כשם שממעטין בשמחה כך מרבין בשמחה
תענית כט ע"א
"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".
הקשו המפרשים שהרי יכול היה לומר בפשטות בדומה ללשון המשנה: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ולמה הקדים לתלות את שמחת חודש אדר במיעוט שמחת חודש אב?
אלא שאמנם הא בהא תליא, כדלקמן: (תענית דף ל ע"ב; בבא בתרא דף ס ע"ב) "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".
הרי מנין שמשנכנס אב ממעטין בשמחה? בעמוד הבא אמר רבי יוחנן: (הושע ב, יג) וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ. מעתה נלמד גזרה שוה וְהִשְׁבַּתִּי וְהִשְׁבַּתִּי. כתיב: (ירמיהו ז, לד) וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: (ברכות דף ו ע"ב) "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות, שנאמר: (ירמיהו לג, יא) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת". לשון השמחה נופל על לשון החורבן. וכמפורש בפסוק שלפני כן: (ירמיהו לג, י) כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם וכו'. ועל לשון זה נוסדה ברכת: (כתובות דף ח ע"א) "מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".
וזהו שנאמר: (אסתר ט, כב) וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. שמחת חודש זה מתוך מהפך האבלות הוא בא.
