טילטול מפתח
פסחים סו ע"א - ע"ב
"מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו".
סייגה הגמרא שעצה זו לא אמורה בבהמה שכבר הוקדשה. כמו כן אין השוחט יכול לעשות כן אם אדם אחר מהחבורה יביא את הבהמה. וגם כשאפשר, אמרה הגמרא שאין ההיתר גמור, אלא שאיסור השבות נדחה במקום מצוה אם נעשה כלאחר יד.
וקשה למה לא אמרו שקיימת עצת היתר לכתחילה, באופן שהסכין תשמש חלק מחגורו. ויוכל לעשות כן ללא סכנת חיתוך באופן זה: להב הסכין יוכנס לנדן עור מצד הלהב. תהיה רצועה נפקא מגוף הנדן, והיא תהיה קשורה בקשר קבוע דרך נקב בקצה כת הסכין. רצועה נוספת מגוף הנדן תלפף את הנדן בקשר עניבה לבל תישלף ממנו הסכין. ורצועות מסתעפות נוספות תהיינה המשך החגור או שתהיינה תפורות לו.
אלא מכאן שאופן כזה הוא טילטול גמור, כי עקב חשיבותו אין הסכין בטל לחגור.
כיוצא בדבר אתה אומר במשנה במסכת גיטין דף עז ע"א:
"זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו, אפילו הוא עמה במטה - אינה מגורשת; לתוך חיקה או לתוך קלתה - הרי זו מגורשת".
וביארו בדף עח ע"א שהכל תלוי בדרך בני אדם להקפיד על שימוש אשתו באותו מקום: "אמקום כרעי לא קפדי אינשי". "רבי יוחנן אמר: מקום חיקה קנוי לה, מקום קלתה קנוי לה. אמר רבא: מאי טעמיה דרבי יוחנן? לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה".
וקשה, למה הצריכו שלא יהיה אדם רגיל להקפיד באופן זה, הרי עתה ברגע זה ודאי שאינו מקפיד שהרי רוצה שתתגרש בזה!
ואין לומר שאין אדם בקי שצריך לזרוק לרשותה דוקא, שאם כן היה לתנא לסייג ולומר: במה דברים אמורים שאינה מגורשת במאן דלא ידע לאקנויי (כגון בגיטין דף כ ע"ב), אבל בזקן ובתלמיד חכמים מגורשת.
אלא שרק הקנאה גמורה היא הקנאה, ואם נצרך להקנות, אך אין ליבו שלם שיוכל הקונה לעשות בו ככל רצונו, אין זו הקנאה. וכן שנינו במסכת נדרים דף מח ע"א: "אמרו חכמים: כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת - אינה מתנה".
