יומא עו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - א

דבר אחר: "לחם אבירים אכל איש" זה יהושע, שהמתין למשה ליד תחומי הר סיני בעלותו להר, שירד לו שם מן כנגד כל ישראל.

כתיב הכא "לחם אבירים איש". וכתיב התם [במדבר כז] "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו".

ופרכינן: ואימא "איש" זה משה, דכתיב בו [במדבר יב]: "והאיש משה ענו מאד".

ומשנינן: דנין איש מאיש, ואין דנין איש מ" והאיש".

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה?

אמר להם: אמשול לכם משל: למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה.

עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום.

אף ישראל כך: מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג, ואומר: שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולן מתים ברעב.

נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים.

דבר אחר: שהיו אוכלין אותו כשהוא חם.

דבר אחר: מפני משאוי הדרך. וכבר היה רבי טרפון ורבי ישמעאל וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן. והיה רבי אלעזר המודעי יושב ביניהן.

נענה רבי אלעזר המודעי ואמר: מן שירד להן לישראל היה גבוה ששים אמה.

אמר לו רבי טרפון: מודעי! זאת מנין לך? עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו?

אמר לו: רבי, מקרא אני דורש. נאמר בספר בראשית [פרק ז] "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים, ויכסו ההרים".

שמא תאמר שגבהו המים בכל מקום שהם בגובה חמשה עשר אמה מעל הארץ, הרי לא יתכן הדבר: וכי יתכן שחמש עשרה אמה גבהו המים בעמק, חמש עשרה אמה מעל הארץ גבהו המים בהרים?

וכי מיא - שורי שורי, שורות שורות, חומות גבוהות ונמוכות, קיימי? והרי המים עומדים בקו ישר!

ועוד: אם גבהו המים על הארץ חמש עשרה אמה בכל מקום מעל הארץ - תיבה היכי סגיא? האיך טיפסה והגיעה התיבה מעל ראשי ההרים?

אלא, תחילה נבקעו כל מעינות תהום רבה עד דאשוו מיא בהדי טורי, שהושוה גובה המים עד ראשי ההרים.

והדר ואחר כך חמש עשרה אמה מלמעלה מראשי ההרים גברו המים.

וכי אי זה מדה מרובה, מדה טובה או מדת פורענות? הוי אומר: מדה טובה ממדת פורענות. במדת פורענות הוא אומר [בראשית ז] "וארבת השמים נפתחו". שהם שתי ארובות בלבד.

במדה טובה, בתיאור ירידת המן הוא אומר [תהלים עח]: "ויצו שחקים ממעל, ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכל, ודגן שמים נתן למו".

כמה ארובות יש באורך דלת? - ארבע ארובות.

וכיון שנפתחו שתי דלתות, שבהן ארבע ארבע ארובות, הרי כאן שמונה ארובות שנפתחו בשמים לירידת המן.

והיינו, שמידת הטובה של המן היתה פי ארבע ממידת המבול הרעה.

ונמצא מן שירד להם לישראל גבוה ששים אמה, בשיעור שהוא פי ארבעה מחמש עשרה אמות של מימי המבול.

תניא, איסי בן יהודה אומר: מן שירד להם לישראל היה מתגבר ועולה, עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב.

שנאמר [תהלים כג] "תערך לפני שלחן נגד צררי, כוסי רויה".

אמר אביי: שמע מינה: כסא דדוד כוסו של דוד לעלמא דאתי שיברך עליה ברכת המזון בעולם הבא [מהרש"א] - מאתן ועשרין וחד לוגא מחזיק.

שנאמר "כוסי רויה". "רויה" בגימטריא הכי הוי.

ומקשינן על רבי אלעזר המודעי הלומד את גובהו של המן מגובה מי המבול: הא לא דמיא!

התם, במבול, ירדו הגשמים בארבעין יומין.

הכא, במן, לא ירד המן אלא רק במשך חדא שעתא.

ועוד חילוק:

התם במבול הוא ירד לכולי עלמא.

הכא במן, לישראל לחודיה.

ונפיש להו טפי, ומידה כה גדולה של גובה שישים אמה של המן היא מעבר למה שנצרך להם.

ומשנינן: רבי אלעזר המודעי - גזירה שוה "פתיחה פתיחה" של פתיחת ארובות השמים גמר.

כמו שבפתיחת ארובות השמים במבול ירדו מים בגובה חמש עשרה אמה על ידי שתי ארובות, כך במן ירדו באמצעות שמונת הארובות [שהן פי ארבעה משתי הארובות] בשיעור ששים אמה.

שנינו במשנה: יום הכיפורים אסור באכילה.

שאל רב חסדא [עיין תוס']: הני חמשה ענויין שבמשנה - כנגד מי? מאין מקורן?

אמר, ענה על כך רב חסדא עצמו: כנגד חמשה ענויין שבתורה.

א. "ובעשור לחודש השביעי מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם" [במדבר כט].

ב. ו"אך בעשור לחודש השביעי ... ועניתם את נפשותיכם" [ויקרא כג כז].

ג. "שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם" [ויקרא כג לב].

ד. ו"שבת שבתון היא לכם, ועניתם את נפשותיכם" [ויקרא טז לא].

ה. "והיתה לכם לחוקת עולם, בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם" [ויקרא טז כט].

ומקשינן על רב חסדא: הני עינויין שבמשנה, וכי רק חמשה הוו!?

והרי אנן שיתא עינויין תנן [אכילה, שתיה, ברחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה]!?

ומשנינן: שתיה - בכלל אכילה היא.

דאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה - שנאמר [דברים יד] במעשר שני: "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך".

תירוש - חמרא יין הוא, וקרי ליה "ואכלת".

ודחינן: ממאי יש לך להביא ראיה שהפסוק הזה קורא לשתיה אכילה? ודילמא מדובר בו דאכליה ליין על ידי אניגרון, שהיא תערובת יין במאכל, שנתן את היין בתוך מאכל, ויש במאכל טעם יין, ואכלו?

ומסבירה הגמרא ש"אניגרון" או "אכסיגרון" משמעותו דבר שניתן בו טעם של דבר אחר.

דאמר רבה בר שמואל: "אניגרון" - מיא דסילקא. מים שבישלו [שלקו] בהם תרדין, ויש במים טעם תרד.

אכסיגרון - מיא דכולהו שלקי [מים ששלקו בהם שאר ירקות].

אלא אמר רב אחא בר יעקב: מהכא למדנו ששתיה בכלל אכילה:

שנאמר בכסף מעשר שני, בירושלים [דברים יד]: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך: בבקר ובצאן ביין ובשכר".

שכר - שתיה הוא, וקרייה רחמנא "ואכלת"!

ודחינן: ממאי יש לך ראיה? ודילמא הכא נמי מדובר דאכליה לשכר על ידי אניגרון, שעירב את השכר בדבר מאכל, ואכלו.

ומשנינן: "שכר" כתב רחמנא, שמשמעותו מידי דבר דמשכר, וכאשר השכר מעורב במאכל הוא אינו משכר, ובהכרח שאינו מעורב במאכל, ומוכח ששתיה בכלל אכילה.

ושוב דחינן: ודילמא באכל דבילה קעילית [שם מקום] הכתוב מדבר, שהיא משכרת!?

דתניא: אכל דבילה קעילית, ושתה דבש וחלב, שהם דברים המשכרים ונכנס למקדש

- חייב מלקות על כניסתו בשכרות למקדש.

זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, כאשר המתין למשה סמוך להר סיני כל אותם ארבעים יום ששהה משה על ההר. ורמז לדבר: כתיב הכא [נאמר כאן] "איש" וכתיב התם [ונאמר שם]: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (במדבר כז, יח), מכאן ש"איש" הוא יהושע. ושואלים: ואימא [ואמור] שהכוונה היא למשה עצמו, שנאמר גם בו "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב, ג) ומשיבים: דנין "איש" מ"איש", ואין דנין איש מ"והאיש".

ועוד לענין המן: שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה להספיק כל צרכיהם, והיה צריך לרדת בכל יום מחדש? אמר להם: אמשול לכם משל; למה הדבר דומה — למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק (קבע) לו מזונותיו פעם אחת בשנה והיה נותן לו ממון בשביל כל השנה, ולא היה הבן מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה לפי צורכו. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום.

אף ישראל כן, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולן מתים ברעב, ולכן נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים בכל יום, ולכן ירד כל יום לצורך אותו יום בלבד, כדי שכל ישראל יכוונו לבם למקום ויבקשו על מזון יום המחר.

דבר אחר: שהיו אוכלין אותו כשהוא חם וטרי. דבר אחר: מפני משאוי הדרך. שהרי לא היו כל אותם שנים קבועים במקום אחד, ואם היו צריכים לשאת מן ממקום למקום היה מכביד עליהם, וכך בכל מקום שהגיעו — ירד להם המן.

א מסופר: וכבר היה ר' טרפון ור' ישמעאל וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן, והיה ר' אלעזר המודעי יושב ביניהן. נענה ר' אלעזר המודעי ואמר: מן שירד להן לישראל היה גבוה ששים אמה. אמר לו ר' טרפון: מודעי, עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו דברים שאין להם שחר!

אמר לו: מקרא אני דורש. כיצד? נאמר במבול: "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים" (בראשית ז, כ), וכי חמש עשרה אמה במקום עמק, חמש עשרה אמה בשפלה, חמש עשרה אמה בהרים? וכי מיא שורי שורי קיימי [המים חומות חומות עמדו] שהמים עמדו בדיוק לפי גובה המקום. ועוד: התיבה היכי סגיא [היאך הלכה] וצפה על המים אם לא היו המים שוים? אלא, נבקעו כל מעינות תהום רבה עד דאשוו מיא בהדי טורי [שהושוו המים לראשי ההרים] והדר [וחזר שוב] אחרי זאת לומר כי "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים".

ומעתה נדון: וכי אי זה מדה מרובה, מדה טובה או מדת פורענות? הוי אומר: מדה טובה מרובה ממדת פורענות, והנה במדת פורענות הוא אומר: "וארבת השמים נפתחו" (בראשית ז, יא) ארובות בלבד, שהם חלונות. ואילו במדה טובה במן הוא אומר: "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו" (תהלים עח, כג-כד) ומעתה נערוך חשבון:

כמה ארובות יש בדלת — לפחות ארבע לפי הגודל, ארבע ארבע לשתי דלתות ("דלתי שמים") הרי כאן שמונה, ואם המבול ירד לפי הביטוי מ"ארובות השמים" (ומיעוט רבים שנים) הרי שירד המן פי ארבע מן המבול, ונמצא מן שירד להם לישראל גבוה ששים אמה, פי ארבע מחמש עשרה אמות של המבול.

בדומה לזה תניא [שנויה ברייתא], איסי בן יהודה אומר: מן שירד להם לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר: "תערך לפני שלחן נגד צררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה" (תהלים כג, ה), שערך ה' לישראל שיראו כל צורריהם בגדולתם על העולם. "כוסי רויה" שבפסוק זה, אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] כי כסא [כוסו] של דוד לעלמא דאתי [לעולם הבא], מאתן ועשרין וחד לוגא [מאתים ועשרים ואחד לוג] מחזיק (מכיל), שנאמר: "כוסי רויה", "רויה" בגימטריא הכי הוי [כך הוא המספר].

על מדרשו של ר' אלעזר המודעי שואלים: הא לא דמיא [הרי אינו דומה] ואין החישוב מדוייק. שהרי התם בארבעין יומין [שם גברו המים חמש עשרה אמה במשך ארבעים ימים] של מבול, ואילו הכא חדא שעתא [ואילו כאן שעה אחת בכל יום]. ומצד שני — התם לכולי עלמא [שם היה המבול לכל העולם] ואילו הכא לישראל לחודיה [לבדם], ונפיש להו טפי [והיה מרובה להם הרבה יותר] מגובה זה לפי החשבון. ומשיבים: ר' אלעזר המודעי "פתיחה" "פתיחה" גמר [למד] בגזירה שווה, שנאמרה לשון פתיחת שמים בשני המקרים, ללמד שאותה פתיחה היתה גם פה וגם שם.

ב במשנה למדנו כי בין חמשת הדברים האסורים ביום הכיפורים, הוא שאסור באכילה. ושואלים: הני חמשה ענויין כנגד מי? כלומר, מהו המקור והרמז להם? אמר רב חסדא: כנגד חמשה ענויין שבתורה, שחמש פעמים מוזכרת בתורה חובת העינוי ביום הכפורים. שנאמר: "ובעשור לחודש השביעי הזה מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם" (במדבר כט, ז). ונאמר: "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם" (ויקרא כג, כז). ונאמר עוד: "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם" (ויקרא כג, לב). וכן: "שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם" (ויקרא טז, לא). ועוד נאמר: "והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם" (ויקרא טז, כט).

ומקשים: וכי הני [אלה] חמשה הוו [הם] העינויים? ואנן שיתא תנן [ואנחנו הרי ששה עינויים למדנו]: אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה, ונעילת הסנדל! ומשיבים: שתיה בכלל אכילה היא, ושתיהן נחשבות כעינוי אחד. שאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה — שנאמר: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך" (דברים יד, כג), והלוא תירוש חמרא [יין] הוא וקרי ליה [וקורא לו] הכתוב בלשון "ואכלת", משמע שלשון אכילה מתייחסת גם לשתיה.

ודוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה דבר זה? ודילמא דאכליה [ושמא שאוכל] את היין ממש, על ידי אניגרון (סוג מאכל שמעורב בו יין)! שאמר רבה בר שמואל: אניגרון — הוא מיא דסילקא [מי סלק] ויין מעורבים כאחד, ואכסיגרון — הוא מיא דכולהו שלקי [מים שבאים מכל מיני דברים שלוקים], שמערבים בהם יין ואוכלים. ואם כן אין הוכחה מכאן ששתיה בכלל אכילה.

אלא אמר רב אחא בר יעקב: מהכא [מכאן] יש ראיה: נאמר: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת" (דברים יד, כו), והלא שכר שתיה הוא, וקרייה רחמנא [וקראה לו התורה] "ואכלת".

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה? ודילמא הכא נמי [ושמא גם כן כאן] הכוונה היא דאכליה [שאכל אותו] על ידי אניגרון (בתערובת)! ודוחים: שם אי אפשר לומר כן, כי "שכר" כתב [נאמר] וכונתו מידי [דבר] שמשכר, ויין בתערובת איננו משכר. ומקשים: ודילמא [ושמא] אין פירוש "שכר" יין, אלא אוכל שגורם לשכרות, כגון דבילה קעילית — שהיא תאנה יבשה מתוקה ביותר הבאה מקעילה וגורמת לשכרות? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אכל הכהן דבילה קעילית ושתה דבש וחלב והשתכר על ידיהם ונכנס למקדש לעבוד —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the verse is referring to Joshua, for whom manna fell corresponding to all the rest of the Jewish people, when he waited for Moses at Mount Sinai during the forty days Moses was on the mountain. The verses allude to this: “Man” is written here, and “man” is written there: “Take to you Joshua, the son of Nun, a man in whom there is spirit, and lay your hand upon him” (Numbers 27:18). From here, the Gemara learns that the “man” is Joshua. The Gemara asks: Say that the verse is referring to Moses, about whom it is written: “Now the man Moses was very humble” (Numbers 12:3). The Gemara answers: We can learn a verbal analogy to the word “man” from the word “man,” but we cannot learn a verbal analogy to the word “man” from the phrase “the man,” which is used to refer to Moses.

Furthermore, with regard to the manna: The students of Rabbi Shimon ben Yoḥai asked him: Why didn’t the manna fall for the Jewish people just once a year to take care of all their needs, instead of coming down every day? He said to them: I will give you a parable: To what does this matter compare? To a king of flesh and blood who has only one son. He granted him an allowance for food once a year and the son greeted his father only once a year, when it was time for him to receive his allowance. So he arose and granted him his food every day, and his son visited him every day.

So too, in the case of the Jewish people, someone who had four or five children would be worried and say: Perhaps the manna will not fall tomorrow and we will all die of starvation. Consequently, everyone directed their hearts to their Father in heaven every day. The manna that fell each day was sufficient only for that day, so that all of the Jewish people would pray to God for food for the next day.

Alternatively, they received manna daily so that they would be able to eat it while it was hot and fresh. Alternatively, they received manna daily due to the hardship of carrying on the journey. They did not stay in the same place all those years, and it would have been difficult for them to carry the manna from one place to another. Therefore, the manna fell wherever they went.

§ It is told: Rabbi Tarfon, and Rabbi Yishmael, and the Elders were sitting and discussing the passage about the manna and Rabbi Elazar HaModa’i was sitting among them. Rabbi Elazar HaModa’i responded and said: The manna that fell for the Jewish people was sixty cubits high. Rabbi Tarfon said to him: Moda’i, how long will you collect words and bring upon us teachings that have no basis?

He said to him: Rabbi, I am interpreting a verse. How so? It states about the Flood: “Fifteen cubits above did the waters prevail; and the mountains were covered” (Genesis 7:20). Is it possible that it would be fifteen cubits high from a valley, fifteen cubits from the plain, and fifteen cubits from the mountains? Did the water stand as though in layers, conforming to the height of the land below it? Furthermore, how could the Ark travel over water that was at different levels? Rather: “On the same day were all the fountains of the great deep broken up” (Genesis 7:11), until the water rose and was level with the mountains. Afterward, the verse states that “fifteen cubits above did the waters prevail.”

Rabbi Elazar HaModa’i continues: But which attribute is greater, the attribute of goodness or the attribute of retribution? One must say the attribute of goodness is greater than the attribute of retribution. With regard to the attribute of retribution, in the case of the Flood, the verse states: “And the windows of heaven were opened” (Genesis 7:11), which indicates that there were only windows. Whereas, with regard to the attribute of goodness, in the case of the manna, the verse states: “He commanded the skies above, and opened the doors of heaven, and rained down manna upon them to eat and gave them heavenly grain” (Psalms 78:23–24).

Based on this, the Gemara calculates: The area of how many windows are in a door? Four. A door is equivalent to four windows in size. One adds another four for the second door, as the verse uses the plural “doors,” which implies that there were two doors. This equals the area of eight windows. If the depth of water in the Flood is based on the phrase “windows of heaven,” implying two windows, then the manna fell at a rate four times that of the water of the Flood. Since the water of the Flood reached a depth of fifteen cubits, it turns out that the manna that fell for the Jewish people was sixty cubits high, i.e., four times as high.

Similarly, it was taught in a baraita that Isi ben Yehuda said: The manna that fell for the Jewish people would accumulate and ascend until all the kings of the East and West could see it, as it is stated: “You prepared a table before me in the presence of my enemies; you anointed my head with oil; my cup runs over” (Psalms 23:5). God prepared food for the Jewish people, so that their enemies would see their greatness over the world. “My cup runs over [revaya]”; Abaye said: We learn from this that the cup of David in the next world holds 221 log, since it is stated: “My cup runs over,” and the word revaya has that numerical value.

The Gemara asks how Rabbi Elazar HaModa’i can compare the depth of the Flood waters with the amount of manna that fell in the desert: This is not similar, and the calculation is inaccurate. There, in the case of the Flood, the water rose fifteen cubits in forty days; but here, in the case of the manna, it took only one hour every day to fall. Conversely, there the Flood was for everyone and covered the whole world; whereas here the manna was for the Jewish people alone. And there would be much more manna for them than sixty cubits, which is the measurement put forth by Rabbi Elazar HaModa’i. The Gemara answers: Rabbi Elazar HaModa’i derived “opening” in the verse: “He commanded the skies above, and opened the doors of heaven” (Psalms 78:23), from “opening” in the verse: “And the windows of heaven were opened” (Genesis 7:11). He used a verbal analogy that teaches that the skies opened in both instances in the same way.

§ The mishna taught that as per the five prohibited activities on Yom Kippur it is prohibited to engage in eating and in drinking, and in bathing, and in smearing the body with oil, and in wearing shoes, and in conjugal relations. The Gemara asks: These five afflictions of Yom Kippur, to what do they correspond? Where is the Torah source or allusion to them? Rav Ḥisda said: They are based on the five times that the afflictions of Yom Kippur are mentioned in the Torah. It is stated: (1) “And on the tenth of this seventh month you shall have a holy convocation, and you shall afflict your souls” (Numbers 29:7); (2) “But on the tenth of this seventh month is the day of atonement, it shall be a holy convocation for you and you shall afflict your souls” (Leviticus 23:27); (3) “It shall be for you a Shabbat of solemn rest, and you shall afflict your souls (Leviticus 23:32); (4) “It is a Shabbat of solemn rest [shabbaton] for you, and you shall afflict your souls” (Leviticus 16:31); (5) “And it shall be a statute for you forever, in the seventh month on the tenth of the month, you shall afflict your souls” (Leviticus 16:29).

The Gemara asks: Are these five the only afflictions? We learn in the mishna that there are six: Eating, drinking, bathing, smearing oil, conjugal relations, and wearing shoes. The Gemara answers: Drinking is included in the prohibition of eating; both together are considered a single affliction. As Reish Lakish said: From where do we derive that drinking is included in the concept of eating? As it is stated: “And you shall eat before the Lord your God, in the place where He shall choose to cause His name to dwell there, the tithe of your grain, of your wine [tirosh], and of your oil” (Deuteronomy 14:23). Tirosh is wine, yet the verse calls the drinking of wine eating with the phrase “and you shall eat,” meaning that eating also refers to drinking.

The Gemara rejects this answer: From where do you draw this conclusion? Perhaps the wine was eaten as anigron, a sauce made of oil, beet juice, and garum mixed with wine. As Rabba bar Shmuel said: Anigron is beet juice and wine mixed together. Akhsigron is water that comes from boiled vegetables that have wine mixed into them. The vegetables are mixed with the wine and eaten. It is possible for wine to literally be eaten. Therefore, the verse does not prove that drinking is included in eating.

Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov said: From here there is a proof as the verse states: “And you shall spend that money on all that your soul desires, on oxen, or on sheep, or on wine, or on strong drink [sheikhar] or whatever your soul desires, and you shall eat” (Deuteronomy 14:26). Strong drink is a drink, but the Merciful One calls its consumption eating, in the phrase “and you shall eat.”

The Gemara rejects this proof: From where do you draw this conclusion? Perhaps here too it was eaten as anigron? The Gemara rejects this: Here that answer is insufficient because the verse writes “strong drink [sheikhar],” meaning something that intoxicates. Beverages that generally intoxicate do not do so when they are in a mixture. The Gemara asks: Perhaps sheikhar does not refer to wine but to a food that causes intoxication, such as a sweet dried fig from Keilah. As it was taught in a baraita: A priest who ate a sweet dried fig from Keilah or drank honey or milk, thereby becoming intoxicated, and entered the Temple to serve

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנא כשהן נפנין לא נפנין לא [לפניהם ולא] לאחוריהן אלא לצדיהן:

ולמה לא היה המן יורד להן פעם אחת בשנה. ואסיקנא מפני שיהו מכוונים לבם לאביהם שבשמים בכל יום. שמי שהיה לו כמה בנים היה דואג ואמר אם לא ירד המן למחר הרי אני ובני מתים ברעב. ונמצא תמיד מכוין לבו לשמים.

ד"א מפני משוי הדרך. במבול כתיב וארובות השמים נפתחו.

וכתיב חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וגמירי דארבע ארובות שיעור הדלת.

דתנא כמה ארובות יש בדלת ארבע וכתיב במן ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול נמצא בב' ארובות ט"ו אמה על כל ארובה ז' אמה וחצי. ובב' דלתות ח' ארובות על כל ארובה ז' וחצי. נמצא גובהו של מן ששים אמה. ואסיקנא ר' אלעזר בג"ש גמר התם כתיב וארובות השמים נפתחו והכא כתיב ודלתי שמים פתח. מה פתיחה דהתם ז' אמות ומחצה על כל ארובה. אף פתיחה דהכא ז' אמות ומחצה על כל ארובה.

תניא איסי בר יהודה אומר מן שהיה יורד לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו מלכי מזרח ומערב. שנאמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי וגו' ודייק אביי מהא דאיסי דאמר המן היה מתגבר ועולה בחשבון תערוך כדי שיראו אותו הכל. כסא דדוד לעלמא דאתי שיעורו כחשבון רויה רכ"א לוג:

יוה"כ אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. אוקימנא לאכילה ושתיה חדא. והני ד' הא חמשה כנגד ענויין שבתורה. חד בעשור וחד ובעשור ג' אך בעשור ד' שבת שבתון ה' שבת שבתון. בהני כולהו כתיב ענוי חמשה כנגד חמשה. ואסיקנא דשתיה בכלל אכילה היא שנאמר כל נפש מכם לא תאכל דם.

ודילמא דאכילה על ידי אנגרון. פי׳ דלא חשיבא אלא אכילה כסלקא גופיה דאמר רבא אנגריון מיא דסלקה וכו׳ לברורי בעלמא נקיט לה. ולא היה צריך לה ודכותה בתלמודא:

כבר התבאר ששתוי יין הנכנס למקדש ועבד חייב מיתה בידי שמים ועבודתו פסולה ומ"מ שאר המשכרים כגון דבש וחלב ודבילה קעילית לוקה ועבודתו כשרה שאין חלול עבודה אלא בשכרות של יין וכן הנזיר מותר בדבש וחלב ודבילה קעילית שלא נאסר אלא בשכרות של יין:

דנין איש מאיש. והא דכתיב משה איש האלהים אין דנין אלא מאיש סתמא:

מאתן ועשרים וחד לוגא. שהיא מדה קטנה שבכולם הכתוב בתורה דכתיב ולוג שמן:

א"כ נפיש להו טפי. שהיה גובהו יותר מששים אמה שהרי מחנה ישראל ג' פרסאות ובמ' יום יש תתק"ס שעות וכיון דבתתק"ס שעות נפל לכל העולם כולו כמדת ט"ו אמה לב' ארובות א"כ חשוב כמה נפל לכל אחת מן השעות במהלך ג' פרסאות לח' ארובות שהעולם מהלך ה' מאות שנה וכל יום ויום יש מהלך י' פרסאות וזהו יותר מס' אמה לפי חשבון זה:

הני חמשה עינויין כנגד מי כו'. לעיל במשנה פירש שהם מדרבנן וכן משמע נמי מדלעיל מסמך לכולהו אקרא דשבתון שבות והכא בעי כנגד מי משמע שאין להם עיקר מן התורה:

גמ' והיתה לכם הני ה' הוו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ובעשור אך בעשור שבת שבתון שבת שבתון והיתה וגו' ואך בעשור שבת שבתון בפרשת אמור כו':

זה יהושע כו'. כפרש"י בתחומי ההר ור"ל ירד לו מן רוחני נגד כל ישראל דפני יהושע כפני לבנה שדומה לכ"י כמ"ש וללבנה אמר כו' לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה כו'. ומייתי מהאי קרא

איש אשר רוח וגו'. מורה על מעלתו ברוחני כמו מה"ש. ופריך

ואימא זה משה שהוא שקול כנגד כ"י. ומייתי מדכתיב והאיש משה ענו מאד מכל האדם וגו' שהכתוב מעיד על נבואתו שאין כמוהו כדכתיב את דכא אשכון ובהר ודאי דלא אכל משה כדלעיל דכתיב לחם לא אכלתי וגו' ואימא כשירד למטה אכל א"נ אפי' בהר קאמר אכל שהמן הוא מאכל רוחני ולחם ממש קאמר שלא אכל בהר מ' יום:

ד' וה' בנים היה דואג כו'. דלו ולאשתו אפשר דהוה מספיק ליה בדברים שתגרי עכו"ם מוכרין משא"כ במי שיש לו בנים הרבה וכמ"ש באכלנו לחם לשובע וגו' להמית את כל הקהל הזה ברעב ועי"ל במ' ימים ראשונים אילו לא ירד לא הוה ידעינן דמשום לא ישנה אדם מן המנהג לא אכל אלא משום שלא ירד לו מן לאכול ובמ' יום אמצעים נמי משום תענית לא אכל אילו לא היה ירד לו מן לא היה תענית מועיל לו אלא כמי שמתענה מפני שאין לו מה לאכול כפרש"י פ"ק דתענית אההוא דבר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותיה ע"ש:

ד"א שהיו אוכלין אותו כשהוא חם. היינו הצדיקים שהיו אוכלין אותו כמו שהוא ירד אבל הבינונים ורשעים דבעו אפיה כדלעיל הרי הוחם ע"י אפיה:

וכי מיא שורי שורי קיימי כו'. בב"ר איכא מאן דס"ל הכי ועיין מ"ש בזה זבחים פ"ב:

ועוד תיבה היכי סגיא כו'. פרש"י תיבה האיך עלתה לראש ההרים אלא על כרחך מלמעלה דקרא מן השמים הוא וה"ק כו' עכ"ל. לעיל הוה ניחא ליה לפרש מלמעלה לארץ דהוזכר לעיל דכתיב והמים גברו מאד על הארץ וגו' אבל השתא דע"כ לאו מלמעלה לארץ קאמר דהא אחר שהושוו לראשי ההרים גברו ט"ו אמה על ההרים ומלת למעלה על ההרים לחוד נמי לא משמע ליה דקאי כיון שלא נאמר בקרא על ההרים וע"כ הוצרך לפרש מלמעלה מן השמים הוא מיהו בחומש פרש"י גם לפי הדרש דהכא למעלה מעל ההרים ע"ש ודו"ק:

וכי איזו מדה מרובה מדה טובה כו'. עיין פרש"י מהך דרשא דהכא נמי מוכח דמדה טובה מרובה מדכתיב ב' דלתות במן יב' ארובות במבול וכ"ה בהדיא בפ' אלא דמהך לישנא דקאמר וכי איזו מדה מרובה כו' משמע דפסיקא ליה לומר הכי ממקום אחר ואע"ג דממקום שבאנו הוה המדה טובה מרובה ת"ק פעמים אינו מוכרח להיות כן בכ"מ דהכא לא הוי מרובה רק ד' פעמים וענין ב' ארובות דמבול נראה מבואר ע"פ מ"ש פ"ק דר"ה שנטל הקב"ה ב' כוכבים מכימה והביא מבול לעולם וה"נ יש לפרש הכא בב' דלתות לגבי מן שנטל ב' כוכבים היותר גדולים ודרך שם ירד המן לישראל:

שנאמר תערוך לפני וגו'. כל המזמור נדרש על דור המדבר במדרש ילקוט ה' רועי וגו' על מי מנוחות אר"ש יש לך מים כו' מי הבאר נעים לזה ולזה נפשי ישובב בתורה כו' ינחני במעגלי צדק במן ובשליו ובענני כבוד כו' למען שמו גם כי אלך וגו' בקדקדו של מדבר לא אירא שנאמר וה' הולך לפניהם וגו' כו' ולפי זה תערוך לפני שלחן וגו' אוכלי המן אמרוהו ע"ש:

ש"מ כו' שנאמר כוסי רויה כו'. מלת ש"מ הוא מגומגם דמשמע דש"מ מדלעיל ויש במדרש ילקוט דנדרש על דוד תערוך לפני שלחן זה המלכות דשנת בשמן ראשי שנמשח בשמן ע"י שמואל ואמר שמזה זכה בסעודה דלעתיד שהוא יהיה המברך כמפורש פ' ע"פ שאמר דוד לי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא וגו' וע"ז אמר כוסי שאברך עליו לעתיד הוא רוי"ה לוגין דאל"כ מאי רבותיה דרויה לפי פשטה דמשמע לשון שכרות בכ"מ:

הכא לישראל לחודיה ר"א כו'. כן הוא גי' הילקוט וכולה קושיא הוא דמב' טעמים לא דמיא אי משום דהתם במ' יומין והכא חדא שעתא ודמבול נפיש טפי וכן בהיפך לא דמיא התם לכ"ע והכא לישראל לחודיה ודמן נפיש טפי מס' אמה ולגי' הספרים שלנו דגרסי נפיש להו טפי יש לפרש נמי כן דקאי אתרתי טעמי דלעיל דלא דמיא ובע"י כתב בזה פי' הרא"ש ונראה לפרש הסוגיא לפי דבריו דמעיקרא מקשינן לר"א המודעי דהא לא דמיא דהתם למ' יום והכא לחד שעתא וא"כ אע"פ שדרך ח' ארובות ירד המן לא ירד כשיעור ט"ו לב' ארובות דהא לא נפל רק חדא שעתא משא"כ המבול דירד מ' יום דרך ב' ארובות ומשני דהתם במבול נתפשט לכל העולם והיה צריך לירד מ' יום עד שיהא ט"ו אמה דרך ב' ארובות משא"כ המן דלא ירד רק לישראל כשיעור המחנה ג' פרסאות ולא היה צריך לירד כ"א בשעה א' לב' ארובות ומקשה דא"כ דלישראל לחודייהו נפל עד ג' פרסאות נפישי להו טפי טובא דאע"ג דהתם מ' יום והכא חדא שעתא נפישי טובא במן ויהיה גובהו בהו ביותר מס' אמה שהרי מחנה ישראל ג' פרסאות ובמ' יום יש תתק"ס שעות וכיון דנפל בתתק"ס שעות בכל עולם כולו גבוה ט"ו אמה לב' ארובות א"כ נפל בכ"א מן השעות עד ג' פרסאות לח' ארובות הרבה יותר מס' אמות למנין פרסאות של כל העולם שהוא מהלך ת"ק שנה ומהלך יום י' פרסאות ע"כ מדברי הרא"ש בע"י:

גמרא תירוש חמרא הוא וק"ל ואכלת. ק"ל דהא מצינו רבות במקרא כשיבוא פעל על ב' דברים יבוא בלשון שיפול על הסמוך אליו כמו ותדבר מרים ואהרן. ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי. וכן הגמרא אמרה כן בחולין (ס"ד כז) על הכתוב ציד חיה או עוף כו' ושפך את דמו דושפך דמשמע שפיכה בעלמא לא קאי רק על עוף דסמיך ליה. וכן שם (כט) דמוקי לסיפא דמתניתין דשם דתני רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה בקדשים ואע"ג דבעוף דקדשים לית ביה שחיטה אלא מליקה. ואמר עוד שם דאס"ד רישא בקדשים המולק מ"ל ואע"ג דעל בהמה לא שייך לשון מליקה:

תד"ה ובעשור (בסופו). וי"ס שגורסין שבת שבתון שבת שבתון אך בעשור כו' (כצ"ל) ועל אותה גירסא אין אדם יכול ליתן טעם. ואנכי אם כי לא בינת אדם לי יש אתי לתת טעם והוא דמקדים אותן הכתובים בלשון שוה וכעין שכתבתי בריש תענית בס"ד ע"ש:

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי: מִפְּנֵי מַה לֹּא הָיָה יוֹרֵד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה?. נראה לי בס"ד נקיט תַּלְמִידָיו ולא אמר שָׁאֲלוּ בסתם ללמד דהשואלין היו תלמידיו המיוחדים לו דוקא שהם לומדים עמו בחלק הסוד דהיה נראה להם על פי הסוד דראוי שירד המן פעם אחת ביום ראש השנה שיש בו תקיעת שופר, מפני שידוע להם שבשופר יהיה מיתוק לשורש המן כמו שאמר בשער הכונות, ולכן ראוי שירד פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה ביום שנעשה תיקון ומיתוק בשורש שלו?
והשיב להם שלשה טעמים הא' בשביל הַלֵּב שיצפה להקב"ה בכל יום, והב' כדי שיאכלו אותו חַם והג' משום מַשּׂוּי, וראשי תיבות לב חם משוי הוא לֶחֶם וזהו שנאמר (שמות טז, ד) 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ' רוצה לומר בשביל שלשה אלו הרמוזים באותיות לֶחֶם נתתי אותו לכם דבר יום ביומו ולא בפעם אחת בשנה.

מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה. נראה לי בס"ד טעם לששים שירד בזכות משה רבינו ע"ה שזכה לבינה בסוד ס' כנודע. או יובן שרמז להם בזה דמתנת המן היתה כדי שיתעסקו בהלכה שהיא מספר ששים. או יובן בס"ד טעם למספר ששים לרמוז בזה על שיעור קומתם של ישראל שתהיה לעתיד מאתים אמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ק.) על פסוק (ויקרא כו, יג) 'וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת' כשתי קומות של אדם הראשון שהיה מאה אמה וכתב בש"מ לפי דברי התוספות ז"ל בבתרא שכתבו קומת האדם עתה היא שלשה אמות ושני טפחים נמצא לעתיד תהיה קומתם ששים פעם על של עתה עיין שם. ולכן שפיר רמז כאן במספר ששים על טובה ומעלה זו שתהיה קומתם ששים פעם על של עתה.

אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן: מוֹדָעִי, עַד מָתַי אַתָּה מְגַבֵּב דְּבָרִים, וּמֵבִיא עָלֵינוּ?. יש להקשות לשון גיבוב דנקיט כאן מאי הוא דלא שייך גיבוב אלא במלקט ואוסף מכאן ומכאן?
ונראה לי בס"ד דרבי טרפון יודע דרכו של רבי אלעזר המודעי לעשות טעמים מורכבים על פי רמזים וכאן הבין מדבריו שהוא מוציא שיעור 'שִׁשִּׁים אַמָּה' על פי הרמז שהרכיב מן הפסוקים ואפשר דרבי אלעזר גילה טעמו ברמז זה בפירוש לרבי טרפון ולא נזכר בש"ס להדיה והוא דהמן עיקר שמו (שמות טז, ד) 'לֶחֶם' אך הכתוב דימהו בפרשת בשלח (שמות טז, לא) ל'דְבָשׁ' ובפרשת בהעלותך (במדבר יא, ח) דימהו ל'שָּׁמֶן' ורבי אלעזר המודעי לקח שם הַ'שֶּׁמֶן' [390] מן בהעלותך ושם 'דְבָשׁ' [306] מן בשלח וערבם זה בזה ונעשו שניהם מספר תרצ"ו כמנין 'שִׁשִּׁים אַמָּה' [696] לכך דרש שהיה גבוה 'שִׁשִּׁים אַמָּה' ואמר לו רבי טרפון עַד מָתַי אַתָּה מְגַבֵּב דְּבָרִים רוצה לומר מלקט מן פרשה זו ומן פרשה זו לבנות עליהם חידוש ברמז דאין ראוי להוליד הקדמה חדשה מן הרמז, אלא רק אם יש לך הקדמה ידועה אמיתית תעשה לה רמז בכתוב אבל אין מוצאין הקדמה חדשה מן הרמז. והשיב לו מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ וכו' וכונתו כדמסיק הש"ס שיש לו גזרה שוה דפתיחה פתיחה ואם כן זה הדבר של שִׁשִּׁים אַמָּה הוא אמיתי וידוע ואנכי עשיתי לו רמז בהרכבה זו לאסמכתא.

כַּמָּה אֲרֻבּוֹת יֵשׁ בְּדֶלֶת? אַרְבַּע אַרְבַּע. הֲרֵי כָּאן שְׁמוֹנֶה. נִמְצָא מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַ שִׁשִּׁים אַמָּה. נמצא המן ירד שיעור שמונה ארובות לרמוז שלא ניתן להם המן אלא כדי להתחכם על ידו בתורה שבעל פה שהיא שמונה דרגין כשר ופסול אסור ומותר טמא וטהור חייב וזכאי ולכן אמרה תורה (משלי ח, לד) 'אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם'.

מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב. צריך להבין איך יתכן שיהיה כך והלא היה יורד לכל בעל הבית עומרים מובדלים לפי מספר נפשות ביתו ואם יהיה תל גדול עד שיראו אותו מלכי מזרח ומערב, נמצא מתערבין העומרין זה בזה בזה כי כל עומר אינו אלא שיעור עשירית האיפה? וכן יש להקשות בזה גם לרבי אלעזר דאמר הָיָה גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה ובשלמא לרבי אלעזר יש לפרש דעל יום ראשון שירד בו המן איירי שהיה כך אך לאיסי בן יהודה משמע שכל יום היה בכך!
ונראה לי בס"ד שבכל יום בבוקר קודם שיצאו ישראל ללקוט היו העומרים נתפחים בדרך נס ויתראה ויתגבר התפח שלהם כל כך עד שיהיו נראין למלכי מזרח ומערב כדי שיהיה בזה קדוש השם ואחר כך נשקע התפח וחוזר העומר להיות נראה כשיעור העקרי שלו שהוא שיעור עשרית האיפה צבור על שטח הקרקע ואז יבואו וילקטו העומרים שלהם. ונראה לי מה שאמר כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב היינו אותם שהיו קרובין לאותו המדבר שהיה יורד בו המן.
וקאמר שְׁמַע מִינָהּ, כַּסָּא דְּדָוִד לְעָלְמָא דְּאָתֵי מָאתַן וְעֶשְׂרִין וְחַד לוּגָא מַחֲזִיק פירוש כמו הנס שנעשה בפרסום המן שיהיה העומר תופח בנס ועולה התפח למקום גבוה שיהיה נראה שיעור העומר כמה אלפים מדרגות על שיעור העקרי שלו, כן כוס ברכה של דוד המלך ע"ה אף על פי שהכוס אינו מחזיק אלא רביעית יתגבר ויעלה היין שבתוכו עד שנראה שיעורו רכ"א לוגין כמנין רויה.
ונראה לי בס"ד טעם לרכ"א לוגין שהוא כמספר 'זֵר זָהָב' [221] כי דוד המלך ע"ה נחתם בכתר מלכות כנודע מבקשות הושענא רבה בשבעה כורתי ברית, וזר זהב היינו כתר מלכות כי זר הוא כתר וזהב מלכות. והנה חשבון של רכ"א נרמז בתיבת (תהלים כג, ה) 'רְוָיָה' [221] אך מנא ליה שהוא חשבון לוגין? ונראה לי דנרמז לוג בנקודות של רְוָיָה שהם שב"א ושני קמ"ץ שעולים מספר מ"ב כמנין לוג [39] עם האותיות.

אָמַר אַבַּיֵי: שְׁמַע מִינָהּ, כַּסָּא דְּדָוִד לְעָלְמָא דְּאָתֵי מָאתַן וְעֶשְׂרִין וְחַד לוּגָא מַחֲזִיק. יש להקשות לשון זה דשמע מינה הוא סתום, דמשמע דקאי על ענין זה שמדבר בו דשמעינן מיניה הכי על כוס של דוד המלך ע"ה, ולכאורה אין לזה שייכות בזה?
ונראה לי בס"ד דקאמר כאן 'מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה' ואיסי בן יהודה אומר 'מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב' פירוש מלכים הדרים במזרח ומערבא של ארץ ישראל, והדבר הזה יפלא, והלא המן היה יורד עומר לגלגולת וכל עומר נבדל בפני עצמו שאין העומרים מתערבים יחד ונעשים תל? וגם ידוע דהעומר עשירית האיפה, ואיך עומר שהוא עשירית האיפה יהיה גובה ס' אמה? וגם מלכים הדרים סביבות ארץ ישראל יראו אותו?
על כן מוכרח לומר כל עומר שהוא עשירית האיפה היה נתפח במקומו בתחלת ירידתו בדרך נס כדרך שנתפח לובן הביצה כאשר מכים בו כן זה נתפח בירידתו עד שיגבר הנפח שלו שיעור ששים אמה כדי שיראוהו הרחוקים ויתקדש בזה שם שמים, ואין הכי נמי כשיבא כל אחד לטלטל עומרו תנוח ותשתכך נפיחתו לשיעור עשירית האיפה ויטלטל אותו בעליו.
וכיון דאופן זה הוא מוכרח לאומרו במן, לכן עשה דמיון לזה הכא בכוס של דוד המלך ע"ה שיהיה בו נס כיוצא בזה, כי לעולם אינו מוטל יין בכוס אלא רק רביעית אך הכוס גדול מחזיק רכ"א לוגין ואחר שיניחו בתוכו רביעית יין היה בו נפח שיתגבר ויעלה אותו היין ויתמלא כל הכוס ההוא כולו ממנו, יען כי אין מניחים בכוס אלא רביעית מפני שהוא תיקון המלכות שהיא רביעית באותיות שם הוי"ה שהוא סוד ה"א אחרונה שבשם, ועוד יש טעמים אחרים בזה כנודע, וכאן רמז הכתוב בתיבת רְוָיָה על שיעור רכ"א כמנין 'רְוָיָה' [221] ואיך יהיה משקל רביעית שיעור רכ"א דהא כוס של ברכה צריך שיהיה מלא על כל גדותיו דכתיב (דברים לג, כג) וּמָלֵא בִּרְכַּת הֳ' אלא גם זה הוא כדרך האמור במן דמשקלו עשירית האיפה, אך כמות שלו נראה גובה ס' אמה כן כאן משקל היין רביעית, אך כמות שלו היה שיעור רכ"א לוגין על ידי הנפח כמו נפוח דלובן ביצה, ונמצא בזה משקל הרביעית יתמלא כל הכוס המחזיק רכ"א לוגין מחמת רתיחה ונפיחה של היין.

[מלואים: הני ה' ענויין כנגד מי אמר ר"ח כנגד ה' ענויין שבתורה שבת שבתון וכו' כתב הרא"ש פי' ר"י דהני דרשות אסמכתא בעלמא נינהו וכל הני ענויין מדרבנן חוץ מאכילה ושתיה דהכי משמע לישנא דגמרא דקאמר הני ענויין כנגד מי ולא קאמר מנלן או מהיכא נפקא אבל כנגד מי משמע ששואל אם יש להם שום רמז מה"ת ולי אין זה ראיה דהא בפ"ד דשבת (דף מ"ט)אמרינן הני ל"ט מלאכות דשבת כנגד מי ולא קאמר מנלן או מהיכא נפקא אע"ג דכולן אסורים מה"ת וחייבין על זדונן כרת וסקילה ועל שגגתן חטאת כדאמ' בכולה מסכת שבת אלמא ליכא קפידא בלישנא עוד כתב הרא"ש ועוד דדריש מה' ענויין דקרא גם אכילה ושתיה וההוא דרשא רמז בעלמא הוא דהא אכילה ושתיה דריש ליה מקרא ומגז"ש ומדהך אסמכתא אינך נמי אסמכתא נינהו. ואיני יודע מאי ק"ל דאע"ג דדריש אכילה ושתיה מקרא ומגז"ש היינו משום דה' ענוין כתיבי ובא' מהן כתיב כרת ואיני יודע האי כרת על איזה מהן קאי גלי קרא וגז"ש דכרת קאי אעינוי דאכילה ושתיה בכלל אכילה כדאמ' לעיל. עוד כתב וכן משמע נמי הא דתניא בשאר ספרי דבי רב ת"ל שבתון שבות משמע דהוא מדרבנן כמו גבי שבת דאסמיך כל איסורי דרבנן משבתון שבות. ואני אומר דאפ"ת דשבתון שבות דגבי שבת אסמכתא היא דגבי עינוי דרשא גמורה היא וטעמא דמילתא נ"ל דבשלמא שבתון דגבי שבת י"ל דאתי לעשה יתירא לאיסור מלאכה גמורה וכדדריש ר"ע לשבתון דגבי ר"ה שבתון שבות ואתי לעבור על מלאכה בעשה ול"ת וכדאמ' בפ"ד דר"ה (דף ל') וכדאמר ר"א בפ"ב דשבת (דף כ') שבתון עשה הוא והו"ל יו"ט עשה ול"ת אבל האי שבתון דגבי יוה"כ ע"כ לאו לעשה דמלאכה קאי שהרי בתחילה נאמר תענו את נפשותיכם וכל מלאכה ל"ת וזה אזהרת מלאכה ללאו ובתר כן כתיב שבת שבתון יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם ואי האי שבתון לעשה ואמלאכה דלקמיה קאי הא דרך הכתוב היכא דאיכא עשה ול"ת להקדים עשה לל"ת וה"נ הו"ל למכתב לעשה דשבתון מקודם ללאו דכל מלאכה ל"ת אלא ע"כ האי שבתון אעינוי דבתריה קאי והא גבי ענוי לא שייך לישנא [דשבתון] בע"כ לדרשא אתי הואיל ומקרא יתירא הוא דריש מיניה שבתון שבות משאר ענוין ועוד דהאי שבתון שבות דגבי שבת גופיה פי' הרמב"ן בפי' התורה איסור דשבתון הנאמר גבי שבת וי"ט באה להזהיר בהם בעשה לשבות לגמרי אפי' מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדות אלא שיהיה לנו מנוחה מדברים שאינן מלאכה אלא טורח בעלמא וממכילתא למד זאת ע"ש שהאריך בזה ולא מיירי משבותים דדברי סופרים דתנינן להו בשלהי מסכת ביצה לא עולין באילן כו'. עוד הביא ראיה בשם ריב"א מן הירושלמי דתניא סיכה כשתיה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש וליוה"כ לא לאיסור ולא לעונש נראה לי דגם זה אינה ראיה דהכי פירושו סיכה כשתיה לאיסור כגון לענין תרומה אסור לסוך בשמן של תרומה לזרים ולטמאים בכל ענין אפי' סיכה שאינה של תענוג כגון מי שיש לו חטטין בראשו כמו שתיה שאסור לזרים ולטמאים בכל ענין ואין היתר לאיסורו וכן לתשלומין לענין חומש זר שסך בשמן של תרומה בשוגג אבל לא לעונש פי' אם סך זר שמן של תרומה במזיד אינו חייב מיתה כמו בשתיה שחייב מיתה אבל ליוה"כ לא לאיסור ולא לעונש בסיכה שאינה של תענוג מיירי דשרי וכדתניא מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ביוה"כ ואינו חושש משא"כ בשתיה דאסורה ביוה"כ בכל ענין:]

תירוש חומרא הוא וקרי ליה ואכלת ק"ל מאי ס"ד דר"ל דקרא בעיני' משמע ולא ע"י אניגרון הא יצהר דקרא דשמן הוא אי אפשר לאוקמא אלא ע"י אניגרון דאל"כ לא קרוי אכילה וקרא ואכלת כתיב וגם סיפא דקרא לא תוכל לאכול מעשר דגנך תירושך ויצהרך א"א לאוקמי אלא ע"י תערובות דשמן אין דרך אכילתו בעיני' דהא רפ"ה דברכות מקשה אהא דאמר התם שמן זית מברכין עליו בורא פה"ע היכי דמי אילימא דקא שתי ליה משתי אזוקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש פי' משום דגבי חומש אכילה כתיב פרט למזיק אבל הקרן משלם כשאר מזיק ממון חבירו ומסיק דשתי ליה ע"י אניגרון אלא דפריך לענין ברכה הו"ל אניגרון עיקר ושמן טפל ותנן כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפל ומוקי לה בחושש בגרונו דהו"ל שמן עיקר נמצא אכילה זו של שמן דלחייב עלה אי אפשר אלא ע"י פת או אניגרון וכיון שכן דסיפא דקרא דיצהר ע"כ לא משכחת אלא ע"י תערובות ה"נ איכא לאוקמא רישא דתירוש נמי בכה"ג ומאי ס"ד דר"ל להוכיח מכאן דשתיה בכלל אכילה וי"לדס"ד דר"ל דבשלמא שמן לא משכחת ללאו דידיה לגמרי אלא ע"י תערובות לכן ואכלת דרישא דקרא שפיר דמי דקרי ליה אכילה דאינה משכחת אלא ע"י אכילה אבל בתירוש דחמרא הוא דמשכחת לה בשתה בעיני' אי אמרת דשתיה אינה בכלל אכילה למה שביק קרא עיקר דרך הנאתו שהוא ע"י שתיה ונקיט לה בלשון אכילה שהוא ע"י תערובות דווקא אלא ודאי שתיה בכלל אכילה ואפי' דרך הנאתו שהוא שתיה אכילה קרוי והגמ' דחי ודלמא ע"י אניגרון והא דשביק עיקר דרך הנאתו היינו משום דרוצה לכלול תירוש עם בקר וצאן דשייך בהו לשון אכילה [ע"כ]:

(עו א) וכי ט"ו אמה בעמק וכו'.—בב"ר סוף פל"ב סבר ר' יהודה, דמעשה נסים היה: ט"ו אמה בעמק וט"ו אמה בהר.

(שם) וכי איזו מדה מרובה וכו'.—עי' רש"י דמדה טובה מרובה על מדת פורענות ת"ק פעמים. ומצאתי במד' תנחומא החדש (ע"י הרש"ב זללה"ה) פ' בשלח סי' כא, שהמן היה יורד בכל יום מזון שני אלפים שנה, שמשפט המבול משתי ארובות י"ב חדש, והמן ירד משמונה ארובות שהן ארבע שנים, ות"ק פעמים ארבע הן שני אלפים. ובזה תתיישב קושית מהרש"א כאן כמו שהעיר הרש"ב בהערותיו שם.

איזה מרובה מידה טובה. מקום שמואל שער התרוצים:

תני חמשה ענוין כנגד מי. עיין בהליכות עולם דף י״א שהביא משם התוספות מדקאמר כנגד מי משמע שהם מדרבנן ולכך קאמרו נגד מי ולא מנלן והוא מת״י בריש פרקין וכ״כ הרא״ש ועיין מה שהקשה שם ביבין שמועה ויש ליישב ובשנות חיים דף קל״ז הביא ג״כ דברי היבין שמועה ולדעת הרמב״ם דסבר דהם מדאורייתא י״ל אדרבה מכאן ראי׳ לשיטתו דהרי קשה קושיות התוס' דאיך אמר הני חמשה כנגד מי ואמר אח״כ שיתא הוי דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר ומה שתירצו התוספות דהתירצן גופיה מקשי הני חמשה כנגד מי נראה להרמב״ם דוחק ועיין בהרמב״ן בבא בתרא שמביא התוספות ומתרץ בענין אחר וכן בשיטה מקובצת שם וסבר הרמב"ם כמ״ש במחזיק ברכה בשם הרמ״ע מפאנו דף קט״ז ע״ב בא״ח דמעיקרא הוה סבר דאכילה ושתיה הוה מדאורייתא והאחרים מדרבנן ולפי שאלו השנים מדאורייתא חשיב להו כחדא אבל כדמתרץ לו דכולה הוה מדאורייתא שפיר מקשי א״כ שיתא הוי ותירץ לו דאעפ״כ אכילה ושתיה כחדא חשיבי ע״ש ועכ״פ כיון דלשיט׳ המקשן הוי האחרי׳ מדרבנן שפי׳ קאמ׳ כנגד מי ולא קאמר מנה״מ וע׳ מוצל מאש ח״ב סי׳ ה׳ שהקשה להרא״ש דסבר דשאר ענוים מדרבנן למה לא הביא ראי' מן הירושלמי דמקשה דלמה קחשיב תשמיש הלא צריך רחיצה וא״כ בלא״ה אסור תשמיש משום רחיצה ואי ס״ד תשמיש דאורייתא א״כ מאי מקשה הירושלמי הא רחיצת בעלי קרין רק מדרבנן ע״ש ולע״ד וודאי אפילו נימא דתשמיש מדרבנן נמי קשה דהא וודאי אלו אסורים ביה"כ מדרבנן איסור גמור וטבילת בעלי קרין תקנה בעלמא הוא ותנאי ואמוראי חולקים בזה כמו שבאמת בטלוהו ובע"כ צ״ל דקושיות הירושלמי על המשנה למה צריך למתני תשמיש כיון דתני רחיצה והרי כבר נהגו אחר תשמיש רחיצה. ואם ישמשו צריכין לרחוץ ורחיצה גופיה דאורייתא וא״כ ל״ק מזה על הרמב"ם ועוד י״ל דהרמב״ם סבר דהירושלמי סבר דהני ענוין מדרבנן אבל תלמודא דידן חולק שהרי התו' הביאו לעיל בדף י״ג דהירושלמי סובר גבי אשה אחרת דמקדש ביוה״כ כיון דהוא שבות לא גזרו וכתב בשער המלך דה״ה דכניס לה ביוה״כ דכל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא והקשה מזה על הרמב״ם כיון דחופה דאינו ראוי לביאה הוא כי יוה"כ אסור בתשמיש לאו חופה הוה ובשלמא אי נימא דתשמיש לא הוה אלא מדרבנן שפיר י״ל דחופה שאינו ראוי׳ לביאה מדרבנן שמה חופה אמנם להרמב״ם סבר דאינו ראוי מדאורייתא קשיא והניח בצ״ע ע"ש בח״ב דף נ״ה. והפר"ח כתב בהלכות עיה״כ דהירושלמי חולק על תלמודא דידן וסבר דלא כנס לה וזה וודאי דוחק דהא ביתו אמר רחמנא וארוסה לאו ביתו ומש״ה ס״ל להרמב״ם דבהא פליגי דהירושלמי לשיטתו דכאן דתשמיש מדרבנן ולכן שפיר הוה חופה ראוי לביאה. אמנם מתלמודא לס״ל כהירושלמי ומבקש תקנות אחרות ש״מ דלא ס״ל כהירושלמי אלא תשמיש מדאורייתא אסור ולהכי אי אפשר לכנוס ביוה״כ כיון דהוה חופה שאינו ראוי׳ לביאה מדאורייתא:

תני חמשה ואנן שתא תנן. עיין מה שכתבתי בסמוך ובית אברהם כהן קמ״ו ע״ב:

שתיה בכלל אכילה. עיין בהלכות קטנות ח״ב סימן רפ״ב וסימן רפ״ד דרוצה לחלק דדוקא שתית יין ושאר משקים בכלל אכילה ולא שתיית מים דאפשר דאינו חייב כרת ואחר המחילה רבה דבריו לא נהירין. ואין מקום להאריך בזה:

רשי׳ ובעשור דחומש הפקודים. תולדת יצחק:

תוס׳ ד״ה ובעשור. תולדת יצחק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

זה יהושע. שעלה עם משה עד תחומי ההר שנאמר (שמות כד) ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר סיני והמתין לו יהושע שם כל מ' יום שנאמר וישמע יהושע את קול העם ברעה למדנו שלא היה עמהם ושם היה יורד לו מן כנגד כל ישראל: עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו. מאין לך: חמש עשרה אמה מלמעלה. אם תאמר מלמעלה לארץ ולא פירש בהר או בבקעה וכי חמש עשרה בהר וכו': תיבה היכי סגיא. היאך עלתה לראשי ההרים אלא על כרחך מלמעל' דקרא מן השמים הוא והכי קאמר על ידי גשמים גברו ט''ו אמה ומן התהום יצאו תחלה למלאות הבקעות והשפלות עד שהשוו לראשי ההרים: מרובה. רבה על חברתה מדה טובה מרובה על הרעה חמש מאות בה שבמדה טובה נאמר (שם לד) נוצר חסד לאלפים ובמדת פורענות הוא אומר על שלשים ועל רבעים אף כאן מדת הטוב של ירידת המן רבתה על ירידת המבול: במדת פורענות הוא אומר וארובות השמים לא ירד מבול אלא דרך שתי ארובות ובמדה טובה הוא אומר דלתי שמים פתח. ותנא כמה ארובות יש באורך דלת ארבע הרי לב' דלתות ח' ארובות ואחרי ששתי ארובות הורידו גשמים גובה ט''ו אמה ח' ארובות הורידו מן ששים אמות שהרי אמרת מדה טובה מרובה על של פורענות וכ''ש שאינה ממועטת הימנה: הא לא דמיא. אדר' אלעזר המודעי קאי: פתיחה פתיחה גמר. מה פתיחה האמורה בארובות המבול ט''ו לב' ארובות אף פתיחה האמורה בדלתות המן ט''ו אמה לכל ב' ארובות: ובעשור. דחומש הפקודים ואך בעשור דשור או כשב שבת שבתון וגו' בכולהו כתיב תענו ועניתם: אניגרון. מין מאכל שנותנין בו יין ובכמה מקומות שנינו בתוספ' אניגרון ואכסיגרון שנותנין בו יין ושמן: מיא דסילקא. מים ששלקו בהן תרדין: דכולהו שלקי. של שאר מיני ירקי: מידי דמשכר. ואין שכרות דרך אכילה: קעילית. שם מקום:

הני חמשה ענויין כנגד מי. תימה לי דהכא קאמר סתמא דהש''ס דחמשה הויין ובסמוך פריך סתמא דהש''ס ואנן שיתא תנן וי''ל דהא דקאמר הכא הני ה' ענויין כנגד מי לאו סתמא דהש''ס קאמר לה אלא מילתיה דרב חסדא היא הכל וכי האי גוונא איכא בריש פרק אלו מציאות (ב''מ דף כא.) דמיבעיא ליה וכמה א''ר יצחק קב בארבע אמות ובתר הכי פריך אי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו' וא''כ מאי קמיבעיא ליה מעיקרא וכמה לימא דרך נפילה ואפילו טובא אלא רבי יצחק הוא דקאמר וכמה וכה''ג יש לפרש בפרק לא יחפור (ב''ב דף בב:) גבי וכמה [א''ר ייבא] כמלא רחב חלון: ובעשור אך בעשור שבת שבתון ושבת שבתון והיתה לכם. כך היא הגירסא ברוב ספרים ודבר תימה היא מאד דלא מייתי להו כסדר שהם כתובים בתורה אלא לגמרי מלמטה למעלה קא מייתי להו ובעשור בפרשת פינחס ואך בעשור שבת שבתון בפרשת אמור אל הכהנים ושבת שבתון והיתה לכם באחרי מות אלא שוהיתה לכם כתיב ברישא ונ''ל דלהכי מייתי ובעשור ברישא משום דמיניה נפקא לן לעיל (דף עד:) פירושו דעינוי כדאמר לעיל יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער ת''ל כל מלאכה לא תעשו והיינו ההוא קרא דובעשור דכתיב ביה ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו וכיון דכתיב לבסוף קא מייתי לכולהו מלמטה למעלה ויש ספרים שגורסין שבת שבתון אך בעשור ובעשור והיתה לכם ועל אותה גירסא אין אדם יכול ליתן טעם: הני חמשה הוו ואנן שיתא תנן. תימה לי דבקראי נמי כתיבי שיתא תרי באחרי מות ושלש באמור אל הכהנים וחד בפינחס ונ''ל דכי כל הנפש אשר לא תעונה לא קא חשיב דלא קחשיב אלא ציוויין תענו ועניתם אבל האי דלא ציווי הוא לא קא חשיב:

דף עו - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד