יומא סט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - א

ומה שנקטה המשנה שינה ולא הליכה, הוא משום שסיפא איצטריכא ליה להשמיענו כיצד נוהגים הכהנים בבגדים בשעת שינה, שמותר להם להניחם תחת ראשם, שהיות ואין הם לובשים אותם, אין בזיון לבגדים אם יפיחו הכהנים בשנתם.

וכך שנינו שם בסיפא של המשנה: היו הכהנים פושטין את בגדי הכהונה, ומקפלין אותם, ומניחין תחת ראשיהם.

ומדייקת הגמרא: מכך שהיו פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן - שמעת מינה: בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן! ואם כך, במשנה הזאת כתוב במפורש שמותר ליהנות מבגדי כהונה, ונפשוט מכאן את הבעיה האם מותר לההנות מהם!

אמר רב פפא: לא תימא מניחים אותם תחת ראשיהן, אלא אימא: כנגד ראשיהן, בסמוך לראשיהם.

אמר רב משרשיא: שמעת מינה מדברי המשנה, לפי רב פפא, שמותר לשים את בגדי הכהונה בסמוך לראשיהם, שגם להניח תפילין מן הצד, מצידו של אדם ישן, שפיר דמי. שגם אם יפיח אין זה בזיון לתפילין שבצידו.

ומוכיחה הגמרא כדברי רב פפא: הכי נמי מסתברא דמניחים את בגדי הכהונה רק כנגד ראשיהן.

דאי סלקא דעתך שמניחים אותם תחת ראשיהן ממש - אין זה יתכן.

כי ותיפוק לי, יש להוציא ולשלול אפשרות שכזאת, משום איסור נהנה מכלאים.

דהא איכא בין בגדי הכהונה אבנט שיש בו שעטנז, ואסור להנות מבגד שעטנז אפילו אינו לובשו אלא שוכב עליו

ולכן, נהי נמי דניתנו, גם אם נאמר כי בגדי כהונה הותרו ליהנות בהן גם שלא לצורך עבודה - הא מתהני הכהנים מכלאים כאשר הם שמים את ראשם על האבנט!

הניחא למאן דאמר שאבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים, כשהוא לובש בגדי לבן, שהוא עשוי מבד פשתן בלבד, ללא כלאיים, זה הוא אבנטו של כהן הדיוט.

והיינו, שגם האבנט של כהן הדיוט בכל השנה וגם האבנט של כהן גדול ביום הכיפורים, הרי הוא עשוי מבד פשתן בלבד, ואין בו כלאים, שפיר יכולים הכהנים להנות מהאבנט, לפי שאין באבנט כלאיים.

אלא למאן דאמר שאבנטו של הכהן הגדול ביום הכיפורים העשוי מבד פשתן בלבד ללא כלאיים, לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט, לפי שאבנטו של כהן הדיוט עשוי מתערובת צמר ופשתים והוא כלאיים - מאי איכא למימר, כיצד שמים אותו הכהנים תחת ראשם!?

וכי תימא שבגד כלאים רק בלבישה והעלאה על גופו הוא דאסור, אבל בהצעה, לשכיבה עליו, שרי.

אין זה נכון.

כי והתניא: [ויקרא יט] "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" - אבל אתה מותר להציעו תחתיך, מן התורה.

אבל, אמרו חכמים: אסור לעשות כן, כי שמא תיכרך נימא אחת של בגד הכלאיים שתחתיו על בשרו, ויעבור משום כלאיים.

וכי תימא דמפסיק ליה מידי, ששוטח על האבנט דבר שיהיה מפסיק ביני ביני, בין האבנט ובין ראשו, ואז אין חשש שתיכרך נימא מהאבנט על ראשו.

גם זה אינו נכון.

כי והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי משום "קהלא קדישא" שבירושלים:

אפילו היו עשר מצעות זו על גב זו, ובגד כלאים תחתיהן - אסור לישון עליהן. אלא, לאו, שמע מינה: רק כנגד ראשיהן שמו את האבנט ולא תחת ראשם.

ומסקינן: אכן שמע מינה!

רב אשי אמר: לעולם, תחת ראשיהן שמו את האבנט.

ואשר לשאלה "הא קא מתהני מכלאים", יש לומר כי בגדי כהונה קשין הן, ואין הם מחממים, ולכן אין בהם איסור כלאיים.

כי הא דאמר רב הונא בריה דרבי יהושע: האי נמטא לבד גמדא קשה דנרש, הנעשה במקום הקרוי נרש, והוא עשוי מתערובת צמר ופשתים - שריא, מותר ללובשו לפי שהוא קשה ואין בו חימום.

ועכשיו מביאה הגמרא ראיה מברייתא לפשוט את הספק האם מותר לכהן להנות מבגדי כהונה שלא לצורך עבודה:

תא שמע ראיה לכך מברייתא שמבואר בה דין זה במפורש:

דתניא: בגדי כהונה:

כהן היוצא בהן למדינה - אסור לו ללובשן בחוץ, גם בגדים שאין בהם שעטנז, לפי שנוהג בהם דרך חול.

ובמקדש - בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה - מותר לו ללובשם, מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן.

ומסקנת הגמרא: אכן שמע מינה!

והוינן בה: וכי מחוץ למקדש, במדינה - לא ילבשם?

והתניא במגילת תענית: בעשרים וחמשה בטבת - יום הר גרזים הוא. דלא למספד בו.

הוא היום, שבו בקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתנו להם.

באו והודיעו דבר זה את שמעון הצדיק.

מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל הלכו עמו, ואבוקות של אור בידיהן.

וכל הלילה היו הללו אנשי אלכסנדר מוקדון והכותיים שעמו הולכים מצד זה, והללו שמעון הצדיק ויקירי ירושלים הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר.

כיון שעלה עמוד השחר אמר להם אלכסנדר מוקדון: מי הללו?

אמרו לו: אלו הם יהודים, שמרדו בך.

כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה.

כיון שראה אלכסנדר מוקדון לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו, והשתחוה לפניו.

אמרו לו אנשיו: וכי מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה?

אמר להם: דמות דיוקנו של זה הולכת מנצחת לפני ב"בית מלחמתי".

אמר להם אלכסנדר מוקדון למשלחת היהודים: למה באתם?

אמרו לו: האם אפשר כי בית המקדש, שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב - יתעוך גויים להחריבו!? אמר להם: מי הללו שרוצים להתעות אותי?

אמרו לו: כותיים הללו, שעומדים לפניך.

אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם.

מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים, ששם היה בית מקדשם.

כיון שהגיעו להר גריזים - חרשוהו, וזרעוהו כרשינין, כדרך שבקשו הם לעשות לבית אלהינו.

ואותו היום עשאוהו יום טוב.

ומוכח מכך שיצא שמעון הצדיק בבגדי כהונה, שמותר לצאת בהם חוץ למקדש!

ומשנינן שני תירוצים:

אי בעית אימא - לא היו הבגדין הללו בגדי כהונה קדושים, אלא רק היו ראויין לבגדי כהונה, ולא הוקדשו.

ואי בעית אימא - [תהלים קיט] היה מותר לעשות כן לצורך הצלת המקדש, מדין "עת לעשות לה', לשמו של מקום - הפרו, מותר להפר מצות תורתך!".

שנינו במשנה: חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול.

ומדייקת הגמרא: שמע מינה מכך שמכבדים את ראש הכנסת ואת הסגן בנוכחות הכהן הגדול, שחולקין כבוד לתלמיד אפילו במקום הרב!

אמר אביי: אין זו ראיה. אלא כולה - משום כבודו דכהן גדול היא. שמראים בכך את השררות הרבות שתחתיו.

שנינו במשנה: וכהן גדול עומד, ומקבל מהסגן את ספר התורה.

והוינן בה: מדקתני שעתה, בקבלו את ספר התורה הוא עומד, מכלל זה אתה למד שעד עתה הוא היה יושב.

וזה לא יתכן. כי:

וסיפא איצטריכא ליה [וסופה של המשנה הוצרך לו] שנאמר בה: פושטין ומקפלין ומניחין תחת ראשיהם, ולכן הדגיש שאין ישנים בהם.

שואלים: נאמר שמניחין אותן תחת ראשיהן, הרי שמעת מינה [לומד אתה מכאן] במפורש שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן! אמר רב פפא: לא תימא [אל תאמר ותבין] תחת ראשיהן ממש, אלא אימא [אמור] שנותנים אותם כנגד [ליד] ראשיהן. אמר רב משרשיא: שמעת מינה [לומד אתה מכאן] כי אם אדם ישן ומניח תפילין מן הצד — שפיר דמי [ראוי הדבר] ואין לחשוש שמא תוך שנתו יתהפך וישכב עליהם.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שכנגד ראשיהן הוא ולא תחת ראשיהם ממש, דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך לומר] תחת ראשיהן ממש, ותיפוק לי [ותצא לי] שאסור הדבר מטעם אחר — משום כלאים. דהא איכא [שהרי יש] בין הבגדים אבנט, ואבנט היה עשוי כלאים. ונהי נמי [ואם אמנם גם כן] בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן — הרי מכל מקום יש איסור אחר בכך, שכן הא מתהני [הרי נהנה] מכלאים!

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאמר]: אבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים זה הוא אבנטו של כהן הדיוט, וכשם שאבנטו של כהן הדיוט לא של כלאים הוא, כך של גם של הכהן הגדול ביום הכיפורים. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאמר] כי אבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט, אלא עשוי כלאים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] והרי נהנה הוא מכלאים!

וכי תימא [ואם תאמר] כנגד טענה זו: כי כלאים בלבישה והעלאה — הוא שאסור, אבל בהצעה שרי [להציע אותם תחתיו מותר] שלא נאמר בכתוב שאסור הדבר, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר בכלאים: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט, יט), משמע: אבל אתה מותר להציעו תחתיך. אולם זה מדין תורה, אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תיכרך נימא (חוט) אחת מן הכלאים על בשרו, ונמצא עובר משום לבישה והעלאה.

וכי תימא [ואם תאמר] דמפסיק ליה מידי ביני ביני [שמפסיק, מניח, דבר ביניהם, באמצע], שמניח בגד אחר בין הכלאים ובין גופו — אולם האמר [הרי אמר] ר' שמעון בן פזי, אמר ר' יהושע בן לוי אמר רבי משום קהלא קדישא [בשם הקהל הקדוש] שבירושלים: אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן — אסור לישון עליהן, שלא חילקו חכמים בגזירתם. אלא לאו שמע מינה [אם לא תלמד מכאן] שהכוונה היא כנגד ראשיהן — ואפילו מפני איסור כלאים. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

רב אשי אמר: לעולם יכול אתה לפרש שמדובר שמניחין את הבגדים תחת ראשיהן ממש, ומה ששאלת והא קא מתהני [והרי הוא נהנה בכך] מכלאים, יש להשיב: בגדי כהונה כלומר אבנטו של הכהן קשין הן, ובגד קשה אין בו משום כלאים. כי הא [כמו זה] שאמר רב הונא בנו של ר' יהושע: האי נמטא גמדא דנרש [אותו לבד קשה של כלאים שמייצרים בעיר נרש] — שריא [מותר], שדבר קשה אין בו הנאת לבישה, ומטעם זה אף מותר להניח את האבנט שהוא עשוי מחומר קשה, תחת ראשו. ומכל מקום לא למדנו מכאן דבר ברור לענין שאלתנו אם מותר ליהנות מבגדי כהונה שלא לצורך העבודה.

ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ששנינו: בגדי כהונה, היוצא בהן למדינה כלומר מחוץ לתחום המקדש — אסור, ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה — מותר, מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, והרי לנו תשובה מפורשת לבעיה זו, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א כיון שלמדנו הלכה מן הברייתא שואלים: ובמדינה לא התירו ללבוש בגדי כהונה כלל? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בביאור מגילת תענית, שנאמר בה: בעשרים וחמשה בטבת — יום הר גרזים הוא, וקבעו אותו יום שמחה שלא [שלא] למספד [להספיד בו את המתים], משום שאירעה בו תשועה לישראל. ומה היה המעשה?

— יום שבקשו כותיים (שומרונים) את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתנו להם, כלומר: נתן להם רשות להחריבו. באו והודיעו את הכהן הגדול שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי (חשובי) ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן. וכל הלילה הללו נציגי ישראל הולכים מצד זה, והללו צבא אלכסנדר הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר וראו אלה את אלה.

כיון שעלה עמוד השחר אמר להם אלכסנדר לכותיים: מי הללו שבאים לקראתנו? אמרו לו: אלה הם יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו (פגשו) זה בזה שני המחנות. כיון שראה אלכסנדר את שמעון הצדיק — ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו מלוויו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה?! אמר להם: יפה עושה אני, כי דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי, שכאשר אני נלחם רואה אני מעין דמות זו הולכת לפני כסימן של ניצחון, ומכאן אני למד שיש בו קדושה עליונה.

אמר להם לשלוחי ישראל: למה באתם? אמרו לו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך גויים הללו להחריבו? אמר להם: מי הם הללו? אמרו לו היהודים: כותיים הללו, הם שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורין בידיכם לעשות בהם כרצונכם.

מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים, עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים ששם היה להם לכותיים מקדש — חרשוהו, וזרעוהו כרשינין לסמל של חורבן גמור, ששוב אין אותו מקום ראוי עוד לבנין אלא לעולם יעמוד חרב ושומם, כדרך שבקשו הם לעשות לבית אלהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב. ומתוך הסיפור למדים אנו כי הכהן הגדול לבש בגדי כהונה בצאתו חוץ למקדש!

ומשיבים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] לא היו אלה בגדי כהונה ממש אלא ראויין לבגדי כהונה, שהיו כתבנית בגדי כהונה אבל לא נעשו מכסף קדשים, ולא היתה בהם קדושת בגדי כהונה. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כדרך שאומר הכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), שבעת הצורך לעשות דבר לשמו של ה', מותר אף להפר דברים המפורשים בתורה, שהרי כפי שראינו היא שעמדה להם לישראל להצילם.

ב שנינו במשנה חזן הכנסת נוטל ספר תורה ומוסרה למי שגדול ממנו בשררה, וכך מוסרים והולכים עד שנמסר ליד הכהן הגדול. ושואלים: שמע מינה [למד מכאן] שחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, שהרי הכהן הגדול רב וגדול על כולם הוא, ואף על פי כן חולקים כבוד גם לבעלי השררה שתחתיו, ואין אומרים שיש בכך משום פגיעה בכבודו! אמר אביי: אין להוכיח מכאן, כי כולה כל התהליך כולו, משום כבודו של כהן גדול היא, שעל ידי כך מראים שהכהן הגדול חשוב ביותר, שיש כמה דרגות תחתיו, דרגה אחר דרגה.

ג שנינו כי כהן גדול היה עומד בשעה שמקבל את הספר. מכלל הדגשה זו שהכהן הגדול עומד באותה שעה למדים שהוא יושב קודם לכן, ותוהים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

That mishna’s teaching highlighting the prohibition to sleep in priestly vestments is needed for the latter clause of that mishna, which states: They remove their priestly vestments and fold them and place them under their heads. Since they are allowed to sleep on them, it must be emphasized that they may not sleep while wearing them.

The Gemara considers resolving the dilemma from the latter clause: They remove their priestly vestments and fold them and place them under their heads. The Gemara suggests: Learn from this that it is permitted to derive benefit from priestly vestments. Rav Pappa said: Do not say that the mishna means they may actually place the vestments under their heads as a pillow; rather, say that the mishna permits the vestments to be placed only next to their heads. Rav Mesharshiyya said: Given this understanding of that mishna, one can learn from here that one who places phylacteries to the side of his head when he sleeps has done well; there is no concern that he will turn over in his sleep and lie upon them.

So too, it is reasonable to say that the mishna permits the vestments to be placed only next to their heads and not under their heads; as, if it could enter your mind to say that the mishna permits the vestments to be placed under their heads, and I would derive that it is prohibited due to the fact the priestly vestments contain a forbidden mixture of diverse kinds, as among them there is the belt, which is woven from a mixture of wool and linen. And even if it is assumed that it is permitted to derive benefit from priestly vestments, it would still be prohibited to lie upon them because by doing so the priests would be deriving benefit from a garment made of diverse kinds.

The Gemara elaborates on the preceding argument: If one claims that the mishna permits priests to sleep upon their vestments, it works out well according to the one who said: The belt of the High Priest worn on Yom Kippur, which does not contain diverse kinds, is the same as the belt of a common priest. According to this view, the common priest’s belt does not contain diverse kinds, and therefore it may be permitted for a priest to sleep upon it. However, according to the one who said that the High Priest’s belt on Yom Kippur is not the same as the belt of a common priest, and that the belt of the common priest is made of diverse kinds, what is there to say? How could the mishna possibly permit priests to sleep upon their vestments?

And if you say that with regard to the prohibition of diverse kinds only wearing or placing the garment upon oneself is prohibited, but spreading them out and lying upon them on is permitted, and as such it should be permitted for the priests to sleep upon their vestments, this is incorrect. As, wasn’t it taught in a baraita that the verse states: “Neither shall there come upon you a garment of diverse kinds”(Leviticus 19:19), which implies: But you are permitted to spread it beneath you to lie upon. This is true according to Torah law, but the Sages said: It is prohibited to do so, lest a fiber wrap upon his flesh, which would lead to the transgression of the Torah prohibition.

And if you say that a priest could still avoid the prohibition of diverse kinds by placing a separation between himself and the belt containing diverse kinds, didn’t Rabbi Shimon ben Pazi say that Rabbi Yehoshua ben Levi said that Rabbi Yehuda HaNasi said in the name of the holy community in Jerusalem: Even if there are ten mattresses piled one atop the other and a garment of diverse kinds is placed underneath them all, it is prohibited to sleep upon them? This is because the rabbinic decree is applied equally to all cases irrespective of whether the original concern exists. Therefore, there can be no way for the priests to sleep upon the vestments without transgressing the prohibition of diverse kinds. Rather, must one not conclude from the preceding discussion that the mishna permits the vestments to be placed only next to their heads? The Gemara concludes: Learn from it that this is indeed so.

Rav Ashi said: Actually, the mishna may be understood as permitting the vestments to be placed under their heads. One should not object that by doing so the priests would be deriving benefit from a garment made of diverse kinds because priestly vestments, and specifically the belt, are stiff, and therefore the prohibition of diverse kinds does not apply to them. This is in accordance with that which Rav Huna, son of Rabbi Yehoshua, said: This stiff felt [namta], made of diverse kinds, that is produced in the city of Neresh, is permitted, since a stiff object does not wrap around the body to provide warmth, and therefore the person wearing is not considered to have derived benefit from it.

Since the mishna’s intention is uncertain, it cannot provide a clear proof for the dilemma of whether it is permitted to derive benefit from priestly vestments. The Gemara therefore suggests another proof: Come and hear an explicit baraita concerning this issue: With regard to priestly vestments, it is prohibited to go out to the country, i.e., outside the Temple, while wearing them, but in the Temple it is permitted for the priests to wear them, whether during the Temple service or not during the service, due to the fact that it is permitted to derive benefit from priestly vestments. Learn from this that it is indeed permitted.

§ The baraita taught that the priestly vestments may not be worn outside the Temple. The Gemara challenges this: Is it really not permitted to wear priestly vestments in the country? Wasn’t it taught in another baraita, in Megillat Ta’anit: The twenty-fifth of Tevet is known as the day of Mount Gerizim, which was established as a joyful day, and therefore eulogizing is not permitted.

What occurred on that date? It was on that day that the Samaritans [kutim] requested the House of our Lord from Alexander the Macedonian in order to destroy it, and he gave it to them, i.e., he gave them permission to destroy it. People came and informed the High Priest, Shimon HaTzaddik, of what had transpired. What did he do? He donned the priestly vestments and wrapped himself in the priestly vestments. And the nobles of the Jewish People were with him, with torches of fire in their hands. And all that night, these, the representatives of the Jewish people, approached from this side, and those, the armies of Alexander and the Samaritans, approached from that side, until dawn, when they finally saw one another.

When dawn arrived, Alexander said to the Samaritans: Who are these people coming to meet us? They said to him: These are the Jews who rebelled against you. When he reached Antipatris, the sun shone and the two camps met each other. When Alexander saw Shimon HaTzaddik, he descended from his chariot and bowed before him. His escorts said to him: Should an important king such as you bow to this Jew? He said to them: I do so because the image of this man’s face is victorious before me on my battlefields, i.e., when I fight I see his image going before me as a sign of victory, and therefore I know that he has supreme sanctity.

He said to the representatives of the Jewish people: Why have you come? They said to him: Is it possible that the Temple, the house in which we pray for you and for your kingdom not to be destroyed, gentiles will try to mislead you into destroying it, and we would remain silent and not tell you? He said to them: Who are these people who want to destroy it? The Jews said to him: They are these Samaritans who stand before you. He said to them: If so, they are delivered into your hands to deal with them as you please.

Immediately, they stabbed the Samaritans in their heels and hung them from their horses’ tails and continued to drag them over the thorns and thistles until they reached Mount Gerizim. When they arrived at Mount Gerizim, where the Samaritans had their temple, they plowed it over and seeded the area with leeks, a symbol of total destruction. This was just as they had sought to do to the House of our Lord. And they made that day a festival to celebrate the salvation of the Temple and the defeat of the Samaritans.

It is apparent from the baraita that Shimon HaTzaddik wore the priestly vestments even outside the Temple. This would seem to be in contravention of the ruling of the other baraita prohibiting this. The Gemara resolves the contradiction: If you wish, say Shimon HaTzaddik did not wear a set of genuine, sanctified priestly vestments; rather, he wore garments that were fitting to be priestly vestments in that they were made of the same material and design. And if you wish, say instead that he indeed wore a set of genuine priestly vestments, but in times of great need, such as when one seeks to prevent the destruction of the Temple, it is permitted to violate the halakha, as indicated by the verse: “It is time to act for the Lord, they have nullified your Torah” (Psalms 119:126).

§ It was taught in the mishna: The synagogue attendant takes a Torah scroll and gives it to the head of the synagogue, who gives it to the deputy High Priest, who gives it to the High Priest. The Gemara suggests: Learn from here that honor may be given to a student in the presence of the teacher. Although the High Priest is considered everyone’s teacher and master, honor was nevertheless extended to other individuals without fear of impugning the High Priest’s honor. Abaye said: A proof may not be adduced from here because the entire process is for the honor of the High Priest. The passing of the Torah scroll to people of increasing importance demonstrates that the High Priest is considered the most important of all those present.

§ It was further taught in the mishna: The High Priest stands and receives the scroll from the Deputy. By inference, until that point he had been sitting. But didn’t we learn in a mishna:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודחינן אפילו הילוך אסיר והאי דקתני שינה משום סיפא דקתני פושטים ומקפלים ומניחים אותם תחת ראשיהם ואמרינן ומינה את שמע דניתנו ליהנות דהא נותנין אותן תחת ראשיהן.

ודחי' לא תימא תחת אלא אימא ומניחין אותם כנגד ראשיהן ולא ראשיהן עליהן. ש"מ כשם שבגדי קדש מותר לישן כנגדן כך התפילין מותר לישן כנגדן אם הם נתונים לו מן הצד. וברור לן דשינויא דשנינן שינויא הוא דאי אפשר לישן על בגדי כהונה דאבנט כלאים הוא ומדאורייתא אסור בהעלאה עליו. ומדרבנן אסור להציעו תחתיו ולישן עליו ואפילו י' מצעות זו על זו וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן כך על זה הדרך סוגיא דשמועה זו סלקא. ואמר רב אשי אפילו תימא תחת ראשיהן כיון שהן קשין דהא חוטן כפול ששה אין נימא נשמטת מהן ונכרכת בבשרו כדרב הונא בריה דר' יהושע דאמר נמטא גמדא דנרש שריא. כלומר כיון שהוא קשה מותר לישן עליו וכי הא קי"ל:

ת"ש בגדי כהונה היוצא [בהן] למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן ש"מ. ואקשינן ובמדינה אין יוצאין בבגדי כהונה. והתניא כי שמעון הצדיק לבש בגדי כהונה ויצא עד אנטיפטרס אצל אלכסנדרוס. ושנינן לאו בגדי כהונה אלא בגדים חדשים שאינם מקודשין ולמה קורא אותן בגדי כהונה שהן ראוין לכהונה איבעית תימא עת לעשות לה' הפרו תורתך כלומר עת סכנה היתה ואין למידין ממנה:

חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנו לראש הכנסת ש"מ חולקין כבוד לראש הכנסת שהוא תלמיד במקום כ"ג הרב ודחי אביי כולו משום כ"ג הוא כלומר שיהא ראש הכנסת מחזר לפניו ובפרק יש נוחלין גרסינן והלכתא אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ואם חלק לו רבו חולקין לו:
ירושלמי בכל אתר איתמר הולכין אצל התורה והכא מוליכין את התורה אצלו אין ע"י שהן אנשים גדולים התורה מתעלה בהם. והא תמן מוליכין אורייתא גבי ריש גלותא. א"ר יוסי בר בון תמן ע"י זרעו של בית דוד משוקע שם אינון עבדין כמנהג אבהתהון:

וכ"ג עומד ומקבל וקורא.

פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן והא קא מיתהני ש״מ בגדי כהונה נתנו ליהנו׳ בהן. פי׳ ואם איתה נשמע מינה שאפילו שלא בדרך מלבוש ניתנו ליהנות בהן ומדלא אמרינן עלה ותסברה ש״מ דכל היכא דנתנו ליהנות בהם אפילו שלא כדרך מלבוש הותרו ולאחר הפשטה דאע״ג דטעמא לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת כדאיתא בפ״ב דקידושין. כיון דאישתרי אישתרי ואפילו לאחר הפשטה דילמא משתלי בהן ומתהני ביה לאחר הפשטה. אבל שמעתי שאין זו שטת הירושלמי:

ש״מ תפילין מן הצד שפיר דמי. פרש״י ז״ל ולא חיישי׳ להפחה. וכתבו בתוספות דלא דק בה מרן ז״ל דבפ״ק דתמיד מפרש טעמא בהדיא דקמ״ל דלא חיישי׳ דילמא מיגנדר ונפיל עליה. פי׳ ואיכא בזיון כששוכב עליהן. וא״ת היכי פשיט מידי מדרב פפא דהא איהו גופיה דיחוי הוא דקא מדחי וכי אתינן למידק הכי מדחי׳ דלעולם תחת ראשיהם ממש ומשום דנתנו ליהנות בהן וחולין הן לגבי כהן. וי״ל דכיון דלא דחי לה רב פפא בלשון דילמא מכלל דקים ליה דהכי תרצתא דמתניתא:

ותיפוק לי׳ משום כלאים. מכאן הקשו בתוספות על מה שפר״ת ז״ל בפרק הקומץ גבי הא דאמרי׳ התם תכלת אין בה משום כלאים. דבגד שיש בו תכלת דציצית אין בו משום כלאים כלל ואפילו שלא בשעת מצוה דכיון דאישתרי אישתרי. ואין להקפיד אם לובשתו אשתו או שלובשהו הוא בלילה שאינו זמן ציצית. והא דאמרי׳ התם גזירה משום כסות לילה התם משום דכסות לילה פטורה מן הציצית ואפי׳ ביום כדכתי׳ בדוכת'. וסוגיין קשיא עליה דא״כ הכא מאי קושיא נימא דהואיל ואישתרי כלאים דבגדי כהונה בשעת עבודה אשתרי לגמרי. והכי נמי קשיא עליה דהתם דאמרי׳ התם בפרק הקומץ גבי הא דתנן הכל חייבין בציצית וכו'. והוינן בה פשי׳ ומהדרי׳ כהנים איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל ואישתרי כלאים לגביהו בציצית נמי לא ליחייבו קמ״ל דנהי דאישתרי להו כלאים בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אישתרי להו. ויש דוחין ההיא דהתם דכי קאמר התם שלא בשעת עבודה לא אישתרי להו היינו בשאר בגדים שאינם בגדי כהונה. וזה דוחק ועוד דסוגיין דהכא קשיא. אבל יש לדחות דלא דמו הני לההיא דר״ת ז״ל דהתם דשרא רחמנא כלאים בציצית בכל מלבוש התירו דעל כנפי בגדיכם אמר רחמנא וכיון דכן שרייה רחמנא לגמרי ואפילו שלא בשעת מצוה שלא יהא צריך לפשוט בגדיו בלילה. מה שאין כן בבגדי כהונה שהם מיוחדים לעבודה וצריך כהן לפשטם וכן תירץ ר״י ז״ל. ואפי׳ הכי אין לעשות מעשה כפי׳ ר״ת ז״ל. ויש תמהין מאי שנא דלגבי כלאים פשי׳ לן דלא אישתרי בבגדי כהונה אחר עבודה ולא אמרי׳ הואיל ואישתרי אישתרי. ואלו לענין מעילה מספק׳ לן אם ניתנו ליהנות בהן לאחר עבודה דהא לענין איסור כלאים נמי איכא למימר לא נתנה תורה למלאכי השרת וכי תימא דלגבי מעילה לב ב״ד מתנה עליהם שלא יהו קדושין למעול בהם. היאך אפשר לומר שיהו קדושין לחצאין דהא על כרחין בגדי קדש הם. וי״ל דאשכחן כמה קדשים שאין בהם מעילה דלאו קדשי ה׳ נינהו כגון שלמים וקדשי מזבח דלא חזו להקרבה. ואף קדש זה עשאו הכתוב כאחד מהם לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת:

והתניא לא יעלה עליך כו'. עד אפילו עשר מצעות וכו'. כבר פירשתיה בארוכה במסכת יום טוב בס״ד. ושם פירשתי מאי דקשיא הכא מהא דתניא הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים עיין שם:

בגדי כהונה קשים הם. הקשו בתוספות דא״כ מאי האי דאמרי התם דאשתרי כלאים לגבי כהנים בשעת עבודה. ותירצו דהכא ה״ק בגדי כהונה קשים הם וכיון דכן בהצעה מותרין אבל בהעלאה אסורין כיון שהן שוע טווי ונוז ונמטא גמדא דנרש שריא לגמרי אפילו בהעלאה דהכי משמע לישנא. משום דנמטא הוא לבד שאין בו כלאים מן התורה לפי שאינו שוע טווי ונוז ורבנן הוא דאסרו. וכי הוי קשה שרו אפילו בהעלאה. והא דאמרי׳ כי הא דאמר רב הונא וכו׳ לאו דמדמינן להו לגמרי. אלא לו׳ דכי היכי דהתם גזרו רבנן בלבדים וכשהם קשים התירו לגמרי ואפילו העלאה כך התירו בבגדי כהונה בהצעה מיהת. וכן פר״ת ז״ל. אבל לא נראה כן מפי רש״י ז״ל שכת׳ נמטא גמדא דנרש שריא וכן בבגדי כהונה שרו. והכי דייק פשטא דלישנא דגמרא דנקט סתמא בגדי כהונה קשים הם כי הא וכו'. והרב בעל המאור ז״ל תירץ דכי אמרי׳ דאישתרי כלאים גבי כהנים היינו בבגדי כהן גדול לגבי חשן ואפוד שהיו רבים:

היוצא בהם למדינה אסור. יש שפי׳ דאיסורא דאורייתא הוא והא דלא קתני חייב משום דבעי למיתני סיפא ובמקדש מותר. ואחרי׳ פירשו דאסור מדרבנן קאמר וכן פי׳ הר״ז הלוי ז״ל:

ובין שלא בשעת עבודה: ולפום פשטא משמע אפילו לאחר הפשטה וכדכתי׳ לעיל:

ובמדינה לא והתניא וכו'. מכאן יש מביאין ראיה דבגדי כהונה אישתרי בהו כלאים לאחר עבודה דהא לא קשיא לן הכא אלא משום דבמדינה ובהא הוא דמתרצינן משום עת לעשות לה׳ אבל במקדש גופיה לא קשיא לן ולא מידי ואמאי ותיפוק לי משום כלאים. וי״ל דכל היכא דלא ידעינן טעמא דבגדי כהונה קשים הם. הא פרכינן לעיל הכי להדיא והשתא דפריש תלמודא בגדי כהונה קשים הם תו לא קשיא לן בהא ולא מידי. ולפי מה שכתבנו דחשן ואפוד רכים הם. י״ל דשמעון הצדיק לא לבש אלא בגדי כהן הדיוט. אי נמי בדין הוא דמצינן למימר ולטעמיך תיפוק לי משום כלאים אלא טובא איכא בתלמודא דלא בעי׳ למימר ולטעמיך:

כיון שהגיעו להר גריזים. תימה לרבי׳ אלחנן ז״ל דמשמע שלא עבדו בהר גריזים אלא לאחר כמה שנים בדור של רבי מאיר דאמרינן בפ״ק דחולין דמות יונה מצאו להם בהר גריזים. ותירץ דכותיים גירי אמת הן לרבי מאיר ומ״מ בתחלתם היו מקולקלים ואחר כן הוכשרו ובדורו של רבי מאיר חזרו לקלקולם הראשון:

ראויין לבגדי כהונה ואיבעי׳ אימא עת לעשות לה'. הקשה ר״ת ז״ל ממעשה דינאי מלכא דבפ׳ האומר בקדושין דאמרינן הקים להם בציץ שבין עיניו. והתם במדינה הוה. ותירץ ר״ת דשאני ציץ דכתיב ביה והיה על מצחו תמיד. ולא נהיר דהא בעודו על מצחו מרצה אוקי׳ בפרק הממונה גם אין הדעת נותנ׳ שהקל הכתוב בציץ שכתוב בו קדש לשם יותר משאר בגדים. והנכון כמו שפי׳ רבי׳ הרמב״ן ז״ל. דינאי שלא כדין עשה ולפיכך ערערו על כהונתו באותה שעה מה שלא עשו קודם לכן:

מה שביארנו במשנתנו שבגדי כהנה מותר ליהנות בהם במקדש אף שלא בשעת עבודה לא סוף דבר ביום הכפורים ובקריאה שמ"מ יש בה קצת דרך עבודה הואיל והותקנה בה קריאת הפרשה אלא אף בשאר ימות השנה ובאכילה וכן לא סוף דבר באכילה שמ"מ יש בו קצת צרך עבודה שהרי אכילת הכהנים אף היא גומרת הכפרה כדכתי' ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אלא אף להלוך של חנם ומ"מ לא היו נוהגין לישן בהם אלא פושטין אותם ומקפלים אותם תחת ראשיהם ואע"פ שבתפילין שאסרו לישן בהם נאסר גם כן אף הנחתם תחת הראש בזו מותר ואף בתפלין כנגד הראש מותר ואין גוזרין בה אטו תחת הראש אבל בגדי כהונה אף תחת הראש מותר:

ושמא תאמר והיאך נהנה בכלאים שהרי אבנט מיהא של כ"ג בשאר ימות השנה ושל כהן הדיוט של כלאים היו וא"ת שלא נאסרה אלא לבישה אבל הצעה מותרת והרי מ"מ יש בדבר איסור חכמים שכך אמרו לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך אלא שחכמים אסרו לעשות כן שמא תכרך נימא על בשרו ואין לומר בה כהנים זריזים הם שאין זריזות במקום שינה וא"ת שאיזה דבר היה מפסיק בנתיים שלא בשעת עבודה הרי אמרו אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן:

תדע שאף אנו כל שהתרנו בכך לא באבנט התרנו אלא בשאר בגדים או שמא אף באבנט ומפני שבגדי כהונה הואיל וחוטן כפול ששה קשין הם והרי הן כלבד קשה העשוי בנרש שהתירוהו שלא נאסרה אלא העלאה שיש בה חימום או הנאה לגוף ומ"מ יש בפסק זה של לבישת כלאים צרך לקצת דברים אחרים וקצרנו בה בכאן מפני שאין זה מקומה ושכבר הארכנו בה בכדי הצורך בסוף ראשון של ביצה ואין סוף הענין לבאר אלא דין בגדי כהונה ולמדת שמותר ליהנות בהם במקדש אף שלא בשעת עבודה ומ"מ אסור לצאת בהם למדינה שלא יהא נוהג בהם דרך חול ומה שהביאו כאן באחד מימים הכתובים במגילת תענית בזמן שבא אלכסנדרוס להחריב בית המקדש שיצא שמעון הצדיק לקראתו מעוטף בבגדי כהנה גדולה וירד אלכסנדרוס ממרכבתו והשתחוה ומסר אויביהם בידיהם וקבעוהו יום טוב שמא לא בגדי כהנה ממש היו אלא שראוים לכך ואף לכשתאמר בגדי כהונה ממש כל להוראת צורך שעה עת לעשות לד' הפרו תורתיך:

ש"מ תפילין מן הצד שרו. פירש רש"י ולא חיישינן להפחה ולא דק דבפ"ק דתמיד (דף כז.) מפרש בהדיא הטעם דלא חיישינן דילמא מיגנדר ונפיל עלייהו פי' ואיכא בזיון ששוכב עליהם וא"ת היכי פשיט מידי מרב פפא דהא איהו גופיה דחויי מדחי ליה יש לומר דפשיטא ליה הכי מדלא קאמר רב פפא דילמא כנגד ראשיהן ועוד דעיקר מילתא דרב משרשיא היא לפי האמת דפשטינן כנגד ראשיהן הוא דקאמר. מ"ר:

תיפוק לי משום כלאים. תימה על מה שפירש רבינו יעקב דכלאים בציצית שהותרו ביום הותרו גם בלילה אע"פ שאין הציצית נוהגת בלילה כדמפרש במנחות פרק התכלת (דף מ:) גבי תכלת אין בה משום כלאים אפילו בטלית פטורה משמע דציצית של כלאים מותר בלילה ובשמעתא קמייתא דערכין אמרינן הכל חייבין בציצית בין כהנים לוים וישראלים כו' פשיטא סד"א הואיל ואישתרו כלאים לגבייהו לא ליחייבו קמ"ל דהא דאישתרו בעידן עבודה שלא בעידן עבודה מיהא לא אישתרו מיהו ההיא לאו קושיא היא דמיירי בבגדי חול דלא אישתרו בכלאים כמו שפי' ר"ת אבל מהך דהכא תיקשי לך אלא אומר רבי טלית שהיא עשויה להנאתו בכל שעה שירצה קאמר רחמנא דליעבד בה ציצית ומשתמש בה בכל שעה שירצה אבל בגדי כהונה אינן אלא לצורך עבודה ולכך לא הותרו שלא בשעת עבודה כגון בהצעה אבל לבישה במקדש ודאי לא אסרו כדמשמע בשמעתין דדייק לעיל הא הלוכי מהלכי ש"מ ניתנו ליהנות בהם ולא קשיא ליה איסור כלאים עד לבסוף גבי הצעה וכן שמעון הצדיק שלבש בגדי כהונה במדינה ופריך מיניה על ברייתא דקתני בה במדינה אסור אבל במקדש ניחא ליה דמותר אפילו שלא בעידן עבודה וכן בסוף תוספתא דכלאים בגדי כהן גדול שיוצא בהן במדינה חייב ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פטור מפני שהן ראוין לעבודה וקתני נמי התם בגדי כהונה ובגדי כהן גדול אין בהם משום כלאים ושלא בעידן עבודה איצטריך למימר הכי ובמנחות בפרק התכלת (מא.) ובחולין פרק כל הבשר (דף קי:) דקדקנו עדיין בפירוש ברייתא זו של תוספתא. מ"ר:

ותיפוק לי משום כלאים. תימה מאי שנא דאיסור כלאים פשיטא ליה דאיכא וגבי מעילה מספקא ליה אי ניתנו ליהנות בהם אי לא וטעמא דלב ב"ד מתנה עליהם לא שייך הכא לומר שיהו קדושין לחצאין י"ל דלאו קדשי ה' נקראו לענין מעילה כיון שניתנו ליהנות בהם דלא ניתנה תורה למלאכי השרת והוו להו בלאו דמעילה דומיא דקדשים קלים וקדשי מזבח דלא חזו להקרבה לא הן ולא דמיהן. מ"ר:

אלא לאו כנגד ראשיהן ש"מ. בפ"ק דתמיד (דף כז:) דחי ואיבעית אימא באותם שאין בהם כלאים פי' דלא מיירי באבנט ותנא בתרא דפשיט מיניה הכא דניתנו ליהנות בהם לא מייתי התם כלל:

בגדי כהונה קשין הן דאמר רב הונא כו'. פי' רש"י דנמטא גמדא דנרש שריא וכן בגדי כהונה שרי והקשה רבינו יעקב מדאמר בריש ערכין ובהתכלת (דף מג.) סד"א הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו כו' אלמא איסור כלאים מן התורה יש בהן ומפרש רבינו יעקב בגדי כהונה קשים הם הלכך לא גזור בהו רבנן לאוסרן להציען תחתיו דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא פי' לבדים קשים לפי שאין בהן איסור אלא מדרבנן כדתנן (כלאים פ"ט מ"ט) הלבדין אסורין מפני שהן שועים וכיון דקשים הם לא אסרום חכמים הכא נמי אפילו בבגדים שיש בהן איסור לבישה מן התורה בקשין כיון דהצעה תחתיו [אינו] אלא מדרבנן לא גזרו חכמים מיהא בקשין כיון שאינם כשאר בגדים ולא חיישינן נמי שמא תכרך נימא אחת על בשרו:

ובמקדש מותר כו'. והיינו בכל הר הבית דדייקינן לעיל שינה הוא דלא הא הלוכי כו' משמע דהשתא דאסקינן דמותר ליהנות בהם דהיינו במקום דשינה מותרת שם מותר להלך דהיינו אפילו בהר הבית^א)צ"ל דבעזרה. ובעזרה אין מותר לישן דאין ישיבה בעזרה:

כיון שהגיעו להר גריזים מיד חרשוהו כו'. תימה לה"ר אלחנן וכי היו עובדין להר גרזים מימות שמעון הצדיק והלא לא נחשדו עד ר' מאיר כדאמר בחולין (דף ו.) דמות יונה מצאו להם בהר גריזים כו' ותירץ דמיירי הכא קודם שנתגיירו כמו שמפרש רבינו יעקב שנעשו גרי אמת אותן שכתוב בהן את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדין ושוב בימי ר' מאיר מצאו שחזרו לקלקולם הראשון:

איבעית אימא ראוין לבגדי כהונה כו'. תימה דאמר בקדושין פרק האומר (דף סו.) גבי ינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך ואומר רבינו יעקב דשאני ציץ דכתב ביה תמיד ולעיל בפ"ק (דף ז: ד"ה אלא) פי':

אפילו עשר מצעות זה ע"ג זה וכלים תחתיהן אסור לישן עליהן עיין מה שכתבתי בתשובות י"ו:

ובמקדש מותר בין בשעה עבודה בין שלא בשעת פירש דוקא בגדי כהן הדיוט שאין בהן כלאים וס"ל להאי תנא דאבנטו של כהן הדיוט של בוץ הי' ולא כלאים ככהן גדול וכן נמי שמעון הצדיק שלבש בגדי כהונה דוקא כתנת ומצנפת שהיו מפשתן יקר כד' להתנאות בהן בפני המלך אבל ארבעה בגדי זהב לא לבש מפני שיש בהן כלאים וגם לא האבנט שהי' כלאים אלא האבנט של בוץ:

של חזן והכנסת נוטל ס"ת ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לכהן גדול. ירושלמי בכל אתר את מר הולכין אצל התורה ובה מוליכין התורה אצלו אין ע"י שהן אנשים גדולים התורה מתעלה בהן והיו תמן מוליכן אורייתא גבי ריש גלותא א' ר' יוסי בר בון תמן ע"י שאירעו של בית דוד משוקע שם אינון עבדין לי' במנהג אבהתהון:

תוס' בד"ה תפילין כו' שמא יישן בהן ויפיח אבל כו' כצ"ל:

בד"ה קשין הן כו' על כתיפו אפילו להוציא זבל ומה כו' ובד"ה בגדי כהונה היוצא כו' שלא ניתנה תורה למלאכי כו' כצ"ל:

א"ל דמות דיוקנו כו'. מלאך בדמותו בא במלחמה לנצח לפניו:

בית שמתפללין בו עליך כו'. ענינו שהכותים הלשינו על היהודים שמרדו במלך בעסק המקדש כמו שכבר בטלו בנין בהמ"ק בימי מלך פרס כמפורש בספר נחמיה ולזה באו היהודים להתנצל דאינו כן אלא אדרבה הם מתפללין בו בשלומה של מלכותו כמ"ש שלמה בתפלתו וגם אל הנכרי וגו':

גמרא למה באתם אמרו לו אפשר כו'. כצ"ל:

גמ' בעשרים וחמשה כו'. נ״ב ריש תמיד (דף כז ע"ב) ושם הנוסחא בעשרים ואחר. ונראה שהגירסא שבכאן היא עיקר ולפי שהיה כתוב בר"ת כ"ה נתחלפה למעתיק אות ה' באות א' וכ"מ במג"ת פ"ג שבכ״ה סיון אירע נס לבהמ"ק נגד הכותים לפני אלכס"מ אע״פ ששם נשתנה הספור מ"מ משמע לי דלד"א נתכוונו. אך מה שהגיהו בכאן (בדפוס זה) בטבת. לא ידעתי מניין להם:

תוס' ישניש ד״ה כיון. תימה כו'. נ"ב הא לק״מ. כי מי הגיד לנו שהכותים הקריבו בהר גרזים לע"א שמא לשמים הקריבו שהיו חושבים שהוא המקום אשר בחר בו ה' לעבורה הואיל וצוה לתת עליו את הברכה. לכן בקשו להחריב את בהמ"ק שבירושלים:

מֶה עָשָׂה שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק? לָבַשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, וְנִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה. פירוש בִּגְדֵי כְּהֻנָּה כשהיה לובשם כהן גדול בבית המקדש היה שורה עליהם זיו של אורה שכל אדם הרואה אותם מרגיש במראה עיניו בהארה זו ובודאי הארה זו לא תהיה עליהם אלא רק בבית המקדש, אך עתה ראה שמעון הצדיק השעה צריכה לכך שתהיה הארה זו עליהם גם כשהוא לובשם חוץ למקדש לכך בצאתו בהם המשיך אותה ההארה על ידי כוונות ידועות לו, ולזה אמר לָבַשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה הם בגדים העיקרים וְנִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה קאי על אותו זיו ההארה שלהם שהמשיך על הבגדים.
ומה שאמר וַאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדָם, נראה לי בס"ד שתפסו בידם אבוקות של אור זכר לזכות התורה שיש להם כמו שנאמר (משלי ו, כג) 'נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' שתגין עליהם. ועוד נראה לי בס"ד שתפסו אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדָם עשו בזה כונה על שם קדוש הנקרא אדי"ר רו"ן שיוצא מפסוק (שמות טו, ו) 'יְמִינְךָ הֳ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ' וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש ביחוד ל"א יעוין שם. ושם זה יש בו אותיות 'אוּר' ואותיות 'יָד' ואותיות 'נֵר' ולכן תפסו אֲבוּקוֹת אוּר בְּיָדָם שיש כאן אוּר וְיָד וְנֵר שכיונו בזה על שם אדי"ר רו"ן הנזכר לשמירתם.
ומה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין כָּל הַלַּיְלָה כֻּלּוֹ נראה כיונו לילך רק בחצי השני שנקרא לַּיְלָה שהוא עת רצון וכיון שזרחה חמה פגעו זה בזה ומן השמים נעשה כך לסימן טוב שבזריחת החמה יהיה נס הישועה על דרך (מלאכי ג, כ) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ.

אָמַר לָהֶם: מִי הֵם הַלָּלוּ?. נראה לי ודאי שידע שהכותיים הם היו המלשינים אך רצה לידע אם גם שריו ועבדיו ידם במעל הזה להיות בקשר המלשינות עם הכותיים כדי למסור גם אותם בידם והשיבו רק הכותיים הללו המלשינים.
ומה שאמר נְקָבוּם בְּעִקְבֵיהֶם נראה לי בס"ד הטעם שעשו כן כי הם עשו מעשה נחש ושליטת האדם בנחש הוא בראש הנחש דכתיב (בראשית ג, טו) 'הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ' לכן נְקָבוּם בְּעִקְבֵיהֶם ותלו העקבים בזנבות הסוסים נמצא הראש שלהם הוא אשר מתגלגל ומתרוצץ בקרקע על האבנים, והואיל דסטרא אחרא יניקתה מן הזנב לכן תלאום בזנבות הסוסים. והא דזרעוהו כרשינין לבזותם דנחשבין לבהמות.
ועוד רמזו בזה דאויבי ישראל כוחם מן שתי שיני"ן דנחש ושטן ועל אלו כתיב (תהלים ג, ח) 'שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ' וידוע כר לשון קוצר כמו שפירש הערוך בערך כר, דקצר רוח תרגומו מאן דכריה רוחיה עיין שם, ולכן זְרָעוּהוּ 'כַּרְשִׁינִין' דרמזו בכרשינין הוא 'כר שינין' רוצה לומר קצרה ידם מן תגבורת השינין שהיה להם מנחש ושטן ולכן נאמר (תהלים קכד, ו) 'בָּרוּךְ הֳ' שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם'.

גמרא שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות. עיין פ"א מ"ט דכלים בר"ש:

שם לעולם תחת ראשיהן. עי' באר שבע סוף הוריות ד"ה דמניח כליו:

גמרא האי נמטא גמדא דנרש שריא, פירש"י אין בו משום כלאים דהעלאה דומיא דלבישה דאית בה הנאת חימום הוא דאיתסר.
קשה לי, איך פסיקא זה נימא דלא תלבש סתמא כתיב ואף שלא בדרך חימום אסור, ותו הא באמת לא בעי דוקא הנאת חימום, דהא איתא בירושלמי (והובא להלכה בש"ע סימן ש"ב סי"ג) דאסור ליטול ביצה חמה בבגד כלאים בידו שכיון שהוא ניצול מחום הביצה חשיבא הנאה כמניעת קור, וא"כ בקשין דנהנה במניעת חימום בשרו ביום חום או שלא יטפטפו הגשמים על בשרו אמאי מותר, ותו ק"ל בדין מרדעת דבעי דוקא שיש לו בית ראש (כדאיתא בש"ע), ולובשים אותו בדרך לבישה, ומבואר דבאינו דרך לבישה אף שהוא העלאה על גופו במתכוין שלא יטנפו בגדיו שרי, ומ"ש ממרדעת על כתפו להוציא הזבל דכיון דמגין שלא יטנפו בגדיו בזבל ואינו דרך לבישה ואסור:

שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן קשה לי נהי דאמר רחמנא בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן מ"מ ד' בגדים הללו אחר עבודתן טעונין גניזה ואסור להנות בהן כדא' בפ"ק והניחם שם מלמד שטעונין גניזה ואסורין בהנאה כדא' לעיל בפ"ה (דף ס') דבגדי כהונה אלו כשנעשה מצותן מועלין בהן ואע"ג דצריך עדיין לעבוד בבגדי לבן אחר קריאה זו להוצאת כף ומחתה כדתנן לקמן בפירקין הא בגדי לבן של הוצאת כף ומחתה אחרים הן ופחותין מהם מאותן שעובד עבודת היום בהן ואין אלו ראוין לזה וכדא' בפ"ג דכולי עלמא מיהת דשחר עדיפי מנ"ל א"ק בד מובחר שבבד והא קריאת הפרשה הוא אחר גמר כל עבודת היום והא מסתמא בגדי לבן דעיקר עבודת היום טעון גניזה כמו אלו של הוצאת כף ומחתה וכיון דקריאה לאו עבודה היא וכבר נגמר כל עבודת היום מעתה אי אפשר להנות בהן והאיך קורא בהן הא מעתה טעונין גניזה ושמא י"ל למאי דסלקא דעתך השתא מתניתין ר"ד היא דאמר כשרין הן לכהן הדיוט אלא שלא ישתמש בהם ליום הכפורים אחר ומ"מ למאי דמשני שאני קריאה דצורך עבודה היא לרבנן נמי ניחא דהוה ליה צורך עבודה דעבודת היום משום הכי משום איסורא דוהניחם שם נמי ליכא דקריאה בתר עבודת היום גרירא לפיכך מותר לקרות בבגדי לבן שעבד בהן עבודת היום עוד י"ל דאע"ג דלהוצאת כף ומחתה צריך ללבוש בגדים אחרים פחותין משל עבודת היום אינו אלא לכתחילה ולמצוה אבל לא מעכב ובדיעבד נ"ל דשל עבודת היום כשרים להוצאת כף ומחתה וכיון דבדיעבד כשרים אכתי לא גמר מצותן ועדיין לא מטי זמן גניזתן ואיסור הנאתן ותי' זה נ"ל עיקר וכ"כ מזה פ"ג לעיל עוד עלתה על דעתי לחלק בענין אחר אלא שאצ"ל לכך ל"כ:

דילמא שאני קריאה דצורך עבודה היא קשה לי נהי דפרשת אחרי מות צורך עבודה היא משום דקריאתה מן התורה היא כדנפקא ליה בירושלמי מויעש כאשר צוה ה' את משה והאי קרא שם נאמר אחר עבודת היום אבל קריאת אך בעשור דלאו בההיא ענינא כתיב וכן בעשור שבחומש הפקודים ודאי קריאתן לאו מן התורה הוי והכי נמי מוכח לקמן גבי ורמינהו וא"מ בתורה וכמ"ש שם ואי בגדי כהונה לא נתנו להנות בהם איך קורא אותם בבגדי לבן ואפילו לפירש"י דקריאת הפרשה ממילואים נפקא ליה נמי אין לו ענין אלא קריאה דצוואת הקרבנות דומיא דמילואים אבל פ' אך בעשור דלא מיירי אלא בשאר חובת היום שאינו מענין הקרבנות כגון מצות עינוי ואיסור. מלאכה לא דהא כהאי גוונא קריאה במילואים ליכא:

מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים בפ"ה דפסחים משמע בהדיא דמחוסר כיפורים מעוכבין לאכול בקדשים כל כמה דלא אכלי כהנים הבשר דהכי אמרינן התם (דף נ"ט) דמחוסר כיפורים מביא כפרתו אחר תמיד של בין הערביים וטובל ואוכל בקדשים לערב ומשום עשה דהשלמה מעלה ומלינה בראש המזבח ופריך והא כ"כ דלא מתקטרי אימורים כהנים לא מצי אכלי בשר כו' וכמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי דתניא ואכלו אשר כופר כו' ומשני כיון דלא אפשר פי' להקטיר אימורים השתא משום עשה דהשלמה עשאום כמי שנטמאו או שאבדו כו' דתניא יכול נטמאו או שאבדו לא יהו כהנים זכאים בחזה ושוק תלמוד לומר והיה החזה לאהרן ובניו מ"מ וש"מ שמחוסר כפרה אינו רשאי לאכול בשר קודש כל זמן שאין הכהנים אוכלים מבשר חטאתם דאעפ"י שקרב חטאתו אין מתכפר לו ועדיין הוי מחוסר כפרה עד אחר אכילת כהנים את חטאתו והשתא לפי זה קשה לי הא דאמרינן בכולא תלמודא דחטאת העוף בא על הספק כגון ילדה ספק ולד מביאה חטאת העוף כדי לטהרה לאכול בקדשים ואינו נאכל מספק שמא לאו ולד ילדה והוה ליה מליקת חולין ונבילה ומאי. מהני הא לטהרה לאכול בקדשים כיון דאי אפשר לכהנים לאכול משום ספק נבילה ואי ולד מעליא ילדה אכתי מחוסר כפרה הויא ואינה מטוהרה על ידי חטאת עוף זה לאכול בקדשים ואע"ג דבספ"ד דנזיר יליף ריב"י מקרא דהזב את זובו לזכר או לנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על ספק פי' אשם תלוי אף נקבה מביאה על הספק פי' ספק לידה או זיבה דממין שמביאה על הודאי מביאה על הספק כזכר שמביא בהמה על הספק כעל הודאי ומסיים שם אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה כן לא אי אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקיבה שב' איסורין איסור נבילה ואיסור חולין בעזרה אלמא רבי קרא שמביאה על הספק אע"פ שאי אפשר ללמוד הא מהקישא שתהא נאכלת דהא ל"ד הכא חדא איסורא והתם תרתי ואפילו הכי מביאה מספק לטהרה לאכול בקדשים אלמא אין אכילת כהנים מעכב בחטאת עוף את הכפרה מלאכול בקדשים מגזירת הכתוב הא ליתא דהא אמרינן התם דר"י בר"י סבירא ליה דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא והאי ב' איסורין דקאמר דמתחזי כתרי איסורין מדרבנן והשתא לפי זה מן התורה ראוי חטאת העוף הבא על הספק להיות נאכלת מהקישא דנקבה לזכר דהא אין כאן שום איסור של תורה והא דאינו נאכל אינו אלא מדרבנן והשתא תקשה האיך מביאה חטאת עוף על הספק לריב"י כיון דראוי לאכילת כהנים מן התורה אכילתה מעכבת לכפרה ואכתי מחוסר כפרה הויא ואי אפשר לה לאכול בקדשים וכיון דאינו נאכל מדרבנן אין מטוהרת לאכול בקדשים ואם ילדה ודאי נמצאת מחוסר כפרה של תורה אוכלת בקדשים וי"ל ע"ד מה שפי' התו' שם בפ"ה דפסחים שהקשו מנטמא בשר איך זורק את הדם כיון דלא חזי בשר לאכילה ותי' דכל זמן דחזי בשר לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו כהנים אבל אם נטמא אחר כך או יצא או נעשה נותר מתכפרי בעלים והכי נמי איכא למימר בהא דחטאת העוף הבא על ספק דאין מטוהרת לאכול בקדשים בו ביום עד למחרת שכבר נעשה נותר ליום ולילה ומעתה אין אכילת כהנים מעכבת כפרה ולפי זה בחטאת העוף הבאה על הספק אי אפשר לאכול בקדשים משום ספק מחוסר כיפורים עד יום המחרת וזה חומר בספק מבודאי שאפשר למחוסר כיפורים לאכול בקדשים קודם לכן כיון דאיכא אכילת כהנים והשתא דאתית להכי י"ל דאפי' למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא נמי אינה אוכלת בקדשים עד למחרת ואיכא נמי למימר כיון דאינו ראוי לאכילת כהנים מספק הוה ליה כנפסל ביוצא או נטמא ונעשה נותר לא מעכב אכילה ומתכפרין בעלים ומותרים מיד בקדשים וכן נראה עיקר:

ואי בעית אימא עת לעשות לה' הפרו תורתך. אפשר דשמעון הצדיק ראה שהיתה שעת סכנה דאכסנדרוס מושל בעולם והני עכברי רשיעי הכיתים דברו שטנה עד שנתן להם רשות להחריב הבית לכן ראה בחכמתו ובקדושתו שמעון הצדיק ללבוש בגדי כהונה ולהמשיך הארה עליונה בשמים בכונותיו ומשם יומשך עליו נועם ה' ואכסנדרוס עיניו תחזינה אור נוצץ ויכנע וכמו שהיה דירד ממרכבתו והשתחוה לו. ורמוז בפסוק עת לעשות לה' שאם מה שיעשה הוא לשמו יתברך שרי וזה רמז עת מ' לעשות לה' לתקנה וליחדה עם קב"ה וכן ר"ת לעשות לה' הפרו גימטריא אדני וס"ת גימטריא קדוש עם הכולל:

פושטין ומקפלין ומניחין תחת ראשיהם מרכבת המשנה ח"ג פ״א דבית הבחיר׳ ה"ו ופ"ח דכלי המקדש הי"א:

בגדי כהונה נתנו להנות בהם. עיין על הסוגיא שאגת ארי׳ סימן כ"ט לחם שלמה דף ד׳ בארוכה:

לא תימא תחת ראשיהן. עיין מנחות מ' ד"ה התכלת אין בה:

בגדי כהונה קשים הם ופירשי׳ ואינם מחממים לפיכך אין בהן משום כלאים התוספות הבינו מפירשי' דאין בהן כלאים לגמרי אפילו בלבישה וכן כתב הר״ן בספ"ק דביצה שנראה כן מדברי רשי׳. אמנם וודאי אין הכרע לזה כי י״ל כיון דקשים הם מותרין בהצעה אבל לא בלבישה כיון שהם שוע טוה ונוז אבל כל שאינו שוע טוה ונוז שאינו כלאים מן התורה מותר בקשים אפי׳ בלבישה וזה דעת הר״ן בפרק במה אשה ע״ש ועיין בשער המלך דף כ״ב ע"ד בתי כהונה בית וועד דף ס״ב. צרור הכסף קי״ז ע״ב טירת כסף רמ״ז. לחם שלמה דף ד׳. עבודת ישראל דף ר״א ולהלן בארוכה. ועיין שבת נ"ה ד״ה אין בה. מלך שלם ח״ב כ״ח ע״ב:

באו והודיעו את שמעון הצדיק. מנחות מ"ז ד״ה תכלת אין בה:

ש"מ חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב עבודת ישראל דף כ״ג ע״ג:

תוס' ד״ה בקשין. מרכבת המשנה ח״ג פ"י דכלאים ה״ג:

תוס' ד״ה בגדי כהונה כו' ואע״ג דאיצטרך לדרשא אחריתא שלא יסיח דעתו והקשה בשער המלך ח״ג דף ל"ז ע״א דמאי קשיא להו להתוס׳ הא הך מ"ד דדריש על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו הוא רבי יהודה ולר״י בלא"ה ל״ק דהוא סובר עודהו על מצחו מרצה וא״כ יוכל להניחו כמ״ש התוספות בעצמם וע״ש שהניח בצ״ע ועיין בתוספות ישנים לעיל דף וי"ו שהביא דברי ר"ת ומשמע מזה דר״ת לס״ל הך סברא שכתבו התוספות מקמי הכי דבלאו תמיד מותר לר״י כיון דדוקא עודהו על מצחו מרצה שהרי הת״י לא הזכירו מזה כלל וכן משמע הכי דהתוספות לר״ת נאדו ממה דכתבו מקמי הכי ולר״ת דוקא מכח תמיד מותר בין לר״י בין לר״ש ולכך שפיר הקשו דהא בעי תמיד שלא יסיח דעתו וכן לעיל הקשו לר"ש דהא בעי דתמיד מרצה. ועיין על התוספות בספר זרע יצחק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

וסיפא איצטריך ליה. שינה דנקט משום דבעי לאשמועינן שמותר ליתנן תחת ראשיהן ותו לא איכפת לן אם יפיח מאחר שפושטן: כנגד ראשיהן. אצל ראשיהן: שמע מיניה. מדמותר להניחן אצלו לא חייש לשמא יפיח: תפילין מן הצד. להניחן אצלו כשהוא ישן: הניחא. האי דלא חייש לכלאים למאן דאמר אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים שהוא של בוץ זהו אבנטו של הדיוט כל ימות השנה ואין כלאים בבגדי כהן הדיוט שפיר: לא זהו וכו'. דשל הדיוט כל השנה של כלאים: קשים הם. ואינן מחממין לפיכך אין בהן משום כלאים: נמטא. לבד פלטר''א בלע''ז: גמדא. קשה: שרי. אין בו משום כלאים דהעלאה דומיא דלבישה דאית בה הנאת חימום הוא דאיתסר: למדינה אסור. שנוהג בה דרך חול: הר גריזים. מקום מושבן של כותים: עת לעשות לה'. כשבא עת לעשות דבר לשמו של מקום מותר להפר בו תורה: לתלמיד במקום הרב. לראש הכנסת ולסגן בפני כהן גדול ואינו כממעט כבוד הרב: כולה משום כבודו דכהן גדול. מראין אותו שיש שררות הרבה למטה ממנו אבל בעלמא אין חולקין:

בא לו. תפילין מן הצד שריין. פירש רש''י ולא חיישינן שמא יישן בהן ויפיח אבל בפ''ק דתמיד (דף כז.) מפרש טעמא אחרינא דלא חיישינן דילמא מגנדר ונפל עלייהו ואיכא בזיון תפילין: אלא למאן דאמר לא זהו אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר. אע''ג דפלוגתא דתנאי היא בפרק קמא (דף יב.) הוא רוצה ליישב מתניתין דפ''ק דתמיד (דף כה:) ההיא דמקפלין ומניחין תחת ראשיהן אליבא דכולי עלמא: קשין הן. תימה א''כ מאי היא דאמר בפ''ק דערכין (דף ג.) הכל חייבין בכלאים כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריך ליה סד''א הואיל ואישתרי לגבייהו כלאים בעבודה שלא בעידן עבודה נמי לישתרו קמ''ל וכו' והשתא כיון דקשין הן לא אישתרו כלאים לגבייהו ותירץ ר''ת דלבישה והעלאה דהוו דאורייתא אסירי אפילו בקשין אבל הצעה דמדרבנן לא גזרו בקשין ודלא כפרש''י שפירש קשין הן ומותרין בלבישה והעלאה ובספ''ק דיום טוב (דף יד:) דתנן משלחין בי''ט כלאים ופריך כלאים למאי חזו ומשני בקשין מיירי נמי בהצעה ואם תאמר והצעה היכי שרי והא כיון דהוו כלאים דאורייתא לענין לבישה והעלאה ליתסרו אפי' למוכרו לעובד כוכבים כדתניא (בתוספת' דכלאים (פרק ה)) הבגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור וכל שכן להציע תחתיו יש לומר ההיא איירי דווקא באבד וחיישינן שמא יקרע בגדו ויחזור ויתפרנו על גבי בגדו כדאמר במס' ע''ז (דף לב.) גבי נודות העובדי כוכבים שאסור לעשות מהן שטיחין לחמור שמא יבקע נודו ויחזור ויתפרנו על גב נודו אבל אם היו הכלאים ניכרים מותר כדתנן במסכת כלאים (פ''ט משנה ד) תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים ואם תאמר והאמר הכא אפי' י' מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם וכן קשה אהא דתנן במסכת כלאים (פ''ט משנה ב) הכרים והכסתות. אין בהם משום כלאים וי''ל דבמצעות שייך כריכה להכי חיישינן שמא תכרך לו נימא אבל במרדעת החמור ובכרים וכסתות לא שכיחא שתיכרך נימא ולהכי לא גזרו מיהו אם בשרו נוגע בהן אסור כדתנא בהדיא גבי כרים וכסתות ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן והוא הדין במרדעת ובלבישה והעלאה אסירי בכל ענין ואף על פי שאין בשרו נוגע בהן כדתנן לא יתן אדם מרדעת של כלאים על כתיפו אפי' להוציא זבל ומה שהשיב ר''י לה''ר שמעון מינביל''א על אותם קושט פורפיטיינ''ש שיש בהן כלאי בגדים ומוכין של צמר אע''פ שהבגדים שעליהן הן של פשתן יש להתיר כדאיתא בספ''ק דביצה (דף טו. ושם) לשון ר''י: בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור. וכן משמע בפרק האיש מקדש (קדושין דף כד.) דאפי' בעזרה אסור לכתחילה ללובשן שלא לצורך עבודה דקאמר בגדי כהונה אין בהן מעילה לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת פי' שיוכלו להזהר להסירן מיד אחר עבודה ומשמע הא לכתחילה ללובשן אסור דבזה אפשר להזהר וא''ת הא אמרינן בפרק האומר בקידושין (דף סו.) גבי ינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך אלמא שמותר להניחו אפילו חוץ למקדש וליכא למימר דמיד נזרקה בו מינות דהתם משמע דאכתי לא נזרקה בו מינות עד בתר הכי דקאמר ותורה שבכתב מה תהא עליה ולא אמר נמי התורה שבעל פה ומיהו למאן דאמר (לעיל ז:) דווקא עודהו על מצחו מרצה יכול להניחו כל שעה ואור''ת דלכולי עלמא יכול להניחו כל שעה מדכתיב ביה והיה על מצחו תמיד (שמות בח) ואף על גב דאיצטריך לדרשא אחריתי לעיל בפרק קמא (דף ז:) שלא יסיח דעתו ממנו ושמא יש לומר מדכתיב תרי זימני והיה על מצח אהרן והיה על מצחו נפקא ויותר היה נראה לומר דשלא כדין עשה שהניח הציץ מיהו הכא לא הוה מצי לאכוחי דנזרקה בו מינות שכפר בכל התורה שבעל פה עד בתר הכי דדייק מדלא קאמר אלא תורה שבכתב מה תהא עליה:

דף סט - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד