ביצה יט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

ואיבעית אימא משנתנו כרבנן שמתירים גם השקה וגם הטבלה ביום טוב, אךמ אוסרים את הכל בשבת.

וכולה מתניתין - בשבת.

תנו רבנן: כלי שנטמא מערב יום טוב - אין מטבילין אותו בין השמשות.

רבי שמעון שזורי אומר: אף בחול אין מטבילין אותו בין השמשות מפני שצריך גם "הערב שמש" אחרי הטבלתו. ואם הטביל צריך למחות בו.

ותמהינן: וכי תנא קמא לא בעי הערב שמש אחרי הטבלת הכלי, והאיך מטבילים בין השמשות ביום חול?

אמר רבא לתרץ: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי, וקא אמרי: ב"מחשבתו נכרת מתוך מעשיו" קמפלגי תנא קמא ורבי שמעון שזורי.

והיכי דמי - כגון דנקיט מנא בידיה, ורהיט וממהר לרוץ ואזיל סמוך לבין השמשות לאטבוליה.

מר סבר: האי דקא רהיט ואזיל - מידע ידע דבעי הערב שמש, ואם בשעה שיטביל יראה שאין לו "הערב שמש" ימתין עד למחר.

ולכן התיר ביום חול ואסר ביום טוב, כי יתכן ויטרח לחינם ביום טוב.

ומר סבר: מחמת עשיית מלאכתו הוא דקרהיט. ואם נרשה לו להטביל יש לחוש שישתמש בו בלי הערב שמש.

ואמינא להו אנא: ב"מחשבתו נכרת מתוך מעשיו" - דכולי עלמא לא פליגי שאומרים.

כי פליגי - כגון דאיטמי לו כלי אחר בשרץ בשיעור שהוא פחות מכעדשה, שאינו מטמא.

ואתא לקמיה דרבנן לשיולי: האם בפחות מכעדשה - איטמי אי לא?

מר סבר: מדהא שאין שרץ מטמא בפחות מכעדשה לא גמיר, אין הוא יודע - הא, דין הערב שמש, נמי לא גמיר

ומר סבר: הא בלבד הוא דלא גמיר, לפי שטומאה בשרץ פחות מכעדשה שאינה מטמאה אינה מקרא מפורש.

אבל הא, הערב שמש, שהוא מקרא מפורש גמיר.

שנינו במשנה: ומטבילין מגב לגב.

תנו רבנן: כיצד מטבילין מגב לגב?

הרוצה לעשות את גתו של יין בטהרה מיוחדת אליה, להטביל שוב את כדו לאחר שהטבילו כבר לטהרו בשביל דריכת השמן - הרי זו טהרה נוספת "על גב כדו", ומותר לעשותה ביום טוב, לפי שאין זה תיקון, שהרי כבר עלתה לו טבילה ראשונה.

וכן אם רוצה לעשות טהרה נוספת של טבילה לכדו לעשיית השמן אחר שכבר הטבילו פעם לצורך היין, והיינו "על גב גתו" - עושה.

כיצד מחבורה לחבורה?

היה אוכל בחבורה זו וטבל כליו להטהר באכילה עמם, ורוצה לאכול בחבורה אחרת - הרשות בידו לחזור ולטבול כליו כטהרה מיוחדת לחבורה זו.

מתניתין:

בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ביום טוב הואיל ויש בהם אכילת אדם.

אבל, ואין סומכין עליהן, היות והסמיכה היא בכל כוחו, ונמצא שנשען על הבהמה, ואסרו חכמים להשען על בהמה בשבת וביום טוב היות והוא כאילו משתמש בה, והשימוש בבהמה אסור מגזירת חכמים.

אבל לא מביאים עולות, היות ואין בהם אכילה.

ובית הלל אומרים: מביאין גם שלמים וגם עולות, מדרשת הפסוק שתבואר בגמרא, ואף סומכין עליהן מהטעם שיתבאר בגמרא.

גמרא:

אמר עולא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הקרבת שלמי חגיגה ביום טוב שהם קרבים, היות והם חובת היום, וכמו כן לא נחלקו על נדרים ונדבות שאינם קרבים, היות והם אינם חובות היום.

וכל המחלוקת בית שמאי ובית הלל היא רק בשלמי חגיגה - לסמוך, ובעולת ראייה - ליקרב.

ומבאר עתה עולא עולא את מחלוקתם בהקרבת עולה:

דבית שמאי סברי: [ויקרא כג] "וחגתם אתו חג לה"' כתיב.

ודורשים מ"וחגותם" כי רק קרבן חגיגה - אין, אותו בלבד מקריבים, אבל עולת ראייה - לא מקריבים.

ובית הלל סברי שיש לדרוש מ"לה"' - כל דבר שהוא לה', ואפילו עולות, מקריבים.

אבל נדרים ונדבות - דברי הכל אין קריבין ביום טוב,

וכן אמר רב אדא בר אהבה: נדרים ונדבות - אין קריבין ביום טוב.

מתיבי לעולא ולרב אדא, מזה ששנינו בברייתא:

אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על עולה שאינה של יום טוב - שאינה קרבה ביום טוב.

ועל שלמים שהן של יום טוב - שקריבין ביום טוב.

על מה נחלקו - על עולה שהיא של יום טוב, ועל שלמים שאינן של יום טוב [שאינם שלמי חגיגה].

שבית שמאי אומרים: לא יביא עולה של יום טוב ולא שלמים שאינם של יום טוב.

ובית הלל אומרים: יביא אותם.

ומשנינן: תריץ את לשון הברייתא, ואימא הכי:

אמר רבי שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על עולה ושלמים שאינן של יום טוב - שאין קריבין ביום טוב.

ולא נחלקו על שלמים שהן של יום טוב - שקריבין ביום טוב.

על מה נחלקו - על עולה שהיא של יום טוב.

שבית שמאי אומרים: לא יביא, ובית הלל אומרים: יביא.

רב יוסף אמר לתרץ תירוץ אחר:

וכי תנאי שקלת מעלמא!? האם נטלת [סלקת] את התנאים האחרים מהעולם!? דהיינו, וכי אין אפשרות להעמיד את הדבר במחלוקת תנאים!?

אלא, מחלוקת תנאי היא שנחלקו בדבר. ויש תנאים שסוברים כעולא ויש הסוברים כמו רבי שמעון בן אלעזר.

דתניא: שלמים הבאים מחמת יום טוב, ביום טוב -

בית שמאי אומרים: סומך עליהם מערב יום טוב, ושוחטן ביום טוב.

ובית הלל אומרים: סומך עליהן ביום טוב,

ואיבעית אימא רבנן [ואם תרצה אמור שמשנתנו כשיטת חכמים היא] וביום טוב מותר אף להטביל, וכולה מתניתין [וכל משנתנו] היא בשבת ובשבת לדעתם אסור להטביל, אף כי מותר להשיק.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: כלי שנטמא מערב יום טוב — אין מטבילין אותו בין השמשות בשעת הדמדומים בסוף היום שהוא ספק חול ספק יום טוב, מפני ספק איסור טבילת כלי בחג.

ר' שמעון שזורי אומר: אף בחול אין מטבילין אותו בשעה זו מפני שצריך הכלי הערב שמש. כי כלי שנטמא והוטבל, נטהר רק לאחר השקיעה ביום הטבילה, ובמקרה זה צריך להמתין עוד יום שלם, עד שיעריב שמשו של יום המחרת. ואם מטבילו בין השמשות — מן הסתם כוונתו שמיד יטהר הכלי ויוכל להשתמש בו, ומאחר שבין השמשות הוא ספק לילה, לכך צריך יהיה להמתין מספק עוד יום אחד, ומוטב שלא יבוא לחשש שימוש בכלי קודם טהרתו.

ושואלים: וכי התנא קמא [הראשון] לא בעי [צריך] שיהיה הערב שמש? הלא ברור שצריך! אמר רבא: אשכחתינהו לרבנן דבי [מצאתי את החכמים של בית] מדרשו של רב דיתבי וקא אמרי [שיושבים ואומרים] באותו נושא, שבבעיה האם מקבלים את העיקרון שמחשבתו של אדם נכרת מתוך מעשיו או לא, קמפלגי [חלוקים הם]. והיכי דמי [וכיצד בדיוק הדבר] — כגון דנקיט מנא בידיה ורהיט ואזיל [שהוא מחזיק כלי בידו ורץ והולך] בין השמשות לאטבוליה [להטבילו].

מר [חכם זה, חכמים] סבר: האי דקא רהיט ואזיל [זה שהוא רץ והולך] — מידע ידע דבעי [יודע הוא שצריך] הערב שמש, ואם מגיע לטבול בשעה מאוחרת יותר יודע הוא שצריך להמתין יום נוסף, ואין חוששים שישתמש בכלי בו ביום. ולכן, בבין השמשות של ערב יום טוב, כיון שלא יוכל להשתמש בכלי הזה אלא למחרת, הרי שהטבלתו היום שלא לצורך היא וכהכנה מיום טוב לחול היא ואסורה, אבל אם מטבילו ביום חול — מותר.

ומר [וחכם זה, ר' שמעון שזורי] סבר: אינו כן, אלא מחמת מלאכתו שלא הספיק לעשות דברים בזמנם הוא דקרהיט [שרץ] ואינו יודע שצריך הערב שמש, וחושב שיוכל להשתמש בו מיד, ולכן גזרו שלא יטביל כלל בין השמשות.

ואמינא להו אנא [ואמרתי אני, רבא, להם]: במחשבתו נכרת מתוך מעשיו — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאפשר לסמוך על כך. כי פליגי [כאשר נחלקו]; כגון דאיטמי [שנטמא] אצל אותו אדם כלי בשרץ שהוא פחות משיעור כעדשה, ואתא לקמיה דרבנן לשיולי [ובא אותו אדם לפני חכמים לשאול] האם בפחות מכעדשה איטמי [נטמא] הכלי אי [או] לא? מר [חכם זה, ר' שמעון שזורי] סבר: מדהא [כיון שדבר זה] שאין שרץ מטמא בפחות מכעדשה לא גמיר [למד] הא [הרי] דין הערב שמש, נמי [גם כן] לא גמיר [למד] ולכך יש לאסור עליו אף ביום חול, ומר [וחכם זה, חכמים המתירים ביום חול] סבר: הא [דבר זה] לגבי שיעור כעדשה הוא שלא גמיר [שלא למד], הא [הרי] דין הערב שמש גמיר [למד], שהרי דין זה מפורש בתורה.

ב שנינו במשנה שמטבילין ביום טוב מגב לגב ומחבורה לחבורה. פירוש הדברים הללו לא היה ברור, ועל כן מסבירים: תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד מגב לגב? הרוצה לעשות גתו, כלומר, לתקן ולהטביל לצורך הגת, על גב (אגב) טיהור כדו הטמא, שמתחילה חשב להטביל את כדו הטמא ונמלך בדעתו לעשות את גתו ומתוך חשש רוצה להטביל שנית לצורך הגת, או לעשות

כדו על גב גתו, שרצה לעשות גתו ובתוך כך נמלך וטבל אגב זה את כדו ומתוך שמסתפק אם עשה כדין, רוצה להטביל בשנית — עושה. שכיון שהטבילה בשנית אינה מטהרת ואין בה משום חובה — אינה נחשבת כטבילה, ולפיכך לא גזרו בה איסור אף ביום טוב.

וכן כיצד מחבורה לחבורה? היה אוכל בחבורה זו של עושי קרבן פסח והיה טמא וטבל לטהרתו, או שהיו כליו טמאים והטבילם לדעת כן, ונמלך בדעתו ורוצה לאכול בחבורה אחרת ורצונו בשל כך לטבול או להטביל כליו מחדש לשם החבורה השניה — הרשות בידו אף בחג, ואין גוזרים איסור על כך, שהרי אינו חייב בטבילה זו מעיקר הדין ולפיכך אינה נחשבת כטבילה.

ג משנה בית שמאי אומרים: מביאין שלמים לקרבן ביום טוב ואין סומכין עליהן, כי הסמיכה יש בה משום עבודה בבעלי חיים, וזו אסורה ביום טוב משום שבות. אבל לא מביאים עולות נדבה פרט לאלה הקבועות (כגון תמידים ומוספים), לפי שהעולות אינן נאכלות לאדם, ואסור לשחוט שחיטה שאינה צריכה לאכילה של אדם. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים וגם עולות, ואף סומכין עליהן.

ד גמרא אמר עולא: מחלוקת זו היא בשלמי חגיגה (שחובה להביאם בחג) רק לענין לסמוך עליהם, אבל לענין הבאתם למקדש אף בית שמאי מודים שמותר, שהרי הן מחובת היום, ובעולת ראייה (שחובה להקריבה בימות הרגל), המחלוקת לענין ליקרב, כלומר, אם הותרה הבאתם כלל הבאתם למקדש. שבית שמאי סברי [סבורים], שמדברי הכתוב "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה" (ויקרא כג, מא) יש לדייק: חגיגה — אין [כן], יש להביא, אולם עולת ראיה — לא. ובית הלל סברי [סבורים]: "לה'" — כל דבר שהוא קרבן לה' מותר להביאו כל ימי החג, ואף ביום טוב עצמו.

אבל נדרים ונדבות שאינם חובת היום — דברי הכל אין קרבין (אין מביאים אותם) ביום טוב, אפילו לדעת בית הלל. וכן אמר רב אדא בר אהבה: נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב.

מתיבי [מקשים על כך]: אמר ר' שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על עולה שאינה של יום טוב, כנדר או נדבה — שאינה קריבה ביום טוב, ועל שלמים שהן של יום טוב, כחגיגה או שלמי שמחה — שקרבין ביום טוב, שהרי יום טוב הוא זמנם המיוחד, ואם לא יביאום, מתוך שעבר זמנו — בטל קרבנו.

על מה נחלקו — על עולה שהיא של יום טוב, כתמידים ומוספים, ועל שלמים שאינן של יום טוב, כנדרים ונדבות. שבית שמאי אומרים: לא יביא, ובית הלל אומרים: יביא. ושיטה זו נוגדת את דברי עולא שאמר כי נדרים ונדבות אינם קרבים בחג לדעת הכל!

ומשיבים: תריץ ואימא הכי [ישב, תקן, ואמור כך]: אמר ר' שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על עולה ושלמים שאינן של יום טוב כנדרים ונדבות, שבודאי אין קרבין ביום טוב, ועל שלמים שהן של יום טוב, כחגיגה ושמחה שקרבין ביום טוב. על מה נחלקו — על עולה שהיא של יום טוב, כתמידים ומוספים שבית שמאי אומרים: לא יביא, ובית הלל אומרים: יביא.

רב יוסף אמר: זו אינה קושיה מעיקרה, וכי תנאי שקלת מעלמא [האם את התנאים הוצאת מן העולם]?! תנאי [מחלוקת תנאים] היא ודעת ר' שמעון בן אלעזר לא דעת הכל היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: שלמים הבאים מחמת יום טוב ביום טוב, כחגיגה ושמחה, בית שמאי אומרים: סומך עליהן מערב יום טוב, ושוחטן ביום טוב. ובית הלל אומרים: סומך עליהן ביום טוב עצמו ושוחטן ביום טוב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if you wish, say instead that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, and on a Festival one is permitted even to immerse an impure vessel on account of its water in order to purify the vessel. And the entire mishna is referring to Shabbat, when it is prohibited to immerse an impure vessel, but it is permitted to purify impure water by bringing it into contact with pure water in a stone vessel.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to a vessel that became ritually impure on the eve of a Festival, one may not immerse it during twilight, a time period of doubtful status whether it is a weekday or a Festival, due to the possibility of violating the prohibition against immersing vessels on a Festival.

Rabbi Shimon Shezuri says: Even on a weekday one may not immerse an impure vessel during twilight because the vessel requires sunset. After an impure vessel is immersed, it remains ritually impure for certain purposes until the sun has set and the stars have come out. If one immerses an impure vessel during the twilight period, then owing to the uncertainty as to whether it is day or night, he must wait another full day, until the next sunset, before using the vessel. It is therefore preferable not to put oneself in a situation where one might come to use a vessel before its purification process has been completed.

The Gemara asks: And does the first tanna not require sunset? It is clear that this is required. Rava said: I found the Sages of the school of Rav sitting and saying with regard to this issue that they disagree about whether or not to accept the principle that one’s intention is evident from his actions. And what are the circumstances of this dispute? They are, for example, a case where one was holding a vessel in his hand and running along at the time of twilight to immerse it.

This Sage, i.e., the Rabbis, holds that the fact that he is running along indicates that he knows that the vessel requires sunset. If he arrives at the ritual bath late, he will realize that he must wait another day, and there is no concern that he might come to use the vessel on the same day. Consequently, it is prohibited to immerse the vessel during twilight on the eve of a Festival, as, since it may already be night and he will be unable to use the vessel until the next evening, immersing the vessel would be considered to be preparing something on a Festival for a weekday, which is prohibited. However, it is permitted to immerse a vessel during twilight on an ordinary weekday evening.

And this Sage, Rabbi Shimon Shezuri, holds that perhaps he is running due to his work that he has not finished on time, and not necessarily because he knows that the purification of his vessel requires sunset. He believes that he may use the vessel immediately upon immersion; therefore, the Sages decreed that one should never immerse vessels during twilight.

Rava continues: And I said to them: With regard to the principle that one’s intention is evident from his actions, everyone agrees that this is accepted. Where they disagree is, for example, in a case where a vessel became impure through contact with a creeping animal less than a lentil-bulk in size, and the vessel’s owner came before the Sages to ask whether a vessel becomes impure through contact with less than a lentil-bulk or not. One Sage, Rabbi Shimon Shezuri, holds that since he does not know this matter that a creeping animal smaller than a lentil-bulk does not impart impurity, it stands to reason that he also does not know the halakha of sunset; therefore, there is reason to prohibit him from immersing vessels during twilight even on a weekday. And one Sage, the Rabbis, who permit such immersion on a weekday, hold that it is only this halakha with regard to the size of a creeping animal that he does not know, but the requirement of sunset he does know, as it is stated explicitly in the Torah.

It was taught in the mishna that one may immerse on a Festival from one principle to another and from one group to another. The Gemara attempts to clarify the meaning of this statement: The Sages taught in a baraita: How does one immerse from one principle to another? One who wishes to make his winepress, meaning to immerse and purify vessels for the sake of his winepress, in addition to the purification of his ritually impure pitcher, may do so. In other words, if at first he merely intended to immerse his impure pitcher, but subsequently changed his mind and decided to use it for his winepress, and he wishes to immerse the pitcher a second time for the sake of the winepress, it is permitted to do so.

Similarly, one who wishes to make his pitcher in addition to the purification of his vessels for the sake of his winepress may do so. That is to say, if he originally intended to use the pitcher for his winepress, and after immersing it he decided not to use it for that purpose, and now he wishes to immerse his pitcher a second time, it is permitted to do so. Since the second immersion does not purify the vessel or fulfill any obligation, it is not considered a proper immersion and is not prohibited on a Festival.

Similarly, how does one immerse from one group to another? If one was planning to eat the Paschal offering with this group, and he immersed himself or his ritually impure vessels for that purpose; and now he has reconsidered and wishes to eat the offering with a different group, and he wants to immerse himself or his vessels a second time for the second group, in such a case he has permission to do so even on a Festival, for the same reason: Since this immersion is not obligatory, it is not viewed as an immersion at all.

MISHNA: Beit Shammai say: One may bring peace-offerings on a Festival, but one may not place his hands on them, as this is considered using animals, which is prohibited on a Festival by rabbinic decree. However, one may not bring burnt-offerings, apart from the obligatory daily and additional offerings of the day, because burnt-offerings are consumed entirely on the altar and not by people, and slaughter is permitted on a Festival only for the purpose of human consumption. And Beit Hillel say: One may bring both peace-offerings and burnt-offerings, and one may even place his hands on them.

GEMARA: Ulla said: The dispute applies only to Festival peace-offerings, an obligation of the Festival, with respect to placing hands on them, and to burnt-offerings of appearance, which must be brought over the course of the Festival, with respect to sacrificing them. As Beit Shammai hold that the verse “You shall observe [vaḥaggotem] it as a Festival to the Lord seven days in the year” (Leviticus 23:41) indicates: Festival peace-offerings [ḥagiga], yes, they may be sacrificed even on a Festival day, but burnt-offerings of appearance, no, they may not. And Beit Hillel hold: “To the Lord” means that anything brought as an offering to the Lord may be sacrificed throughout the seven days of the holiday, even on the actual Festival day.

But with regard to vow-offerings and gift-offerings, which are not part of the obligations of the day, all agree, even Beit Hillel, that they may not be sacrificed on a Festival. And likewise, Rav Adda bar Ahava said: Vow-offerings and gift-offerings may not be sacrificed on a Festival.

The Gemara raises an objection against Ulla’s statement from the following baraita: Rabbi Shimon ben Elazar said: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree with regard to a burnt-offering that is not part of the requirements of the Festival, such as a vow-offering or a gift-offering, that it may not be sacrificed on a Festival, or with regard to peace-offerings that are part of the Festival obligations, such as Festival peace-offerings or peace-offerings of rejoicing, that they may be sacrificed on a Festival, as the Festival is their designated time, and if one fails to bring them then he will be unable to sacrifice them later.

The baraita continues: With regard to what, then, did they disagree? It is with regard to a burnt-offering that is part of the Festival requirements, such as the burnt-offering of appearance, and with regard to peace-offerings that are not part of the Festival obligations, such as vow-offerings and gift-offerings. As Beit Shammai say: He may not bring them, and Beit Hillel say: He may bring them. This baraita contradicts Ulla’s opinion that all agree that vow-offerings and gift-offerings may not be sacrificed on a Festival.

The Gemara answers: Resolve the contradiction by emending the text, and say as follows: Rabbi Shimon ben Elazar said: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree with regard to burnt-offerings and peace-offerings that are not part of the requirements of the Festival, such as vow-offerings and gift-offerings, that they are certainly not sacrificed on a Festival, or with regard to peace-offerings that are part of the Festival obligations, such as Festival peace-offerings or peace-offerings of rejoicing, that they may be sacrificed on a Festival. With regard to what did they disagree? It is with regard to a burnt-offering that is part of the Festival requirements, such as the burnt-offering of appearance, as Beit Shammai say: He may not bring it, and Beit Hillel say: He may bring it.

Rav Yosef said: There were never any grounds for objection from the outset, as have you removed all the tanna’im from the world? This is the subject of a dispute among tanna’im, and Rabbi Shimon ben Elazar’s opinion was not unanimously accepted. As it is taught in a different baraita: With regard to peace-offerings that come on account of a Festival on the Festival, e.g., Festival peace-offerings or peace-offerings of rejoicing, Beit Shammai say: One places his hands on them on the eve of the Festival and slaughters them on the Festival, and Beit Hillel say: One places his hands on them on the Festival itself and slaughters them on the Festival.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותו בי"ט בין השמשות ר' שמעון שזורי אומר אף בחול אסור מפני שצריך הערב שמש אמרו רבנן דבי רב במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו פליגי היכי דמי דנקיט מנא טמא בידיה בין השמשות ורהיט לאטבולי רבנן סברי מדרהיט ידע דבעי הערב שמש כלומר לא יטהר הכלי הטמא אלא עד שיעריב עליו השמש בתר טבילה ולפי' רהיט לאטבוליה קודם ביאת השמש ובחול שפיר דמי ובי"ט הוא דאסור שנמצא מתקן מנא בי"ט לחול כי בעת שיערב השמש ונטהר חול הוא ור' שמעון שזורי סבר האי דרהיט בין השמשות לאו משום דידע דלא מיטהר אלא בהערב השמש אלא משום דטרוד במלאכתו הוא ולפי' ממהר.

ואמר להו רבא במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דברי הכל דלאו כלום הוא והכא בכלי שנגע בו כעדשה מן השרץ ואינו יודע אם כעדשה מטמא אי אינו מטמא ובא לשאל מן החכמים ואמרו לו טמא דקי"ל שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה. וחזינן ליה להאי גברא דאזיל לאטבולי לההוא מנא דאיטמי בכעדשה מן השרץ שאינו מפורש בתורה הוא שנסתפק לו אבל הערב שמש שכתב בפירוש בתורה ובא השמש וטהר מידע ידע ליה ור"ש שזורי סבר מדהא לא ידע הא נמי לא ידע:

[פיסקא] ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה:
ירושלמי כיצד מטבילין מגב לגב רצה לעשות עיסתו על גב גתו או גתו ע"ג עיסתו מטביל את כליו.

מחבורה לחבורה היה אוכל בחבורה זו וביקש עוד לאכול בחבורה אחרת שלמים וכיוצא בהן הרשות בידו והני מילי ביו"ט אבל בחול לא כדתנן הטובל לתרומה והוחזק לתרומה אסור לקודש כיוצא גתו ובדו אחד מהן תרומה והשני קודש עושה בי"ט זו ע"ג זו:
מתני' בש"א מביאין שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות ובה"א מביאין שלמים כו' אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך דבש"א מביאין חגיגה ואין סומכין עליהן ועולת ראייה אין מקריבין כל עיקר ביו"ט ובה"א מביאין שלמים וסומכין ומקריבין עולת ראייה דכתיב לא יראו פני ריקם אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין בי"ט:
ירושלמי בש"א הותרה סמיכה שלא כדרכה ובה"א לא הותרה איזו היא שלא כדרכה מאתמול א"ר זעירא הכל מודים באשם מצורע שסמך עליו מאתמול שלא יצא שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול יצא מה פליגי בשלמי חגיגה ב"ש עבדי לה כשלמי נדבה וב"ה עבדי לה כאשם מצורע אוקמה רב יוסף הא דתנינן נדרים [ונדבות] אין קרבין בי"ט תנאי היא ר"ש בן אלעזר תני שלמים שאינן של י"ט בש"א לא יביא ובה"א יביא והאי תנא תני שלמים הבאין מעי"ט בש"א סומך עליהן מעיו"ט ושוחטן ביו"ט ובה"א סומך עליהן בי"ט ושוחטן בי"ט אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין ביו"ט והני תנאי כהני תנאי דתניא אין מביאין תודה בי"ד בניסן מפני חמץ שבה שאין מביאין קדשים לבית הפסול.

גירסת רש"י ז"ל: כגון שנטמאו לו ב' כלים אחת בכעדשה ואחת בפחות מכעדשה ואתי לקמיה לרבנן לשיוליה על פחות מכעדשה. אבל בספרים שלנו וכן ר"ח ז"ל גריס: כגון שנטמא כלי בכעדשה ואתו לקמיה דרבנן לשיולי בכעדשה מטמא או לא, וזו גרסא נכונה דב' כלים למה לי.

גתו על גב כדו. פרש"י ז"ל שהטביל כליו לשם גתו ונמלך לעשות בהם כדו דלאו תיקון היא ואינו צריך טבילה אחרת. ומיהו לא למימרא דאין צריך כלל אפילו מדרבנן דאם כן פשיטא מאי קא משמע לן אלא משמע דמדרבנן מיהו צריך משום מעלה, ואשכחן טבילה כי הא משום מעלה בפרק (חומר בקדש) [אין דורשין] (חגיגה יח, ב) דאמרינן טבל ולא נתכוון כאלו לא טבל ואמרינן נמי התם טבל לחולין לא הוחזק למעשר. ור"ח ז"ל פירש גתו וכדו שאחד מהן למעשר ואחר לתרומה, ומחבורה לחבורה לאכול באחת תרומה ובאחרת שלמים, וקשה קצת דאם כן למה ליה גתו וכדו דנקט לימא מגת לגת או מכד לכד, והכין איתא בירושלמי (ה"ג) כדברי רש"י ז"ל דגרסינן התם: כיצד מגב לגב רצה לעשות עיסתו על גב גתו או גתו על גב עיסתו מטביל את כליו, כיצד מחבורה לחבורה היה אוכל עם חבורה זו ונמלך לאכול עם חבורה אחרת טובל, ע"כ.

מתני': בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהן. פרש"י ז"ל משום דסמיכה שבות. פרשה ז"ל על דעת מי שאמר בגמרא דבית שמאי אית להו דשלמי חובה טעונין סמיכה והכא משום שבות קאמר, וכדתניא בברייתא שלמים הבאים מחמת יום טוב בית שמאי אומרים סומכים עליהם מערב יום טוב ושוחטן ביום טוב, וכן אמרו בחגיגה (טז, ב) לא תהא השבות הזה קלה בעיניך שהרי סמיכה רשות ונחלקו עליה שני גדולי הדור, אבל איכא תנאי בגמרא (כ, א) דמפרשי טעמא דבית שמאי משום דסמיכה לית להו, דאין שלמי חובה טעונין סמיכה ולא ילפינן שלמי חובה משלמי נדבה.

אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביום טוב. (ובין דרשי') [כיון דדרשינן] דוקא כעין וחגותם דקבוע להם זמן.

המשנה השלישית בש"א מביאין שלמים ואין סומכין עליהם אבל לא עולות בה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם אמר הר"ם מחלקת בית שמאי ובית הלל אינו אלא בשלמים של חגיגה ועולות של ראיה והוא דבר השם ית' ולא יראו פני ריקם בש"א חג ליי' חגיגה בלבד היא הנקרבת ביום טוב אבל עולת ראיה הם הקרבות בשאר ימי החג ובה"א ליי' כל ליי' וכן מביאין ראיה בית שמאי מן הכתו' עצרת תהיה לכם לכם ולא לגבוה ובית הלל מביאים ראיה מן הכתו' עצרת ליי' אלא כל דליי' אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביום טוב ועוד יתבאר דבר הסמיכה במקומו:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה לבאר בה איזה קרבן ראוי ליקרב ואיזה אינו ראוי ליקרב וכבר למדת במסכת חגיגה ששלוש קרבנות נצטוו ישראל להקריב בכל רגל משלשה רגלים הראשון עולת ראיה וכלה כליל והוא שנאמר בה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' ולא יראו פני ריקם והשני שלמי חגיגה והוא שהיו מקריבין שלמים מן הבהמה לכבוד החג ועליו נאמר שלש פעמים תחוג לי בשנה והשלישי כעין השני והוא להרבות בשמחת סעודה ונקראים שלמי שמחה ועליו נאמר וזבחת שלמים ואכלת לפני יי' אלהיך וכמו שביארנו ענין כלם במסכת חגיגה ואמרו בית שמאי במשנה זו שמביאין שלמים ר"ל אותם שלמי חגיגה ושמחה שהזכרנו הואיל ויש בהן מאכל להדיוט ואין סומכין עליהן שהסמיכה יש בה משום שבות שבשעה שסומך משתמש בבעלי חיים שהרי לסמיכה בכל כחו אנו צריכין והוא כעין רכיבה ואע"פ שהסמיכה עשה אין עשה דוחה שבות הבא מחשש לאו ר"ל מחשש חתוך זמורה ועוד שהרי אפשר לו שיהא סומך עליהן מערב יו"ט ואין בית שמאי חוששין לתכף לסמיכה שחיטה אבל לא עולות ר"ל אפילו עולת ראיה שהזכרנו ואע"פ שמצותה ביום ראשון נכתבה הואיל ומ"מ יש לה תשלומין כמו שביארנו במסכת חגיגה אינה קרבה ביו"ט שהרי כתוב לכם לכם ולא לגבוה ומ"מ עולת התמידין אין בהם חולק שהרי אף בשבת הן קרבות:

ובית הלל מתירין אף בעולות ר"ל עולת ראיה שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם וכן בדין שהרי עקר מצות ולא יראו ביום ראשון נכתבה ואע"פ ששלמי חגיגה ועולת ראיה יש להם תשלומין כל שבעה מ"מ זמן קבוע להן לעקר הקרבתן וכל שכן שאם עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו כמו שביארנו במסכת חגיגה ושמא יאנס במועד והלכה כבית הלל ומ"מ קרבנות נדבה הן עולות הן שלמים אף בית הלל מודים שאינן קרבין ביום טוב הואיל ואין זמנן קבוע אע"פ שיש בשלמים מאכל להדיוט וסומכין עליהן שמאחר שהותרה הקרבתן הותרה סמיכתן וסמיכה מערב יו"ט אין לנו מפני שתכף לסמיכה שחיטה והלכה כבית הלל:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה נ"ל דל"ג ביו"ט שהתינח מגב לגב מצית לפרושי ביו"ט אבל מחבורה היכי מצית לפרושי ביו"ט אם הוא טובל בלילי ט"ו דהוא יו"ט הא צריך הערב שמש ומה מועלת לו טבילתו ולא מתוקמא אלא בשבת וכגון י"ד שחל להיות בשבת וטבל בחבורה זו ורוצה לטבול בחבורה אחרת בשבת ובלילה תהא לו הערב שמש ואם איתא דגרסי' ביו"ט יש לי' לפרש כגון שניטמא בטומאה דרבנן שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין או שבא במים שאובין דטעון טבילה מדברי סופרים שאינו צריך הערב שמש כדתנן בפ' א' דפרה כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקודש ופוסל את התרומה לאחר ביאתו במים מותר בכולן:

בפחות מכעדשה. פירוש ששיעורו אינו מפורש דשיעורין הלכה למשה מסיני ורבנן אסמכוה מדכתיב מהם במותם מקצתם ולא כולם וגמירי דהוי כעדשה.

גתו אגב כדו. פירש רש"י ז"ל שהטביל כליו בחול לשם גתו ונמלך ביום טוב לעשות בהן כדו טבילה זו שניה שבא להחמיר על עצמו שאינו צריך לחזור ולהטביל קתני מתניתין שמטביל. וכתב מורי נר"ו דמדפירש רש"י ז"ל שאינו צריך לחזור ולהטביל וחומרא בעלמא הוא משמע דאפילו רבנן לא אצרכוה להטבולי אלא רשות בידו הוא. דאי מעלה דרבנן הוא היכי לימא שאינו צריך והיכי קרי ליה חומרא אלא ודאי אינו צריך כלל. אם כן פשיטא דיכול להטביל ביום טוב. תירץ מורי נר"ו דאיצטריך דאף על פי שהוא מחמיר ולפי דעתו נראה כמתקן אפילו הכי שרי.

חגיגה אין עולת ראיה לא. פירוש וכל שכן עולת נדר ונדבה דאיכא תרתי לגריעותא דאין בהן צורך הדיוט ואין קבוע לה זמן. והוא הדין שלמי נדרים ונדבות אף על פי שיש בהם צורך הדיוט כיון שאין קבועים חובה ליום. וא"ת הכא משמע לבית שמאי דדוקא משום דכתיב חג ומיתר לדרשא הוא דמפקינן עולה הא לאו הכי שריא אפילו עולה ואמאי דהא לית להו לבית שמאי מתוך ואפילו מהדיוט להדיוט ואין לנו ביום טוב אלא מה שהתיר הכתוב. ועוד לבית שמאי למה ליה למעוטי מרבויא דחג תיפוק ליה דהא דרשינן לקמן לכם ולא לגבוה. וי"ל דכיון דכתיב לה' וריבה אפילו עולה הוצרך חג למעט עולה. ואפילו כתיב חג הוה אמינא דלא בא למעט אלא נדרים ונדבות כיון דכתיב לה' דמשמע אפילו עולה כתב רחמנא לכם ולא לגבוה למעט עולת ראיה ודרשא דהכא על דרשא דלכם סמיך. ואשכחן כי הא בקדושין גבי ועבדו לעולם וכן בפסחים גבי תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם. אבל בית הלל דרשי לכם ולא לנכרים. וכן לבית הלל אף על גב דאית להו מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך איצטריך להו לה' לרבויי עולה ולומר כל דלה' הדומה לחג שהוא קבוע ליום חובה לאפוקי דרשא דבית שמאי דדרשי מהאי קרא חגיגה ולא עולה אי נמי דלא נדרוש לכם ולא לגבוה. וא"ת אם כן נדרים ונדבות לבית הלל אמאי אינן קרבין נימא מתוך. וי"ל דאף על גב דאית להו מתוך מכל מקום אינן קרבין מדרבנן כל דלא אתי מייתורא דקרא כיון דאפשר לעשותן מערב יום טוב משום דלא נראה כדברים שיש בהן צורך יום טוב ועוד שאין זה שוה לכל נפש. והעיקר דעולה אין קרבין כלל ביום טוב אפילו דאורייתא קאמר וכן משמע לקמן. ולית להו מתוך לבית הלל בנדרים ונדבות לפי שהן כדברים שאין בהן צורך קצת דומיא דהוצאת אבנים. ולמאן דאמר קרבין אית להו מתוך.

בפרש"י בד"ה מעשיו כו' מידע ידע דבעי הערב שמש כו' הלכך בין השמשות די"ט אסור משום דמטביל בי"ט שלא לצורך כו' עכ"ל הא דלא סגי ליה משום דאין מטבילין כלי בי"ט משום הנך טעמי דקאמרי אמוראי לעיל י"ל משום דכל הנך טעמי אינן אלא שבות ואיכא מ"ד בפ' בכל מערבין דלא גזרו על שבות בין השמשות משום הכי קאמר דאסור משום שלא לצורך י"ט הוא דהא בעי הערב שמש אך קשה דמ"מ לצורך הוא להשתמש בו חולין ומעשר דלא בעי הערב שמש כמו שהקשה רש"י גופיה לעיל על הי"מ דאב הטומאה אסור לטבול בי"ט משום דשלא לצורך הוא וי"ל בדוחק דהכא בכהנים קמיירי וכיון דקא רהיט להספיק הטבילה קודם יציאת היום ודאי אינו טובלו אלא לצורך תרומה וה"ל שלא לצורך דהא בעי הערב שמש אך קשה למה לא נימא נמי לעיל דמיירי בהכי וצ"ע ודו"ק:

בד"ה אבל נדרים ונדבות כו' ואע"ג דחגיגה וראייה יש להן תשלומין כל ז' שרו בה שמא יאנס כו' עכ"ל בחגיגה לא הוי צריך להאי טעמא דהא ב"ש לית להו האי סברא דשמא יאנס ואפ"ה שרו חגיגה אלא דנקט חגיגה הכא דמשום האי טעמא מרבינן ראייה מלה' ולא נדרים ונדבות משום דראייה דומה לחגיגה דיש לה תשלומין כל ז' כו' וכפרש"י לקמן וז"ל מדאורייתא נמי סבירא ליה דאסור דכי כתיב לה' דומיא דוחגותם כו' עכ"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר עולא מחלוקת כו' ומ"מ קשיא לב"ה ל"ל למימר כל דלה' כו' עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא להו דהא בהדיא אמרינן לקמן דא"ל ב"ש והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה א"ל ב"ה והלא כבר נאמר לה' מזה מוכח דאי לאו לה' הוה ממעטין ראייה מלכם דה"נ ממעטין לב"ה נדרים ונדבות מלכם כמ"ש התוס' לעיל ולקמן וצ"ע ודו"ק:

ד"ה אמר עולא וכו' עד ויש לומר משום דלא תטעה לומר לה' כל דלה' וכו' ר"ל דלעולם עיקר טעמא דב"ש משום לכם ולא לגבוה והא דקאמר הכא משום וחגותם וגו' לאו משום דוחגותם הוא עיקר הדרש אלא דאתא לאפוקי שלא תטעה לדרוש כל דלה' אלה' וכן נמי הא דדרשי ב"ה מלה' כדי שלא לדרוש מוחגותם איפכא:

רש"י בראש העמוד ואיבעית אימא רבי קתני לה כו' כצ"ל:

בד"ה אבל לא עולות כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה מידע ידעי כו' דמטביל ביו"ט שלא לצורך כו'. יש לעיין בפשט הזה גם עיין ברש"א:

גמרא אמר רבה (כ"נ דצ"ל) אשכחתינהו כו'. סוכה י"ז וש"נ:

רש"י (ברה"ע) ובספרים שלנו כו' וגורסין כו' ומתניתין כו'. לכאורה יצטרכו ג"כ לגרוס וכולה מתניתא בשבת לאב"א רבי וכולה מתניתא ביו"ט להואב"א רבנן:

רד"ה תד"ה עושה. וההיא טבילה שניה הבא להחמיר כו' מטביל ביו"ט. וכן בד"ה הרשות מסיים מטביל ביו"ט. ולכאורה כיון דאפי' נטמא בולד שצריך טבילה מדרבנן מותר לטבול ביו"ט כש"כ הא. (ועתוי"ט) יותר ה"ל לפרש דזה איירי בשבת. עי' לעיל תד"ה ושוין. ועי' פי' הרע"ב וכ"ע התוי"ט וכ"ת דק"ל דא"כ היינו רישא דהא לדידי' נמי הוה זו ואצל"ז ולק"מ דהיינו הך פריך הש"ס בד"ע אבל זו ואצל"ז משני הש"ס בכ"מ:

מביאין שלמים ואין סומכי' עליהם. מסקנת ההלכה משמע כר' יוחנן דחגיגה ט"ז ע"ב דמשום שבות אוסר ב"ש סמיכה אבל מדינא בעי סמיכה וכפירש"י במתני' וכמ"ש תוס' לקמן כ' ע"א ד"ה דלא גמרי וכו' ע"ש א"כ כיון דקי"ל דה"ל כאלו לא כיפר נהי דאין סמיכה מעכב כפרה מ"מ ה"ל כאלו לא כיפר וקי"ל נמי תיכף לסמיכה שחיטה וכמ"ש וביאר כל זה רמב"ם פ"ג ממעה"ק הלכה י"א א"כ נהי דמטעם איסור י"ט ס"ל ב"ש מביאי' שלמים מ"מ כל בעל נפש מדבית שמאי לא יביא שלמיו בי"ט בלי סמיכה וימתין עד אחר י"ט ויביא בימי תשלומין ויסמוך תיכף לשחיטה וא"ש פירש"י במשנת חגיגה י"ז ע"א וע"ש בתוס' ד"ה יום טבוח וכו' ומיהו בירושלמי וכו' ע"ש וק"ל:

תנאי שקלת מעלמא צל"ע מ"ט לא מייתי תנאי ר"ע ור' ישמעאל דס"פ ואלו קשרי' ודחו התלמידי' דהתם י"ל שלמי נדבה לכ"ע קרבי' ולא פליגי אלא בעולת נדבה ואפשר כי כן הוא. ואעתיק פה לשון מכילתא פ' בא ד"א מגיד שאינו נשרף עד ששה עשר ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם. שריפה מעין מלאכה הוא. מה ת"ל עד בוקר שאם חל ששה עשר להיות בשבת מגיד שאינו נשרף עד אור י"ז. ר' יונתן אומר אינו צריך ומה אם במקום שכל אוכל נפש דוחה אין שריפת נותר דוחה י"ט. מקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת אין דין שלא תהא שריפת נותר דוחה אותו ומה ת"ל עד בוקר בא הכתוב ליתן תחום לבוקרו של בוקר עכ"ל לענינינו ועיי' בזית רענן שנדחק למצוא מקום לדר' ישמעאל איך ס"ד דלדחות י"ט לא צריך קרא ולדחות שבת צריך קרא. ולפע"ד אין זה פשוט כל כך דלא נשרף נותר ביום האסור בעשיית מלאכה די"ל עפ"י מ"ש תוס' ביומא מ"ו ע"א סוף ד"ה אבל לא משלה בהן האור וכו' וז"ל איכא לאוקמא קרא לדמיסתבר דהיינו סמוך לבוקר כי מסדר מערכה דיומי' וכיון דבלא"ה מבעיר אש המערכה לצורך תמידין דיומא אמרי' דקרא דלא תבערו אתא למישרי איברי' ופדרי' דחול וכו' ע"ש מבואר מדבריהם דבשעה שניתן שבת לדחות לקרבנות והיינו כל זמן הקטרת התמידין והמוספין קיל לן שבת באותה שעה להקטרת איברי חול אפי' כיון דבלא"ה ניתן שבת לדחות באותה שעה ולפ"ז הי' מקום לטעות דבאותה שעה מותר נמי לשרוף נותר של קרבן פסח ועיי' לשון רש"י פסחי' פ"ג ע"ב ד"ה ולא עולת חול בי"ט ע"ש דרש"י מדמה נותר של פסח לעולת חול בשבת וה"א כי היכי דעולת חול בשבת מותר באותה שעה שניתן שבת לדחות לצורכי קרבנות דיומ' ה"נ נדחה לענין שריפת נותר קמ"ל ליתן לו בוקר שני לשריפתו דוקא במזבח עצמו ניתן לדחות ולא בחולין כן י"ל קו' ר' ישמעאל למה לי קרא הא שריפה מלאכה הוא י"ל כנ"ל. אמנם היינו בשבת דדחוי' היא עבודת הקרבנות שהרי לא הותרה אלא לצורך היום ותו לא שפיר י"ל כנ"ל הואיל ונדחה ידחה גם לזה אך בי"ט לר' ישמעאל דס"ל ס"פ אלו קשרי' הנ"ל דנו"נ אפי' עולות שאינן של י"ט קרבי' בי"ט כדמוכח שם ע"כ ס"ל דה"ל אכילת מזבח בי"ט כאכילת הדיוט שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם וכסברת אבא שאול לקמן ביצה כ' ע"ב ואכילת הדיוט בי"ט הותרה ולא דחוי' כמ"ש לעיל בשיטת מהר"מ שברא"ש ספיה"כ ושהוא שיטת תוס' וכיון שהותרה נימא מה שהותרה הותרה היינו אוכל נפש ואכילת מזבח אבל לא נותר וסברא זו מבוארת בדברי רבא שבזבחי' ל"ב ע"ב ע"ש ומשו"ה ס"ל לר' ישמעאל דלשריפת נותר דאסור בי"ט לא צריך קרא כי איצטרוך קרא לשבת וכנ"ל. אך ר' יהונתן דמכילתא ס"ל נו"נ אין קרבי' בי"ט א"כ מה שמקריבי' תמידי' ומוספי' בי"ט הוא מטעם דחיה וה"א דהואיל ואידחו אידחו וי"ט ושבת שוין ומיהו קשה מ"ט שביק ר' יהונתן האי דרשא ודרש ליתן תחום לבוקרו של בוקר ואולי ס"ל דכל עבודה בשבת וי"ט הותרה וכן איתא שם ס"פ טרף בקלפי טומאה דחוי שבת הותרה. אלא דלשון זה צ"ע בדוכתי' טובא ואין כאן מקום להאריך יותר:

בפרש"י בד"ה מידע ידע דבעי הערב שמש כו' הלכך בין השמשות די"ט אסור משום דמטביל בי"ט שלא לצורך עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל ל"ל האי טעמא ואמאי לא מפרש בפשיטות משום כל הנך טעמי דלעיל ותירץ דרש"י בא לפרש אפילו כמ"ד כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו בין השמשות. ולענ"ד נראה דוחק לפרש כן דברי רש"י כיון דסתם מתניתין ס"פ במה מדליקין קתני להדיא דאין מטבילין בין השמשות לכך נלע"ד דרש"י הוצרך לפרש כן משום דלפי האי אוקימתא דמוקמינן ברייתא כגון דרהיט לטובלו א"כ מסתמא איירי שנטמא הכלי עכשיו סמוך לבין השמשות ומש"ה רהיט לטובלו וא"כ קשיא ליה לרש"י אמאי קאמר ת"ק דאין מטבילין הא דנטמא בי"ט אמרינן לעיל דמטבילין ולא גזרו ביה מידי משום שלא היה יכול לטובלו קודם יום טוב וא"כ ה"נ כיון שלא היה יכול לטובלו קודם לכן הו"ל למישרי אי לאו משום דהו"ל טבילה שלא לצורך וא"כ שפיר גזרו בהו משום הנך טעמי דלעיל כנ"ל נכון. אבל מה שהקשה מהרש"א ז"ל אמאי הוי שלא לצורך הא חזי לאשתמושי חולין ותירץ בדוחק ולענ"ד יש ליישב בדרך אחר לפמ"ש לעיל דרש"י ז"ל אליבא דנפשיה סובר דולד הטומאה נמי בעי הערב שמש כמ"ש התוס' ר"פ חומר בקדש בשמו וא"כ מתוקמא ברייתא דהכא בולד הטומאה שא"צ לטבול אלא משום תרומה וא"כ הו"ל טבילה שלא לצורך והא דאמרינן לעיל דנטמא בולד הטומאה מטבילין בי"ט אפשר דמפרש לה רש"י בי"ט שחל בע"ש כמ"ש התוס' בר"פ חומר בקדש בשם רבינו אלחנן כנ"ל ודו"ק:

במשנה בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהם. ומשמע בגמרא דעיקר מלתא דבית שמאי היינו בשלמי חגיגה וקשיא דלפרש"י במתני' דטעמא דב"ש משום דסמיכה אסורה בי"ט משום שבות והיינו כמימרא דר' יוחנן פרק אין דורשין (חגיגה דף י"ז) ולפ"ז ע"כ סברי ב"ש דסמיכת שלמי חובה דאורייתא וסברי נמי דתיכף לסמיכה שחיטה נמי דאורייתא אלא דאפ"ה העמידו חכמים דבריהם אפילו במקום מצוה כדאמר רבי יוחנן שם להדיא ואכתי אמאי התירו ב"ש לשחוט שלמי חגיגה בי"ט הא מבטל בידים מצות סמיכה ובדוכתי טובא מקשה הש"ס ומסיק דאסור להביא שום קרבן היכא שמבטל מצות סמיכה בידים וכ"ש הכא דאפשר להביא שלמי חגיגה לאחר י"ט ולסמוך דהא אית להו תשלומין. ונראה ליישב לפמ"ש התוספות פ' כל הגט (גיטין דף כ"ח ע"ב) דהא דמקשינן בכמה דוכתי הא בעינן סמיכה אע"ג דסמיכה לא מעכב מ"מ ראויה לסמיכה בעינן דכל הראוי לבילה וא"כ אפשר דהכא כיון דמדאורייתא חזי ראוי לסמיכה קרינן ביה ולפ"ז ניחא לן לבטל עשה דסמיכה הכא כיון דאכתי מקיימה מצות סמיכה בשאר קרבנות משא"כ אם נאמר שלא יביא שלמי חגיגה כלל בי"ט עקרת מצות עשה דחגיגה לעולם דעיקר מצותו בראשון וכולהו תשלומין דידיה נינהו כן נ"ל. ועיין מה שכתבתי בזה במגילה דף ה' אי שלמי חגיגה קרבין מעי"ט:

בתוס' ד"ה אמר עולא כו' ומ"מ קשיא למה להו למימר כל דלה' כו' עכ"ל והקשה מהרש"א ז"ל הא איצטריך להו לב"ה לה' כי היכי דלא נילף לאיסורא מלכם וכדמקשה ב"ש לב"ה לקמן בברייתא. ולענ"ד דברי התוספות נכונים דהא גופא קשיא להו לתוס' כיון דאית להו לב"ה מתוך בדבר שהיא צורך היום קצת א"כ מהיכי תיתי נוקמי קרא דלכם ולא לגבוה במידי דאיכא צורך היום כיון דאיכא לאוקמי לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים דבהנהו ליכא צורך היום ומה שכתבו התוספת לעיל דף י"ב ולקמן דנדרים ונדבות לב"ה ממעטינן מלכם היינו נמי דאתירוצם דהכא סמכי כיון דפשטא דוחגותם לב"ה מיעוטא משמע ואם כן גלי קרא דלענין קרבנות לא אמרינן מתוך אלא דאכתי הוי מרבינן מלה' אפילו נדרים ונדבות אלא כיון דכתיב לכם ממעטינן אפילו נדרים ונדבות וכולהו מימעטי מלכם ולא לגבוה ולא לכלבים כיון דלא שייך מתוך בקרבנות כן נ"ל ולקמן אבאר עוד בזה ודו"ק:

בא"ד וי"ל משום דלא תטעה לומר וחגותם חג אין כו' עכ"ל. הקושיא מפורסמת דאם כן לא ניכתוב וחגותם ולא ניכתוב נמי לה' ואפשר דוחגותם לב"ה איצטריך לדרשא אחריתי וכיוצא בו נראה שמוכרח ג"כ לפרש כן בתירוצם אליבא דב"ש דלה' איצטריך לב"ש לדרשא אחריתי. אלא דבכל זה לא הונח לי דאכתי מאי קשיא להו מעיקרא אדעולא ל"ל למימר טעמא מוחגותם הא ודאי איצטריך לגופיה למילף מוחגותם דשלמי חגיגה קרבים בי"ט אע"ג דאית ליה תשלומין לאחר י"ט. ועוד דמצינן למימר דעולא גופיה נמי הכי קאמר דהא דקאמרי ב"ש לב"ה לקמן והרי נאמר לכם ולא לגבוה היינו דוקא לבתר דכתיב וחגותם דעולת ראיה אין קריבה בי"ט אלמא דלכם מיעוט גמור משמע ומשו"ה איצטריך וחגותם אבל בלאו קרא דוחגותם ב"ש גופא הוי קאמרי דלכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים אבל לגבוה איכא קל וחומר ואפילו נדרים ונדבות הו"א דאיכא ק"ו אבל לבתר דכתיב וחגותם ע"כ דלכם לגמרי ממעט ולא מרבינן אלא שלמי חגיגה דוקא אבל משלמי חגיגה ליכא למילף לעולת ראיה דאיכא למיפרך מה לשלמי חגיגה דאית ביה שתי אכילות צורך גבוה וצורך הדיוט משא"כ בעולת ראיה וכמו שנבאר בזה לקמן בבריתא דפלוגתא דב"ש וב"ה בהכי. ואף אם נאמר דהתוס' לא משמע להו לפרש כן מילתא דעולא דמדאיצטריך וחגותם ממעט שלמי חגיגה מלכם אלא פשטא דמימרא דעולא משמע להו דוחגותם מיעוטא משמע למעט שלמי חגיגה ומשו"ה הוצרכו לתרץ דלא נילף מלה' אלא דאכתי תקשה אדעולא גופא דמנ"ל דטעמא דב"ש משום הכי הוא דלמא כדפרישית. נקטינן מיהא דלפ"ז שפיר מצינן למימר דלב"ה נמי איצטריך וחגותם להא מילתא גופא למעט נדרים ונדבות דלא תימא לכם ולא לעכו"ם אבל לגבוה איכא ק"ו משא"כ לבתר דאיצטריך וחגותם ע"כ משמע דמלכם ממעטינן נמי לגבוה דהיינו נדרים ונדבות אלא דלב"ה לא ממעטינן עולת ראייה דאדרבה עולת ראייה עדיפא ליה טפי כיון שהיא צורך גבוה ושייך ביה טפי ק"ו משבת ועדיין צ"ע ויבואר לקמן בשמעתין:

בפירש"י בד"ה שקריבין דאיכא תרתי להתירא כו' ואם יעבור הרגל בטל קרבנו עכ"ל. נראה דלא קאי אלא אשלמי שמחה אבל שלמי חגיגה לא נתבטל הקרבן אם יעבור הרגל אלא לאחר שיעברו ימי התשלומין וזה ברור:

דין שלמי חגיגה סומכין עליהם בי"ט וכן עולת ראי' קריבין ונדרים ונדבות אין קרבים בי"ט:

מתני' בש"א מביאין שלמים ואין סומכין עליהם אבל לא עולות ובה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך דב"ש סברי אין סומכין וב"ה סברי סומכין וכ"פ בעולות ראי' ליקרב דב"ש סברי וחגותם אותו חג לה' חגיגה אין עולות ראי' לא ואין מקריבין בי"ט וב"ה סברי לה' כל דלה' אבל נדרים ונדבות ד"ה אין קריבין בי"ט ומסי' בסוגי' דתנאי פליגי בה דתני' אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא י"ט פי' ונדרי' ונדבות אין קריבים בי"ט אבל מבאי אדם תודתו בחג הסוכות פי' בח"ה רש"א הרי הוא אומר בחג המצות ובחה"ש ובחה"ס כל שבא בחה"מ בא בחה"ש ובחה"ס וכל שאינו בא בחג המצות אינו בא בחה"ש ובחה"ס ומפ' בגמ' דפליגי לענין בל תאחר ת"ק סבר כל מי שעובר ג' רגלי' הכי הוא עובר בב"ת אפילו שלא כסדרן ור"ש סבר כסדרן והלכה כר"ש ראבר"ש אומר מביא תודתו בחה"ס פי' אפילו בי"ט עצמו ויצא בו ידי חובתו משום שלמי שמחה ואע"פ שמחויב בתודה זו ועומד דתני' במסכ' חגיגה ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחות בהעתק בשר לשמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה דדבר שבחובה היא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ותודה זו כבר מחויב הוא בה ועומד ואין זו מן החולין שיהא פוטר בה חגיגתו אלמא דת"ק ס"ל נד' ונד' אין קריבין בי"ט והלכת' כת"ק:

ת״ר כיצד מטבילין מגב לגב הרמב״ם בפירש המשניות מפרש בטבילה שהוא מעלה כדאיתא בס״פ ב׳ דחגיגה כגון הטובל לתרומה אסור בקדשים דאע״ג דצריך טבילה כיון דלאו משום טהרה אלא משום מעלה הא לא מחזי כמתקן וכ״נ דעת הרמב״ם בפ״ד מהל' י״ט וכתב ה״ה שכן פירש ר״ח אמנם רשי' נראה דמיאון בזה כיון דעכ״פ חיובא הוא מתקן מקרי. ולכן מוקי לה בטבילה שא״צ כלל אלא שהוא מחמיר על עצמו וכן פירש בשיטה מקובצת דברי רשי׳ ובעדות ביעקב סימן א׳ כתב דאין ספק דדעת רשי׳ כהרמב״ם ונדחק בפירוש רשי' ואינו נראה ובוודאי דלשון הרוצה לעשות גיתו על גבי כדו נראה כפירשי׳ ונראה דלזה בחר הרע״ב בפירוש מגב לגב כפירוש רשי׳ ובמחבורה לחבורה כפירש הרמב״ם ועיין בתוי״ט:

ואין סומכין עליהם פ"ח במים חיים ג׳ ע״א:

וחגותם אותו חג לה׳ חגיגה אין. חקרי לב רנ״ה רנ׳׳ו:

אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין עיין פסחים ה' ד"ה ואומר ושם מ״ו ד״ה לא תקרא שם לעיל י״ב ד״ה השוחט. לקמן כ"ז ד"ה ועל החלה:

רש״י ד״ה מעשיו דקא רהיט כו' והקשה מהרש״א למה צריך לטעמא דא״צ תיפוק ליה מהנך טעמים דלעיל ותירץ דכיון דשבות הוא לא גזרי בין השמשות ובוודאי דזה נכון כמ״ש למעלה דאפי' דמאי מותר בין השמשות מכ"ש טבילת כלים מיהו הוא דמותר בין השמשות בשיש בו צורך הוא אבל כשאין בו צורך אסור וכיון דבעי הערב שמש ואינו יכול להשתמש בו אסור דהוה שלא לצורך כלל. עוד הקשה מהרש״א דלמה אין בו צורך הלא יכול להשתמש בו חולין ע״ש ואם נאמר דרש״י ס״ל כסברת הרמב״ם דלאו כל וולד הטומאה מותר בלא הערב שמש רק כלים שנטמאו במשקין י״ל דהכי מיירי בכלים שנטמאו בוולד הטומאה דאי לחולין הם א״צ טבילה ולתרומה בעי הערב שמש והתוספות דסברי דכל וולד הטומאה לא בעי הערב שמש אפשר דאינו מפרשים כפירשי' כאן אלא דאתיא כמ״ד גזרו על שבות בין השמשות:

תוס׳ ד״ה אמר עולא כו' ומ״מ קשיא לב״ה. והקשה מהרש״א דמאי קשיא הא אמר בהדיא לקמן והלא כבר נאמר לכם אמר ליה כל דל״ה הרי מכח לכם איצטריך כל דל״ה ואפשר לומר דהתוס' כאן ס״ל מדאמר רב יוסף כאן תנאי שקלי מעלמא משמע דע״כ עולא סבר לה ככ״ע ואיך אפשר הלא אבא שאול סבר נדרים ונדבות קרבין כדמוכח לקמן דף כ׳ ובע״כ צ״ל דעולא סבר כמ״ש בתמים דעים דף כ"ח דאבא שאול נמי ס״ל דנדרים ונדבות אין קריבין מדרבנן משום שמא ישהא אבל מן התורה קרבין ועולא אמר התם נו״נ אין קרבין לכל חד כדאית ליה או מדאורייתא או מדרבנן ומשמע להו להתוס׳ דהא דקאמר אבא שאול בלשון אחרת היינו על הק"ו אבל על שאר הפלפול מודה א"ש ועל זה קשיא להתוס׳ לאבא שאול למה צריך ב״ה להשיב כל דלה׳ לימא אני אין סובר דרשה דלכם אלא דורש לכם ולא לנכרים כמו שהוא האמת לאבא שאול כמ״ש לקמן ועל זה תירץ דניהי דלא הוה דרש לכם מ״מ הוה אסרינן מוחגותם ולהכי איצטרך לה׳ וכן נראה להתוספות דהכא אליבא דאבא שאול קאי מדהביא הך דכירתך סתומה ומאי קושיא ואימא דת״ק לית ליה הך סברא אלא וודאי דקושייתם לאבא שאול דמודה בלשון הברייתא דלקמן רק במקום נו״נ יוכיח. אמר הוא ומה במקום שכירתך אבל בשאר לשון הברייתא מודה. ובזה מתורץ נמי מה שהקשה בשדה הארץ דף פ״ו דאי הוי אמרינן מתוך הוה גם נדרים ונדבות שריא ובאמת עולא אסר נו"נ (וקושיא זו נכללה בכלל קושיות מהרש״א). ולפמ״ש ניחא דבאמת שריא מן התורה רק מדרבנן אסור משום שמא ישהא ולפמ"ש אתי שפיר דהתוספות הקשו כאן קושייתם זאת לב״ה דלכאורה אין לקושיא הלזו שייכות בדברי עולא אלא לקמן הי׳ להם להקשות ולפמ״ש ניחא. ועיין בחקרי לב דף רנ״ה ע״ב וזרע אמת בחדושים סימן ל"ט וע״ש על כל הסוגיא:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ואי בעית אימא רבי קתני לה וכולה מתני' בי''ט כדאמרינן אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו בי''ט הטבלה הוא דלא הא השקה בכלי אבן שפיר דמי ובספרים שלנו נחלפה רישא לסיפא וסיפא לרישא דכתיב בהו ברישא אין משיקין והדר אין מטבילין ועל כן רוב התלמידים שגו בפירושה של סוגיא זו ואין אדם יכול לישבה על כנה וגורסין מפני דוחק ומתני' רישא בי''ט וסיפא בשבת ומפרשינן רישא דקתני משיקים בי''ט קאמר ותנא השקה והוא הדין להטבלה וסיפא דקתני אבל לא מטבילין איירי בשבת ותנא הטבלה והוא הדין להשקה ואין ראוי לפרש כן לדרדקי דבי רב דא''כ ליתני קילתא ושמעינן חמירתא לשמעינן הטבלה דמותרת בי''ט ואנא אמינא דכל שכן השקה אבל השתא דאשמעינן משיקין איכא למימר דוקא קתני אבל הטבלה לא וכן לענין שבת דאשמעינן אבל לא מטבילין אי הוא הדין להשקה סבירא ליה הוה ליה לאשמועינן אין משיקין ושמעינן כל שכן דאין מטבילין אבל השתא דאשמעינן אין מטבילין איכא למימר הא השקה שרי וסייג לדברי ספר התוספתא דכך מצינו בו במסכת שבת ובמסכת ביצה: אין מטבילין אותו בין השמשות. מפני שהוא ספק לילה ונמצא מטביל בי''ט: אף בחול. אם אנו רואין אדם המטביל כלי בין השמשות אנו צריכין להחזירו ולמחות בידו מפני שצריך הערב שמש וזה המטביל כלי בלילה ודאי דעתו להשתמש בו מיד ולא להמתין הערב שמש דלמחר: ותנא קמא לא בעי כו'. בתמיה: אשכחתינהו לרבנן דבי רב. לתלמידים שבבית המדרש: מעשיו. דקא רהיט במרוצה: מידע ידע דבעי הערב שמש. והיינו דרהיט כסבור להספיק קודם יציאת היום וכשיראה שלא יספיק הואיל ובא למקוה גומר טבילתו וממתין מלהשתמש בו עד שיעריב שמשו למחר הלכך בין השמשות די''ט אסור משום דמטביל בי''ט שלא לצורך אבל בחול לא מחינן ביה דמחשבתו ניכרת שלהערב שמשו הוא מתכוין מתוך מעשיו של מרוצתו: דכולי עלמא לא פליגי. דודאי ניכרת באיניש דעלמא והאי גברא דאפליג ביה רבי שמעון שזורי ואמר דלא אמרינן ביה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו: כגון דאיטמי ליה מנא אחרינא בפחות מכעדשה מן השרץ ואתא לשיולי וכו': הא הוא דלא גמיר. דלא כתיב בהדיא בכעדשה אבל הערב שמש דבהדיא כתיב מגמר גמיר ובכהן עסקינן דמשתמש בו תרומה: הרוצה לעשות גתו על גב כדו. מי שהיו כליו טמאין והטבילן לדעת דריכת זיתיו ונמלך לעשות גתו: עושה. גתו על גב טבילה זו שהטביל לשם כדו וא''צ לחזור ולהטביל לשם גת וההיא טבילה שניה הבא להחמיר על עצמו ולהטביל קתני מתניתין שהוא מטביל בי''ט שאין כאן תקון כלי ואינה טבילה שהרי אינה צריכה: בחבורה זו. על פסחו והיה טמא או כליו טמאין וטבל לדעת כן: הרשות בידו. וא''צ לחזור ולטבול וקאמרה מתני' דאם בא להחמיר ולהטביל כליו לשם חבורה האחרת מטביל ביום טוב: מתני' מביאין שלמים. ביו''ט לפי שיש בהן אכילת אדם: ואין סומכין עליהן. שהסמיכה אסורה משום שבות שבכל כחו היה סומך והוי ליה משתמש בבעלי חיים ותנן אין רוכבין על גבי בהמה (לקמן דף לו:): אבל לא עולות. אין מביאין עולות חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן צבור וזמנן קבוע אבל עולת יחיד לא יביא לפי שאין בה אכילת הדיוט וכתיב (שמות יב) יעשה לכם ולא לגבוה: גמ' מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראייה ליקרב. מתני' דמודו תרוייהו בשלמים להביא ולא אפלוג בהו אלא בסמיכתן בשלמי חגיגה מודו ב''ש בהבאתן מפני שהן חובת היום כדאמרינן בחגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו חג ועולה שנחלקו אף בהבאתן בעולת ראייה נחלקו וההיא הוא דקא שרו ב''ה מפני שהיא של יום טוב דנפקא לן מולא יראו פני ריקם (שמות כג): אבל נדרים ונדבות. הואיל ואין זמנן היום כלל דברי הכל אין קרבין ואפי' שלמים וכ''ש עולות דיכול להביאן לאחר זמן ואף על גב דחגיגה וראייה יש להן תשלומין כל שבעה שרו בה שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים ותנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו והכי מפרש בברייתא לקמן דמשום האי טעמא שרו לה: שאינה של יום טוב. כגון נדר ונדבה: שאינה קרבה. דאית בה תרתי לאסורא אין בה אכילת אדם ואפשר לאחר זמן: ועל שלמים שהן של י''ט. כגון חגיגה ושלמי שמחה: שקרבין. דאיכא תרתי להתירא אכילת אדם והן זמנן ברגל ואם יעבור הרגל בטל קרבנו: ועל שלמים שאינן וכו'. אלמא שלמים דנדרים ונדבות לבית הלל קרבין וקשיא לעולא: תנאי שקלת מעלמא. וכי לא משכחת תנא דאמר כעולא דתימא עולא כי ההוא סבירא ליה דאיצטריכא לך לשבושה להך מתני' ולתרוצה: תנאי היא. אשכחן תנא אחרינא דקאי כעולא: מחמת יום טוב. חגיגה ושמחה:

אמר עולא מחלוקת כו'. וא''ת לב''ש למה להו למימר טעמא משום וחגותם הא קאמרינן לקמן משום לכם ולא לגבוה וי''ל משום דלא תטעה לומר לה' כל דלה' ומ''מ קשיא לב''ה למה להו למימר כל דלה' תיפוק ליה משום דאית להו לב''ה מתוך וכו' והוי שפיר צורך קצת משום שלא יאמרו שלחן שלך מלא ושל רבך ריקן כדפרישית לעיל פ''ק (ד' יב. סד''ה ה''ג) וי''ל משום שלא תטעה לומר וחגותם חג חגיגה אין עולה לא:

דף יט - א

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד