הוראת חכם / חולין מד

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו מובאת מחלוקת אמוראים ביחס להגדרת הטרפה 'פסוקת הגרגרת' – האם הכוונה לפסוקה ברוב עובייה (שיעור קטן, וממילא גם מחמיר) או דווקא לפסוקה ברוב חללה (שיעור גדול ומקל יותר). לאחר המחלוקת מובא סיפור של פסיקת הלכה למעשה בשאלה זו:

"ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב, יתיב וקא בדיק לה ברוב עוביה. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לימדתנו רבינו ברוב חללה! שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה, בדקה ברוב חללה ואכשרה, וזבן מינה בתליסר איסתירי פשיטי בישרא".

על פי הסיפור, רב חשב בתחילה שיש לבדוק את הגרגרת ברוב עובייה, ולאחר שתלמידיו העירו לו שהוא לימדם אחרת שלח את הבהמה לרבה בר בר חנה, שבדק אותה ברוב חללה והכשירה, ואף קנה ממנה לעצמו. הגמרא מעלה שלוש בעיות העולות מתוך התנהגותו של רבה בר בר חנה:

א. חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, וכיצד התיר רבה בר בר חנה אחרי שרב אסר?         
ב. אין ראוי לאכול מבהמה שהורה בה חכם, וכיצד אכל רבה בר בר חנה מבהמה זו?        
ג. לא ראוי שדיין שהתיר דבר יקנה ממנו, משום שהדבר מעורר חשד שמא התיר כדי שימכרו לו בזול, וכיצד קנה רבה בר בר חנה מן הבשר?

נפתח את הדיון בבעיה השנייה – אכילת בהמה שהורה בה חכם. הגמרא דורשת שהנביא יחזקאל החמיר שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם, ומשמע שהיא מבינה שכך ראוי לכל אדם (או לפחות לתלמיד חכם) לנהוג. כך פסק גם הרמ"א (יורה  דעה קטז, ז) למעשה, ש"בעל נפש לא יאכל ממנה". הגמרא מיישבת את התנהגותו של רבה בר בר חנה תוך סיוג של דין זה:

"הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה – אגמריה סמך".

האיסור בבהמה שהורה בה חכם הוא דווקא כאשר ההוראה הייתה מסברה, ולא כאשר היא מבוססת על מסורת הלכתית.

מהי משמעותו של חילוק זה? רש"י (ד"ה דתליא) הסביר ש"התם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא" – בסברה מקומית של חכם יש חשש שמא הוא טועה, ולכן אין לסמוך על כך, בניגוד למסורת הלכתית, שבה אין חשש טעות.

אומנם בעלי התוספות (ד"ה היכי) מעירים שסברת "אגמריה סמך" מופיעה גם בגמרא בנידה (כ ע"ב) ביחס לבעיית "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר". בפשט הגמרא שם (וכן מבואר בתוספות שם) מבואר שהחכם השני אינו רשאי להתיר מסברה, אך מותר לו להתיר כאשר הוא סומך על מסורת הלכתית. טעמו של דין "חכם שאסר" נתון במחלוקת ראשונים (עי' רש"י בנידה שם ורשב"א כאן), אך לכל הדעות אין הוא נובע מחשש לטעות של החכם השני, וממילא קשה להבין מדוע יש חילוק בדין זה בין סברה ובין גמרא.

משום כך נראה שאפשר לבאר את החילוק באופן אחר מרש"י (אשר הוא, לשיטתו, פירש אחרת את הגמרא בנידה כ ע"ב). נראה שכאשר חכם מורה מגמרא אין כאן 'הוראה': עניינה של הוראת חכם הוא יצירה של פסיקה חדשה מתוך ניתוח חדש של המציאות או דימוי מילתא למילתא, והעברת המסורת ההלכתית מדור לדור איננה נחשבת הוראה אלא פעולה טכנית של העברת מידע על גדרי האסור והמותר, ולא חלים עליה דינים של 'הוראת חכם'.

השלכה נוספת לסברה זו אפשר לראות בדברי השולחן ערוך. בגמרא נאמר במספר מקומות שאסור לתלמיד להורות הלכה במקום רבו, וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רמב, ד), אך השולחן ערוך (שם, ט) מסייג הלכה זו:

"יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו, רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מילתא למילתא מעצמו".

לפי זה העברת הידע ההלכתי כשלעצמה אינה נחשבת הוראה, ועל כן היא מותרת גם במקום רבו, ודווקא דימוי מילתא למילתא, היוצר הוראה חדשה, הוא שנאסר.