אלו הגבלות עוברות מהמוכר לקונה?

הרב דב קדרון

חולין פב ע"א

במשנה מדובר על שני אנשים שבאותו יום קנו בהמה מאותו מוכר, אחד קנה פרה והשני קנה את בנה, ושניהם רוצים לשחוט את הבהמות שקנו באותו יום. להלכה נפסק (שו"ע יו"ד טז,ו) שלקונה הראשון יש זכות לשחוט את הבהמה שקנה, והקונה השני צריך לחכות ליום אחר, כדי לא לעבור על איסור "אותו ואת בנו".

טעם הדבר הוא, שברגע שמכר המוכר את הפרה לקונה הראשון - נאסר על המוכר לשחוט את העגל שנשאר ברשותו באותו יום, שהרי הוא ידע שהקונה ישחט באותו יום את הפרה, ומאחר שלמוכר עצמו לא הייתה זכות לשחוט את העגל באותו יום - אין המוכר יכול למכור לקונה זכות גדולה יותר מהזכות שיש לו עצמו, כלומר: ההגבלה שחלה על המוכר עוברת לקונה השני.

על כך מקשה הט"ז (יו"ד סימן טז ס"ק ח): לפי זה, מי שנשבע שלא ישחט את בהמתו לעולם, אלא יחזיקנה לצורך חרישה, ומכר אותה, לא יוכל הקונה לשוחטה, שהרי למוכר לא הייתה זכות לשחוט, ואיך יוכל למכור לקונה זכות שאין לו עצמו? והרי ההלכה היא שמותר לקונה לשחוט בהמה כזאת, ומה ההבדל בין המצבים?

הט"ז מסביר שהשבועה של המוכר היא הגבלה שחלה באופן אישי על המוכר (ה"גברא") ואינה מחייבת את הקונה, אולם בנידון דידן ההגבלה חלה על הבהמה (ה"חפצא"), מכיוון שבמכירת הבהמה הראשונה ויתר המוכר על זכותו לשחוט את בנה באותו יום כדי לא לפגוע בזכותו של הקונה הראשון, ולכן עוברת ההגבלה לקונה השני. כלומר: הגבלות אישיות שחלות על המוכר בדרך כלל אינן עוברות לקונה, אולם הגבלה שחלה על המוכר כדי לאפשר את זכות הקניין של הקונה הראשון אינה מתבטלת וממשיכה לחול גם על הקונה השני.