|
[אין] משמעת ברזל לגבי סכנות / רפי זברגרנידה מד ע''ב - מה ע''א
הקדמההמשנה בשלהי דף מ''ד דנה בשאלה מתי ביאת ילדה נחשבת לביאה לגבי דינים שונים. בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה. לאחר שמלאו שלש שנים ויום אחד, הביאה על הקטנה נחשבת לביאה לכל דבר. המשנה מפרטת משמעות דין זה:
יבם (אשה שמת בעלה ואין להם ילדים, אחי בעלה חייב לייבם אותה או לחלוץ לה) שבא על אשת אחיו הקטנה, קיים בזה מצוות יבום, ובכך קנה אותה והפכה לאשתו.
אם אביה של הילדה (בת שלש שנים ויום אחד או יותר) קיבל עבורה קידושין, ובכך הפכה להיות אשת איש. במקרה זה, אם בא עליה מישהו אחר, חייב משום ערווה של ''אשת איש''.
הבועל ילדה (יותר מבת שלש ויום) בהיותה נידה, נטמא שבעה ימים. חומרת הטומאה שלו, שאם ישב או ישכב על דבר מה, אותו דבר ייטמא כמו ראשון לטומאה (יטמא רק אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים). המילה ''עליון'' מבטאת טומאה של דברים שהזב נשא אותם, המטמא גם לדרגה של ראשון לטומאה. אם כן, הסבר המונח ''משכב תחתון כעליון'' הוא: בועל קטנה (יותר מבת שלוש ויום) נידה, מטמא את המשכב שהוא שכב עליו (''משכב תחתון"), כמו טומאה של "עליון" הזב (זב נשא אותם).
אם הילדה (יותר מבת שלש ויום) נישאה לכהן על ידי אביה, הרי היא כנשואה לכל דבר, כולל היתר אכילת תרומה המותרת לכוהנים ובני ביתם (משפחתם ועבדיהם).
בת כהן כאמור אוכלת בתרומה. אך אם בא עליה אדם ''פסול'' הוא גם פסל אותה מלאכול בתרומה. פסול הכוונה לאיסור לאו: ממזר, נתין וכו', וגם פסול לכהן/ת כמו חלל (נולד מפסולי כהונה: כהן לגרושה, כהן גדול לאלמנה ועוד). המשנה פוסקת שאם אותה ילדה (יותר מבת שלש ויום) היא בת כהן ונבעלה לפסול – פסלה לכהונה, כאמור.
אם בא על הילדה (יותר מבת שלש ויום) אחד מאיסורי ערווה בתורה, הרי שהוא מקבל את עונשו הכתוב בתורה, והיא פטורה מעונש (אפילו אם הסכימה לביאה זו) כיוון שקטנה פטורה מעונשים. המשנה מסיימת בכלל ההופכי וקובע: פחות מכן - כנותן אצבע בעין. אם ילדה קטנה מבת שלש ויום נבעלה, הרי כל הדינים אשר פורטו לעיל לא שייכים בה. וזאת כיוון שאם נקרעו בתוליה של הקטנה מבעילה זו, הם יחזרו להיות כמו שהם היו לפני הביאה, ודם שיצא אינו מוגדר כדם נידה אלא כדם בתולים. הדימוי של אצבע בעין, מסמל את העובדה שלאחר שאצבע נכנס לעין וגרם לדמעות, העין חוזרת תוך זמן מה, למצב שהייתה לפני כן.
הנושאהגמרא דנה בכלל האחרון במשנה, ומביאה סיפור מעשה: ת"ר מעשה ביוסטני, בתו של אסוירוס בן אנטנינוס, שבאת לפני רבי, אמרה לו: רבי, אשה בכמה ניסת? אמר לה: בת שלש שנים ויום אחד. ובכמה מתעברת? אמר לה בת שתים עשרה שנה ויום אחד. רבי ענה לשאלותיה של נכדת אנטונינוס, ואמר לה כי אשה יכולה להינשא מגיל שלש ויום, ומסוגלת להתעבר מגיל שתים עשרה ויום. אמרה לו: אני נשאתי בשש וילדתי בשבע, אוי לשלש שנים שאבדתי בבית אבא. השיבה אותה נכדה לרבי, כי היא נישאה בגיל שש וילדה בגיל שבע. היא ''מצטערת'' על ''אובדן'' שלש שנים שהיתה יכולה להינשא בגיל שלש, ולהתעבר מיד, כפי שהצליחה להתעבר בהיותה בת שבע (למרות שזה עדיין "גיל קטנות''). ומי מעברה? והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן: שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת ומניקה. תמהה הגמרא, וכי כיצד ניתן להתעבר בגיל קטנות, לאור פסקו של רב ביבי בברייתא להלן. הוא פסק כי מותר להשתמש במוך (הכנסה "חוסם'' לגוף האשה כדי למנוע כניסת זרע הגבר לרחמה של האשה, ובכך נמנעת הריונה) רק בשלושה מקרים המפורטים להלן, ובהמשך הברייתא נאמר כי ילדה קטנה מבת שתים עשרה שנה אינה מתעברת. קטנה - שמא תתעבר ותמות. קטנה שהצליחה להתעבר עלולה למות מהריון זה. כדי למנוע זאת מותר לשתמש במוך. מעוברת - שמא תעשה עוברה סנדל. מעוברת המתעברת בשנית, עלול העובר הקיים להינזק מהעובר נוסף. כדי למנוע הריון זה הותר לה שימוש במוך. אשה מינקת המתעברת בשנית, עלול חלבה להתקלקל, וזו סכנה לילד (בזמנם לא היה מטרנה ודומיה!) ואיזוהי קטנה? מבת אחת עשרה שנה ויום אחד, ועד שתי עשרה שנה ויום אחד. הברייתא מגדירה ''קטנה'' בדין הראשון: שהילדה בטווח גיל בין אחת עשרה ויום לשתים עשרה ויום. פחות מכאן, או יתר על כן - משמשת והולכת, דברי רבי מאיר. רבי מאיר פוסק שאם הילדה קטנה מגיל אחת עשרה ויום, או גדולה משתים עשרה ויום יכולה לשמש גם בלי מוך, כיוון שאין סכנות אלו קיימות בטווח גילים אלו. מכאן התמיהה על סיפור נכדת אנטונינוס. וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו, שנאמר (תהלים קט''ז, ו'): שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. לדעת חכמים מותר לשלש נשים הללו לשמש אף ללא מוך. לגבי הסכנות שתוארו בדברי רב ביבי, אומרים חכמים שאם אדם הולך בתמימות, אזי ה' ''עוזר'' לו (לאור הפסוק שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'). על התמיהה בסיפורה של נכדת אנטונינוס (מול דברי הברייתא) עונה הגמרא שתי תשובות: איבעית אימא (יחזקאל כ''ג, כ'): וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם. אפשרות אחת לעיבורה של נכדת אנטונינוס עקב תאוותה הגדולה לתשמיש כמו שיש לכל עובדי כוכבים. תאווה מעין זו עשויה לגרום לעיבור. ואיבעית אימא (תהלים קמ''ד, ח'): אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר אפשרות שנייה שהסיפור שהיא ספרה כלל לא היה במציאות, והיא אינה אלא שקרנית, כדרכם של עובדי כוכבים.
מהו המסר?ישנם מספר מקומות בגמרא שבהם משתמשים חכמים בפסוק מספר משלי שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'. נצטט שנים מהם:
הסתמכות על פסוק זה לדעת חכמים מחייבת הגדרה יותר מדויקת, מתי מותר ואין בעיה להסתמך על כך.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |