הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "אמר לו..."

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

זבחים קג ע"א

"א"ל רב המנונא לרב נחמן: כמאן? כרבי יהודה, הא הדר ביה! דתניא: ששה לנדבה, לעולה הבאה מן המותרות, שלא יהו כהנים זכאין בעורה, דברי רבי יהודה; אמר לו רבי נחמיה, ואמרי לה ר"ש: אם כן, ביטלת מדרשו של יהוידע הכהן! דתניא, זה מדרש דרש יהוידע הכהן: (ויקרא ה) אשם הוא אשם אשם לה'. כל שבא משום חטאת ומשום אשם ילקח בו עולות, הבשר לשם, עורה לכהנים!"

הגמרא אומרת שרבי יהודה חזר בו מדינו והסכים לדברי רבי נחמיה, שהרי לא השיב להוכחתו של רבי נחמיה [או רבי שמעון]. וכך מסביר כאן רש"י בד"ה "הא הדר ביה".

וצריך לעיין היטב מנין לגמרא שרבי יהודה חזר בו מדעתו. בפשטות משמע מרש"י מפני שלא הגיב לדברי רבי נחמיה. וזה תמוה, שהרי פעמים רבות יש מהלך כזה בספרות התנאים שאחד התנאים מובא בצורה "אמר לו..." והתנא השני לא מגיב, ולא אומרים שיש בזה הוכחה שחזר בו.

ואולי אפשר לומר שהגמרא יודעת זאת ממסורת, שחזר בו, מכח העובדה שלא הגיב.

ואולי אפשר לומר: הכלל הוא [ עירובין דף מו עמוד ב] רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה.
ולא מופיע בגמרא עצמה כלל הלכתי בהקשר של רבי נחמיה! [רק פעם אחת בש"ס מופיע הביטוי "הלכה כר' נחמיה" – נדה ס עמוד ב].
בפוסקים מופיע הכלל "רבי יהודה ורבי נחמיה – הלכה כרבי יהודה". אמנם ב"סדר תנאים ואמוראים" [חלק ב אות יח] סובר ש"רבי יהודה ורבי נחמיה – הלכה כרבי נחמיה"
לפי "סדר תנאים ואמוראים" אפשר לומר שרבי יהודה ידע שהלכה כרבי נחמיה ולכן חכמים הסיקו מכך שלא הגיב להוכחת רבי נחמיה – שחזר בו.

אולם, לפי הלשון השני בברייתא שמדובר ברבי שמעון ולא ברבי נחמיה, הרי הכלל הוא שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון, אם כן מניין שרבי יהודה חזר בו? אלא בהכרח לומר שחכמים ידעו את העובדה שהוא חזר בו.

ואולי אפשר לומר שכל שתיקה של חכם לטענת חברו מהווה הסכמה לדבריו, על פי הדברים הבאים:

יד מלאכי כללי התלמוד כלל כה

ועיין עוד בדברי הכ"מ רפ"ו מהלכות שגגות שכתב וז"ל ופסק רבינו כר' עקיבא אע"ג דתלמידיה (דר' יהושע) הוא משום שהשיב על דבריו ושתק ע"כ משמע דלא ס"ל נמי כחילוק התוס' דלעיל

וכך נראה עוד מדבריו פרק כ"ה מהלכות שבת הלכה כ"ד ע"ש גם מדברי הנמוקי יוסף ריש ב"ק מוכח
דלהרמ"ה דן בנין אב לכל הגמ' דשתיקה כהודאה דמיא גבי רב כהנא דשתיק רב .

וכן מצאתי עוד להרז"ה פ"ק דסוכה שכתב גבי רב כהנא ורב אסי דאקשו לרב דלאו משום דקבלה מינייהו אלא משום דלא חש להו והרמב"ן שם השיב עליו דהא מילתא ספיקא דגמרא היא אי הדר ביה רב מאחר דאקשי עליה או לא ולבסוף מסיק דלא אמרינן משום דלא חש לה שתיק אלא היכא דמוכחא מילתא יעש"ב:

בסוף דבריו הוא מסכים שגם כשרב שותק לתלמידו סימן שמסכים לדבריו, אלא אם כן יש הוכחה שהרב שתק מפני שלא "חש" – לא היה לו אכפת.
ובודאי אם היה תלמידו או חברו.