גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תקכ"א מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף מד ע"ב

"איזהו תלמיד חכם זה הרואה טריפה לעצמו" - שמחמיר בהוראה או שמשתמש בכוחא דהיתירא

אמר רב חסדא, איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו, ואמר רב חסדא, איזהו שונא מתנות יחיה, זה הרואה טרפה לעצמו, דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא, כל מי שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש תלמידי חכמים, עליו הכתוב אומר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", רב זביד אמר, זוכה ונוחל שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא וכו' (מד:). ופירשו בתוס' (ד"ה איזהו): "איזהו תלמיד חכם" - "דמהדרי ליה אבידתו בטביעת עין, זה הרואה טרפה לעצמו", ומובן היטב על פי דברי רש"י בזה, וז"ל: "זה הרואה טרפה לעצמו, כשנולד ספק טרפות בבהמתו, ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר, ואינו חס עליה ואוסרה", דת"ח זה אינו חס על ממונו ואוסרה, ולכן יש להאמינו שלא יגע בחשש איסור ממון שאינו שלו, ועל כן יש להאמינו בטביעות עין שהוא ממונו.

ואמנם כן פירש רש"י בהמשך הגמרא: "איזהו שונא מתנות יחיה הרואה טרפה לעצמו", וז"ל: "הרואה טריפה לעצמו - ודאי שונא מתנות אחרים הוא, שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר". וכמו כן פירש"י על ההמשך: "כל מי שקורא ושונה ורואה טריפה לעצמו וכו' עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל": "דכיון דעל שלו אינו חומד כל שכן שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול", ולכן נאמר בו "יגיע כפיך כי תאכל", שלא יאכל רק יגיע כפיו ולא של אחרים.

התשב"ץ בספרו 'יבין שמועה' (הל' טריפות הריאה פ"א) הרבה להקשות על דברי רש"י, והרי קושייתו הראשונה: "ורש"י ז"ל פירש, הרואה טריפה לעצמו, שרואה בה טעם לאיסור ואינו חס על ממונו ואוסרה. ואינו נראה זה הפירוש, שאם היא אסורה למה לא יאסרנה, ומה חשיבות יש במי שאינו אוכל איסור, וכי האוכל איסור אין בו דבר אחר אלא שאינו ת"ח, והלא רשע הוא". אכן התירוץ לקושיא זו מצינו ב'שיטה מקובצת' על מכילתין בשם תוספות חיצוניות ותוס' רבינו פרץ, וז"ל: "זה הרואה טריפה טריפה לעצמו, שאותו ודאי אינו אוהב ספק איסור, והרואה טריפה לעצמו, רצ"ל אף במקום שאחרים נוטים להיתר, דאי פשוט דבר לאיסור מאי רבותיה", והיינו, דמיירי כשיש רבים שנוטים בשאלה כזו להיתירא, ובכל זאת הוא מתרחק משערי היתר (ע"ע 'פתח עינים' להחיד"א כאן).

והתשב"ץ מביא שם פירוש אחר, וז"ל: "וקיבלתי פירושו מאבא מארי ז"ל שהוא רואה טריפה לעצמו ומתירה מתוך פלפולו, וזהו דבר של חשיבות, ונקרא תלמיד חכם, כמו שאמר רבא בפרק השוחט (כח:) חכים יוסף ברי בטריפות כרבי יוחנן, וכן בפרק ואלו טריפות (נ.) אמר לרב משרשיא חכמת בטריפות כרבי יוחנן, והחכמים היו משתבחין כשהיו רואין טעם להתיר בטריפה... ולא כל אדם יש בו חכמה למצוא טעם להתיר בספק טריפות, ובזה היו בודקין התלמידים אם הגיעו להוראה אם לא, כמו שאמר בפרק גיד הנשה (צה:) על שמואל שרצה לבדוק רבי יוחנן אם הוא חכם, שדר ליה תליסר גמלי ספקי טריפתא, ועל זה אמר רבי יוחנן אית לי רבה בבבל, וגדולי החכמים היו חוששין לסמוך על חכמתם, כמו שאמרו בראשון מסנהדרין (ז:) רב אשי כי הוה אתי טריפתא לקמיה הוה מייתי להו לכולהו טבחי דמתא מחסיא, אמר כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא. אם כן יפה אמר רב חסדא איזהו ת"ח זה הרואה טריפה לעצמו, שאינו צריך להראותה לאחרים אלא מתוך חכמתו הוא כדאי להתירה, ואילו היה לאיסור היה אומר איזהו חסיד זה המוציא טריפה לעצמו מתחת ידו, או איזהו ירא שמים, וענין ת"ח אינו אלא להראות כוחא דהיתרא, כי האוסר אינו מראה בה חכמה, וכן זהו 'שונא מתנות', שהצדיקים חסים על ממונם, כמו יעקב שחזר על פכים קטנים כדי שלא יצטרך לבריות כמו שנזכר בפרק גיד הנשה (צא.) וכו'... וכן זהו 'יגיע כפיך כי תאכל', כי מתוך שיגע בתורה ומצא טעם להתיר הוא אוכל, והחכמים היו משתבחין כשהיו אוכלין בהיתר מתוך הוראתן במה שהיו אוסרין אחרים, כמו שאמרו בפרק אלו טריפות (נט:) בענין תרבא דעזא כרכוז שקל רב שמואל בריה דרב אבהו אכל מיניה, קרי אנפשיה (משלי יח, ב) 'מפרי פי איש תשבע בטנו', לפי שיודע בחכמתו שהיא חיה, והיו מסתפקין בו חבריו שהוא בהמה וחלבו אסור... וגם מעניינו אנו למדין שלא אמר רב חסדא דברים אלו אלא על ת"ח המורה להתיר, שזה נסמך למעשה של רבב"ח בפסוקת הגרגרת דבדקה ברוב חללה ואכשרה, אע"פ שהיה רב מסופק בה מפני שהיתה פסוקה ברוב היקפה, והוא הכשירה, לפי שלא נפסקה ברוב חללה, וזבין מינה בתליסר אסתירי פשיטי, וכן נאמר שם דרבה שרא טריפתא וזבין מינה בישרא, ועל זה נסמכו דברי רב חסדא, ועל זה אמר שהוא זוכה ונוחל שני עולמים, העוה"ז שהוא אוכל נכסיו, והעוה"ב שאינו צריך לגזול ולחמוד ממון אחרים, ולמדנו מכאן שאע"פ שהממונה לבדוק בהמות הוא יר"ש, שהרי לא נתמנה עד שהוחזק חבר, אפילו הכי צריך שיהא חכם בטריפות, כדי שלא יבוא לאסור את המותר מתוך יראת שמים ויבוא להפסיד ממונן של ישראל. והחכמים היו חוששין לזה, ועעו"ש ב'יבין שמועה' (שורש פירוש זה מצינו כבר בחידושי הרא"ה כאן, פי' הר"ן על הרי"ף בסוגיין, וע"ע מהרש"א כאן; של"ה הק' מס' שבועות פרק נר מצוה אות מז; מרכבת המשנה עמ"ס אבות לר"ם אלשקר זצ"ל אבות פ"א מי"א; מדרש שמואל על אבות פ"א מ"י בשם הר"ם אלשקר).

הרי לנו ב' פירושים הפכיים בביאור הענין של "הרואה טריפה לעצמו": לשיטת רש"י ודעימיה (עי' שיטמ"ק עוד ראשונים שביארו כן) הכוונה היא לחומרא שרואה טריפה גם לעצמו, והיינו, שמחמיר גם לעצמו, ולדעת אביו של התשב"ץ ודעימיה הכוונה היא להיתירא, ורואה טריפה לעצמו, היינו "שאינו צריך להראותה לאחרים אלא מתוך חכמתו הוא כדאי להתירה", וזה מורה שהוא ת"ח, כי מחמת שהוא ת"ח יש לו כוחא דהיתירא, וכלשונו: "כי האוסר אינו מראה בה חכמה", כי יתכן שמפאת חוסר ידיעה לנכון הוא נוטה להחמיר.