חובה אישית או משימה משותפת?

הרב דב קדרון

חולין קלה ע"א

מצוות ראשית הגז היא לתת לכהן צמר, כמו שכתוב (דברים יח,ד): "וראשית גז צאנך תתן לו". להלכה נפסק שרק מי שיש לו לפחות חמש רחלים חייב במצווה זו. בגמרא מובאת מחלוקת האם שני שותפים חייבים, ולהלכה נפסק שגם שותפים חייבים.

ב"בירור הלכה" מובאת קושיה: הרמב"ם (בכורים י,יד) כותב ששותפים חייבים בראשית הגז רק אם בחלק של כל אחד מהם יש לפחות חמש צאן, כלומר השותפים חייבים רק במצב שבו גם אילו לא היו שותפים היה כל אחד מהם מתחייב במצוות ראשית הגז. לעומת זאת, לגבי הפרשת חלה, כותב הרמב"ם (בכורים ו,ו) ששותפים חייבים, ואינו מזכיר שצריך שיהיה לכל שותף שיעור של בצק החייב בהפרשת חלה. מה ההבדל בין שני חיובים אלה?

אחד ההסברים הוא של ר' חיים מבריסק, המחלק, על פי שיטתו הידועה, בין "גברא" ל"חפצא": יש הבדל עקרוני בין החיוב של מצוות ראשית הגז, החל על האדם, לבין האיסור לאכול ללא הפרשת חלה, החל על העיסה. בהפרשת חלה, מכיוון שהאיסור תלוי בגודל העיסה, אין זה משנה אם העיסה היא בבעלות יהודי אחד או שני יהודים, בכל אופן חל איסור לאכול ממנה ללא הפרשת חלה. אולם בראשית הגז, אין שום איסור שחל על הצאן, אלא יש חיוב על הבעלים לתת לכהן את הצמר, לכן שותפים אינם שונים מכל אדם אחר, וכדי שיחול החיוב על כל אחד מהם צריך שיהיו בבעלותו מספיק צאן.

כך גם בחיי היומיום: כשאחריות מוטלת על כל אחד באופן אישי, אי אפשר להשלים את חובתו באמצעות חלקו של חברו; אך כאשר המטרה היא ליצור תוצאה משותפת, התרומה של כולם מצטרפת למטרה אחת.