בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר
חולין פח ע"ב
"אמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר - זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה, וליחשוב נמי עפר כסוי הדם! התם - הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא".
מקשה הגמרא, למה לא הוסיף רבא והזכיר גם את עפר מצוַת כסוי הדם? עונה הגמרא שאמנם עפר כסוי הדם משמש למצוה, אבל לא נהנים ממנו כמו מאפר פרה שמטהר לאכילת קדשים וכמו מעפר סוטה המשכין ומֵשיב את השלום לבית.
ותמוה, הכיצד הנאה קלה בעולם הזה יכולה להיות מדד כלשהו שבכוחו להשפיע על המשקל העצום של שכר מצוה, שהוא כה גדול עד שאמר רבי יעקב במסכת קידושין (דף לט ע"ב) ששכר מצוה אינו מתקבל כלל בעולם הזה. ובמסכת אבות אמר רבי יעקב (פרק ד משנה יז) "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", והסביר הרב דסלר במכתב מאליהו שהנאה קלילה בעולם הבא, שהיא שכר המעשה הטוב הקליל ביותר, היא עצומה יותר מכל ההנאות יחד, של כל הבריות, בכל הדורות, בכל חייהן, גם אם נצרפם לרגע יחיד!
אלא ששנינו בתחילת מסכת פאה (פרק א משנה א) "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ותלמוד תורה כנגד כולם". מצות תלמוד תורה עומדת בראש המצווֹת שלא רק עוצם רוחני יש בהן, אלא שאף רווחת העולם הזה לא מתאפשרת בלעדיהן. וכן "רבי מאיר אומר (פרקי אבות פרק ו ברייתא א) "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו". ובמדרשים אמר רבי יצחק בר אלעזר: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדל לעקבה; עטרה לראשה, שנאמר (תהלים קיא, י) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'; סנדל לעקבה, שנאמר (משלי כב, ד) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'". לפיכך הסיק רבא מקל וחומר, שהמצוות שזכו בהן בשכר ענוותנותו של אברהם אבינו בודאי כוללות גם פירות בעולם הזה וגם קרן קיימת לעולם הבא.
