|
אזור אישי מול אזור משותף / רפי זברגרערכין כז ע''א-ע''ב
הקדמהלמדנו בפרק הקודם, כי אדם המקדיש שדה אחוזה (שדה שירש אותה) בזמן שאין היובל נוהג, מכריזין על השדה שהיא עומדת לפדיון, ומבצעים מעין מכרז. בתהליך זו השדה נפדית בערך הגבוה ביותר אשר יוצע באותו מכרז. אמר אחד: הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחד אומר בעשרים, ואחד אומר בשלשים, ואחד אומר בארבעים, ואחד אומר בחמשים. כדרכו של מכרז, אנשים כל הזמן מעלים את המחיר, כך שהיו חמשה אנשים, הראשון הכריז כי מוכן לפדות את השדה בעשרה סלעים, השני בעשרים, עד לחמישי בחמישים סלעים. חזר בו של חמשים - ממשכנין מנכסיו עד עשר. פוסקת המשנה, כי אם האחרון חזר בו מהצעתו, הרי הוא מתחייב לשלם עשרה שקלים, שהיו הסכום העודף על ההצעה הנמוכה ממנו. פסק זה מסתמך על הכלל ''אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'', ולמרות שהוא רק ''אמר'' הצעה, ולא ביצע פעולת קניין, עצם האמירה נחשבת לקנין, והוא כבר התחייב בסכום זה. חזר בו של ארבעים - ממשכנין מנכסיו עד עשר. אם לאחר שהאחרון חזר בו, גם המציע ארבעים סלעים חזר בו, הרי שהחוב שלו הוא אותם עשרה סלעים, שהוא הציע יותר מהמציע שלפניו (שלושים שקלים). לכן לאחר שהראשון נתן עשרה סלעים, גם הוא חייב לתת עשרה סלעים. חזר בו של שלשים - ממשכנין מנכסיו עד עשר. כנ''ל אם לאחר מכן חזר בו המציע שלושים סלעים – מתחייב גם בעשרה סלעים. חזר בו של עשרים - ממשכנין מנכסיו עד עשר. אותו כנ''ל אם לאחר מכן, חזר בו גם המציע עשרים סלעים – גם הוא מתחייב ''רק'' בעשרה סלעים. חזר בו של עשר - מוכרין אותו בשוויו, ונפרעין משל עשר את המותר. אם לאחר שחזרו בהם ארבעת המציעים האחרונים, גם הראשון שהציע עשרה סלעים חזר בו, הרי מכריזים שוב הכרזה חדשה, ומנסים למכור את השדה בשוויה. אותו ראשון שחזר בו, מתחייב לשלם את ההפרש בין המחיר שהשדה נמכרה, לאותם עשרה סלעים שהוא התחייב עליהם.
הנושאבתחילת הגמרא רב חסדא סייג את דין המשנה: אמר רב חסדא: לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו, אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשין ביניהן. רב חסדא אומר כי הדין שהמציע האחרון חייב לשלם רק עשרה סלעים, הוא רק במקרה וכל הארבעה שלפניו לא חזרו בהם. אבל אם המציע האחד שלפניו גם חזר בו (הצעה על ארבעים סלעים), הרי שבעשרה שקלים שבין שלושים לארבעים סאה, מתחלקים ביניהם השניים האחרונים. ולכן, המציע האחרון מתחייב לשלם חמשה עשר סלעים (עשר ''שלו'', ועוד חמש – חצי עם השני), והמציע שלפניו מתחייב לשלם ''רק'' חמשה סלעים. תנן: חזר בו של ארבעים - ממשכנין עד עשר, אמאי, ליתן בר חמשין בהדיה? למדנו במשנה, כי אם המציע ארבעים חזר בו, הוא מתחייב לשלם עשרה סלעים, ההפרש בין הצעתו להצעה של שלושים. אבל קשה, שהרי לפי רב חסדא אמורים לחלק עשרה סלעים אלו, בינו לבין המציע חמישים! דליכא בן חמשים. עונה הגמרא, כי מדובר שהמקרה הזה עוסק שהמציע ארבעים היא ההצעה הגבוהה ביותר, ואין הצעה של חמישים. חזר בו בן שלשים - ממשכנין מנכסיו עד עשר, אמאי, וליתן דבן ארבעים בהדיה? אותה שאלה לגבי מקרה שחזר בו המציע שלושים, מדוע מתחייב עשרה סלעים, הרי יש לחלקם עם המציע ארבעים? דליכא בן ארבעים. גם כאן אותה תשובה: מדובר כשהמציע שלושים הציע את ההצעה הגבוהה ביותר, ואין הצעות לארבעים ו/או חמישים. חזר בו בן עשרים - ממשכנין מנכסיו עד עשר, אמאי, ליתן דבן שלשים בהדיה? דליכא בן שלשים. שוב מהלך דומה גם לגבי חזרתו של המציע עשרים סלעים, וגם אותה תשובה. אי הכי אימא סיפא, חזר בו של עשר - מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל עשר את המותר, ליתב דבן עשרים בהדיה? ולשאלה האחרונה מהחלק האחרון של הקטע: אם חזר בו המציע עשרה סלעים, פסקנו שהוא משלם את ההפרש בין הצעתו למחיר שהשדה נמכרה בפועל. מדוע הוא משלם את כל ההפרש, יש לשתף גם את המציע עשרים סלעים? וכי תימא הכי נמי דליכא בן עשרים - אי הכי נפרעין משל עשרה, נפרעין ממנו מיבעי ליה? דוחה הגמרא אפשרות לענות כמו בקטעים הקודמים, שאין מציע של עשרים סלעים, כי אז לשון המשנה קצת קשה. שהרי אם הוא מציע יחיד, המשנה הייתה צריכה לכתוב נפרעים ממנו, ולא נפרעים משל עשרה (משמע שיש עוד...) אלא אמר רב חסדא: לא קשיא כאן בבת אחת, כאן בזה אחר זה. לאור כל השאלות הללו, מחדד רב חסדא את הסתייגותו על המשנה רק במקרה וכולם חזרו בבת אחת, יחדיו. במקרה זה באמת "משלשין ביניהם'' כמוסבר לעיל, אך אם חזרו בזה אחר זה, הרי כל אחד משלם עשרה סלעים. שהרי לדוגמא, בזמן שחזר המציע חמישים, עדיין ארבעים לא חזר, ולכן אין לו ''שותפות'' בחלק של הארבעים, וכן הלאה בכולם. תניא נמי הכי: חזרו כולן כאחד - משלשין ביניהם. והא אנן תנן: ממשכנין מנכסיו עד עשר, אלא לאו שמע מינה, כדרב חסדא שמע מינה. מוכיחה הגמרא את דברי רב חסדא, לאור לשון ברייתא השונה מלשון משנתנו. בברייתא כתוב ''משלשין ביניהם'' (כלשון רב חסדא) ובמשנה כאמור כתוב בכולם (חוץ מהאחרון) "ממשכנין מנכסיו עד עשר", על כורחך יש לחלק ולומר כי המשנה עוסקת במקרה שחזרו זה אחר זה, ובברייתא מדובר שחזרו ביחד.
מהו המסר?למדנו היום להבדיל בין ''חלק משותף'' לבין ''חלק אישי''. למציע האחרון שהציע חמישים סלעים, יש ''חלק אישי'' באותם עשרה סלעים שרק הוא הציע. בכל שאר ההצעות, ישנם חלקים משותפים של מספר מציעים. עיקרון זה חשוב מאוד בכל קבוצת אנשים המחוברים זה לזה, וכמובן גם במישור המשפחתי וכן בזוגיות של כל בני זוג. כדאי ורצוי להבחין בין נושאים הקשורים לכל חברי הקבוצה/המשפחה/הזוג בהם פועלים ביחד, במשותף בהרמוניה ובשמחה, לבין נושאים שהם אישיים לכל אחד מבני הקבוצה, בהם יש טריטוריה אישית, "שאין האחרים נוגעים בה".
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |