|
כד התקווהגמרא באמונה - רעיונות מתוך הדף היומיהרב נתן קוטלרחולין צא ע"א שנשתייר על פכין קטניםלאחר שיעקב אבינו העביר את כל מחנהו את נחל יבוק, נאמר "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה). אבל מה יעקב עשה שם בשעת לילה מאוחרת לבדו בעבר השני של נחל יבוק?
בסוגייתנו נאמר: "ויותר יעקב לבדו - אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה - לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".
מה היה חשוב כל כך בפכין הקטנים האלו שבוודאי לא היו שווים יותר מכמה פרוטות שהיה שווה את כל הטרחה הזאת? התלמוד כנראה גם התקשה בשאלה הזאת ואומר לנו מסר חינוכי: "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהם בגזל" (שם).
נראה שיש עומק נוסף בפכין הקטנים ההלו שהיו שווים את כל הטרחה. הרב מרדכי הכהן שהיה מתלמידי האר"י הקדוש בצפת כותב בספרו "שפתי כהן" שהודפס לפני יותר מ-400 שנה שהפכין הקטנים הללו מלווים את עם ישראל בכל ההיסטוריה מיעקב אבינו ועד לתחיית המתים.
כד עם שורשיםר' שלמה קרליבך מביא רעיון שמקורו כנראה בחסידות: לאחר שנח שלח את היונה, נאמר: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח, יא). לפי המדרש, היונה הביאה לנח את העלה זית מגן עדן "רב ביבי אמר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו" (ב"ר פרשה לג). נח שמר על העלה זית והכין מהזיתים שמן שאותו שמר בכד מיוחד. הכד המיוחד הזה עבר לשם בנו של נח שהיה מלכי צדק מלך שלם (רש"י בראשית יד, יח) והוא הועבר לאברהם אבינו כאשר נתן לו מעשר מכל. ואותו הכד הופיע בתקופות שבהן היו זקוקים לו יותר מכל (ראה: אבן שלמה ח"א, פרשת נח עמ' 97-98).
כאשר יעקב הגיע לבית אל נאמר: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (בראשית כ"ח, י"ח). מהיכן היה לו פך של שמן ליצוק על ראש האבן? הרי אנחנו יודעים שהוא היה חסר כל לחלוטין כפי שמעיד "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (בראשית ל"ב, י"א). והמדרש אומר לנו שאליפז בנו של עשו רדף אחריו להורגו והסכים להניח לו בתנאי שייקח ממנו את כל רכושו (רש"י בראשית כ"ט, י"א ד"ה ויבך). אם כן מהו אותו פך שמן מסתורי שהתגלה לו בבית אל?
נחזור לדברי ה'שפתי כהן' שכותב על הפסוק "ויותר יעקב לבדו": "אז"ל אל תקרי לבדו אלא לכדו, מאין בא לו זה הכד? כשיעקב שם האבנים מראשותיו והשכים בבקר ומצאן אבן אחת ונתבצר לו כד של שמן ויצק על ראשה וחזר הכד ונתמלא אז ידע יעקב שהוא מזומן לברכה ואמר אין זה ראוי להניחו כאן". אם כן, כאשר יעקב גילה שהשאיר מאחוריו בעבר השני של נחל יבוק פכין קטנים, זה היה אותו פך השמן שהתגלה לו בבית אל. ולכן אומר ה'שפתי כהן' "כשראה יעקב שכל כך הרבה ניסים עתיד להיות בו סיכן עצמו והביאו".
וזה היה אותו פך של שמן שמשה רבינו משך בו את המשכן וכל כליו ואת אהרון ובניו "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם...וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ" (ויקרא ח, י-יב).
וזה היה אותו פך של שמן ששמואל משך בו את שאול למלך "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד" (שמואל א' י, א). וזה היה גם אותו פך השמן ששמואל משך בו את דוד "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" (שמואל א' טז, יג). וזה אותו פך של שמן שמשחו בו את שאר המלכים.
ה'שפתי כהן' ממשיך ואומר שזה היה צפחת שמן שנעשה בה נס עם האשה האלמנה על ידי אליהו "כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ" (מלכים א' יז, טז). וזה היה גם אותו אסוך שמן של אשת עובדיה הנביא כפי שמתואר: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי. וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי..." (מלכים ב' ד, ב-ז).
החיד"א, תלמידו של אור החיים הקדוש שחי לפני יותר מ-200 שנה כותב שאותו פך קטן של שמן שהופיע בכל ההיסטוריה התגלה גם למכבים "ופשוט בעיני, שגם אותו הפך נתגלה לבני חשמונאי שהיה חתום בחותמו של כהן גדול הוא אהרון הכהן" (דברים אחדים חלק ב דרוש ל"ב לשבת חנוכה).
הכד יתגלה בתחיית המתיםהחיד"א מצטט את הפסוק "וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ וְאַתְּ וֻבָנַיִךְ תִחְיִי בַּנּוֹתָר" (מלכים ב' ד, ז). מה הכוונה "תִחְיִי בַּנּוֹתָר"? המדרש אומר: "הברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשונה (מלכים ב' ד') 'ואת ובניך תחיי בנותר' עד שיחיו המתים" (ב"ר לה ד"ה ג). החיד"א לומד מכאן: "וכפי זה אני מבין מדרש ילקוט, ואת ובניך תחיי בנותר, עד שיחיו המתים, דאליהו רמז לצרפית ששמן זה קיים לעולם הבא, עד תחיית המתים". אבל צריך להבין מה המשמעות שקיים כד קטן של שמן שמלווה את עם ישראל בכל ההיסטוריה מתקופת המבול ועד לתחיית המתים?
מה החמור מסמל?במדרש מופיע רעיון דומה: על הפסוק "וירכיבם על החמור" המדרש דורש: חמור של אברהם, הוא החמור של משה, והוא החמור שעתיד המשיח לבוא בו, שנאמר (זכרי' ט, ט) 'עני ורוכב על חמור' וגו' (מדרש אגדה שמות ד, כ; מופיע במהר"ל בגבורות ה' בתור פרקי דרבי אליעזר). המהר"ל שואל (גבורות ה' פרק כ"ט) "ויש לתמוה מאוד בזה, מאי שנא חמור זה משאר חמורים וכי הוא יותר חשוב, שאין ספק שבהמה היתה ובהמה אחת כמו אחרת?" כלומר מה המשמעות שיהיה חמור שיחיה כל כך הרבה שנים?
המהר"ל כותב שם שאין הכוונה שמדובר באותו חמור, אלא שיש כאן רעיון וסמליות שהחמור מבטא "נתן להם הקב"ה להיות רוכבים על החמור, שזה מורה שהוא רוכב על החמרית, מתנשא עליו ורוכב עליו שהוא נבדל מן החומר". כל שלושת האנשים הללו מסוגלים לרכוב ולהשתלט על החומריות וזה המכנה המשותף ביניהם.
גם כאן לדעתי לא מדובר שזה באמת אותו פך של שמן שמופיע במהלך הדורות, אלא שפך השמן בודאי מסמל משהו, יש כאן מסר חשוב שפך השמן מבטא.
שובל של תקוהאם נבדוק מהו המכנה המשותף בין כל האירועים שבהם הכד הופיע, נמצא שהכד מסמל את התקווה. ראשיתו של הכד היא מתקופת המבול שבה הייאוש היה גדול מאוד, אך העלה זית שהיונה הביאה סימל יותר מכל את התקווה לעולם חדש.
לאחר מכן, כאשר יעקב נאלץ לברוח מביתו אל עבר הלא נודע, הוא מצא את הכד דווקא כאשר הייאוש היה מעבר לפינה, והכד סימל את התקווה להקים משפחה, להביא ברכה לכל האנושות ואת האמונה שה' ישמור עליו בכל אשר ילך. גם כאשר יעקב נותר לבדו ונאבק בעבר השני של מעבר יבוק, הוא מצא שם את הכד שסימל עבורו מהפך ביחסיו עם עשו וגם תקווה.
הכד שעמו משה משח את המשכן, כליו ואת אהרון ובניו סימל את התקווה שהשכינה תשרה בישראל לאחר חטא העגל (ראה: ספרי דברים א). גם הכד שעמו שמואל משח את שאול ודוד למלכים סימל את התקווה לפריחה מדינית ולסלילת הדרך לבניין בית המקדש. גם צפחת השמן של האשה האלמנה ואסוך השמן של אשת עובדיה סימל עבורן את התקווה לשגשוג כלכלי ולחיים חדשים. ולעתיד לבוא הכד יתגלה בתחיית המתים שזו התקווה הגדולה מכל.
אולי המסר עבורנו הוא שגם ברגעים הקשים בחיים שלנו, מסתתר לו אי שם 'כד קטן של תקווה' שאותו עלינו לחפש. הכד אולי לא תמיד גלוי לעין, אך הוא תמיד קיים ואם נחפש אחריו – בסוף נמצא אותו. הכד קורא לנו להתמלא בתעצומות נפש להתגבר על הקשיים שבדרך. האם נדע להקשיב לתקווה הלוחשת לנו להאיר למרות החושך? האם נצליח 'לתרגם' את התקווה למציאות?
***
להצטרפות לבית מדרש גמרא באמונה (לקבלת מאמרים ועדכונים על שיעורים - לפי סדר הדף היומי) בוואטסאפ - כאן. למאמרים נוספים על מסכתות קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, עבודה זרה, הוריות, זבחים, מנחות, חולין (ומסכתות אחרות): https://www.gemarabemunah.co.il ליצירת קשר: [email protected] |