) קבע:

"ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות.        
וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה, אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר 'על פי התורה אשר יורוך'".

הרמב"ם סותם את הגולל על דיון הלכתי עכשווי בהלכות טרפות. הוא קובע בפירוש שאף אם תימצא תרופה לאחד ממיני הטרפה, או לחלופין תימצא מכה המסכנת את הבהמה, אין להתחשב בכך הלכה למעשה.

דברי הרמב"ם התקבלו להלכה על ידי הפוסקים לדורותיהם. נעיין למשל בתשובתו העכשווית של הרב משה פיינשטיין (אגרות משה חושן משפט ב, עג):

"דהרי כל עניני מחלות ורפואתן אינם דברים קבועים בכל ימות העולם, דהרבה דברים טבעיים נתחלפו וכמו כן שייך שישתנו גם במחלות ורפואות, מה שאין כן בטריפות שמנו בריש פרק אלו טריפות... אי אפשר לפרש שהוא כפי כל זמן וזמן דהא דיני טרפות לאכילה הם קבועים לעולם... ולכן ניחא מה שנאמרו למשה בסיני כל הפרטים כדאמר עולא בחולין דף מ"ג ע"א שמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיני...            
ומפורש זה ברמב"ם פרק י' מהלכות שחיטה... שלשון זה משמע שאף שהאמת בזמן ההוא כפי שידוע מדרכי הרפואה, לא נשתנה הדין, דבשביל זה באה ההלכה שלא תלוי במה שיאמרו חכמים שבזו תהא חיה ובזו לא תהא חיה אלא כפי שהיה בשעת מתן תורה, דמה שהיה אז אין כמוה חיה נאסרה לעולם אף כשישתנו הטבעיים, ומה שהיה כמוה חיה כשרה אף כשישתנו הטבעיים".

בהמשך דבריו שם מסביר הרב פיינשטיין שגם הרמב"ם בשעתו (וגם הוא עצמו בדורנו) איננו מתכחש לממצאים הרפואיים. אדרבה, הוא מקבל אותם ואת נכונותם, אך סבור שהם אינם משפיעים הלכה למעשה על הלכות טרפות (את זאת אומר הרב פיינשטיין בניגוד לאלה הטועים לחשוב שהממצא הרפואי בוודאי מוטעה, שהרי הוא סותר את דברי חז"ל; ועל כך נרחיב בעז"ה בהזדמנות אחרת).

קביעה יסודית זו של הרמב"ם, שאחריה נמשכו הפוסקים בכל הדורות, מקשה מאוד על הקפדה בהלכות טרפות במציאות המודרנית. בעולמנו המודרני בעלי החיים ברפתות ובלולים עוברים טיפולים רפואיים שונים, הכוללים לא פעם, ניתוחים וזריקות. מבחינה רפואית טיפולים אלה נועדו להאריך את חייה של הבהמה ולשפר את איכות חייה. דא עקא, יש מן הטיפולים הכרוכים בפעולות שעל פי ההלכה מגדירות את הבהמה כטרפה. משגיחי הכשרות מוכרחים לרכוש מיומנות מיוחדת במעקב אחר הטיפולים הללו, וכאמור, זהו אחד האתגרים המרכזיים בשמירת הכשרות כיום.