טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
בהמה בעלת חמש רגלים, או שאין לה אלא שלש הרי זה מום –פולמליה
"תנן התם: בהמה בעלת חמש רגלים, או שאין לה אלא שלש הרי זה מום; אמר רב הונא: לא שנו אלא שחסר ויתר ביד, אבל חסר ויתר ברגל טרפה נמי הויא, מאי טעמא כל יתר כנטול דמי. ההיא חיותא דהוה לה תרתי סניא דיבי, אייתוה לרבינא, וטרפה מדרב הונא; ואי שפכן להדדי כשרה" (חולין, נח ע"ב).
פירוש: תנן התם [שנינו שם] במסכת בכורות: בהמה בעלת חמש רגלים, או שאין לה אלא שלש הרי זה מום בבהמה, שאינה ראויה להקרבה. אמר רב הונא: לא שנו דבר זה אלא שחסר ויתר ביד, שחסרה אחת מרגליה הקדמיות, או שיש לה רגל קדמית יתרה. אבל חסר ויתר ברגל, ברגלים האחוריות טרפה נמי הויא [הוא גם כן]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל שהוא יתר, הרי כנטול דמי [הוא נחשב], ולכן בהמה זו שיש לה רגל יתירה, רואים אותה כאילו נשמטה ירכה, שהיא טריפה. אבל כיון שאם נשמטה אחת מרגליה הקדמיות כשרה היא, הוא הדין אם היתה לה רגל קדמית יתירה או חסרה. מסופר, ההיא חיותא דהוה לה תרתי סניא דיבי [בהמה אחת היו לה שני מעי עיור], אייתוה [הביאו אותה] לרבינא, וטרפה [והטריפה] מתוך דברי רב הונא, שכל היתר כנטול נחשב, וכאילו ניטל חלק מן המעיים, שדבר זה עושה טריפה. ומוסיפים: ואי שפכן להדדי [ואם הם שופכים זה לזה], כלומר, המזון עובר מזה לזה הריהי כשרה, שאבר אחד הוא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: ריבוי גפים שם מדעי: Polymelia
נושא מרכזי: הבסיס הריאלי של פולימליה ואמליה? מדוע היעדר רגל חמור מהיעדר יד?
ראו עוד במאמר "מי שיש לו שני ראשים" (מנחות, לז ע"א). לקריאה הקש/י כאן.
ראו עוד במאמר "שמשענת הסוס על ידיו וחמור על רגליו" (שבת, צג ע"ב). לקריאה הקש/י כאן.
המומים המוזכרים בסוגייתנו הם מומים מולדים שבהם לפרט הסובל יש מספר גדול או קטן מהרגיל של גפיים. המדובר בתופעה נדירה הקיימת בבני אדם וברוב בעלי החוליות החיים ביבשה. המונחים המקובלים לתופעה הם פולימליה כאשר יש לפרט חמש גפיים או יותר (ראו בתמונה למטה ובכתבה כאן) ואמליה כאשר חסרה גפה. המונח פולימליה מגיע מיוונית πολυ- "רבים", μέλεα "גפיים" או "איברים". הגפה הנוספת לרוב מכווצת או מעוותת.
הגורמים לתופעת הפולימליה:
פיצול חלקי של עוברים (תאומים סיאמיים). זוהי הסיבה השכיחה ביותר. הפרט המוטנטי מתחיל להתפתח כביצית מופרית אחת שאמורה להתפצל לשני תאומים זהים. אם הפיצול אינו מושלם ומתרחש באיחור, העוברים נותרים מחוברים. לעיתים קרובות, אחד העוברים מפסיק להתפתח בשלב מוקדם מאוד ונבלע ("נשאב") אל תוך העובר הדומיננטי. מה שנותר מאותו תאום שלא התפתח הוא רק איבר בודד ובמקרה זה, רגל הצומחת מגופו של העגל הבריא.
שיבוש גנטי או מוטציה ספונטנית. במהלך השבועות הראשונים של ההיריון, גנים ספציפיים אחראיים על "מפת הדרכים" של הגוף וקובעים איפה בדיוק יצמחו הגפיים וכמה גפיים יתפתחו. מוטציה נקודתית או שגיאה בשעתוק ה-D.N.A עלולה לגרום לאותות הללו להשתבש, מה שמוביל ליצירת ניצן גפה נוסף ברחם.
גורמים סביבתיים (טרטוגנים). חשיפה של הנקבה המעוברת לחומרים מסוימים במהלך השלב הקריטי של התפתחות האיברים בעובר עלולה לגרום למומים קשים. גורמים אלו כוללים: רעלנים מצמחים: אכילת צמחים רעילים מסוימים במרעה בשלב מוקדם של ההיריון. תרופות או כימיקלים: חשיפה לחומרי הדברה או תרופות וטרינריות מסוימות שאינן בטוחות לשימוש בזמן היריון. זיהומים נגיפיים: וירוסים מסוימים התוקפים את האם ועלולים לפגוע בתאים המתרבים של העובר.
ברוב המקרים, הרגל העודפת אינה פונקציונלית ואין לפרט הנושא אותה שליטה עליה, והיא לרוב תלויה מהכתף, מהגב או מאזור האגן. אם המום מוגבל רק לרגל חיצונית נוספת ושאר האיברים הפנימיים (לב, כליות, מערכת העיכול) התפתחו כראוי, העגל יכול לחיות חיים רגילים לחלוטין.
הגורמים לאמליה:
אמליה (Amelia) היא מום מולד נדיר ביותר המתאפיין בהיעדר מוחלט של גפה אחת או יותר (ידיים או רגליים). פגם זה מתרחש בשלבים המוקדמים מאוד של ההיריון, כאשר ניצני הגפיים אמורים להיווצר ולהתפתח. קיימים כמה גורמים אפשריים לתופעה:
גורמים סביבתיים וטרטוגניים. תרופות: הדוגמה המפורסמת והטרגית ביותר היא תרופת התלידומיד (Thalidomide) שניתנה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 להקלת בחילות בוקר אצל נשים בהיריון. תרופה זו שיבשה את מנגנון אספקת הדם והאותות המולקולריים של ניצני הגפיים, והובילה לאלפי מקרים של מומים קשים, כולל אמליה ופוֹקוֹמֶלְיָה (גפיים קצרות מאוד דמויות סנפיר).
חשיפה לחומרים כימיים או רעלנים. חשיפה של האם במהלך השבועות הראשונים להיריון לחומרים מסוימים ממסים תעשייתיים, חומרי הדברה או מתכות כבדות.
זיהומים ויראליים. זיהומים מסוימים עלולים באופן נדיר לפגוע בהתפתחות הרקמות של העובר. שיבושים באספקת הדם העוברית. אחת התיאוריות המרכזיות גורסת כי הפרעה מכנית או קריש דם זעיר בכלי הדם המתפתחים של העובר (בשלב שבו נוצרים ניצני הגפיים) עלולים למנוע חמצן וחומרי הזנה מהאזור. ללא אספקת דם תקינה, הרקמה שאמורה להפוך לגפה פשוט עוברת נמק ונספגת מחדש, מבלי להשאיר זכר לגפה.
גורמים מכניים. לעיתים, סיבים או "רצועות" הנוצרים מקרום שפיר הרחם (Amniotic bands) עלולים להיכרך סביב הגפה המתפתחת של העובר. אם זה קורה בשלב מוקדם מאוד, הרצועה עלולה לקטוע לחלוטין את התפתחות הגפה (אם כי תופעה זו לרוב מובילה לקטיעה חלקית ולא לאמליה מלאה מהשורש).
שור בעל רגל קדמית יתירה צילם: Cgoodwin
רב הונא הבחין בין יתר וחסר בידיים (רגלים קדמיות) הנחשבים מום בלבד לבין הרגלים האחוריות ההופכות את הבהמה לטריפה. על ההבדל בין הרגלים הקדמיות והאחוריות ניתן לעמוד גם מתוך כך ששמוטת יד כשרה ואילו שמוטת ירך בבהמה טריפה (המונח "שמוטת" פירושו פריקה או נקע חמור של העצם ממקומה, מה שנקרא בלשון חז"ל "בוקא דאטמא דשף מדוכתיה"). שאלה שיש לתת עליה את הדעת היא מדוע פגם ברגלים האחוריות חמור יותר?
באופן כללי ניתן לומר שלכל שיטות האמוראים (חולין, נז ע"ב) הגורם הקובע את חומרת המומים הוא מידת הנזק הנגרמת לחיי הבהמה. הסיבה שחז"ל הבחינו בין חסר או עודף ברגל הקדמית (שהבהמה יכולה לחיות איתם) לבין חסר או עודף ברגל האחורית היא בכך שהרגל האחורית היא "המנוע" הקריטי להישרדות. בעוד שהרגליים הקדמיות אצל בקר וצאן משמשות בעיקר כ"בולמי זעזועים" ותומכות במשקל, הרגליים האחוריות הן המנוע הבלעדי של הבהמה (ראו בסרטון כאן). חסר ברגל אחורית מתבטא בחוסר יכולת לקום או לנוע. פריקה של עצם הירך (ראש הקולית המחבר בין הרגל לאגן) פירושה שהבהמה מאבדת את היכולת לדחוף את עצמה קדימה או לקום מהקרקע. בהמה רבוצה שאינה מסוגלת לקום במרעה, דינה מוות מרעב, מצמא או מטורפים בתוך זמן קצר מאוד. בהמה כזו מוגדרת פונקציונלית כמי שאינה יכולה לחיות. לעומת זאת, עם פגיעה ברגל קדמית ("שמוטת יד"), בהמה מסוגלת לצלוע, לדלג על שלוש רגליים, ואפילו לרבוץ ולקום תוך הישענות על הרגליים האחוריות החזקות. שאלה שנותרת תלוייה באוויר היא מדוע "יתר" נחשב כ"חסר" כלומר מדוע גם רגל אחורית יתרה נחשבת טריפה? שאלה זאת כנראה הטרידה גם את הרש"ש (חולין, נח ע"ב):
"כל יתר כנטול דמי. נראה הטעם דכתבו הטבעיים דסומא באחד מעיניו רואה בעינו הפתוחה יותר משאר אדם בעין אחת יען כי כח הראות הנשפע מהמוח אשר מתחלק לשתי העינים. אצלו עתה הוא כולו בעינו האחת. וכן בשארי אברים הזוגים. וכן נראה להיפך ביתר אבר, מתחלק הכח גם להיתר והוו כולן חלושי השמוש".
הרש"ש מדייק בדבריו ובניגוד למיתוס הנפוץ האומר שאיבוד ראייה בעין אחת הופך את העין השנייה לבעלת "ראיית-על" מבחינה פיזיולוגית הוא מייחס את השינוי לתיפקוד המוח. למעשה המבנה של העין הבריאה, הרשתית והעדשה שלה נשארים בדיוק כפי שהיו. מה שכן קורה הוא תהליך של פיצוי מוחי והסתגלות.
במצב רגיל, המוח מקבל שני אותות ויזואליים וממזג אותם לתמונה אחת. כשאדם מאבד את הראייה בעין אחת, המוח מפסיק להשקיע אנרגיה בעיבוד הנתונים המגיעים ממנה ומקדיש את כל "פוטנציאל העיבוד" שלו לעין הבריאה. האדם לומד לשים לב לפרטים הקטנים בעין הזו בצורה הרבה יותר מודעת ומרוכזת, מה שנותן הרגשה שהראייה בה השתפרה. ייתכן שגם עודף ברגלים האחוריות עלול במצבים מסוימים לחבל בפעולתן העצבית התקינה של שתי הרגליים המקוריות.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
.JPG){kind=link}