|
לשים את האגו בצד / רפי זברגרכריתות ז ע''ב - ח ע''א
הקדמהנלמד את המשנה בשלהי דף ז', העוסקת בקרבן יולדת. לפני כן נקדים מספר הקדמות:
ימי הטוהר אלו מתחילים לאחר ארבעה עשר ימי טומאה.
המפלת לאור שמונים ואחד, בית שמאי – פוטרין מן הקרבן ובית הלל – מחייבין. הדיון במשנה על אשה שהפילה בין לבין. הפילה לאחר שמלאו לה שמונים ימי טהרה, אך טרם הגיע הבקר של יום שמונים ואחד – הפילה בלילה שבין לבין. בית שמאי פוטרים מקרבן נוסף ומסתפקים בהבאת קרבן אחד, כאילו הפילה בתוך שמונים, ובית הלל מחייבין אותה להביא קרבן שני, בדומה לדין שהפילה ביום שמונים ואחד ואילך. אמרו בית הלל לבית שמאי: מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד, אם שיוה לו לטומאה, לא ישוה לו לקרבן? בית הלל טוענים שתי הוכחות לדעתם:
אמרו להם בית שמאי: לא, אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד - שכן יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, תאמר במפלת לאור שמונים ואחד שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן. בית שמאי עונים בשלב זה להוכחה הראשונה ואומרים, כי יש הבדל בין יום שמונים ואחד ללילה שלפניו. ביום היא ראויה להביא קרבן (מקריבים ביום), אך בלילה אינה ראויה להקריב קרבן (אין מקריבים קרבנות בלילה), ולכן אין להשוות בין הלילה ליום, ואין לחייב קרבן נוסף על ההפלה בלילה. אמרו להן בית הלל: והלא המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח - שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בהו קרבן, וחייבת קרבן! בית הלל עונים לבית שמאי, ומוכיחים שלא תמיד יום שמונים ואחד הוא יום ראוי להקרבה. שהרי אם יום זה יוצא בשבת, אין מקריבים את קרבנות היולדת. בכך דוחים בית הלל את תשובת בית שמאי. אמרו להן בית שמאי: לא, אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת - שאף על פי שאינן ראוי לקרבן יחיד, ראוי לקרבן ציבור, תאמר במפלת לאור שמונים (יום) ואחד שאין הלילה ראוי, לא לקרבן יחיד, ולא לקרבן ציבור. שוב עונים בית שמאי ואומרים שבכל אופן יש הבדל בין יום שמונים ואחד, גם אם הוא חל בשבת לבין הלילה שלפניו. ביום זה, גם אם חל בשבת – מקריבים קרבנות ציבור, מה שאין כן בלילה, שלא מקריבים אף קרבן בלילה. ובכך בית שמאי ''מורידים'' את טענת בית הלל להשוואה בין אור ליום שמונים ואחד, ליום שמונים ואחד. והדמים אינן מוכיחים - שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאים, ופטורה מן הקרבן. ועתה בית שמאי עונים לבית הלל גם להוכחה השנייה, ואומרים כי הדם אינו מוכיח שום דבר לגבי הקרבן. שהרי אם אשה תפיל בתוך ימים השמונים, דמיה טמאים (דם זה לא מוגדר כדם לידה הטהור בימי שמונים יום, אלא ''דם אחר'' של לידה חדשה (הפלה) שהוא דם טמא), ובכל אופן אינה מקריבה קרבן נוסף. מכאן שאין להשוות בין ראיית דם להבאת קרבן יולדת בהפלה.
הנושאתניא אמרו להן בית הלל לבית שמאי: הרי הוא אומר (ויקרא י''ב, ו'): וּבִמְלֹאת יְמֵי טׇהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן - לרבות אור שמונים ואחד. הברייתא לעיל, מביאה ראיה לשיטת בית הלל מפסוק בתורה. הייתור אוֹ לְבַת (המילה או מיותרת) בפסוק, מרבה גם מקרה של אישה המפלת לאור שמונים ואחד, שגם היא מתחייבת להביא קרבן יולדת נוסף על קרבן הלידה. רבי הושעיא הוה שכיח קמיה דבר קפרא, שבקיה ואתא קמיה דרבי חייא. הגמרא מספרת כי רבי הושעיא למד בבית מדרשו של בר קפרא, עד שהחליט לעזוב, ולעבור לבית מדרש של רבי חייא.
יומא חד פגע ביה, בעא מיניה: זב שראה שלש ראיות בליל שמיני, מה בית הלל אומרים בדבר זה? לאחר זמן, פגש רבי הושעיא את בר קפרא ושאל אותו, מה הדין לשיטת בית הלל, אם זב ראה שלש ראיות בלילה שלפני היום השמיני לטהרתו. האם זוהי ''טומאה חדשה'' המחייבת קרבן נוסף, או עדיין שייך לטומאה הראשונה. טעמייהו דבית הלל במפלת בלילה משום דכתיב לבת, אבל זב שראה שלש ראיות בליל שמיני פטרי, דלא מייתרי קראי, או דלמא לא שנא. רבי הושעיא (או הגמרא) מסביר את צדדי הספק: האם טעמם של בית הלל הוא (לחייב קרבן נוסף) לאור הפסוק שראינו בברייתא לעיל, ואז לזב שאין ייתור בפסוק יהיה פטור מקרבן נוסף, או שאין להבדיל, וגם זב יתחייב קרבן שני? אמר ליה בר קפרא: מה עייא אומר בדבר זה? בר קפרא לא ענה לו, אלא שאלו ''מה עייא (רבי חייא) סובר בשאלה זו? בר קפרא ''הקפיד'' על רבי הושעיא שעזב את בית מדרשו, ולכן שאל, במידה מסוימת של גנאי (רש''י) מה דעת ''הרב החדש שלך''? לא אמר רבי הושעיא כלום. רבי הושעיא לא השיב לבר קפרא. כנראה מרוב צער על כך שבר קפרא קרא לרבי חייא רבו בשם אשר "נראה כגנאי". הדר רבי הושעיא בעא מיניה מילתה אחריתי. שוב חזר ושאל אותו בר קפרא שאלה נוספת. אמר ליה בר קפרא: מה בבלי אומר בדבר זה? שוב לא השיב לו על שאלתו, אלא שאל: מה הבבלי (רבי חייא היה אמורא בבלי ועלה לארץ ישראל) עונה על שאלה זו. אישתיק רבי הושעיא ולא אמר כלום. ככל הנראה גם כאן הצטער רבי הושעיא על אופן תשובת בר קפרא, ולכן שתק ולא אמר לו כלום. בהמשך אמר רבי הושעיא לבר קפרא, כי בכל אופן יש צורך לשמוע את תשובת עייא (כינוי שכינה בר קפרא את רבי חייא), כיוון שממך בר קפרא, לא זכיתי לשמוע תשובות לשאלותיי. סיפור זה מציף מספר שאלות ותמיהות, אנסה לפרטן, לעניות דעתי: 1. מדוע רבי הושעיא שואל את בר קפרא שאלות, לאחר שעבר לבית המדרש של רבי חייא? שאלה זו מתחזקת, לאור סיום הסיפור, שרבי הושעיא אומר לבר קפרא כי צריך לשמוע לדעתו של רבי חייא. 2. מדוע בר קפרא מכנה את רבי חייא בכינויים שעל פניו ''נראים לא ראויים'', למרות שהוא הקפיד על רבי הושעיא? 3. מה משמעות שתיקותיו של רבי הושעיא לתגובותיו של בר קפרא? 4. לאור תשובה ראשונה של בר קפרא, מדוע רבי הושעיא חוזר ושואל שאלה נוספת את בר קפרא? 5. מדוע רבי הושעיא חוזר על הכינוי שכינה בר קפרא את רבי חייא (עייא)?
מהו המסר?נראה לי שהשאלות תהיינה חזקות יותר מן התשובות שאנסה להציג להלן, בכל אופן מספר דברים (מסרים): 1. אולי רבי הושעיא דווקא חשב לכבד את בר קפרא בשאלותיו, למרות שעזב את בית מדרשו. שכן, הם נפגשו בדרך, והשאלה כיצד להתנהג "במפגש טעון" זה? רבי הושעיא חשב ככל הנראה, כי דווקא שאלות הלכתיות לרבו הקודם, ירוממו את כבודו, ויתנו לו מרחב הלכתי להתגדר בו. בסופו של דבר כנראה רבי הושעיא טעה. 2. יש מפרשים מסבירים כי כינויים אלו אינם כינויי גנאי. רבי חייא אף כינה את עצמו עייא, שכן היה קשה לו לומר את האות ח' (ערוך לנר). וכן הכינוי ''בבלי'' מציין דווקא את חוכמת חכמי בבל (סוכה מ''ד.) שהתורה מצויה אצלם יותר מחכמי ארץ ישראל (גם ערוך לנר, שהיה כנראה "סנגורם של ישראל'') 3. נראה שיש בהחלט לשבח את שתיקותיו של רבי הושעיא, שלא נגרר לעימות ישיר עם בר קפרא, לא הגיב, לא כעס (לפחות לא באופן חיצוני), אלא שתק, בבחינת ''שומעין חרפתן ואינם משיבים''. 4. שאלתו השנייה של רבי הושעיא את בר קפרא, מגבירה עוד יותר את מעלתו של רבי הושעיא. רבי הושעיא ''שם את האגו בצד''. היה מוכן לספוג קצת עלבונות, אבל העיקר לשמוע דעת תורה של בר קפרא בשאלה נוספת שכנראה לא ידע עליה תשובה. 5. לאור האמור בסעיף 2 שאלה זו יורדת.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |