|
מספר סימנים לא טובים / רפי זברגרנידה ב ע''א-ע''ב
הקדמההמשנה בתחילת המסכת מתארת מחלוקת משולשת: שמאי, הלל וחכמים. שמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן. הלל אומר: מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה. הלל מחמיר ומטמא את האשה מזמן הבדיקה האחרונה (פקידה) שבדקה את עצמה ולא ראתה דם. הלל חושש כי מיד לאחר אותה בדיקה היא ראתה דם, ולכן מטמא אותה מזמן אותה בדיקה. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. חכמים סוברים "דעה אמצעית" בין שמאי להלל. האישה אינה נטמאת מזמן הפקידה האחרונה כדעת הלל, וגם איננה טהורה עד הבדיקה הנוכחית כדעת שמאי, אלא טמאה עשרים וארבע שעות (בלשון המשנה: מעת לעת) מזמן הבדיקה הנוכחית. בכל אופן, אם הבדיקה הקודמת הייתה בתוך עשרים וארבע שעות אחרונות, הרי שהיא טמאה מזמן הבדיקה הקודמת. במילים אחרות דעת חכמים כי האשה טמאה מהזמן המכסימלי של הפקידה האחרונה, או מעת לעת.
הנושאנלמד את ראשיתה של הגמרא, הדנה בסברות עומק של שמאי והלל. מאי טעמיה דשמאי? שואלת הגמרא לסברת שמאי, ומדוע אינו חושש כי היה דם כבר לפני שראתה עתה? קסבר העמד אשה על חזקתה, ואשה בחזקת טהורה עומדת! סברת שמאי: אשה בחזקת טהרה, ולכן מעמידים אותה על חזקתה. והלל, כי אמר העמד דבר על חזקתו - היכא דלית ליה ריעותא מגופיה, אבל איתתא, כיון דמגופה קחזיא - לא אמרינן אוקמה אחזקתה. הלל לעומתו סובר, כי הכלל של ''העמד דבר על חזקתו'' נכונה רק כשאין ''ריעותא'' (חסרון), ומכיוון שהאשה ראתה כבר דם, הרי זה מערער את חזקת טהרה שלה. מקשה הגמרא ממשנה במסכת מקוואות, המטמאת למפרע את כל הטהרות שניטהרו במקווה שנמדד ונמצא חסר (פחות מארבעים סאה), גם אם המקווה ברשות הרבים, שבדרך כלל ספק ברשות הרבים טהור. לשמאי - קשיא למפרע! ממשנה זו קשה לשמאי שהתיר באשה נדה את כל טהרותיה למפרע, וכאן במקווה פוסלים טהרות למפרע. להלל - קשיא ודאי, דאילו מעת לעת שבנדה – תולין, לא אוכלין ולא שורפין ,ואילו הכא - טומאה ודאי. וקשה גם להלל שאמנם פוסל למפרע, אבל רק מספק (ולכן לא שורפים תרומה שנגעה בה), ובמקוואות מטמאים מוודאי. התם משום דאיכא למימר - העמד טמא על חזקתו ,ואימא לא טבל. מיישבת הגמרא: במקווה יש להחמיר כיוון שיש לבחון גם את האדם ולא רק את המקווה. האדם הטמא עומד על חזקת טומאה, ולכן נאמר כי הטבילה לא עלתה לו. אדרבה - העמד מקוה על חזקתו, ואימא לא חסר. חוזרת הגמרא להקשות, הרי במקווה יש חזקה של כשרות המקווה, ולכן לכאורה יש להסתפק ולא לטמא למפרע בוודאי. הרי חסר לפניך! הגמרא עונה כי חזקת המקווה מתערערת בעקבות כך שאנו רואים כרגע שהיא חסרה ואינה כשירה. הכא נמי הרי דם לפניך! חוזרת הגמרא לדין נידה ואומרת, כי גם באשה נדה יש ערעור על החזקה, שהרי עתה היא רואה דם. השתא הוא דחזאי. מבחינה הגמרא ואומרת כי הדם נראה רק עכשיו, אבל לפני כן אפשר להעמידה על חזקת טהרתה. הכא נמי - השתא הוא דחסר. שוב דוחה הגמרא ואומרת, כי גם במקווה החיסרון התגלה רק עכשיו, ולפני כן אפשר להעמידו על כשרותו. הכי השתא, התם - איכא למימר חסר ואתא חסר ואתא, הכא - מי איכא למימר חזאי ואתא חזאי ואתא? דוחה הגמרא את הדחייה וטוענת כי במקווה יש לומר כי החיסרון החל כבר לפני כן, ולאט לאט חסר ולכן אין להעמידו על חזקתו, לעומת האשה שדמה נעקר ממנה בבת אחת. ומאי קושיא? דלמא הגס הגס חזיתיה. גם את הנחה זו עוקרת הגמרא, וטוענת כי גם באשה ייתכן שהחל דם להיעקר מעט מעט, ולא ראתה זאת רק לאחר זמן. התם - איכא תרתי לריעותא, הכא - איכא חדא לריעותא. לאחר דין ודברים ארוך מסבירה הגמרא באופן שונה את ההבדל בין מקווה לנדה. במקווה יש שני ''חסרונות'' (ריעותא), חזקת טומאת הכלים, וחיסרון של המקווה עכשיו, לעומת נידה שיש רק חיסרון אחד של ראיית דם עתה.
מהו המסר?תשובת הגמרא על ההבדל בין שני "חסרונות" במקווה, ל"חיסרון" אחד בנידה, מלמדת אותנו להבחין בין מקרים בהם מגלים חיסרון "גדול" למקרה שהחיסרון הוא "קטן". במקרה הראשון נדקדק יותר ואף נאלץ ללכת לחומרא, לעומת מקרה ''רגיל'', שם נפעיל את הכללים הרגילים.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |