שלושה אבות
ברכות טז ע"ב
"תנו רבנן: אין קורין אבות אלא לשלשה".
לכאורה תמוה, למה שלשה? אם חשיבות אב היא בהיותו ראש וראשון השושלת הרי שאברהם הוא האב ואין בלתו. וגם אם במורה הדרך הראשון עסקינן אברהם לבדו הוא האב, ככתוב עליו: (בראשית יח, יט) אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. ואם רק בעם ישראל עסקינן, אזי יעקב לבד הוא האב.
ועוד קשה, שאמנם ממעשי אברהם נלמדות עיקר הנהגות המופת של אמונה, מלחמה וחסד, ואילו פסוקי יצחק ויעקב עוסקים בעיקר במאורעות קשייהם והסתגלותיהם. ולמה נצרכו גם יצחק ויעקב להקרא אבות.
אלא שלאבות היתה שליחות להקים את עם ישראל בארצו, כפי שנצטוה אברהם: (בראשית יב, א - ב) לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ... אֶל הָאָרֶץ... וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל. ולהגשמת נבואה זו נצרכו כל שלשת האבות, כל אחד ותפקידו, כל אחד בעידן תקופתו. תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל.
ראש וראשון היה אברהם אשר קיבל את צו הנבואה לך לך, והוא החל לקרא בשם ה' ולנטוע יתד בארץ. אלא שעדיין נחשב כזר, הן בארץ מולדתו והן במבטא דיבורו, כמאמרו: (בראשית כג, ד) גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם.
בדרכו של אברהם המשיך יצחק אשר כבר נולד בארץ ודמה לכל הנולדים בה, ודבק בארץ כל ימיו ונאחז בה, כי מצותו היתה: (בראשית כו, ב) אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. תושבי הארץ כבר לא יכלו לדחותו כזר, וגם לא חששו ממנו כי לא היו לרגליו עם רב. אך עדין נלחמו בו ודחקוהו, קינאו בו וסתמו את בארותיו. עד אשר הצליח בזכות התמדתו: (בראשית כו, כב) הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.
ואת מלאכת האבות השלים יעקב, כי מצוותו היתה: (בראשית כח, יג - יד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ. לְךָ – לבדך. וּלְזַרְעֶךָ – כולם, כל יוצאי חלציך. וּפָרַצְתָּ – לא כיחיד ולא כמשפחה אלא כעם רב.
