טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

זכרים המנגחין זה את זה אין חוששין משום ריסוקי אברים – כבש הבית

"אמר רב הונא: זכרים המנגחין זה את זה אין חוששין משום ריסוקי אברים, אף על גב דמידוו וקיימי צימרא בעלמא הוא דנקט להו, אי נפול לארעא ודאי חיישינן. אמר רב מנשי: הני דכרי דגנבי גנבי אין חוששין משום ריסוק אברים, מאי טעמא כי שדו להו, אמתנייהו שדו להו, כי היכי דלירהטי קמייהו; אהדרינהו ודאי חיישינן, והני מילי דאהדרינהו מחמת יראה, אבל מחמת תשובה תשובה מעלייתא הוא דעבדי" (חולין, נא ע"א).

פירוש: ועוד אמר רב הונא בעניינים אלה: זכרים (אילים) המנגחין זה את זה אין חוששין להם משום ריסוקי אברים. ואף על גב דמידוו וקיימי [אף על פי שהם כואבים ועומדים במקומם] צימרא בעלמא הוא דנקט להו [חום בלבד הוא שאחז בהם], ואין לחשוש ליותר מזה. אבל אי נפול לארעא [אם נפלו לארץ] מחמת הנגיחות ודאי חיישינן [חוששים אנו], שמא היה כאן ריסוק איברים. אמר רב מנשי: הני דכרי דגנבי גנבי [אותם אילים שגונבים הגנבים] ומשליכים אותם מעבר לגדר ונופלים על הארץ אין חוששין להם משום ריסוק אברים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כי שדו להו [כאשר הם זורקים אותם מעבר לגדר], אמתנייהו שדו להו [על מתניהם הם זורקים אותם], כי היכי דלירהטי קמייהו [כדי שירוצו לפניהם], ואין לחשוש שנעשו טריפה. אהדרינהו [אם החזירו אותם] הגנבים לבעליהם ודאי חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים, מפני שכשהם חוזרים ומשליכים אותם מעבר לגדר לא אכפת לגנבים מה יקרה להם. והני מילי [ודברים אלה אמורים] דאהדרינהו [שהחזירו אותם] מחמת יראה, מפני שלא רצו שיתפסו אותם, או שהכריחו אותם להחזירם. אבל אם החזירו אותם מחמת שעשו תשובה ודאי תשובה מעלייתא הוא דעבדי [תשובה מעולה היא שעשו], וודאי דאגו שלא יינזקו הבהמות (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: כבש הבית   שם באנגלית: Domestic Sheep   שם מדעי: Ovis aries

שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין  


נושא מרכזי: מדוע אילים נוגחים זה את זה ומדוע אין בנגיחות "ריסוק איברים"?

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.

לריכוז המאמרים שנכתבו על הצאן הקש/י כאן.

כאשר עדר הכבשים כולל כמה אילים ((זכרים על פי פירוש רש"י) הם מקיימים ביניהם קרבות שליטה. מפגשים אלו הם העוצמתיים והטקסיים ביותר בעולם החי. קרבות אלו מתרחשים בעיקר לקראת עונת הרבייה כאשר המטרה המרכזית היא קביעת המדרג החברתי (ההיררכיה) והשגת זכויות הזדווגות בלעדיות עם הנקבות. מדרג זה גם מעניק יתרון בגישה למזון. התהליך מורכב ממספר שלבים קבועים, המשלבים מצגי כוח, הערכת יריב ולבסוף לחימה פיזית בעוצמה אדירה.

1. שלב ההערכה והפגנה (Display). לפני שהאילים ניגשים למאבק פיזי הם מנסים לפתור את הסכסוך ללא אלימות באמצעות מפגני דומיננטיות הכוללים כמה התנהגויות:

א. נעילת מבטים והזדקפות. האילים מתקרבים זה אל זה בצעדים נוקשים ומתוחים, ראשם מורם גבוה כדי להיראות גדולים ככל האפשר.

ב. בחינת הקרניים. לגודל הקרניים תפקיד מכריע. איל בעל קרניים קטנות יותר לרוב ייסוג כבר בשלב זה מול זכר בעל קרניים מסיביות, ובכך יימנע עימות מיותר. הדבר שולל את אפשרותם של אילים צעירים להתחרות מול הבוגרים.

ג. חשיפת שיניים והרחת פלמן (Flehmen). הפניית השפה העליונה כלפי מעלה כדי לקלוט פרומונים ולהעריך את מצבו ההורמונלי של היריב.
 

2.  ההיערכות וההסתערות. אם שני הזכרים קרובים בגודלם ואינם מוכנים לוותר, הקרב הרשמי מתחיל.  האילים מתרחקים זה מזה לאחור במרחק של מספר מטרים (לעיתים עד 10–12 מטרים), מסתובבים, מזדקפים לעיתים על רגליהם האחוריות כדי לצבור תנופה, ומאיצים זה אל עבר זה בריצה מהירה.
 

3. ההתנגשות. האילים מורידים את ראשיהם ברגע האחרון ומתנגשים במיצחיהם ובבסיס קרניהם בעוצמה אדירה. ההתנגשות מייצרת צליל נפץ עמוק שניתן לשמוע למרחקים (קילומטר ואף יותר בשטח פתוח). האנרגיה המשתחררת במפגש כזה יכולה להיות גדולה פי כמה מכוח הכבידה הפועל על גופם. על מנת לשרוד את עוצמת ההתנגשות האילים מצוידים במנגנוני הגנה אנטומיים יוצאי דופן שמונעים זעזוע מוח או שברים בגולגולת.

עצם המצח בנויה משתי שכבות המופרדות בחללי אוויר (סינוסים מפותחים מאוד). מבנה זה פועל כ"אזור קריסה" (Crumple zone) הסופג את מרבית אנרגיית ההדף.  הקרניים אינן עצם קשיחה לחלוטין; הן עשויות קרטין (כמו ציפורניים) ומלאות במבנה גרמי ספוגי שמפזר את עוצמת המכה. שרירי צוואר וכתפיים חזקים במיוחד מייצבים את הראש ובולמים את התנועה הסיבובית של המוח בעת המכה.

לא מפתיע לגלות שכאשר הנגיחה פוגעת באזור אחר שאיננו הראש הרי שהיא עלולה להיות קטלנית ולכן "אי נפול לארעא ודאי חיישינן". תוס' מפרש: "נפל לארעא חוששין - אף על גב דבנפילה בעינן עד שיפול מעשרה טפחים כדאיתא בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נ:) ומכריסא דתורא עד ארעא ליכא אלא ארבעה טפחים כדאמר התם (דף נא.) מכל מקום חיישינן הכא משום דנפיל מחמת ההכאה שמנגחין זה את זה". בניגוד לרש"י שפירש ש"זכרים" הם אילים משתמע מדברי תוס' וראשונים נוספים שהכוונה לשוורים.
 

4.  קרב בודד אינו מסתיים בסיבוב אחד. האילים עשויים לחזור על ההסתערות וההתנגשות שוב ושוב – לעיתים במשך שעות עד שאחד מהם מתעייף או נפצע  בין ההתנגשויות, הם עשויים לעמוד ראש אל ראש, לדחוף זה את זה, ואף להכות עם הרגל הקדמית בקרקע או בגוף היריב. הקרב מסתיים כאשר אחד האילים מכיר בעליונותו של האחר. הוא פשוט יסובב את גבו, יוריד את ראשו ויתרחק מהמקום. הזכר המנצח לרוב לא ירדוף אחריו כדי לפצוע אותו קשה, שכן מטרת הקרב היא הכנעה והשגת המעמד, ולא חיסול היריב.
 

התקופה האגרסיבית ביותר בחיי העדר היא תקופת הייחום. הנוכחות של נקבות מיוחמות מעלה את רמות הטסטוסטרון של הזכרים, והם יילחמו בעוצמה רבה כדי להרחיק זכרים מתחרים מהרחלות. גורם נוסף המעלה את רמת האגרסיביות הוא  החדרת או חדירת זכר חדש. כאשר מכניסים איל חדש לקבוצה קיימת, כמעט תמיד יתפתח מאבק חריף כדי לקבוע מחדש מי "זכר האלפא" ומי נכנע למי.
 

ראוי לציין שבניגוד להתנהגות האדם שבהרבה מקרים מעוניין לסיים קרבות בהרג היריב הרי שבעולם בעלי החיים מקרים אלו נדירים. קיימים מנגנונים רבים המבטיחים שקרבות טריטוריה ומדרג יסתיימו בכניעה בלבד. מבנה האיל ואופן הקרב מבטיחים שהוא יסתיים ללא "ריסוק איברים". המאבק הממושך והעיקש גורם, כמובן, לתשישות האילים המתחרים ועליית חום גופם עקב השקעת האנרגיה הרבה. בלשון הגמרא: "אף על גב דמידוו וקיימי צימרא בעלמא הוא דנקט להו". מפרש רש"י: "דמדוו - דואגים וכואבים. צימרא - חמימות כמו אישתא צמירתא".

במאמר "מתן תורה דכתיב ההרים רקדו כאילים" (פסחים, קיח ע"א) התייחסתי לאפשרות שאחד משלבי מאבק האילים נמשל לריקוד.

"אילים המנגחין"           צילם: Ryan Donnelly

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.