גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תקכ"ב מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף מו ע"א

בענין הפלוגתא אם בעת צרה נכון שמנהיגי ישראל ישארו שם או עליהם לברוח משם

מסופר בגמרא (מו.): "ההוא פולמוסא ("חיל השלטון". רש"י) דאתא לפומבדיתא, ערקו (-ברחו מפניהם) רבה ורב יוסף, פגע בהו ר' זירא ("רבי זירא לא היה צריך לברוח, דאביו גבאי של מלך היה, דנהג בגבואתא תליסר שנין כדאמר בפרק זה בורר [סנהדרין כה:]". תוס'), אמר להו, ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה ("ערוקאי - גמירו מינאי הא מילתא כזית שאמרו במקום מרה יהא". רש"י), רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיא חיה, אמר רב פפא הלכך בעינן כזית במקום מרה ובעינן כזית במקום שהיא חיה". ביאור דין זה, דהנה אחת מהטריפות שנמנית במשנה (מב.) היא: "ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום", ואמנם שנינו (נד.): "ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית" הבהמה כשרה, ועל כך נחלקו איפה נשתייר כזית זה, במקום מרה או במקום שהיא חיה (ועי' רש"י ד"ה במקום), ולמעשה נקטו בגמרא להחמיר שישתייר כזית בשני המקומות. והלכה זו, שכזית שאמרו במקום מרה, אמרה רבי זירא לרבה ורב יוסף כשברחו מחיל השלטון, ומובן שיש להבין שייכות הלכה זו לבריחתם. וידועים בזה דברי רבינו ה'חתם סופר' זצ"ל אשר העלה על גבי הכתב, ונדפסו בשם 'ספר הזכרון', ובו זכרון דברים ממאורעות מלחמות וניסים ונפלאות שנתרחשו בסביבות עיר פרעשבורג בשנת תקס"ט, משולב בדברי מוסר חידושי הלכות ואגדות שאמרם באותה תקופה, כאשר חלק מן הזמן נאלץ לברוח ולהסתתר מחוץ לעיר (הדברים נדפסו גם בדרשות חת"ס, דרוש לח' תמוז שנת תקס"ט), ואלו הם דבריו הקדושים והנפלאים:

"הנה בשיעורא דיומא למדנו בחולין פרק אלו טריפות, 'הנהי פולמסא דאתי לפומבדיתא ערקו רבה ורב יוסף, פגע בהו רבי זירא א"ל ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה, והוא תמוה מה ענין זה למה שהם ערוקאי, אבל ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה, כי שמעתי פה רבים אומרים כי בהיות ק"ק פראג במצור זה כמו לפני ס' שנים, רצה הגאון מהו' יחזקאל ז"ל (-בעל ה'נודע ביהודה' זצ"ל) לצאת חוצה, ולא הניחוהו מנהיגי העיר, והנה מה שרצה הוא לצאת חוצה מובן הוא, כי אין לעמוד במקום סכנה, שלא ינוכה לו מזכיותיו לכל הפחות, והם לגרמייהו עבדו שלא הניחוהו, כי רצו שיהיה מגינם אצלם, וכן ראוי למנהיגם של ישראל למסור נפשו ולהשליכו מנגד עבור עמו, ולא להניחם בסכנה ולצאת להמלט על נפשו לחוד".

"אמנם כן ראיתי רבים חולקים, כי בהיות ק"ק מענץ במצור לפני איזה שנים שלחו את גאונם הגאון מהו' חיים הרש זצ"ל (-הגאון רבי נח חיים צבי זצ"ל נתקבל אח"כ לאב"ד אה"ו בעמ"ס 'עצי ארזים' ועוד)  לפרנקפורט, וכן עשו אנשי ק"ק קאבלענץ לרבם מהו' זיסקינד גנדרש ז"ל (-הגאון רבי חיים לייב זיסקינד זצ"ל בעמ"ס 'מקור חיים' ו'תפארת ישראל' על הל' נדה)... וכשבא פרנקפורט במצור שלחו מורי הגאון בעל הפלאה ז"ל לק"ק הענויא, כי למה יהיה להם למושא כבד בעת צרותם, והלא גם במקום שהוא שם יתפלל עליהם ויגן ויושיע בכל האפשרי, ומה להם אם גם הוא יצטער, עוד זאת יש בזה סגולה, כי בטלטול גדול העיר ינוצח השונא, על דרך הרמז 'ויהי בנסוע הארון' (במדבר י, לה), שהוא התלמיד חכם (עי' יומא עב:), על ידי זה 'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך', ואם כן העולה מזה, כי יש כאן מחלוקת בין הנהגת מנהיגי ק"ק פראג להנהגת הקהילות הגדולים האלו אשר זכרתי".

"ואחר העיון נראה כי מדרשים חלוקים הם, דאמרו חז"ל פ"ק דברכות (ה:) דאמר ליה רבי חנינא לרבי יוחנן הב לי ידך, יהיב ליה ידיה ואוקמיה, ומקשה הש"ס: 'ולוקמא איהו לנפשיה', ומשני: 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', מזה נראה עצה טובה לשלוח הגדול חוצה, שלא יהיה גם הוא חבוש עמהם בסכנה, ואז יהיה תפילתו עליהם יותר נשמעת, מאשר תהיה אם נוגע גם לעצמו, ומדת הדין מתוח גם עליו...".

"אמנם גם מנהיגי ק"ק פראג יש להם על מה שיסמוכו, דכתיב (בראשית כא, יז) גבי ישמעאל: 'כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם' ופירש"י עפ"י מדרש, דאע"ג דגם הגר התפללה, מכל מקום לא שמע אלא לקול הנער, משום דאינו דומה תפילת אחרים בעד החולה, לתפילת החולה בעד עצמו, שהיא עושה רושם יותר למעלה, נמצא לפי זה יותר הגון שישאר המגין עם עמו, ויהיה גם הוא עמם בצרה, ותהיה תפילתו יותר מקובלת".

"ונבוא אל המאמר שהתחלנו בו, בהקדים כי דעת רשב"א וסיעתו, כי טריפת הכבד אינה מפאת עצמה, כי אם משום הגנה על המרה שלא תשתפך בגוף, והנה כל נגע ומחלה יכונה בשם מרה, כי פ"ג חלאים תלויים במרה (עי' ב"ק צב:), ואפילו מכת חרב כתיב (ש"ב ב, כו) 'הלנצח תאכל חרב וכו' כי מרה תהיה באחרונה', והשתא נבוא אל המכוון בעזה"י, דרבה ורב יוסף ברחו מפני הפולמסא, ועזבו בני העיר בסכנה ומלטו להציל נפשם, ואמר להם רבי זירא: ערוקאי, לא נכון לעשות כן, כי 'כזית שאמרו במקום מרה', רצ"ל, כזית הכבד שיגן, צריך שיהיה במקום המרה והצרה, ושם יגן, ולא שיברח אל מקום חיותו. ומסיק הש"ס על זה, רב אדא בר אהבה אמר, לא כי אלא 'כזית שאמרו במקום חיותא', רצ"ל, שלא ישאר המגין עמם במקום מרה שלהם, אלא ינוס למקום חיותא, שלא יהיה הוא חבוש, ומשם יזרח אורו לישרים להאיר לארץ ולדרים" וכו', עעו"ש.

ואמנם החת"ס בחידושיו כאן על מכילתין כתב על כך בקצרה, בזה"ל: "ובדרוש אמרתי, שרמז להם שלא יברחו הצדיקים ויניחו העם בצער, כי כזית ההגנה צריך להיות במקום מרה וצרה, ולא שיניחו העם, והם יברחו למקום חיותא, ואינהו סברו, אדרבה, כשהמגינים במקום חיותא יכולים להתפלל ולהשתדל, משא"כ כשהם עמם בצרה, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".

כעין זה ובסגנון שונה ביאר הגאון הר"ר יונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו 'כרתי ופלתי' (פלתי סי' מא סק"א), וז"ל: "ובדרוש אמרתי דרך צחות בגמרא 'האי פולמסא דאתא לפומבדיתא, ערקו ביה רבה ורב יוסף' וכו'... דמה ענין זה לבריחתם ממס המלך, אבל הענין לפי פשוטו, דלכך בעינן כזית במקום מרה, משום דשם תלוי חיות הגוף, ואף דאין לך גרוע יותר ממרה, וממש כל חולי ומחלה תלויה במרה... מ"מ כך היא, במקום משפטו שם פעלו לטוב, במקום הרע שם הטוב תמיד, וכך חכמתו בטיב הבריאה, ומשה קבור בפעור, וכן כולם זה לעומת זה. והנה הם רצו לברוח לא מחמת מס... רק לא רצו ללמוד תורה במקום גזרת המלך וצרת ישראל, והיה קשה להם ללמוד תורה שם, אמר להו רבי זירא שאין לעשות כך, וכך הוא המדה כמו שאמרו (עי' תנדא"ז פ"ד) 'מיום שחרב בית המקדש נגזר ללמוד תורה מתוך צער וטירוף ודוחק', והראייה 'כזית שאמרו' שתלוי בו החיות הכבד 'במקום מרה הוא', וק"ל".