|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
הרי אמרו קישות שנטעה בעציץ – מלפפון/מלון הקת'א
"אמר אביי: הרי אמרו קישות שנטעה בעציץ, והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה, אמר רבי שמעון: וכי מה טיבה לטהר? אלא הטמא בטומאתו, וטהור בטהרתו, בעי אביי: מהו שתעשה יד לחברתה? תיקו" (חולין, קכח ע"א).פירוש: אמר אביי: הרי אמרו חכמים במשנה כי הקישות (קישוא) טמאה שנטעה בעציץ שאינו מנוקב, והריהי נחשבת כתלושה, וראויה איפוא לקבל טומאה ככל דבר מאכל אחר, והגדילה בעציץ, ויצאת (יצאה) אל מחוץ לעציץ והריהי נוטה מעל הקרקע כל הקישות כולה טהורה. שכן הצמח כולו (אף החלק שבתוך העציץ) כיונק מן הקרקע, ונחשב כמחובר לקרקע, ונטהר מטומאתו. אמר רבי שמעון: וכי מה טיבה (עניינה) של טומאת הקישות שבעציץ לטהר בכך? אלא החלק הטמא שבעציץ ישאר בטומאתו, והחלק הטהור שיצא לחוץ ישאר בטהרתו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: מלפפון שם באנגלית: Cucumber שם מדעי: Cucumis sativus שם נרדף במקורות: קישות, קישוא? שמות בערבית: ח'יאר, קת'א שאמי
לנושאים נוספים העוסקים בקשואים - הקש\י כאן.
רש"י בסוגייתנו מפרש:
פירוש רש"י וראשונים נוספים כולל בתוכו שלושה היבטים בוטניים שראוי להתייחס אליהם. א. הבחירה של המשנה ובעקבותיה הגמרא להשתמש בדוגמה של קישות המזוהה במחקר ובפרשנים עם המלפפון או מין קרוב ממשפחת הדלועיים, למשל הפאקוס (תמונה 1) (ראו במאמר "אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו" (בבא בתרא, קמג ע"א)) איננה אקראית, אלא נובעת במדויק מהמבנה הייחודי של הצמח. המלפפון הוא צמח מטפס או משתרע בעל ענפים וגבעולים ארוכים מאוד וגמישים, הנוטים להשתרע ולפרוץ הרחק מעבר לגבולות הכלי שבו נזרעו. בלשון רש"י: "... ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ". בניגוד לצמחים זקופים או שיחניים שגדלים בתוך גבולות העציץ, הקישות היא הדוגמה הקלאסית והבולטת ביותר לצמח שהשורש שלו מתפתח במקום אחד (בתוך העציץ), בעוד רוב הנוף, הפירות והעלים שלו נמצאים פיזית במקום אחר (מחוץ לעציץ) (ראו בתמונה 2). ב. דברי רש"י "... ויונק מריח הארץ דרך אויר" נראים במבט ראשון תמוהים משום שמקובל שהצמחים קולטים את הדרוש להם באמצעות השורשים ובוודאי לא דרך האוויר. הרעיון של "יניקה מריח הקרקע" מופיע במקורות נוספים ולמשל בפסקי ריא"ז (שבת, פ"י י"א) נאמר: "התולש מעציץ נקוב חייב, הואיל והוא נקוב הרי הוא יונק מריח הקרקע וכאילו העשבים שלו מחוברין לקרקע, אבל ממי שאינו נקוב פטור". עיון נוסף במונח "ריח הקרקע" מגלה שיש לו מרכיבים ריאליים מוכחים ואין הוא מושג מופשט בלבד. מחקרים מצאו שהקרקע אינה רק מצע מוצק, אלא גוף נושם ופולט. מהקרקע עולים באופן קבוע אדי מים הרווים בתרכובות כימיות נדיפות (Volatile Organic Compounds), פחמן דו-חמצני (2CO) הנוצר מנשימת מיקרואורגניזמים ושורשים, וכן תרכובות חנקניות (כמו אמוניה - 3NH) המתנדפות ממצע מתפרק. מה שחז"ל כינו "ריח" (כלומר, תרכובות נדיפות העולות מן הקרקע לאוויר) נושא עימו מרכיבים חיוניים שהעלים אכן קולטים באופן פעיל מהאוויר שמעל הקרקע. במשך שנים רבות סברו כי הצמח קולט מים ומינרלים אך ורק דרך השרשים. אך כיום ידוע כי העלים מסוגלים לקלוט חומרים באופן ישיר מן האוויר ומהאדים הסובבים אותם. הלחות הגבוהה והאדים העולים מהאדמה הלחה יוצרים מיקרו-אקלים סביב הנוף. הפיוניות של העלה נפתחות בתגובה ללחות זו, והעלה קולט חנקן גזי, פחמן דו-חמצני ואף מינרלים המומסים באדי המים המתנדפים מהקרקע. תופעה זאת מנוצלת בחקלאות המודרנית לשימוש בהזנה עלית (Foliar Feeding). כיום משתמשים באופן נרחב בריסוס עלוותי של דשנים, משום שהנוף מסוגל "לנגוס" ולהזין את הצמח ישירות דרך מעטפת העלה, בדיוק כפי שתארו חז"ל לגבי האוויר הסמוך לקרקע (1).
בחירת הקישות בסוגייתנו קשורה לדרך נוספת לקליטת מינרלים על ידי הנוף. בפירוש רע"ב אנו מוצאים: "והגדילה ויצאה חוץ לעציץ - ונחשבת כמחובר, לפי שיונקת ושואבת מן הקרקע שחוץ לעציץ". בניגוד לרש"י שתלה את קליטת החומרים ב"ריח הקרקע" רע"ב הזכיר "יניקה ושאיבה" הנובעים מפעילות שורשים. אמנם שורשי הקישות נטועים בעציץ אך הגבעולים של בני משפחת הדלועיים מתאפיינים ביכולת להצמיח שורשי אוויר ושורשים אדוונטיביים(2) ממפרקיהם כאשר הם נוגעים בקרקע או אפילו סמוכים אליה(3).
תמונה 1. פאקוס הצילום באדיבות ח'ביזה – חקלאות בשיתוף הקהילה
תמונה 2. שיח מלפפון התמונה נערכה על ידי Gemini (google) |
