הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "הניחא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
זבחים קג ע"א
"גמ'. תנו רבנן: עולת איש - פרט לעולת הקדש, דברי רבי יהודה; רבי יוסי ברבי יהודה אומר: פרט לעולת גרים. מאי פרט לעולת הקדש?
אמר רבי חייא בר יוסף: פרט לעולה הבאה מן המותרות.
הניחא למאן דאמר: מותרות לנדבת ציבור אזלי, אלא למאן דאמר: מותרות לנדבת יחיד אזלי, מאי איכא למימר?
כדאמר רבא: העולה - עולה ראשונה, הכא נמי העולה - עולה ראשונה"
רבי חייא מסביר את שיטת רבי יהודה והגמרא קובעת שזה מיושב עם שיטת "מאן דאמר" מותרות הולכות לנדבת ציבור... [על פי דעת חכמים במשנה מסכת תמורה, דף כ עמוד ב] אבל לשיטה החולקת [רבי אלעזר שם] כיצד ניישב?
והגמרא מיישבת על פי שיטת רבא.
ההסבר ה"פשוט" למבנה של "הניחא ל... אלא ל... מאי איכא למימר" הוא שגם לשיטה הברורה יותר יש קושי מסויים ["קטן"], אבל לשיטה השניה יש קושי משמעותי.
בסוגייתנו תוס' מעלה את הקושי שיש גם לשיטת חכמים - שמובאת בסוגייתנו במשפט "הניחא ל..."
ננסה להרחיב: מדוע הגמרא לא אמרה "הניחא לרבנן..." והעדיפה את הלשון הסתמית: "הניחא למאן דאמר"? אולי ניתן להסיק מכך, שאת הביטוי "הניחא למאן דאמר" כתב/ערך רב אשי "עורך הגמרא". ומתאים לשיטות מבין בעלי הכללים הסוברות שכל "הניחא למאן דאמר" – כך ההלכה.
