דף לג - א
ועתה מבארת הגמרא: במאי קמיפלגי רבי חייא ובר קפרא?
באיסור כולל - ואליבא דרבי יוסי, שמצינו שסובר באיסור מוסיף שאיסור חל על איסור, על ידי "מיגו", האם הוא סובר כך גם באיסור כולל.
רבי חייא סבר: רבי יוסי באיסור כולל מיחייב תרתי.
בר קפרא סבר: לא מיחייב אלא חדא.
ומבארת הגמרא:
ומאי איסור כולל איכא הכא בכל מחלוקתם?
בשלמא זר שעבד במקדש בשבת -
מעיקרא שרי הזר במלאכה, ואסור בעבודה במקדש.
אתיא לה שבת - מגו דקא מיתסר במלאכה בשבת, מיתסר נמי בעבודה, שהתווספה בשבת לאיסור עבודת המקדש איסור סתם מלאכה, שהוא איסור כולל, ואינו איסור מוסיף, שהרי לא נאסרו בשבת עוד אנשים בעבודה במקדש.
ואם גם הכהנים היו נאסרים בעבודה במקדש בשבת, אז היה זה איסור נוסף.
ובשלמא בעל מום -
מעיקרא שרי באכילה בקדשים, ואסור בעבודה.
איטמי ליה - מגו דקא מיתסר באכילה משום טומאה, מיתסר נמי בעבודה בטומאה.
אלא מליקה - הרי רק בשני איסורים שחלו בבת אחת היא דמשכחת לה, שבשעת מליקה חל עליה איסור אכילה של זר ואיסור אכילת נבילה.
[וקודם מליקה האיסור אינו משום זרות אלא משום מעילה, ורק בשעת מליקה מפסיק איסור מעילה ומתחיל איסור זרות]
אך באיסור כולל - לא משכחת לה, שהרי חלים הם בבת אחת! ומכח קושיה זאת חוזרת בה הגמרא, ומעמידה את מחלוקתם בצורה שונה:
אלא קמיפלגי באיסור בבת אחת, במקום שבאים שני האיסורים כאחת, האם חלים שניהם או רק אחד, ואליבא דרבי יוסי.
רבי חייא סבר: רבי יוסי, באיסור בת אחת - מיחייב תרתי.
ואילו בר קפרא סבר: לא מיחייב רבי יוסי אלא חדא.
ומבארת הגמרא: והכא, במחלוקתם של רבי חייא ובר קפרא - מאי איסור "בת אחת" איכא הכא?
זר ששימש בשבת -
כגון דאייתי שתי שערות בשבת, שנהיה גדול בשבת, שאז הוא מתחייב בכל המצוות, דהויא להו זרות ושבת בהדי הדדי.
בעל מום נמי -
כגון דאייתי שתי שערות, ואיטמי ליה קודם להבאתן, דהויא ליה בעל מום וטומאה בהדי הדדי, כשגדל.
אי נמי, מדובר בגדול, וכגון שחתך אצבעו בסכין טמאה, ונהיה טמא ובעל מום בבת אחת.
והוינן בה: בשלמא לרבי חייא, שפיר אפשר להבין את דבריו, וגם את דברי בר קפרא, שנשבע עליהם שהם נכונים.
כי אתנייה, כאשר שנה רבי את משנתו לדידיה, לרבי חייא, ואמר לו שחייב שתיים - הוא שנה אותה אליבא דרבי יוסי, הסובר שאיסור חל על איסור בבת אחת.
ואילו כי אתנייה, כששנה רבי את משנתו לבר קפרא שחייב אחת - הוא שנה אותה אליבא דרבי שמעון, הסובר שאין איסור חל על איסור בבת אחת. וטעה בר קפרא וחשב שרבי שנה לו אותה גם לפי רבי יוסי, ולכן הוא קפץ ונשבע ששנה לו רבי שאינו חייב אלא אחת.
אלא לבר קפרא, שסבר שאפילו רבי יוסי אינו חייב אלא אחת -
וכי סבר בר קפרא בשבועתו, שרבי חייא שקורי קא משקר בשבועתו!?
ומכח קושיה זו מעמידה הגמרא את מחלוקתם באופן אחר:
אלא קמיפלגי באיסור בת אחת, ואליבא דרבי שמעון. ולדברי רבי יוסי, ודאי שהוא חל לפי כולם. וטען רבי חייא שמודה רבי שמעון לרבי יוסי כשחלו שני האיסורים בבת אחת, ועל כך נחלק בר קפרא ואמר שגם בבת אחת חולק רבי שמעון.
וסבר בר קפרא שבכך טעה רבי חייא: שרבי אמר שחייב שתיים לפי רבי יוסי, ורבי חייא טעה והבין שאמר לו שחייב שתיים אפילו לרבי שמעון.
והוינן בה: בשלמא לרבי חייא, קא מישתבע, כדי לאפוקי לרבי שמעון מחזקיה, מחזקתו שאומר אין איסור חל על איסור, ואילו כאן, כשחלו בבת אחת, הוא מודה שחייב שתיים.
אלא לבר קפרא שהעמיד את רבי שמעון על שיטתו המוחזקת - למה ליה לאשתבועי?
ומסקינן: אכן קשיא. אלא שעדיין יש עתה להקשות לצד ההפוך:
בשלמא לבר קפרא, שפיר העמיד את דבריו ואת דברי רבי חייא, שסבר, כי אתנייה רבי לדידיה שחייב רק אחת - אליבא דרבי שמעון שנה זאת.
וכי אתנייה לרבי חייא שחייב שתיים - אליבא דרבי יוסי שנה לו רבי, שסובר איסור חל על איסור.
ורבי חייא טעה וסבר ששנה לו לפי רבי שמעון.
אלא לרבי חייא, שסבר שאפילו לדברי רבי שמעון חייב שתיים, וכל שכן לרבי יוסי - וכי בר קפרא שקורי קא משקר בשבועתו שאינו חייב לרבי שמעון אלא אחת.
ומשנינן: אמר לך רבי חייא: רבי חייא לא שיקר בשבועתו.
אלא כך היתה טעותו: כי אתנייה רבי לדידיה שחייב רק אחת -
תרתי, שתיים מתוך שלשת הדברים שנחלקו בהם רבי חייא ובר קפרא, לפטור משני חיובים, ולחייב אחת - אתנייה, שנה לו.
במאי קא מיפלגי באיסור כולל ואליבא דר' יוסי ר' חייא סבר באיסור כולל מחייב תרתי. פירש"י ז"ל דהך דתניא אינו חייב אלא משום אשת אח דהיינו באיסור כולל ר' חייא קתני לה והך דתניא משום אחות אשה דהיינו איסור מוסיף בר קפרא ופליגן ברייתא אהדדי ואי קשיא לך לר' חייא דאמר מודה ר' יוסי באיסור כולל הא דתניא (לעיל יבמות דף ל"ב) אשת איש ונעשית חמותו נדון באשת איש והא איכא איסור כולל דמגו דמתכלל איסור חמות אאם חמותו ואם חמיו אתכלל נמי אהך ואם תאמר ר' חייא לית לי' ההיא ברייתא ותנא הוא ופליג א"כ היכי מותבינן תיובתא מברייתא דלקמן לבר קפרא נמי נימא דאיהו תנא הוא ופליג ועוד דההיא ברייתא פירושא דמתניתין היא וליכא מאן דפליג עלה איכא למימר כי אמר ר' חייא מודה ר' יוסי באיסור כולל לקברו בין רשעים גמורים והיינו מתניתין דלעיל וכי תניא נדון באשת איש בדיני אדם, זה לפי פירוש רש"י ז"ל.
ואינו נכון בעיני, שאם תאמר לקבורה אין כל איסורין חלין כשם שאין איסור חל על איסור בכולל לעונשין אף לקבורה אינו חל וההיא דאמרינן לעיל מעלה אני עליו לאו משום כולל ומוסיף אלא סבר רבא דלר' יוסי אעפ"י שאין איסור חל על איסור אפילו בכולל לעונשין לקבורה כל איסור חל על איסור ואפילו בלא כולל.
אלא להאי לישנא איכא למימר כי קתני נידון באשת איש היכא דקדיש איתתא דמתה אם אמה ואם אביה דכיון דליתנהו לאו איסור כולל הוא דהא לא מתכלל עליה איסורה דליתיה והוא דלית לה נמי בת ולא שום קרובה נאסרת שאם היתה לה אחת מהן אע"פ שאינה השם איסור כולל הוא דהא מתכלל עליה איסורא משום קדושין אלו בקרובות.
ואחרים פירשו דכיון דלאו חד שם הוא אפילו באם חמותו ואם חמיו לא מקרי איסור כולל ולא דמי להא דאמרן מגו דמיתסר בכולהו אחוותא דהא שם אחווא הוא דחייל עליה ומגו דחל אהני חייל נמי אהא ולאו מילתא היא דהא אמרינן איטמי ליה מגו דמיתסר באכילה מיתסר נמי בעבודה ואף על גב דשני שמות ושני לאוין הוא ואין איסורן נמי שוה שזה במיתה וזה בהכרת ואפילו הכי כיון דשם טומאה הוא חאיל וכן שכן הוא וזו כתב הראב"ד ז"ל.
אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה באיסור כולל לא משכחת לה. פירש הרב הנזכר ז"ל כשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ובנבלה וליכא חדא מינייהו דקדימא אבל בעל מום ששמש בטומאה ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב ליה משום בעל מום ומשום טומאה דאכתי מחוסר מעשה הטומאה ולא חל עליה איסור טומאה עד דאיטמי ליה.
וקשה הא דתניא חמותו ונעשית אשת איש נדון בחמותו אמאי נימא מכי אייתי ליה שתי שערות אתחייב ליה באשת איש ואעפ"י שזו לא היתה אשת איש כשם שאתה אומר מיד נתחייב בנבלה אע"פ שזה העוף לא היה נבלה באותה שעה ואיסור חמות מחוסר מעשה כשם שאיסור טומאה מחוסר מעשה ולפיכך אינו חל עד שתעשה לו חמות.
אלא ודאי נראה שאף איסור נבלה וכן איסור אשת איש מחוסרין מעשה הן לפי שלא חל עליהן איסור באלו הנשים אבל איסור זרות ובעל מום הוא שאינן מחוסרין מעשה לפי שהוא איסור שבגוף אדם שמעתה הן אסורין ליכנס למקדש ולעבוד עבודה זו משום זרות ומשום בעל מום.
אבל זו שאמרו בבת אחת הוא דמשכחת לה פי' רש"י ז"ל שכל זמן שלא נמלקה יש בה משום מעילה אבל לא משום זרות וכשמלקה ונראית לכהנים פקע ממנה איסור מעילה וחל עליה איסור זרות ואיסור נבלה כאחד.
וקשה לי שהרי שנינו במסכת מעילה (דף ח') חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה הזה דמה חייבין עלי' משום פגול נותר וטמא ואין בה מעילה ובגמרא פליגי במצוי איכא מאן דאמר מעכב ותני מצה דמה ואיכא מאן דאמר אינו מעכב ותני הזה דמה אלמא אין איסור מעילה יוצא ממנה משעת מליקה.
אלא יש לומר שאף איסור נבלה ואיסור זרות אין חלין עלי' כל זמן שיש בה משום מעילה איסור זרות הרי מפורש בפרק ואלו הן הלוקין (דף י"ט) זר שאכל בשר חטאת ואשם קודם זריקת דמים פטור דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל וכו' איסור נבלה נמי כיון שאין איסור חל על איסור לא חאיל עד שעת היתר לכהנים שאיסור מעילה נפקע ממנה ואלו שניהם חלין בבת אחת.
כגון דאייתי שתי שערות בשבת. פי' ולאותה שבת עצמה הא לשבת אחרת זרות קודם וכן בעל מום וטמא ואייתי שתי שערות ועבד באותה טומאה הא טבל ממנו בעל מום קודם דהני איסורין שבגוף והני ד"א גורם וכיון שבטל הגורם בטל איסורייהו מיני'.
אלא קא מפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר' יוסי. פרש"י ז"ל וברייתא לרבי חייא כגון דשוו שליח ובר קפרא סבר באיסור בת אחת לא מחייב ר' יוסי אלא חדא וכי חייב באיסור מוסיף חייב כגון דנשא חי ואח"כ נשא מת ולית ליה הא דתניא אלא משום אשת אח.
וקשה לי היכי איפשר לאוקמי מתניתא בבת אחת והא מדפליג ר' שמעון ואמר אינו חייב אלא משום אשת את ואינו חייב אלא משום אחות אשה אלמא בשקדם אחד מן האיסורין עסקינן דהוה ליה למימר בתרווייהו אינו חייב אלא אחת ותו איכא למידק עלי' דהא לא אשכחן תנא דאית ליה איסור מוסיף ולית ליה איסור בת אחת ואדרבא אפילו למאן דאמר דלית ליה מוסיף איסור בת אחת אית ליה כדאמרינן לקמן בשמעתין והכי נמי איתמר בעלמא כגון ההיא דאתמר בפרק גיד הנשה (חולין דף ק"ג) קסבר בהווייתן הן קדושין וחלין בבת אחת כגון שלא נתקשרו איבריו בגידין כדאיתא התם.
אלא איכא למימר דקס"ד השתא דכי פליגי ר' חייא ובר כפרא למלקות ובהכי פליגי ר' חייא סבר אע"ג דאמר ר' יוסי נדון בזיקה הראשונה שבאה עליו לומר שאין איסור חל על איסור בכולל וה"ה למוסיף בבת אחת מודה ובר קפרא סבר אף בבת אחת פטר ודכולי עלמא כי קתני מתניאתא לעיל חייב שתים דברי ר' יוסי לקברו בין רשעים גמורים ולא למלקות ולקרבן אי נמי ר' חייא סבר ברייתא לקרבן וכי אמר מודה ר' יוסי בבת אחת ה"ה למוסיף אלא משום דבר קפרא נקט בת אחת וקשיא לן לבר קפרא הא אשכחן דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף דתנן במסכת כריתות בפרק אמרו לו (כריתות דף י"ד) ר' יוסי אומר אם עבר זקן ונשאה חייב ע לי' משום אשת אב ופרישו בגמרא משום דמודה רבי יוסי באיסור מוסיף וכ"ש באיסור בת אחת איכא למימר אין הכי נמי אלא מיהו לא קאי האי לישנא ומשום הכי לא מייתי עלי' פירכא מדוכתא אחריתי.
ואסיקנא לפלוגתייהו בבת אחת לר' שמעון אי למלקות אי לקברו. ואי קשיא כיון דברייתא דלעיל על כרחן לקברו קתני והתם לא בעינן כולל ומוסיף מנא לן דלענין עונשין פליגי ר' יוסי ור' שמעון כלל דהא תלינן פטורא בר' שמעון וחיובא בר' יוסי בכולהו שמעתא.
איכא למימר גמרא גמירא לה דלא פטר ר' יוסי אלא בכולל כעין אשת איש ונעשית חמותו אבל במוסיף לא והא דתניא משום אשת אח לקברו ואידך לקרבן ממש ואתיא כדקיימא לן בעלמא מודה ר' יוסי במוסיף ור' שמעון הא פטר בתרווייהו אפילו לקבורה.
ואותבינן עלי' דבר קפרא מברייתא דקתני דבאיסור כולל פטור אפילו לקברו ובאיסור בת אחת מודה וכי תימא ודילמא כי מודה בי' ר' שמעון בבת אחת לקברו אבל למלקות לא כיון דשמעינן לי' לר' שמעון דפטר בכולל אפילו מלקברו ש"מ לא שני לי' לר' שמעון קבורה למיתה וקרבן כל מקום שאין איסור חל על איסור לעונשין ממש אף לקבורה אינו חל.
במאי קא מיפלגי באיסור כולל ואליבא דר' יוסי. קשיא לי דהא בר קפרא משום שהותרה לכל הותרה קאמר. ויש לומר דעל כרחין עיקר פלוגתייהו לאו בהכי תליא, דאם כן חד מינייהו שקורי משקר וכדאקשינן לקמן, אלא דבטעמא אחרינא תלה להו ואינהו נינהו דקא מהדרי בתר טעמי לדון מהם שכן הוא בהכרח, והיינו דקא אמרינן התחיל ר'חייא לדון התחיל בר קפרא לדון דאלמא אינהו נינהו דדנו הכי מנפשייהו.
באיסור כולל ואליבא דר' יוסי. וברייתא דקתני אינו חייב אלא משום אשת אח, דמשמע דר"י איסור כולל אית ליה ר' חייא קתני לה, ולבר קפרא לאו ההיא ברייתא היא, ואידך ברייתא דקתני אינו חייב אלא משום אחות אשה דאיסור מוסיף הוא בר קפרא תני לה כפרש"י ז"ל (עיין בד"ה לא מיחייב וכו'). ואיכא למידק לר' חייא הא דקתני (לעיל יבמות לב, א) אשת איש ונעשית חמותו נדון באשת איש, והא איכא איסור כולל ואמאי אינו חייב בחמורה. וליכא למימר ר' חייא תנא הוא ופליג, חדא דההיא ברייתא פירושא דמתני' היא וליכא מאן דפליג עלה. ועוד דאם כן היכי מותבינן תיובתא נמי מברייתא לקמן (בע"ב) לבר קפרא לימא בר קפרא תנא הוא ופליג. וכתב הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ומש"כ שם ראב"ד טס"ה וצ"ל כלפנינו עי"ש להלן בד"ה אלא) דאיכא מאן דאמר דהא דאמר ר' חייא הכא חייב שתים לענין מעלה אני עליו כדאמרינן לעיל (שם) והקשה הוא אם כן תיקשי לך לבר קפרא דאמר אינו חייב אלא אחת לומר דאין אני מעלה עליו אלא אחת. אמאי לא אקשי ליה מברייתא דלעיל דקתני חייב שתים. ותירץ דמשום דהאי אוקמתא לא קיימא לא בעי לאקשויי בה הכין דהא אידחיא מצד אחר ולא מתוקמא פלוגתייהו אלא באסור בת אחת ואליבא דר' שמעון. ולההוא אוקמתא תו ליכא לאקשויי מההיא ברייתא לר' חייא דדלמא כי לא מחייב ר' שמעון תרתי הני מילי באיסור מוסיף הא באיסור בת אחת מחייב שתים. ואי קשיא לך מדרבי יוסי לר' יוסי דאינהו לא פליגי אלא אליבא דר' שמעון הא לר' יוסי לכולי עלמא חייב שתים, ולעיל קאמר ר' יוסי באשת איש ונעשה חמותו דאינו חייב אלא אחת. לא קשיא דהתם לענין עונשין והכא לענין מעלה אני עליו כדלעיל.
אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה. פירש הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמאירי בשם גדולי קדמונינו) דכשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ובנבלה דשתיהן חלו עליו משעה שנעשה גדול, ואף על פי שלא נמלק עוף זה עדיין, מכל מקום הא איכא נבלות טובא דמתסר בהו. אבל בעל מום ששמש בטומאה ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב ליה משום בעל מום ומשום טומאה דאכתי מחוסר מעשה דטומאה ולא חל עליה איסור טומאה עד דאיטמי ליה. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו (בד"ה אלא מליקה) מדתניא (לעיל יבמות לב, א) חמותו ונעשית אשת איש נדון בחמותו, אמאי נימא מכי אייתי ליה ב' שערות אתחייב ליה כאשת איש, ואף על פי שזו לא היתה אשת איש. כשם שאתה אומר מיד נתחייב בנבלה, אף על פי שזה העוף לא היו נבלה באותה שעה. ומסתברא דאי מהא לא תותביה, דהתם כיון דנעשית חמותו קם ליה עלה באיסור חמותו, ואלו בא עליה חייב שריפה, השתא משום דנעשית אשת איש לא פקע איסור חמותו מינה דאנן אין איסור חל על איסור קא אמרינן, אבל איסור דוחה איסור לא אמרינן, וכדאמרינן בריש פרק גיד הנשה (חולין פט, ב) פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מיניה.
אלא לדידי קשיא לי מדאמרינן לקמן (יבמות לד, א) מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת, ואמרינן ר' מאיר היא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים, ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו חייב, דאלמא מדר' מאיר דוקא הוא דשמעינן איסור בת אחת, הא בשארא ליכא משום בת אחת, ולדברי הרב ז"ל (הראב"ד) איסור חלב ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קא אתו, דמכיון שהביא שתי שערות איחייב בחלב ובמוקדשין. ואפשר לדחות דאין הכי נמי, ובדין הוא דלימא מאן האי תנא, תנא קמא דר' מאיר הוא, אלא משום דאשכחן ר' מּאיר דאית ליה הכי בהדיא, ותנא קמא דר' מאיר לא איתפרש מאן ניהו נימא ליה למיתלי בדר' מאיר. ואי נמי [בכת"י: ואפשר] דכולה מתניתין ר' מאיר היא ולא מהוציאו קא מייתין ראיה לאיסור בת אחת. וכן פר"ח ז"ל.
ומיהו אכתי קשיא לי מדאמרינן בריש פרק גיד הנשה (שם) הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר ולדות קדשים ממעי אמן קדושים ונוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קא אתו. ואם איתא למה ליה למימר דממעי אמן קדושין ולמה ליה למימר דנוהג בשליל, בלאו הכי נמי משהביא זה שתי שערות חלי עליה איסור גיד ואיסור מוקדשין, דגיד ומוקדשין טובא איכא, ומאי קא מקשה נמי התם ומי מצית אמרת בהדי הדדי קא אתו והא תנן על אלו טומאת הנזיר מגלח וכו' אלמא איסור מוקדשין קדים, והא משעה שהביא שתי שערות חל עליו איסור גיד. ותנן נמי התם (ק, ב) ר' יהודה אומר אף בטומאה [בטמאה], ואמרינן עלה בגמרא וסבר ר' יהודה איסור חל על איסור והתני כו', ופרקינן לעולם קסבר יש בגידין בנותן טעם ונוהג בשליל, דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדי הדדי קא אתו, ומי מצית אמרת נוהג בשליל כו', ומאי קושיא הא על כרחין אפילו תימא אינו נוהג בשליל מכל מקום בהדי הדדי קא אתו, דמשהביא שתי שערות חלו עליה איסור גיד ואיסור טומאה דגיד ובהמ טמאה טובא איכא.
ומיהו לענין זו שאמרו באיסור בת אחת משכחת לה פרש"י ז"ל (בד"ה אלא מליקה (שכל זמן שלא נמלקה יש בה משום איסור מעילה אבל לא משום זרות, דאכתי לא נראית לכהנים ואין זרות אלא משעה שנראית לכהנים, דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל, וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע ממה איסור מעילה וחל עליה איסור זרת ואיסור נבלה כאחת. וכן פירש ר"ח שמליקתה קבעה חטאת העוף לכל ונבלה לזרים.
אלא קא מיפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר' יוסי. פרש"י ז"ל (בד"ה מיחייב תרתי ובד"ה לא מיחייב אלא חדא) דברייתא דקתני לעיל חייב בשתים משכחת לה בדשוו שליח אינהו ואינהי וקא פגע שליח בשליח דכולהו איסורי בבת אחת חיילי, ובר קפרא סבר דלא חייב ר' יוסי אלא באיסור מוסיף וכגון דנשא ואחר כך נשא מת, אבל באיסור בת אחת מודה דאינו חייב אלא אחת, ולית ליה הא דתניא אינו חייב אלא משום אשת אח. ואינו מחוור דאם כן אמאי איתותב בר קפרא מאידך ברייתא דלקמן, לימא דבר קפרא לית ליה ההיא ברייתא כי היכי דלית ליה ההיא דתניא אינו חייב אלא משום אשת אח. ועוד הקשה הרמב"ן נר"ו (בד"ה אלא) דאם כן לא הוה ליה לר' שמעון למימר אינו חייב אלא משום אחות אשה, דכיון דאיסור בת אחת הוא מאי שנא אחות אשה דנקט, הכי הוה ליה למימר אינו חייב אלא אחת.ועוד דכל דאית ליה מוסיף כל שכן דאית ליה בת אחת. ואיכא מאן דאית ליה איסור בת אחת ולית ליה איסור מוסיף כדאיתא לקמן בשמעתין (בע"ב השתא וכו' באיסור כולל מיחייב שתים וכו' ועיין תוס' ד"ה בר קפרא), אלא איכא למימר דקא סלקא דעתא השתא דכי פליגי ר' חייא ובר קפרא למלקות, ובהא פליגי ר' חייא סבר אף על גב דאמר ר' יוסי נדון בזיקה הראשונה שבאה עליו לומר שאין איסור חל על איסור בכולל והוא הדין במוסיף, בבת אחת מודה. ובר קפרא סבר אף בבת אחת פטור. ודכולי עלמא כי קתני מתניתין לעיל חייב שתים דברי ר' יוסי, לקברו בין רשעים גמורים ולא למלקות ולקרבן.
במאי קא מפלגי באיסור כולל ואליבא דר' יוסי דר' חייא סבר דר' יוסי באיסור כולל מחייב תרתי ובר קפרא סבר לא מחייב אלא חדא פרש"י ז"ל דלר' חייא תני מתניתא דלעיל דבת אשת אחיו דחייב בין כשנש' חי ואח"כ נשא מת ובין כשנש' מת ואח"כ נשא חי דהני איסור כולל אבל בר קפרא לא תנא אלא חדא ההיא דנשא חי ואח"כ נשא מת דהוי איסור מוסיף דאידך דתני ר"ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח דמשמע דר' יוסי מחייב בה תרתי לא תני בר קפרא:
ותמיהא מילת' מי הכריחו לרבי' ז"ל לומר דלא תני ליה ולא מפרש דמוקי' לה לקוברו בין רשעי' גמורי' דהא עדיפ' למימר כדאמרינן לעיל אלא שזה מן הטעם שכתב למעלה דרבנן ז"ל לא בעו לאוקומי פלוגת' דר' יוסי ור"ש בתרי גווני וליכא לאוקומ' כלה לקברו בין רשעי' גמו' דבר קפרא מודה הוא באיסור מוסיף ולא פליג אלא באיסור כולל. ומיהו אכתי ק' היכי אפשר לומ' דלא תני לה ואי משום בר קפר' תנא הוא ופליג א"כ אמאי איתותב לקמן ממתני' ותו ק"ל היכי קאמר דאשמועי' ר חייא דר"י סבר איסור כולל דהא תניא רשת איש ונעש' חמתו נדון כאשת איש:
ויש לפרש דודאי לר' חייא ובר קפרא ההיא מתניתין נשא מת ואח"כ נשא חי דחייב שתים לרבי יוסי פליג אאידך דאא"א ונעש' חמותו ור' חיי' סמיך על ההיא דנשא חי ואידך לא תני לה וכי תנן במתני' ר' יוסי אומר בזיקה הראשונה היינו לענין מילי אחריני ובר קפרא סמוך על ברייתא דא"א ונעשה חמותו ולא תני לה לאידך כדפרש"י ז"ל ועי"ל והוא הנכון יותר דההי' דחמותו מתנית' דוקא היא לד"ה דעל מתני' איתמר' אלא דר' חיי מוקי' כגון שאין לאשתו שם קרוב אחרת דליתסר חמות באיסור כולל:
בעל מום נמי מעיקר' שרי באכילה וכו' פי' מעיקר' הוה שרי בחתיכות העומדות לאכילה ואסור בחתיכות העומדות לעבודה איטמי ליה ושם טומאה אוסר בין לאכיל' ובין לעבודה מגו דחייל איסורה על חתיכות דעבוד' חיי' נמי על חתיכות דאכילה והשתא הוי איסור כולל ממש בכולל דברים האסורים עם דברי' המותרי' ואע"פ שהם מב' שמות אין בכך כלום דאיסור טומא' הוזהר על שתיהן וחל שתיהן כא':
אלא מליק' דבת א' הוא דמשכחת לה פי' ולא משכחת לה באיסור כולל ולא באיסור מוסיף יש שפי' כי כשהביא זה שתי שערות חלו עליו ביחד איסור זרות ואיסור מליק' מחמת נבילה כי אע"פ שזו עצמה לא נמלקה באותה שעה שהביא שתי שערות הא איכ' נבלות טובא דקא מתסר לה ואין לנו לדון על נבילה זו אלא על שם נבילה. מ"ש בבעלת מום וטמא דכיון דמחוסרין מעשה בעצמם לא חל עליהם חיוב כשהביאו שתי שערות עד שנעשו בעלי מום וטמא:
וא"ת א"כ חמותו ונעשת אשת איש למה נדון בחמותו מפני שהיא זיקא ראשונה דהא אשת איש היתה זיקה ראשונ' שנתחייב בה כשהביא ב' שערו דהא איכא בשוקא כמה נשואו' ואילו בחמותו לא נאסר עד שנעשת חמותו י"ל דה"ק דמ"מ כיון דפגע בחמותו ברישא כשהיא פטורה ואילו בא עליה באותה שעה נתחייב שריפה וחל עליו איסור חמות דחמיר כי נעשה אח"כ א"א אי אפשר לדחות איסור זה מעליו משום צד דאין אסור ואפי' בא לחול עליו למפרע קודם האיסור הראשון. אבל יש מקשי' על פי' זה מדתנן בגיד הנשה שנוהג בשליל ובמקדשי' ואקשי פשיט' משום דאקדשי' פקע איסור גיד הנשה מינה ואמרי הכא בולדות קדשי' עסקי' וקסבר ולדות קדשי' ממעי אמן קדושי' ונוהג בשליל דאיסור גיד הנשה ואיסור מוקדשי' בהדדי קא את' ואי איתא להא פירש למה לן למימר דנוהג בשליל ולמימר דולדות קדשים ממעי אמן קדושים תיפוק ליה דכיון דהביא שתי שערות נתיחד זה באיסר גיד ואיסור מוקדשים ואיכא טובא ועוד לקמן חשבינן איסור מוקדשים גבי חלב שהוא איסור מוסיף ולהאי פירש איסור בת אחת היא וכי תימא דלקמן נמי דאיסו' בת אחת היא וליתי' לפרש"י זכרונו לברכה שפי' באיסר מוסיף הא ליתא דא"כ כי אמרי לקמן מאן האי תנא דא"ל מוסיף ואיסור כולל ואיסור בת א' אמרי' אמרי דה"נ היא דהא ת"ק דידיה הוא נמי אלא ודאי ליתיה להאי פי':
והנכון כדפרש"י ז"ל דגבי מליקה אין איסור נבילה ולא איסור זרות חלים אלא לאחר שנמלקה והוא דומה שנראת לכהני' דאלו איסו' זרות לא חייל עד שנראית לכהני' כדאמרי' התם האוכל מבשר חטאת ואשם קודם זריקת דמים פטור שנא' ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל ואיסור נבלה נמי לא חייל משום עד שנראית לכהני' אית בה איסור מעילה וכדתנן במס' מעילה חטאת העוף משהוקדש' מועילי' בה נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ומחוסר כפורים ובלינה הוזה דמה חייבים עליה משום פגול ונותר וטמא ואין מועלי' בה דאלמ' לא נסתלקת ממנו איסור מעיל' אלא בהזאת דמה וכ"ז שיש בה איסור מעיל' לא חייל עלה איסור נבלה ואיסור זרות בבת א' כשהוזה דמה:
אלא קא מפלגי באסור בת א' ואליבא דר' יוסי ר' חייא סבר דר' יוסי באיסור בת א' מתייב תרתי בר קפר' סבר לא מחייב אלא חדא פרש"י ז"ל דברייתא דבא עליה דקתני לעיל מוקים להו ר' חייא באיסור בת א' דשוו אינהו שליח ופגע שליח בשליח ובר קפר' מוקים לה בזא"ז ומיהו ההיא דאיסור מוסיף תני ואידך דאיסו' כולל לא תני לה פי' לפי' דאלו תני לה כל דא"ל איסור כולל ואית ליה איסור בת א' וכדאי' לקמן בהדיא ואין פי' זה מחוו' חדא דאמאי לא תני לה בר קפרא כיון דר' חייא תני לה ואי משום דתנ' הוא ופליג היכי אסיקנא מתיובתא דמתני' דלקמן ועוד דר' חייא דמוקי לה באיסו' בת א' א"א לתפוס אשת אח טפי מאחות אשה ולא אחות אשה טפי מאשת אח הכי הוה ליה למיתני אינו חייב אלא:
והנכון דמתני' דלעיל מוקים להו ר' חייא בשיטתו בזה אחר זה וכיון דחייב ר' יוסי באיסור כולל מחייב משום בת א' כדלקמן ולית ליה מתני' דחמותו או דמיירי כשאין לאשתו שום קורבה כדפי' לעיל ובר קפרא תני ההיא דאיסור כולל דסמיך אמתני' דאחותו וכיון דלית ליה לר' יוסי איסור כולל לית ליה איסור בת אחת. ואי תני לההיא דנשא מת ואח"כ נשא חי מוקים לה לענין לקברו בין רשעים גמורים:
ויש עוד לפרש דמתני' דאחיות דלעיל תרוייהו מוקים להו לענין לקברו בין רשעים גמורים אבל למלקות ולקרבן ליכא איסור מוסיף ולא איסו' כולל וכפשוט' דמתני' דחמותו והכא פליגי באיסור בת אחת לקרבן ולמלקות ובסברא פליגי ר' חייא סבר אע"ג דר' יוסי לית ליה איסור מוסיף ואיסור כולל למלקות ולקרבן אית ליה איסור בת א' ובר קפרא סבר דאיסור בת אחת נמי לית כיה כגון דאייתי ב' שערות בשבת דאסו' זרות ודשבת בהדי הדדי. אתו פי' דאלו אייתי ב' שערות קודם שבת לא חיילי בהדי הדדי דאיסור זרות חייל משהביא ב' שערות בחול אבל בשבת שהם פנים חדשות ולית ליה בחול לא חייל עליה עד דאתי אבל כשהביא ב' שערות בשבת חלו כא' איסור זרות ואיסו' שבת לגבי שבת זו לגבי שבת אחריני איסור זרות קדים:
כגון דאייתי ב' שערות ואטמי ליה פי' שנטמא באותה שעה ממש או שהיה טמא מקודם לכן אבל לא נתחייב בו עד שהבי' שתי שערות ואילו אטמי לאחר כן איסור זרות קדים:
כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה פי' דכיון דבאותו מעשה נעשה בעל מום ותוך כדי דבור חשיב בת א' ואע"ג דנגע מקמי דנחתך לאפוקי מחזקתיה פי' דלית ליה אסור מוסיף ולא שמעי' דא"ה אית ליה אסור בת א':
אלא לבר קפרא למה לי לאישתבועי דהא פשיט' דמתני' דר' שמעון מסייע קצת ולא פליג עליה כלל ואם להוציא מדברי ר' חייא בר מחלוקתו בדבור הקל סגי:
זה שחייבנו זר שאכל מליקה בשתים מטעם איסורין הבאין בבת אחת הוא שהרי אין כאן לא כולל ולא מוסיף אלא שחייבנוהו בשתים מפני ששני האיסורין באו בבת אחת שהרי איסור זרות ואיסור נבלה שניהם משעת המליקה הם חלים שהרי באותה שעה נעשית קדש לכהנים ונבלה לזרים כאחד וקודם מליקה יש בה מעילה אבל לא משום זרות ושמא תאמר והלא אף משנמלקה יש בה מעילה עד שיזה דמה כדאיתה במעילה ח' א' וכל שיש בה מעילה אין בה זרות מכל מקום כל שיש בה מעילה אין איסור נבלה חל עליה וכשנראית לכהנים דהיינו לאחר זריקת דמה פקע ממנה דין מעילה וחלו עליה זרות ונבלה כאחד אבל זר ששימש בשבת וכהן בעל מום ששימש בטומאה כשאנו מחייבים אותם בשתים הוא מדין איסור כולל שהרי זר ששימש בשבת מתחלה היה מותר בכל המלאכות ואסור בעבודה נכנסה שבת נכלל שאר מלאכות עם העבודה באיסור וחל איסור שבת על העבודה מדין כולל וכהן בעל מום ששימש בטומאה מתחלה היה מותר באכילת קדשים אע"פ שהיה בעל מום כדכתיב ומן הקדשים יאכל והיה אסור בעבודה כדכתיב ואל המזבח לא יגש וכשניטמא נכללה אצלו איסור אכילת קדשים עם איסור עבודה וחל איסור טומאה אף על העבודה מדין כולל:
אע"פ שחיובן של אלו בא מדין איסור כולל יש צדדין שאיפשר שיהא חיובן בא אף מדין בת אחת אע"פ שאין צורך בה לענין פסק שהרי מדין כולל אתה מחייבם מכל מקום מתוך שהשמועה מבולבלת אני רואה להעירך מעט והוא שאמרו על אלו ר"ל זר ששימש בשבת וכהן בעל מום ששימש בטומאה וזר שאכל מליקה שעל כלן אמר ר' חייא חייב שתים ובר קפרא אינו מחייב בזר ששימש בשבת אלא משום זרות הואיל ושבת הותרה במקדש ובבעל מום ששימש אינו מחייב אלא משום בעל מום הואיל והותרה טומאה במקדש ובזר שאכל מליקה אינו מחייב אלא משום זרות ומפני שנבלה הותרה במקדש שאלו על כלן במאי קא מיפלגי כלומר דאע"ג דכל חד וחד טעמא קתני כדקאמר כשהותרה כו' אינהו הוא דמהדרי בתר טעמי אבל עיקר דינא ודאי על כל פנים או מדין כולל הוא או מדין מוסיף או מדין בת אחת ומהדר ליה דבכולל פליגי ואליבא דר' יוסי דר' חייא סבר דר' יוסי מחייב תרתי בכולל ובריתא דלעיל דבא עליה חייב משום אחות אשה ומשום אשת אח פירושה בין בנשא חי ואחר כך מת בין בנשא מת ואחר כך חי דמדאית ליה כולל כל שכן דאית ליה מוסיף ובריתא דאשת איש ונעשית חמותו דנידון באשת איש ואין איסור חמות חל עליה אע"פ שהוא כולל איפשר דמוקים לה כגון שאין לה קרובה כלל ובר קפרא סבר דר' יוסי לא מחייב בכולל אלא חדא וכדקאמר אשת איש ונעשית חמותו נידון באשת איש דאלמא איסור חמות לא חיילא הואיל ואין בה אלא כולל ובריתא דבא עליה כו' חייב שתים דוקא בנשא חי ואחר כך מת דאיכא מוסיף ואקשי ליה ממליקה דליכא לא כולל ולא מוסיף אלא בת אחת כמו שביארנו ומתוך כך חזר ופירש דבאיסור בת אחת פליגי ואליבא דר' יוסי ר' חייא סבר דר' יוסי מחייב תרתי ובריתא דבא עליה בשנתקדשו שתיהן כאחת ולבר קפרא אינו מחייב בבת אחת אלא אחת ובריתא דלעיל משום איסור מוסיף ואיסור בת אחת במליקה כבר פירשנוהו ובזר ששימש בשבת לא משכחת לה זרות ושבת כאחת אלא דאייתי שתי שערות באותה שבת ונמצא שבאותה שעה חלו עליו איסור מלאכה ואיסור עבודה לגבי ההיא שבת הא לשבת אחרת זרות קודם וכן אם הביא שתי שערות בחול זרות קודם ובעל מום ששימש בטומאה כגון גדול שחתך אדם אחר אצבעו בסכין טמאה שנמצאו מום וטומאה באין כאחת שאם הוא עצמו הרי טומאה קודמת שהרי ניטמא משעת נגיעת הסכין או דאייתי שתי שערות ואיטמי כלומר ואיטמי ליה מקמי דלייתי שתי שערות כלומר שהיה בקטנותו בעל מום וטמא וכשהביא שתי שערות נמצאו עליו מום וטומאה שנמצאו שתיהן עליו בשעה שחיוב חל עליו עד שיטבול הא לכשיטבול הרי משם ואילך בעל מום קודם ושמא תאמר ואף למי שהביא שתי שערות בחול מכל מקום כששימש בשבת היאך זרות חל עליו עד שיעבוד ואם כן אף בחמותו ונעשית אשת איש נימא דאיסור אשת איש קדים דמכי אייתי שתי שערות איחייב ליה באשת איש וכן בת אחת שבמליקה נפרש דמשהביא שתי שערות נתחייב בהן תדע שגדולי קדמונינו פירשוה כן ר"ל שמשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ונבלה ששתיהן חלו עליו משעה שנעשה גדול ואע"פ שלא נמלק עוף זה עדיין מכל מקום איסור נבלה חל עליו אבל בעל מום ששימש בטומאה ליכא למימר דמכי אייתי שתי שערות איחייב ליה במום וטומאה דהא מחוסר מעשה הוא ואי אפשר שיחול עליו חיוב טומאה עד שיטמא ומכל מקום זו של חמות קשיא ועוד מה שאמרו בפרק גיד הנשה פ"ט ב' הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר ולדות קדשים ממעי אמן קדושים ונוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור מוקדשין כי הדדי קאתו ולדבריהם מעי אמן למה שליל למה הא מכל מקום מכי אייתי שתי שערות חלו עליו איסור גיד ואיסור מוקדשין וכן כמה שמועות סותרות דבר זה אלא שלעיקר שאלתך תדע שכל שאין האיסור בא מאליו אלא על ידי מעשה כגון נבלה ואשת איש אין דנין בהן דרך כלל ר"ל אשת איש ונבלות דכולי עלמא עד שנאמר מכי אייתי שתי שערות איחייב בהו אלא אין דנין אלא בפרט על אותם שעבר בהם ר"ל משעה שחל האיסור עליו באשה זו או בנבלה זו אבל כל שאיסורן בא מאיליו כגון זרות ובעל מום איסור חל עליו משהביא שתי שערות ומשם ואילך נאמר עליהם שאיסורם קודם:
ונשוב לביאור הסוגיא והוא שהקשה בשלמא לר' חייא איפשר דאתנייה רבי לדידיה כר' יוסי ולבר קפרא כר' שמעון ומפרשי דר' שמעון לית ליה איסור בת אחת ואם כן ר' חייא לא מחזיק ליה לבר קפרא בשקרא אלא לבר קפרא מדר' יוסי לית ליה בת אחת כל שכן ר' שמעון ורבי אליבא דמאן אתנייה וכי סבור הוא בר קפרא דר' חייא שקורי משקר אלא קא מיפלגי בבת אחת ואליבא דר' שמעון הא ר' יוסי כולהו מודו דתרתי מיחייב ומהשתא מהפך לקושייה בשלמא לבר קפרא איפשר דאתנייה רבי כר' שמעון ולר' חייא כר' יוסי אלא ר' חייא מדר' שמעון אית ליה בת אחת כל שכן ר' יוסי ואליבא דמאן אתנייה ומשני ר' חייא דבר קפרא לאו שקורי משקר אלא מיטעא טעי דרבי כי אתניין תרתי הוא דאתניין והם זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה ומשום איסור כולל ואתנייה לדידיה לפטור כר' שמעון ולדידי כר' יוסי ובתר הכי חזא בר קפרא הא דזר דמליקה ומגו דדמיא להני עריב לה בהדיהו ולא אשכחה בכולל אלא בבת אחת ואינשי ליה דאיהו הוא דעריב לה וקא סבר דרבי אתנייה וסבר מדהא בבת אחת כולהו נמי מדין בת אחת ומדאידך לפטורא הא נמי לפטורא וליביה אנסיה והדר מקשי בשלמא לר' חייא משתבע לאפוקי ר' שמעון מחזקיה ר"ל ממה שהיה מוחזק אצלנו להקל ולומר דבמוסיף לא מיחייב אלא חדא וקפץ ונשבע דבבת אחת מודה אלא בר קפרא למה ליה לאישתבועי הא מתני' דר' שמעון כותיה רהטא דמדמיקל במוסיף הכי נמי בבת אחת וסלקא בקושיא והדר אותביה לבר קפרא מדתניא זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה יש כאן כו' כלומר דמיחייב כל חד מינייהו תרתי דברי ר' יוסי ר' שמעון אומר אינו חייב אלא אחת זה משום זרות וזה משום בעל מום ואלו מליקה לא תני ולמאן שיירה אי לר' יוסי מדמחייב בכולל דהוא איסור על איסור כל שכן בבת אחת דתרויהו אהיתרא חיילי אלא לר' שמעון דפטר בכולל ובבת אחת מיהא מחייב ואם כן זר במליקה ודאי בין לר' יוסי בין לר' שמעון חייב שתים ואידך לר' יוסי מיהא חייב שתים והלכתא כותיה כמו שביארנו:
כיצד א"ר יוסי נדון בזיקה (שניה) [הראשונה] הבאה עליו חמותו וכו' ומייתי מהא דקאמר אשת איש ונעשית חמותו נדון באשת איש דאי איסור חל על איסור היה נידון בחמותו בחמורה אבל לא מייתי מחמותו ונעשית אשת איש דנדון בחמותו דאפי' איסור חל על איסור מ"מ נדון בחמותו דהא בתרי קטלי לא קטלן ליה וא"כ נידון בחמותו. במאי קמיפלגי. דמאי דקאמר כשהותרה וכו' אין זה עיקר טעם דהא אפשר לומר בשני צדדין:
באיסור כולל מחייב תרתי. וא"כ הא דר' יוסי דלעיל דמחייב באשת אח ובאחות אשה מיירי בין נשא חי ואח"כ נשא מת בין נשא מת ואח"כ נשא חי. וא"ת והא קאמר אשת איש ונעשית חמותו נדון באשת איש ואמאי איסור כולל הוא וא"כ לחייב בחמותו החמורה. וי"ל דלאו כר' חייא אתיא כי אם לבר קפרא. א"נ י"ל דהא דמחייב ר' יוסי באיסור כולל תרתי היינו (כשהיו) [כשהם] משם אחד כמו אשת אח ואחות אשה שהכל משום אחוה הוא. אבל בשני שמות כמו חמותו ואשת איש לא מחייב ר' יוסי. וא"ת והלא קאמר ר' יוסי גבי עבר זקן ונשאה חייב שתים אע"ג דשתי שמות הן וי"ל דהיינו דווקא גבי איסור מוסיף דאין חילוק באיסור מוסיף בין שם אחד לשתי שמות אבל באיסור כולל דגרע מיניה אין חייב שתים רק כשהם משם אחד:
מגו דמתסר באכילה אתסר נמי בעבודה. ולפי' שפי' צ"ל דשם אחד הוא דעבודה אקרי קריבה דכתיב המקריב ואכילה אקרי קריבה דכתיב איש [איש] אשר יקרב אל הקדשים והיינו אכילה ואי נמי כיון דאיסורא דאית בהו משום טומאה שם אחד הוא [ועי' בתוס' לעיל עמוד ב' ד"ה איסור] ומיירי הכי בקרבן צבור דהותרה בו טומאה ושבת ולהכי הוי איסור כולל ולא איסור מוסיף דלא נוסף בו איסור בדבר שהי' בו היתר אבל בקרבן יחיד היה איסור מוסיף דקודם שבת הותרו כהנים להקריב כי אתא שבת נאסרו הכהנים להקריב מגו דאתוסף בזה איסורא לגבי כהנים שהותרו בו קודם שבת איתוסף נמי איסורא לגבי זו וכן לענין בעל מום ששמש בטומאה אי בקרבן יחיד הו"ל איסור מוסיף דמתחלה אין תמימים מותרים בו. אטמי נאסרו בו אף תמימים שהיו מותרים בו מגו דאתוסף איסורא לגבי התמימים איתוסף איסורא לגבי בעל מום וחייב משום בעל מום וטומאה אלא ודאי בקרבן צבור איירי:
א) עוד אומר רבינו נתנאל דאף כי אמרינן היתר זריקה שנינו להוציא מידי מעילה היינו דווקא בבהמה דכוותה בחולין שריא משום השחיטה. אבל מליקת עוף דכוותה בחולין אסירא משום נבלה גם הכא לא נפקא מידי מעילה עד לאחר הזאה וכן נמי אמרינן הוזה דמה חייבין עליה משום פגול נותר וטמא ואין בה משום מעילה משמע דעד שעת הזאה יש בו משום מעילה:
רבי חייא סבר רבי יוסי באיסור בת אחת מחייב תרתי [פי' בקונטרס] והא דאמרינן לעיל דמחייב ר' יוסי תרתי באשת אח ואחות אשה מיירי בבת אחת דשוו אינהו ואינהי שליח ופגעו שליח בשליח ואין צריך לומר כן. ונראה דהא דאמרי' לעיל דר' יוסי מחייב שתים היינו לקברו בין רשעים חמורים. וא"ת הלא גבי עבר זקן ונשאה משמע דר' יוסי מחייב שתים באיסור מוסיף וא"כ כ"ש באיסור בת אחת והכא קאמר בר קפרא דלא מחייב ר' יוסי אלא חדא. וי"ל דשאני התם דאיסור חמור הוא דאיכא סקילה. והכא בזר ששימש בשבת לא מחייב רק משום זרות ולא משום שבת אע"ג דאיכא סקילה משום דהותרה מכללה בקרבן צבור. וכן בעל מום ששימש בטומאה מחייב משום בעל מום ולא משום טומאה דהותרה מכללה בצבור. וכן מליקה מחייב משום זרות אבל לא משום נבלה שהותרה מכללה:
שחתך אצבעו בסכין טמאה. וא"ת מ"מ לא הוי בת אחת דמיד שנגע לסכין אטמי. ובעל מום לא הוי עד שחתך. וי"ל כיון דליכא רק זמן מועט בינתים חשבינן ליה בבת אחת. וכן מפורש גבי דמצי לאהדורי ע"י הדחק א) עוד י"מ דמיירי שחתך אצבעו סמוך לעצם הרבה ועתה שחתך העצם בסכין טמאה מיד אטמי ונעשה בעל מום:
תוד"ה לא מחייב אלא חדא פי' בקונטרס והא דקתני רש"א כו' ונראה דבר קפרא נמי תני לה ולקוברו בין רשעים גמורים עכ"ל כתב מהרש"ל ולפי זה צ"ל דסבירא ליה האי סוגיא כדרב אדא דלקמן דמוקי לזר ששימש בפר של כ"ג ולא איירי לענין לקוברו כרב אשי דלקמן ודו"ק עכ"ל ואין זה מוכרח דכמו דנימא למסקנא דלקמן לרב אשי דמיירי בבת אחת ובזר ששימש בשבת חייב ב' לקוברו בין כו' ובטמא ששימש בעל מום שחייב ב' לגמרי לר"ש ה"נ נימא הכא לר' יוסי באיסור כולל דלרבי חייא בזר ששימש בשבת חייב ב' לקוברו בין כו' כדמוקי לה רב אשי לקמן ובטמא ששימש ובנשא מת ואח"כ נשא חי חייב ב' לגמרי ובר קפרא ס"ל לר' יוסי בטמא ששימש בעל מום ובנשא מת ואח"כ נשא חי דאינו חייב ב' אלא לקוברו בין כו' ובזר ששימש בשבת אפילו לקוברו כו' אינו חייב ב' משום דאיסורו קל דלא שייך ביה חיוב חטאת וק"ל:
גמ' א"נ שחתך אצבעו בסכין טמאה כתב מהרש"ל יש להקשות אמאי לא מוקי שנטמא ואח"כ חתך אצבעו או שאר מום דהא טומאה הותרה בציבור א"כ אתיא בבת אחת דומיא דב' שערות בשבת כו' עכ"ל ונראה דלאו קושיא הוא (ג) דהא כיון דנטמא כבר קודם שנעשה בעל מום והיה בר עבודה בטומאתו בקרבן ציבור לכ"ע היאך יחול עליו שוב איסור טומאה משנעשה בעל מום ולא דמיא לזר ששימש בשבת והביא ב' שערות דמעולם לא היה בר עבודה באיסורו ושפיר חלו תרוייהו בבת אחת כשהביא ב' שערות וכן בעל מום ואטמי אח"כ והביא אח"כ ב' שערות מעולם לא היה בר עבודה בטומאתו וק"ל:
בתוס' בד"ה בר קפרא סבר לא מחייב כו' וקשיא לר"י כו' וכי מסקינן דמיפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר"ש וחייב לר' חייא ב' כו' ואפ"ה לית ליה איסור מוסיף דקתני לעיל אין חייב כו' עכ"ל וצ"ע דהא לשיטת הקונטרס שכתב לעיל לאוקמתא דפליגי באיסור כולל לר' יוסי דהא דקתני רש"א אינו חייב אלא משום אשת אח דר' חייא תני לה ולא בר קפרא ה"נ נימא הכא דהא דקתני לעיל אינו חייב אלא משום אחות אשה בר קפרא תני לה ולא ר' חייא ואפשר לומר דר' חייא תני לה ולא בר קפרא איכא למימר אבל בר קפרא תני לה ולא ר' חייא ליכא למימר דסתם ברייתא בבי ר' חייא מתניי' וק"ל:
בא"ד דדוקא באיסור בת אחת דהכא כגון אחות אשה וטומאה ושבת ונבילה דלא חיילא היינו משום דהותרה בהדי ההיא דלא הותרה כו' עכ"ל לא ידענא מה שייך למימר דהותרה גבי איסור אחות אשה כיון דמיירי באשתו קיימת כפרש"י בריש שמעתין (ד) גם אין להגיה דבאיסור אשת אח שייך למימר דהותרה כשמת אחיו דהא כיון דרחמנא פטרה קמה לה באשת אח כפרש"י בריש שמעתין ואולי שהתוספות מפרשים דמיירי שמתה אשתו אחר שמת אחיו והרי היא אסורה עליו משום שנאסרה עליו שעה אחת דהשתא שפיר שייך באחות אשה למימר דהותרה והשתא ניחא דמייתי הך פלוגתא דר"ש ור' יוסי אהך מתני' דהכא דהוי פלוגתייהו דומיא דמתני' דהכא אבל ק"ק דאמאי חייב משום אחות אשה לרבי חייא כיון דמתה אשתו וצ"ע:
[גמרא במאי קמיפלגי באיסור כולל וכו'. וליכא למימר דפליגא אי רבי סבר כרבי יוסי או כרבי שמעון דאם כן הוה להו לאשמעינן פלוגתייהו באשת אחיו ואחות אשה גופיה במאי דמיירו רבי יוסי ורבי שמעון וק"ל:
שם אלא לבר קפרא רבי חייא שקורי קא משקר וכו'. ק"ק כמו דלרבי חייא בר קפרא טעי במאי ששמע מרבי אליביה דר"ש וסבר ששמע אליביה דרבי יוסי לפטור סבר ששמע אליביה דרבי שמעון לפטור ממילא לרבי יוסי חייב ובאמת אינו כן וכן בסמוך קשה בהיפך ויש ליישב דמלשון שאמר כך שמעתי (מן) אחת משמע שזה הלשון עצמו שמע מפיו ולא שלמד כן מדיוק מדאמר לרבי יוסי שתים מכלל דרבי שמעון אחת ודו"ק]:
פרש"י בד"ה ואליבא דר"ש וה"ק ר' חייא אע"ג דפליג ר"ש ופטר ה"מ בכולל כו' עכ"ל לאו דוקא בכולל דאפי' באיסור מוסיף נמי לא מחייב ר"ש אלא א' דהיינו דנשא חי ואחר כך נשא מת אלא נקט כולל דקיימינן ביה וק"ל:
תד"ה באיסור בת אחת כו' דהא דקאמר לעיל חייב שתים כגון כו' וק"ק דלא איצטריך רש"י לומר דפלוגתייהו דר"י ור"ש איירי בבת אחת רק דהם איירי במוסיף וכולל ורבי חייא סבר דה"ה בבת אחת נמי סבר רבי יוסי דחייב ובר קפרא סבר דרבי יוסי איירי במוסיף דוקא לקוברו ולא לענין חיוב וה"ה בבת אחת ג"כ אינו חייב שתים ויש ליישב ודו"ק:
[ד"ה בר קפרא סבר כו' וקשה לר"י דמשמע דבאיסור כו'. היינו לפי שיטתם דכתבו דברייתא דקתני אינו חייב לא משום אשת אח מחייב תרתי היינו לקוברו ולא לענין חיוב ממש וע"כ איסור מוסיף ס"ל כדאמרינן פ' אמרו לו ועלה קאי רבי שמעון ואמר דאינו חייב אלא כו' אבל לא כפרש"י לעיל דבר קפרא לא קתני בברייתא רבי שמעון כו' ודברי חדושי הלכות אינם מובנים בזה:
בא"ד דלא חיילא היינו משום דהותרה וכו' ר"ל גם באחות אשה נקרא הותרה מפני שיש לה היתר לאחר מיתה כמ"ש בדיבור שלפני זה ולקמן בד"ה אמר רבי יוסי כו' ודברי החדושים הם ללא צורך ודו"ק]:
גמ' א"נ שחתך אצבעו בסכין טמאה. נ"ב יש להקשות אמאי לא מוקי שנטמא ואח"כ חתך אצבעו או שאר מום דהא טומאה הותרה בצבור א"כ אתיא בבת אחת דומיא דשתי שערות בשבת וצ"ל דלא ס"ל הותרה לגמרי אלא דחויה היא ומש"ה לא שרי לכתחלה אא"כ נטמאו כל הכהנים אבל אם נשאר חד כהן טהור אסור ואף שאינו פוגם העבודה ולא מיפסל מ"מ מאחר שלכתחלה אסור משום טומאה תו לא חל איסור בעל מום כמו שפירש התוס' לעיל גבי מליקה ודו"ק. (עיין במהרש"א):
רש"י בד"ה שרי באכילה בקדשים דכתיב כו' כצ"ל:
בד"ה מיחייב תרתי כו' כגון דשוינהו שני אחין שליח לקדש כו' כצ"ל:
בד"ה לא מיחייב אלא חדא וכי חייב ב' כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה בשלמא כו' דרבי יוסי אתנייה הס"ד:
תוס' בד"ה לא מחייב כו' תנא לה ולקוברו כו'. נ"ב ולפי זה צ"ל דס"ל האי סוגיא כרב אדא דלקמן דמוקי לזר ששימש בפר של כ"ג ולא מיירי לענין לקוברו כו' כרב אשי דלקמן ודו"ק. (עיין במהרש"א):
בד"ה באיסור בת אחת כו' והשתא הא דפליג עלה כו' כצ"ל:
בד"ה בר קפרא כו' היינו לקוברו בין כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה מיגו (בסופו). והכי ל"ל כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה שחתך. ונטמא בחתיכתו כו'. כצ"ל:
תד"ה אלא. קרינן ביה וזר לא יאכל כי קדש הם. כצ"ל:
תד"ה בר קפרא. דסבר ב"ק דדוקא באיסור ב"א דהכא כגון אחות אשה (ר"ל הוא דב"א חמיר וס"ל לר' יוסי דחייל אפי' איסור אחות אשה בהדי אשת אח אע"ג דהוא קיל מאשת אח כמש"כ בדבור הקודם ולאפוקי מר"ש נקטי אחות אשה) וטומאה כו' דלא חיילי כצ"ל (ר"ל דס"ל לב"ק דלא חיילי אפי' לר' יוסי) היינו משום כו'. כנ"ל נכון בכוונת דבריהם והמהרש"א לא הבינם כן והניחם בצ"ע ושרי ליה מאריה:
גמ' אי נמי שחתך אצבעו. עיין כתובות דף ל ע"ב תד"ה לא צריכא:
שם ר' חייא שקורי קא משקר. עיין שבועות דף כו ע"א תד"ה את לבך:
גמרא כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהוי להו (בזר ששימש בשבת) זרות ושבת בהדי הדדי.
קשה לי, בכל מקום דאמרינן אין איסור חל על איסור, וננקוט נבילה ביוה"כ, אמאי לא מקרי מוסיף באם אחד נעשה גדול ביוה"כ זה, ונימא מגו דאתוסף איסור יוה"כ על איש הזה אתוסף לכ"ע, וצ"ל דלא מקרי מוסיף אלא היכא דמצד איסור הראשון לחוד היה מותר לזה ורק משום איסור הב' אסור לו.
ואולם בהרמב"ם בפי' המשניות (פ"ג מ"ה דכריתות) מבואר דגם זה מקרי מוסיף, במ"ש לפרש בהא דאמרינן (לפי גרסתו שם דאתיילד בן קטן) דלכשיגדיל חל עליו איסור אשת אחי אביו ואיסור אשת אביו בבת אחת ומגו דחל וכו', ובתיו"ט שם הביאו לדברי הרמב"ם אלו, ומ"ש התיו"ט עלה דאכתי קשיא דלמאי מצריכים שיהיה הבן קטן, במח"כ לא דק דבבן גדול הא גם לדידיה לא חל איסור אשת אביו על איסור דאשת אחי אביו, הרי מפורש דכה"ג מקרי מוסיף:
גמרא במאי קמפלגי באיסור כולל כו' ר"ח סבר בא"כ מחייב תרתי.
אין להקשות לר' חייא למה ליה לאשתבועי די"ל דגם ר"ח צריך לאשמועינן לאפוקי ר"י מפשטיה דכיון דס' דא"א ונעשית חמותו דאין איסור חמותו חל על איסור א"א דמשמע בפשטא דלית ליה כולל, וכדס"ל באמת סתמא דתלמודא לעיל כמ"ש התוס' (ד"ה איסור כולל הוא) לזה אשמעינן דאית ליה כולל אלא דהתם לא הוי כולל כמו שכתב התוס' שם, ובתוס' כתבו דהו"מ להקשות כן ואנכי בל ידעתי:
בגמרא אתיא לה שבת מגו דקמתסר במלאכה: מכאן ק' אפי' רש"י שפי' בחולין (ק"א:) דשבת איוה"כ חשיב א"מ שמוסיף מיתת ב"ד וא"כ ה"נ שבת אזרות הוי מוסיף ולא כולל והרי מוסיף ע"כ ר"י אית לי' כדמוכח ממה דאמר בכריתות אם עבר זקן ונשאה כמש"כ התוספ' לעיל וא"כ מ"ט דבר קפרא, ואחרי כתבי זאת מצאתי קושיא זו בשער המלך (הל' א"ב פ' י"ז) והניח בצ"ע, אכן כעת נלענ"ד דלק"מ שהרי הך זר ששמש ע"כ לא משכחת רק בהקטרה כדמסקינן דתירוץ שחיטת פר של כה"ג הי' נראה דוחק לרב אשי לומר שזר אצלו קאמר' ולהכי קאמר דתרתי איסורא קאמר וכיון דכן לא הוי איסור שבת דהקטרה מוסיף דהא לית בי' מיתת ב"ד רק מלקות לר"י:
שם אלא מליקה בבת א' הוא דמשכחת לה: ק"ק הא במליקה הוא ג"כ איסור טרפה שחותך שדרה ומפרקת קודם שיגיע לסימנים וכמו שכתבו התוספ' בחולין (כ'. ד"ה לא אמרן) והרי הוא קדם לאיסור זרות ובשלמא לתי' הראשון דהתוספ' כאן דלא חל על איסור מעילה א"ש דגם טרפה לא חל אבל לתי' בתרא דאיסור זרות חל משנמלק קשה הא איסור טרפה חל אפילו קודם שנמלק, אכן גם בזה י"ל כיון דאיסור מעילה לא אזיל עד שנראה לזריקה דהיינו כשנגמרה המליקה א"כ חלים טרפה ונבלה כאחת, אבל מכ"מ קשה דלמה קאמר זר שאכל מליקה חייב ב' ליחייב ג' משום טרפה ומשום נבלה, וי"ל דשם (י"ט:) פליגי אי אמרינן דמחזיר סימנים אחורי עורף או לא וא"כ אי אמרינן דמחזיר אז לא שייך טרפות לאחר מליקת סימנים וכן למ"ד אף מחזיר אף דלדידי' משכחת טרפה כשלא החזיר מכ"מ משכחת ג"כ שאינו טרפה כגון שהחזיר, ולפ"ז י"ל דבהכי מיירי הכא הך זר שאכל מליקה דהיינו כשהחזיר ולכן הוי רק נבלה ולא טרפה ומכ"מ תירצו התוספ' הנ"ל בחולין שפיר די"ל הך מ"ד דאין שחיטה לעוף סבר כמ"ד אף מחזיר וכיון שהתורה התירה מליקה כשלא החזיר ג"כ א"כ שפיר התירה טרפה ג"כ: ובהכי ניחא לענ"ד מה ששמעתי מקשים אגמרא דחולין (ק"ך.) דקאמר נבלה נמי אישתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים ע"ש, הרי לר"ל קיימינן התם וריש לקיש ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה בנזיר (כ"ט.) ולפ"ז א"ש דהתוספ' כבר כתבו בנזיר (שם) דר"ל ס"ל מחזיר סימנים כי היכי דלא ליהוי טרפה אכן כי היכי דלא יקשה מגמרא דהתכלת שהקשו התוספ' בחולין ממנה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה צ"ל דאף מחזיר ס"ל ומכ"מ לא הוי טרפה בקטן שהדירו אביו בנזירות כיון שיכול להחזיר והגמרא במנחות דייק שפיר הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו כיון דעכ"פ גם בלא החזיר התירה התורה מליק', והנה בהפסוק דנבלת עוף טהור כתיב ג"כ טרפה דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר ולכן קאמר בגמרא שפיר נבילה נמי אישתראי די"ל דכיוון ג"כ לטרפה דהותרה במליקה וכמו שכתבו התוספ' אגמרא דהתכלת, אלא דק"ל עדיין על הרמב"ם דפסק (פ' ו' מהל' מעשה הקרבנות הל' כ"ג) דאינו מחזיר הסימנים ופסק שם (פ' י"א הל' ט') דזר שאכל מליקה לוקה ב' וא"כ לילקי ג' גם משום טרפה ואי נימא דאיסור טרפה קדים ולא אתי נבלה וחל עליו כש"כ דקשה איך כתב א' משום אוכל נבלה משום טרפה הל"ל שהרי נבלה לא חל עליו ועוד הרי עד גמר מליקה גם איסור זרות ונבלה לא חיילי על איסור מעילה ואז חלו בבת אחת כמש"כ הכס"מ שם וא"כ ליחול אז גם איסור טרפה בהדייהו וצ"ע:
שם א"נ שחתך אצבעו: הרמב"ם (פ"ט מהל' ביאת מקדש) הביא דין זה דזר ששמש בשבת ובטומאה חייב שתים בסתמא והראב"ד השיג עליו דבבת א' דוקא חייב שתים, והכס"מ שם העיר על הראב"ד הא פסקינן דבכולל אחע"א וא"כ לדידן אפילו בלא בת א' חייב שתים, ולענ"ד י"ל דשיטת הראב"ד כך היא דפוסק כמסקנת הגמרא אליבי' דר"ח וב"ק דר' יוסי אית לי' כולל וא"כ לכאורה ק' מה שהקשה התוספ' לעיל דא"א ונעשית חמותו נמי כולל הוא וצ"ל כתירוצם דבב' שמות לא אמרינן כולל אך על זה קשה מבעל מום ששמש בטומאה דג"כ ב' שמות הם וכמו שהקשו התוספ' וכן זרות ושבת י"ל דחשבינן לב' שמות דעבודה היא שם לחוד ומלאכה הוא שם לחוד דעבודה שייך אפילו בדבר שאינו מלאכה כגון קבלה והולכה ומלאכה שייך בדברים שאינם עבודה כגון שאר אבות מלאכות שאינם בעבודה ולכן אי אמרינן כולל מגו דמתסר במלאכה מתסר נמי בעבודה כולל מב' שמות הוא וא"כ ק' מבעל מום ששמש בטומאה וגם מזר ששמש בשבת ותירוץ התוספ' י"ל דלא ניחא לי' להראב"ד אלא מתרץ כמו דמתרץ ברשב"א דכי חשיב לי' בש"ם להני כולל באמת הוי מצי להקשות דא"כ גם א"א ונעשית חמותו כולל הוי אלא דעדיפא מיני' פריך, א"נ דלא חשבינן להו כולל רק לענין לקוברו בין ר"ג ע"ש ולכן ל"ק ג"כ לפי המסקנא דמסקינן בברייתא דלקמן דזר ששמש בשבת ובעל מום ששמש דטעמא דר' יוסי משום כולל הוא אלמא דאמרינן כולל גם בב' שמות דהא לפי מה דמסיק רב אשי גם התם לא איירי רק לענין לקברו בין רשעים אבל לעולם י"ל דכולל מב' שמות לא חשיב כולל כדמוכח מא"א ונעשית חמותו, ולכן הרמב"ם דכתב בזר ששמש בשבת וב"מ ששמש בטומאה חייב שתים ממש על זה שפיר השיג הראב"ד דזה לא הוי רק בבת א' דבזא"ז לא מחייב שתים דלא חשיב כולל כיון שאינו משם א' אבל הרמב"ם י"ל דס"ל כשיטת התוספות דחשיב שפיר משם א' ולכן אפי' בזא"ז חייב שתים משום כולל:
שם שחתך אצבעו בסכין טמאה: עיין במהרש"ל שהקשה דלוקמי בקיצור שנטמא מקודם וכשנעשה ב"מ אז חל עליו איסור טומאה ג"כ דקודם שהי' ב"מ הי' מותר להקריב טמא ותי' דסברה הגמרא כמ"ד דחוי' בצבור וא"כ אם יש כהן טהור לא הותרה טומאה אפילו קודם שהי' ב"מ ע"ש, והנה מש"כ דסבר כמ"ד דחיי' אחת הוא ועדיפא מינה המ"ל כיון דקיימינן השתא ברבי אליבי' דר' יוסי ור"ש ור' יוסי ור"ש תרווייהו ס"ל טומאה דחוי' בצבור כדאמרינן בפסחים (ע"ז ע"ח) אבל מכ"מ קשה דלוקמי' דליכא כהן טהור אלא כל הכהנים טמאים וכגון דמית נשיא דמצו' לכל ישראל להתעסק בו כדאמרינן בפסחים (דף ע') וא"כ ליכא איסור טומאה מקודם ואתי א"ט ואב"מ כהדדי, ועיין ביומא (ו':) דמוכ' דהיכא דליכא טהור בכל המשמר לכ"ע נעשה בטומאה, והמהרש"א רצה לתרץ קושית המהרש"ל כיון דאיסור טומאה הותר קודם שנעשה ב"מ לא שייך שיחול אחר שנעשה ב"מ, ולפענ"ד אין סברא זו מוכרחת שאיסור טומאה לא הותר מעולם רק שקודם שהי' ב"מ לא חל א"ט שמותר לעשות בטומאה ואחר שנעשה ב"מ חל עם איסור ב"מ כא', והגע עצמך אם היו הכהנים או כלי שרת טמאים דאז קרבן צבור נעשה בטומאה ואח"כ נטהרו כהנים וכלי שרת וכהן א' נשאר בטומאתו הכי נאמר שלא תחול עליו איסור טומאה כיון שהותר מקודם ומ"ש נטהרו כ"ש או נעשה הוא ב"מ, ולולא דברי הגדולים הללו הי' נ"ל לתרץ קושי' המהרש"ל בפשטות דלא מקרי זה איסור בת א' כיון שאיסור ב"מ הוא שמסבב לאיסור טומאה ובלא איסור ב"מ ליכא א"ט כלל א"כ לעולם אי אפשר שלא תקדם הסיבה להמסובב רגע אחת בזמן ומבלי שנאמר בתחלה שיש כאן איסור ב"מ לא נוכל לדון שיש כאן א"ט וא"כ קדים איסור ב"מ לא"ט:
שם כי אתניי' לב"ק אליבי' דר"ש: מכאן ק' אמה שכ' הרשב"א לעיל אהא דפריך במאי קמפלגי שהרי פליגי ר"ח וב"ק אי לכל הותרה או במקדש ולכהנים תמימים דוקא ותי' דע"כ הנך סברות רק מדנפשייהו קאמרי דאל"כ ק' שקורי קמשקר ע"ש, אכן אכתי ק' דאיך שייך למימר דאתני' ב"ק אליבי' דר"ש הא לפי סברת ב"ק לעולם אין כאן רק איסור א' ולא שייך בזה אחע"א, וביותר ק' אמה דאמרינן לקמן דב"ק סבר כי אתניי' לר' חייא אליבי' דרבי יוסי א"כ ע"כ מודה ב"ק דרבי מחייב תרתי אליבי' דרבי יוסי והרי לפי סברתו דבמקדש הותר לעולם לא מחייב אלא חדא, ומזה לכאורה ראי' לפי' התוספ' דהא דקאמר ב"ק הותרה ולא הותרה ה"ק כיון דהותרה א"כ קיל האיסור, ולפ"ז בלא"ה מתורץ קושית הרשב"א דאף דהתוספ' לא פירשו כן רק בתירוץ דבב"א קמפלגי מכ"מ גם בתי' ראשון דבכולל קמפלגי יש לפרש כן ע"פ מש"כ התוספ' דבכולל קל על חמור לא חייל וא"כ ה"ק ב"ק דבאיסור כולל כזה לא מחייב אלא חדא כיון דשבת וטומאה הותרו א"כ הוי קל על חמור ור"ח סבר כיון דעכ"פ גבי זר לא הותר שבת וגבי ב"מ לא הותר טומאה לא חשיב קל על חמור: ובזה מתורץ ג"כ מה שהעירו רש"י ותוספ' לב"ק דס"ל דר' יוסי לית לי' כולל איך מחייב ר"י תרתי בנשא מת ואח"כ נשא חי, ולפ"ז א"ש די"ל דבאיסור כולל כי האי גם ב"ק מודה דלא הוי קל על חמור כמו שהוכיח המהרש"א בתוספ' לקמן (ע"ב) דאיסור אחות אשה אאיסור אשת אח לא חשיב קל על חמור וגם בתוספ' הרא"ש כתב כן דנגד חומרא שיש לאשת אח דאין לו היתר לאחר מיתה יש חומרא גם לאחות אשה דאין לה היתר בשעת איסור משא"כ גבי אשת אח שיש לה היתר בשעת איסור ע"י יבום ע"ש:
שם אלא לב"ק ר"ח שקורי קמשקר: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה הא איכא ר"מ דס"ל איסור כולל ומוסיף וב"א ותי' כיון דאית לי' כולל ג"כ א"כ הוי מצי למינקט רבותא טפי, אכן אכתי ק' הא תנא דיש חורש תלם אחד במכות (דף כ"א) לית לי' א"כ כדאמרינן בגמרא שם ואעפ"כ אית לי' איסור ב"א כמו שכ' הרמב"ם שם בפי' המשניות ודלמא הך תנא הוא ולולא דברי הרא"ש הי' נ"ל דהי' פשיטא לי' להגמרא דרק בדרבי יוסי ור"ש פליגי דידעו ר"ח וב"ק שהי' נשנה בזה פלוגתא מפי רבי בין ר"י לר' שמעון בזר ששמש וב"מ ששמש כדמייתי באמת ברייתא לקמן ולכן רצה הש"ס לפרש דרק בין ר"י לר"ש הי' שייך טעות והחלפה:
שם ברש"י ד"ה מגו דמתסר במלאכה. דהא משום שבת לא מתסרי כהנים: לפ"ז בקרבן יחיד דמתסרי כהנים ע"י שבת שפיר הוי א"מ וא"כ ק' מאי פריך לקמן אי בהקטרה האמר ר"י הבערה ללאו יצאת דלמא איירי האי זר ששמש בשבת שהקטיר אימורי קרבן יחיד בשבת וא"כ ל"ק האמר הבערה ללאו יצאת די"ל דמי לא מני לאווי גרידי ג"כ כקושית התוספ' שם ולא שייך כתירוצם דהוי קל על חמור דהא בק"י איסור מוסיף הוי ובא"מ שפיר חל אפילו קל על חמור וכמש"כ שם התוספ' גופא, וביותר קשה כיון דלכ"ע עולת חול אינו קרב בשבת א"כ דלמא איירי שהקריב בשבת אימורי תמיד של ע"ש דה"ל מוסיף ור"ש לית לי' מוסיף כמש"כ התוספ' לקמן וי"ל מדקאמר ר' חייא לעיל לכהנים הותרה ולא לזרים משמע דבקרבן צבור איירי שהותרה לכהנים בשבת ועיין מה שכתבתי לקמן (ע"ב):
שם בתוספ' ד"ה במאי קמפלגי אלא לר' חייא ל"ל לאשתבועי: מהא אפשר דלא הי' ק' כ"כ דהא י"ל דצריך לאשתבועי דלכאורה מוכח דר' יוסי לית לי' כולל מאשת איש ונעשית חמותו דנדון באשת איש וכמו דדייק רבא ור' יוחנן באמת לעיל מזה דר"י לית לי' כולל ולר' חייא צריך לחלק דלא מקרי כולל כיון שהוא מב' שמות וכמש"כ התוספ' לעיל ודלמא להכי אשתבעי להשמיענו חילוק זה אבל מכ"מ ק' קושית התוספות אחי' שני דקמפלגי באיסור ב"א ואליבי' דר"י דבהא שפיר המ"ל ל"ל לר"ח לאשתבועי:
שם ד"ה אלא מליקה. דלא חייל איסור נבלה על איסור מעילה: ק"ל הא לענין מעילה תלי השיעור בשוה פרוטה ולא בכזית ולפמש"כ התוספ' בשבועות (דף כ"ב כ"ג) אחצי שיעור אף שאסור מ"ה מכ"מ חל איסור אחר וא"כ אכתי ק' מאי מקשה אלא מליקה בבת א' הוא דמשכחת לה הא משכחת שפיר ע"י כולל כגון שאכל כזית מליקה שאינו ש"פ ובזה איסור נבלה קדים ואיסור זרות הוי איסור כולל שחל אח"כ ובזה א"ל דנבלה אינו חל על מעילה הא משכח' דלענין מעילה לא הוי רק ח"ש ושפיר חל עליו איסור א', וא"ל לפמש"כ המשנה למלך (ריש הל' מעילה) לדעת הרמב"ם דאפילו היכי דליכא ש"פ רק כזית מכ"מ חייב בכל א' משום לאו המפורש בו ע"ש זה א"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דלוקין בלפני זריקה בק"ק משום לא תוכל לאכול בשעריך אכן הרי בתי' זה ע"כ לא ס"ל התוספ' כשיטה זו דאל"כ לא צריכים לתירוצם קמא שהרי זה הוא תירוצם השני על קושיא זו דלא תוכל הוי איסור גם קודם זריקה וא"כ קשה, ובשלמא לדעת הרשב"א הביאו הש"ך בי"ד (סי' רט"ו) דאחצי שעור לא חל איסור אחר א"ש אבל להתוספ' לשיטתם קשה, ואפשר דב' תירוצי התוספ' הכא תלי בזה אי אח"ש חל איסור אחר דגם בשבועות שם בב' מקומו' הנ"ל הביאו התוספ' ב' תירוצים ע"ש ומשמע שנסתפקו בזה:
בא"ד. דהיתר זריקה שנינו: לא מצאתי שם במעילה כן דבר קפרא לא פשיט מידי רק קאמר דחזקי' ס"ל היתר שחיטה שנינו ור' יוחנן ס"ל היתר אכילה שנינו אבל הוא לא גילה דעתו:
בד"ה באיסור בת אחת. אלא אפילו בא"מ: א"ל דלמה לא מוקמינן הברייתות דלעיל כן אפי' לפי המסקנא ול"ל לר"י ורבא לתרץ לקוברו בין רשעים גמורים די"ל שהרי מברייתא דזר ששמש בשבת מוכיח לקמן דר"ש אית לי' איסור בת א' וא"כ יקשה הך ברייתא דאינו חייב אלא משום אשת אח בלבד במאי מיירי אי בבת א' מ"ט דר"ש ואי בזה אחר זה מ"ט דר"י הא ליכא רק כולל ולכן ע"כ מוכח או דר"י כולל אית לי' וכאוקמתא דר' חייא או דאיירי לענין לקוברו בין ר"ג כאוקמת' דר"י ודרבא ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' איסורי ביאה) ובמה שהשיג שם הראב"ד עליו ותי' הלח"מ על הראב"ד תמו' הוא כיון דפסקינן כמ"ד דאית לי' כולל והרי בת אשתו א"כ הוא שכולל שאר בנותי' לאוסרה עליו, אכן ביישוב שיטת הראב"ד נלענ"ד דבשלמא באמו ואשת אביו שפיר י"ל דחייב ב' חטאות כיון דתרווייהו כתיבי בלאוין חלוקין אבל בתו מאנוסתו לא כתיב רק דילפינן בגז"ש מבת אשתו כדאמרינן לעיל (דף ג') א"כ היאך שייך לחייב ב' חטאות כיון דבת רק פעם א' כתיב בפרשה ולכן ס"ל להראב"ד דבזה אין נפקותא רק לקוברו בר"ג דעכ"פ חמיר האיסור כיון דכפול הוא:
בד"ה בר קפרא. וחייב לר' חייא שתים באיסור בת א' לר"ש: עיין במהרש"א שהקשה דכמו שכתב רש"י לעיל דבר קפרא לא תני להא דר"ש דלמא הכא גם ר' חייא לא תני לה וצריך לפרש כוונתו אף דהתוספ' באמת גם לעיל לא פירשו כן אלא דבר קפרא תני לה לקברו בין ר"ג מכ"מ לרש"י עכ"פ ל"ק קושית התוספות, א"נ דאפשר דהכא אפילו התוספ' ס"ל כן אלא דלעיל כתבו דלא צריכנא לומר כן, אבל מכ"מ נראה דאפילו לשיטת רש"י הקשו התוספ' שפיר דבשלמא לעיל שפיר י"ל דבר קפרא לא תני לה ומכ"מ ל"ק דלפרוך לבר קפרא מהברייתא דלעיל כמו דפריך לדידי' מהך ברייתא דזר ששמש בשב' לקמן די"ל דלא חש להקשות כן כיון דלא קיים במסקנא ועדיפא מיני' פריך וכעין מה שכתבו התוספ' לעיל ד"ה במאי אבל הכא דקיים תי' דפליגי בבת א' ואליבי' דר"ש במסקנא א"כ אי ס"ד דלרבי חייא לא נוכל לאוקמי' ברייתא דלעיל שפיר מ"ש דפריך לבר קפרא מברייתא דזר ששמש וסליק בתיובתא לפרוך לר' חייא ג"כ מברייתא דלעיל ואי נימא דלא קתני בה ר"ש א"כ גם לבר קפרא לא פריך מידי דנימא ג"כ דלא הוי קתני בה ר"ש:
בא"ד. כגון אחות אשה: עיין במהרש"א שנדחק בפי' התוספ' מאי הותרה שייך גבי אחות אשה ועוד בלא"ה צריך לפרש דעת התוספות אי ס"ד דטעמא דבר קפרא משום דהותרה הוא איך תלי טעמא דלא מחייב רק חדא באיסור בת א' תיפוק לי' דליכא ב' איסורים כלל דהאיסור הא' הותר לגמרי אכן מתוספ' הרא"ש נראה דהכי פי' דברי התוספ' דהא דקאמר ב"ק לעיל דהותר לגמרי ה"ק כיון דהאיסור הא' הותר קיל מאיסור זרות דלא הותר וא"כ כשחלו בבת א' רק החמור חייל ולא הקל וכן גבי אחות אשה כיון דהותר לאחר מיתת אשתו א"כ קיל מאשת אח ולכן כשחלו בבת א' חל אשת אח ולא אחות אשה זה דעת ב"ק ולכן הכא דוקא לא חייל בת א' אבל ר' חייא השיב כיון דרק לכהנים הותר ולא גבי זר א"כ לענין זר ליכא כאן קולא באיסור שבת וטומאה ונבלה, ומכ"מ יתכן ג"כ לפרש כמש"כ המהרש"א שהתוספ' מפרשים הפלוגתא דר"י ור"ש לאחר מיתת אשתו ומה שהקשה על זה דא"כ היאך מחייב ר"ש משום אחות אשה והניח בצ"ע על זה י"ל דכבר הביאו הרשב"א והריטב"א בברייתא דלעיל שיטה זו בשם ר"ח דאיירי לאחר מיתה ואף שהם ג"כ חלקו עליו מטעם זה מכ"מ י"ל שהתוספ' כאן כתבו בשיטת רבינו חננאל, אבל מכ"מ מש"כ בתחלה כפי' התוספ' מחוור טפי:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה במאי קמיפלגי ה"מ לאקשויי כו': יש לומר דמש"ה משתבע לאפוקי מהא דאמר רבי יוסי דחמותו לא חייל על א"א אע"ג דהוי איסור כולל וקמ"ל דמחלקינן באיסור כולל בין שם אחד לשני שמות. וכמו שכתבו התוספות לעיל דהא מטעם זה קאמר רבא דלא ס"ל לר' יוסי איסור כולל וק"ל:
תוס' ד"ה לא מחייב אלא חדא כו': ונראה דבר קפרא נמי תני לה ולקוברו כו'. וכתב מהרש"ל ז"ל דצ"ל לפי' זה דזר ששימש בשבת מוקי לה בפרו של כה"ג. ולענין חיוב עונשין. ומש"ה אמר בר קפרא דאינו חייב אלא אחת דאי לקוברו בין כו' כדמוקי לה רב אשי אמאי קאמר בר קפרא דאינו חייב אלא אחת הא ר"י ס"ל דאפילו אי לא חייל מ"מ לענין לקוברו בין כו' חשיב כשתים. ומהרש"א ז"ל כתב דלקוברו פליגי וסבירא ליה לבר קפרא דבזר ששימש בשבת ס"ל לר"י דאפילו לקוברו אינו חייב אלא אחת כיון דאיסור קל הוא והוא דחוק. ועוד דא"כ למה הוכרחו התוס' ז"ל לחלק לעיל לר' חייא בין שם אחד לב' שמות. ואמאי לא מפרשי פלוגתייהו דר"ח ובר קפרא לענין לקוברו בין כו' ובר קפרא ס"ל דגם בבע"מ ששימש בטומאה אינו חייב אלא אחת דגם טומאה הוא איסור קל מחמת שהותרה ולכל הותרה. וכן כתב הרשב"א ז"ל גם למסקנא דר"ח דאמר חייב שתים לקוברו בין כו' קאמר. והקשה הראב"ד ז"ל א"כ תיקשי לבר קפרא אמאי קאמר דאינו חייב אלא אחת ע"ש:
תוס' ד"ה אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה: והקשו ז"ל הא איסור זרות לא חל עד אחר זריקה שיש היתר לכהנים. ותי' דנבילה ג"כ לא חייל עד אחר זריקה דנפקא מידי מעילה ולאחר זריקה באין שניהם כאחת זרות ונבילה. ולא הבנתי למה הוצרכו לזה דאיסור מעילה חמור אפילו אם אינו חמור נמי לא יחול איסור נבילה כיון דליכא לא כולל ולא מוסיף. וכ' עוד ואע"ג דבר קפרא ס"ל דהיתר זריקה שנינו ומשנראה לזריקה נפיק מידי מעילה מ"מ איסור איכא עד שיזרוק וזה נגד דבריו לעיל דמשום דמעילה חמור הוא דלא חייל איסור נבילה דהא משנראה לזריקה איסור נבילה חמיר ואפ"ה לא חייל. וכבר עמדתי על דבריהם ז"ל בחי' למעילה דלא מצינו לבר קפרא דאמר הכי בהדיא ז"ל צ"ע דאמאי לא יחול איסו' לאו דנבילה על איסור מעילה דאין בו מלקות. ועיין בלח"מ בפ"ט מהל' מאכ"א ד"ה שאין ובמשנל"מ פ"ח מהל' יסודי התורה שכ' דע"י איסור עשה לא חשיב איסור מוסיף. ונראה דה"ה דאינו מעכב על איסור אחר מלחול. אלא דהלח"מ ביאר הטעם כיון דעיקר חלות האיסור הוא ע"י הנוסף ע"כ אינו יכול להיות חמור מן הנוסף ע"ש. וגם זה התוס' בחולין (דף קא) לא ס"ל הכי ע"ש. ועיקר מה שהכריחם לזה הוא הקושיא על הרמב"ם ז"ל אמאי לא חשי' בשר בחלב איסו' מוסיף במבשל חלב בחלב כיון דאיתוסף איסו' הנאה אבל כבר ביאר הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות בכריתות עיקרן של דברים בזה בדברי אמת. והוא דדוקא גבי הקדש הוא דאמרינן דהנאה הוי איסור מוסיף דבהקדש עיקר האיסור הוא ההנאה וכיון דחל על הנאה ה"ה דחל על אכילה. אבל בבשר בחלב מה שיש בו משום איסור בשר בחלב נאסר בהנאה וכיון דבחלב אין בו עיקר האיסור ואין שם בשר בחלב עליו ה"ה דאינו נאסר בהנאה ולא שייך בזה איסור מוסיף. אבל התוס' בחולין הקשו שפיר הא הוי איסור מוסיף בגיד של נבילה מיגו דאיתוסף איסור לגבוה אע"ג דלית ביה אלא איסור עשה דממשקה ישראל. ולדברי הרמב"ם ז"ל צ"ל הא דאמרינן שם בחולין איסור כולל באיסור חמור לאו לגיד של עולה קאמר הכי דבעולה איסור מוסיף הוא. אלא לענין גיד של שור הנסקל הוא דאמרינן הכי דאיסור הנאה דשור הנסקל ג"כ מכלל אכילתו היא דכתיב ולא יאכל את בשרו ולא הוי ביה הנאה איסור מוסיף. ומש"ה איצטריך למימר דהוי כולל וחמור ולא תיקשי בזה קושית התוספות שם לוקמה כר' יוסי ע"ש. ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ח מהל' מאכ"א שהשמיט הא דשור הנסקל:
שוב ראיתי דשור הנסקל לא דמי לבשר בחלב דחלב בחלב דלא חל איסור אכילה אינו אסור בהנאה ג"כ אבל שור הנסקל ודאי נאסר בהנאה כל אשר בו אפילו עורו וכיון דנאסר בהנאה אם כן גם שור הנסקל הוי איסור מוסיף ועוד יתבאר בזה בשמעתין אי"ה. עכ"פ אין דברי הלח"מ ומשנל"מ ז"ל מוכרחים בזה. ומ"מ אפילו אם נאמר דאיסור בעלמא חשיב איסור מוסיף מ"מ י"ל דאיסור בעלמא אינו דוחה איסור גמור למלקות. ע"כ תירצו עוד דלמסקנא דבר קפרא אליבא דר"ש קאמר א"ש דר"ש לטעמיה דאית ליה איסור זרות לפני זריקה כדאמרינן במכות זר שאכל עולה לפני זריקה לוקה חמש וא"כ תרוייהו חלין לפני זריקה היינו תיכף אחר מליקה משנראה לזריקה. ולפ"ז יקשה למ"ד היתר אכילה שנינו ואית ביה מעילה עד אחר זריקה אכתי לא הוי בת אח' דהא זרות קדים דגלי קרא דחייל לפני זריקה. וכן תיקשי איפכא למ"ד היתר זריקה שנינו הניחא לר"ש שפיר הוי איסור בת אחת. אלא לרבי יוסי הא נבילה קדמה מיד משנראה לזריקה וזרות לא חייל עד אחר זריקה. וא"כ מאי פריך הש"ס לקמן לבר קפרא מהא דשייר זר שאכל מליקה ש"מ דר"ש מודה בה דילמא אדרבה אפילו ר' יוסי מודה דאינו חייב אלא אחת משום נבילה ולא משום זרות דאין איסור חל על איסור. וי"ל דבקדשים כ"ע מודים דאיסור חל על איסור כדאיתא בכריתות. ומה שהקשו התוס' ז"ל היכי הוי בת אחת הא מליקה חיילא תחילה כוונתם דלר"ש נמי יהיה חייב שתים דמליקה קדמה וזרות נמי חייל אח"כ דבקדשים איסור חל על איסור:
וע"כ צ"ל כן דבלא"ה קשה הא דאמ' רבא דלר"ש זר שאכל עולה קודם זריקה חוץ לחומה לוקה חמש היכי חייל איסור חוץ לחומה על איסור זרות או על איסור עולה דקדים הא לר"ש אין איסור חל על איסור. וע"כ היינו משום דבקדשים איסור חל על איסור:
ומשמעתין משמע דהא דאמרינן לר"ש בקדשים איסור חל על איסור היינו דוקא באיסור אכילת קדשים או הנאה כמו מעילה ונותר אבל איסורי קדשים בעבודה לא באו לכלל זה דאל"כ בע"מ ששימש בטומאה אמאי פליג ר"ש ואמר דאינו חייב אלא אחת. הא איסורי קדשים הוא. אלא ודאי דוקא באכילת קדשים הוא דקאמרינן דאיסור חל על איסור כדילפינן בכריתות מכל חלב לה' ולקמן יתבא' עוד בזה באורך בדין זה דאיסו' חל על איסור בקדשי' אי"ה:
ויש לי לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל בהאי דינא דזר שאכל מליקה שכ' בפי"א מהל' מעשה"ק זר שאכל מליקה חייב שתים כו'. והרי הן ב' איסורין הבאין כאחת. ולפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל דהיתר אכילה שנינו. א"כ זרות קדים לנבילה דנבילה לא חלה עד אחר זריקה וזרות איתא אפילו קודם זריקה כי הוא ז"ל פסק כר"ש בכל הלכותיו במכות שם. וי"ל דהא מבואר שם בדבריו הלכה ח' דזר שאכל קודם זריקה אינו לוקה משום זר שאכל קודש אלא משום אוכל קודם זריקה בלבד. וא"כ זרות נמי לא חייל עד אחר זריקה. והרי באין כאחת. אלא דצ"ע בדבריו פ"א מהל' בכורות שכתב שם דזר שאכל בכור בין קודם זריקה בין אחר זריקה לוקה משום זרות. ובמכות שם משמע דכל הקדשים שוין הם לענין זה. וכן משמע מהא דזר שאכל עולה לפני זריקה:
והראב"ד ז"ל כתב לפרש הא דזר שאכל מליקה חשיב בת אחת משום דמשעה שהביא שתי שערות חל עליו איסור זרות ואיסור נבילה כיון דשכיחי נבילות ואיתסרו עליה משעה שהביא שתי שערות. ונראה שהכריחו לזה דהא איסור זרות קדמה. ומש"ה כתב דנבילה נמי חיילא משעה שהביא שתי שערות. אבל כבר השיג עליו הרמב"ן ז"ל מהא דאמרינן חמותו ונעשית א"א נידון משום חמותו. ואמאי אינו נידון נמי משום אשת איש. ובסנהדרין משמע דדוקא משום דר' יוסי מודה באיסו' מוסיף הוא דפריך ולידון נמי משום א"א. ולדברי הראב"ד ז"ל תיפוק ליה משום דאיסור אשת איש כבר חל עליו משעה שהביא שתי שערות. (ומיושב בזה קושית הרשב"א על הרמב"ן ז"ל דלא מצינו איסור דוחה איסור) והרשב"א ז"ל ג"כ הקשה עליו והיה נראה לפרש דברי הראב"ד ז"ל דדווקא גבי זרות ונבילה הוא דקאמר דחלין בבת אחת בעת הבאת שתי שערות משום דבכולהו לאו מחוסר מעשה הוא וחלין עליו אלו האזהרות ביחד שלא לאכול זר ושלא לאכול נבילה. אבל אשת איש שפיר הוי מחוסרת מעשה דצריכה להתקדש לאיש ואע"פ שיש כמה נשים שהוא אסור בהן משום א"א מ"מ זו מחוסרת מעשה היא ולא יחול עליו האיסור אלא בשעת נישואין. וכיון דכבר נעשית חמותו אינו חל עליו איסור א"א לגבי'. אבל נבילה האיסור חל עליו ממילא כיון שלא נשחטה הרי היא אסורה משום נבילה והכל חל עליו בבת אחת בשעה שהביא ב' שערות. ולפ"ז לא תיקשי נמי מחלב ומוקדשין שהקשה הרשב"א ז"ל משום דמוקדשין מחוסר מעשה הם להקדישן. אבל מה שהקשה הרשב"א ז"ל עוד מגיד וטמאה או גיד ומוקדשין דבעינן למימר דלא יחול איסור גיד אטמאה. ואמאי הא משעה שהביא שתי שערות נאסר בשניהם ואלו אינן מחוסרים מעשה. אבל גם בזה י"ל כיון דמתחילת יצירתן קדמה להם איסור מוקדשין או איסור טמאה תו לא חייל איסור גיד כלל עליהם. דכל מה שאסרה תורה לא אסרה אלא דבר המותר אבל מה שקדם עליו איסור אחד אינו בכלל האיסור השני. אבל הכא איסור זרות אינו מעכב על נבילה לחול דאיסור זרות חל על גברא ואיסור נבילה הוא על החפץ. אלא שאתה רוצה לומר דלא יחול איסור נבילה על הזר מפני שקדם עליו איסור זרות לזה מהני מה שחל עליו איסור נבילות וזרות בשעה שהביא שתי שערות. ועדיין דברי הראב"ד ז"ל צ"ע ושיקול הדעת במאזני השכל:
תוס' ד"ה בר קפרא סבר לא מחייב אלא חדא כו': וקשה לר"י כו'. ותי' דוודאי איסור אחת עדיף ממוסיף. ודווקא הכא באחות אשה וטומאה ושבת ונבילה דהותרה בהדי ההיא דלא הותרה הוא דקאמר ר"ש דאינו חייב אלא אחת דלא חל אלא אותו שלא הותר. ומש"ה קאמר ר"ש דאינו חייב אלא משום אשת אח דאחות אשה ג"כ הותרה לאחר מיתת אחותה. ולא ידעתי מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל בדברי התוס' ז"ל שכתבו דאחות אשה הותר'. ומש"ה רצה לפרש דמיירי לאחר מיתת אחותה אמת שכן פי' הר"ח ז"ל הביאו הרשב"א ז"ל. אבל אין צורך לזה דכי היכי דאיכא קולא בשבת וטומאה ונבילה שהותרה לכהנים ה"נ איכא קולא באחות אשה שהותרה לאחר מיתת אחותה. ומש"ה אינו חייב אלא משום אשת אח דחמיר וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל:
והנה מדברי התוס' ז"ל הכא משמע דלא פליגי בבת אחת. אלא היכא דאיסור אחד חמור ואיסור אחד קל האיסור החמור חל והקל נדחה. אבל באיסורין שוין ליכא למ"ד שלא יחולו שניהם דמי נדחה מפני מי ואפי' בר קפרא אליבא דר"ש מודה בזה. וא"כ קשה הא דפרכינן בחולין (דף קא) לריה"ג דלית ליה איסור כולל מהא דאמר דשבת ויה"כ חייב על שתיהם. ופי' רש"י ז"ל דס"ל דמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה איסור בת אחת כדאמרינן ביבמות והא באיסורין שוין ליכא למ"ד דלא וחייב בבת אחת. וע"כ לא פליגי אלא היכא דאיסור אחד קל כמו שבת וטומאה ונבילה. וכ"ת דשבת הוי איסור חמור ויה"כ הוא איסור קל. וס"ל לסוגיא דהתם כבר קפרא דלמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת היכא דאיסור אחד קל וחל החמור והקל נדחה. דא"כ מאי פריך הש"ס התם על הא דאמר ר' יוחנן לריה"ג שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב שגג ביוה"כ והזיד בשבת פטור והא תרווייהו בהדי הדדי קאתי ופירש"י ז"ל שם כיון דבבת אחת באו באיזה מהן ששגג חייב ואי יוה"כ הוא איסור קל א"כ לא חייל אלא איסור שבת וא"ש דברי ר' יוחנן אלא ע"כ צ"ל דשניהם שוין ואפ"ה ס"ל לריה"ג דאינו חייב אלא אחת. וא"כ סברת ריה"ג הפוכה מסברת ר"ש דר"ש לא ס"ל איסור כולל אפי' באיסור חמור ואפ"ה בבת אחת מודה. וריה"ג ס"ל איסור כולל באיסור חמור ואיסור בת אחת לית ליה. ובשלמא לדברי הרמב"ם ז"ל דאיסור הנאה מוסיף הוא י"ל דנהי דאיסור כולל ומוסיף ביחד אית ליה איסור בת אחת לית ליה. אבל לשיטת התוס' דהנאה לא הוי אלא איסור חמור ודאי תיקשי וכי איסור כולל באיסור חמור עדיף מאיסור בת אחת:
וראיתי שם ברש"י ז"ל שכתב דשבת הוי איסור מוסיף על יוה"כ דאיכא מיתת ב"ד. וא"כ יקשה היכי קאמר בר קפרא דלר"י אינו חייב אלא אחת בזר ששימש בשבת משום דשבת לא חייל בכולל או בבת אחת. הא מודה ר"י באיסור מוסיף ולבר קפרא ע"כ צ"ל דמיירי בפרו של כהן גדול. וכמו שכתב מהרש"ל ז"ל. ונראה דרש"י ז"ל לאו דוקא קאמר דהוי איסור מוסיף אלא איסור חמור:
וראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות שגגות שכתב השוחט בשבת בחוץ לע"א הוי איסור בת אחת. ולכאורה איסור שבת קדים לשחוטי חוץ דנאסרה שחיטתה אפי' בפנים ואח"כ כי הוציאה לחוץ היכי חל עליו איסור שחוטי חוץ. וצ"ל דבכל איסורין כי האי שאין האיסור חל על גוף החפץ או על גוף האדם עיקר חלות האיסור הוא בשעת מעשה וכולן באין כאחת. ודווקא היכא דחל איסור על הגוף כמו זר ובע"מ דגופו פסול לעבודה או מאכלות אסורות או נשים האסורות דהאיסור חל על גופן שוב אין איסור אחר יכול לחול עליהם אבל בשחוטי חוץ ועבודת כוכבים ושחיטת שבת אין האיסור חל אלא בשעת מעשה. ואע"פ שבשעה שקידש היום נאסר בשחיטה הא מוזהר הוא ג"כ שלא לשחוט בחוץ או לעבודת כוכבים ודו"ק:
גמרא אי נמי שחתך אצבעו בסכין טמאה: הקשה מהרש"ל ז"ל אמאי לא מוקי שנטמא תחילה ואח"כ נעשה בע"מ דבאין כאחת דקודם שנעשה בע"מ הותרה טומאה וקושי' גדולה היא ותי' המהרש"ל ז"ל כיון דטומאה דחוי' היא תו לא חל איסור בעל מום. והמהרש"א ז"ל תירץ דאיסור טומאה לא חייל כיון דכבר הותרה אצלו קודם שנעשה בע"מ. ונראין דברי מהרש"ל ז"ל וכ"ש למסקנא דקיימי אליבא דר"ש דס"ל טומאה דחויה בציבור כי נעשה בע"מ לא פקע איסור טומאה מיני' ואינו בכלל איסור בת אחת. ואפי' ר"ש מודה דאין איסור בעל מום דוחה איסור טומאה שקדם וחייב הוא משום טומאה ולא משום בע"מ כיון דשניהם אין יכולין לחול לר"ש דלית ליה איסור בת אחת. אבל מה שנראה מדברי מהרש"ל ז"ל דאפי' לדידן איסו' בע"מ לא חייל על איסו' טומא' משום דאין איסור חל על איסור ואיסור טומאה קדים. אין זה מוכרח די"ל לדידן שפיר חיילי שניהם דמ"מ קודם שנעשה בע"מ היה יכול לעבוד עבודת ציבור. אלא הא דקאמר ר"ש דחייב משום בע"מ ואיסור טומאה נדחה בזה וודאי נראה כיון שהטומאה קדמה אינה נדחית מפני בע"מ. אבל מש"כ מהרש"א ז"ל דכיון שהותרה אצלו קוד' שנעשה בע"מ לכ"ע אינו חל עליו איסור טומאה אפילו אחר שיעשה בע"מ כיון שכבר הותרה לו. לענ"ד ז"א דלדבריו ה"ה אם נעשה בע"מ בשבת דאינו חייב משום שבת כיון שכבר הותרה לו קודם שנעש' בע"מ. וא"כ ה"ה אם נעשה הקרבן בע"מ בשבת ושחטו אינו חייב עליו משום שבת ובהדיא תנן בפסחים פ' אלו דברים שחטו ונמצא בע"מ חייב ואין חילוק אם היה בע"מ קודם שבת או שנעשה בשבת. ומה לי אם נעשה הקרבן בע"מ או אם נעשה העובד בע"מ ואם תרצה לחלק בזה מ"מ יפלא בעיני איך כתב לדבר זה כ"כ בפשיטות דלא חל ולענ"ד צ"ע גדול:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(לג סע"א תוספות) ד"ה אצבעו וכו' שהיתה אצבעו חתוכה עד משהו אחרון וכו'.—דבריהם נפלאים בעיני, דשבר יד ה"ז מום, ושבר עצם ברובו כאילו נשבר כולו, ואפי' נפגם ידו ה"ז מום כדתנן בבכורות (פ"ו מ"י, מ ע"ב), וכל שכן כשנחתך רוב אצבע. ועי' מ"ש בחולין יז ב על תוס' ד"ה "פגימת".
גמ'. במאי קמיפלגי. כלומר, דא"א לפרש את המחלוקת בין ר' חייא ובר קפרא כפשוטה, דהא בין אם שבת וטומאה הותרה או דחויה, היינו רק במקום קיום מצוה, ובזר ובעל מום ליכא קיום מצוה, וא"כ למה אינו חייב שתים, ובמאי קמפלגי.
גמ'. כגון דאייתי שתי שערות בשבת. א) דכל רגע ורגע דשבת מחייב, ולא רק ביהש"מ בתחילת השבת. ומאידך בנוגע לצום יוה"כ יש דיון באחרונים129 בכה"ג דאייתי ב' שערות ביום כיפור האם הוא מחוייב לשמור את יתר היום כצום מדאורייתא או לא, ואכמ"ל.
ב) יש להעיר, במקום דאאחע"א כגון שבישלו חלב בחלב, האם הדין הוי שמי שהביא ב' שערות אחרי הבישול חייב שתים, שהרי שני האיסורים חלו עליו בבת אחת. ולכאורה תמוה דכ"ע ילקו רק אחת והוא ילקה שתים, וצ"ע.
ונראה לחלק בין איסורים שחלים בחפצא לבין איסורים שחלים בגברא, דבסוגיין מיירי באיסורי זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה ששניהם איסורי גברא הם, ובאיסורי גברא אמרינן שבשעה שהביא ב' שערות האיסורים חלו עליו בבת אחת. משא"כ בבישול חלב בחלב, דאיסור חלב ואיסור בב"ח איסורי חפצא הם, ובכה"ג דין אאחע"א תלוי בשעה שנאסר החפצא, ולא בשעת חלות האיסור על הגברא, ולכן אפילו למי שהביא ב' שערות אחרי הבישול אמרינן אאחע"א, דדנים את חלות האיסורים מצד חלותם בחפצא ולא מצד חלותם על הגברא ודו"ק.
תוס' ד"ה בר קפרא. ז"ל ואר"י כו' דסבר בר קפרא דדוקא באיסור בת אחת דהכא כגון כו' שבת ונבלה דלא חיילא ההיא דהותרה בהדי ההיא דלא הותרה כו' עכ"ל. דס"ל לבר קפרא שכשאיסור אחד יותר חזק מהאיסור השני האיסור החזק חל. ואילו במקום ששניהם שווים שניהם חלים. ושיטתו לכאורה מחוסרת ביאור.
וניתן לדמות את שיטתו לדין ספק טומאה ברה"ר בציור של שני שבילים שא' טמא וא' טהור, שכשאדם טהור הולך לבדו על שביל אחד מטהרין אותו, ואילו כששני אנשים הולכים על שני השבילים ובאים לב"ד בזה אחר זה מטהרים את שניהם. ואילו כשבאים לפני ב"ד בבת אחת מטמאים את שניהם, דלטהר את שניהם א"א דהוי תרתי דסתרי. אך כשא' משניהם כבר הוא טמא אזי תולים הטומאה בו, ומטמאים אותו בלבד ומטהרים את השני, ואפילו באופן שבאו לבית דין בבת אחת (עיין רמב"ם פי"ט מהל' אבות הטומאות הל"ב והל"ד).
בדומה לכך ס"ל לבר קפרא בדין איסור חל על איסור בבת אחת. דהיינו כששני איסורים חלים בבת אחת יש תרתי דסתרי, ומשו"ה שניהם חלים בתורת ודאי. וכל זה כששני האיסורים שווים. אך כשאיסור אחד יותר אזי האיסור החזק חל משום שתולים את חלות האיסור בו, בדומה לשני שבילים שתולים את הטומאה במי שכבר הוא טמא, ומטמאים אותו בתורת ודאי ומטהרים את השני.
וכל זה אליבא דפר"י בתוס'. מאידך יעויין ברשב"א שביאר דבר קפרא סובר ששני איסורים חלים בבת אחת בכל אופן.
בא"ד. ורבי חייא לית ליה האי סברא כדקאמר לכהנים הותרה ולא לזרים כו' עכ"ל. ר"ל דר' חייא סובר דההיתר לכהנים אינו משווה את האיסור קל לזרים, ולפיכך דוחה כאן את תליית בר קפרא. מאידך ר' חייא מקבל את עצם יסודו דבר קפרא דכששני איסורים חלים בבת אחת נוצר תרתי דסתרי, והאיסור החמור חל והאיסור הקל אינו חל.
129 עיין במנחת חינוך הוצאת מכון ירושלים מצוה שי"ג אות [יז] ובהגה"ה אות מ"ו. וכנראה שהדיון הוי האם איסורי צום יוה"כ חלים בלי חובת מצות הצום, שכדי לקיים מצות הצום צריך לצום כל היום.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
באיסור כולל. לקמיה מפרש מאי איסור כולל איכא: ואליבא דר' יוסי. דאמר בשאר איסורי איסור חל על איסור ע''י מגו: באיסור כולל מיחייב תרתי. דקתני חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה אפילו נשא מת ואח''כ נשא חי דליכא איסור מוסיף בהאי בתרא אלא איסור כולל מגו דמיתסר בכולהו אחוותא כולל גם את זו עמהן: לא מיחייב אלא חדא. וכי חייביה רבי יוסי תרתי בנשא חי ואח''כ נשא מת דאיסור מוסיף הוא והא דקתני ר''ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח דאוקימנא בנשא מת ואח''כ נשא חי רבי חייא תני לה בר קפרא לא תני לה: מעיקרא. קודם שבת זו: מגו דמתסרא במלאכה. משום שבת כולל את העבודה בכלל האיסור משום שבת והכא לא שייך מוסיף שלא ניתוסף איסור על החתיכה דהיינו עבודה והיכי דמי מוסיף כגון אי הוה מצינו למימר הכי עבודה מעיקרא אסורה לזרים ומותרת לכהנים הוה ליה שבת מגו דאיתוסף עלה איסור לגבי כהנים משום שבת איתוסף נמי לגבי דידיה משום שבת והכי ליכא למימר דהא משום שבת לא מיתסרי כהנים: שרי באכילה. בקדשים דכתיב ומן הקדשים יאכל (ויקרא כא): מגו דמיתסר באכילה. משום טומאה חייל נמי שם טומאה על העבודה: אלא מליקה. כולל לא משכחת לה דהא בשעת מליקה חיילי תרוייהו דכל זמן שלא נמלקה היה עליה איסור מעילה ולא זהו איסור זרות האמור בקרבן שניתר לאכילת כהנים וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע מינה איסור אזהרת מעילה וחייל עליה איסור זרות דזר לא יאכל ואיסור מליקה באיסור בת אחת: מיחייב תרתי. דהא דקאמר לעיל חייב שתים כגון שבא עליו איסור דאשת אח ואחות אשה כאחד ומשכחת לה כגון דשווינהו שליח שני אחין לקדש שתי אחיות והן עשו שליח לקבל קידושיהן ופגע שליח בשליח: לא מיחייב אלא חדא. וכי חייב באיסור מוסיף בנשא חי ואח''כ נשא מת כדמפרש לעיל: כגון דאייתי שתי שערות. היום בשבת זו דהשתא ליכא למימר כדלעיל מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה דהא לא חל שום איסור עליו עד היום דאיסור זרות ואיסור שבת יחד באו אבל הביא שתי שערות בחול קדים זרות עליה: בעל מום נמי כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי ליה. כלומר דאיטמי קודם ב' שערות ובתוך טומאתו ומומו הביא שתי שערות ובשעת הבאה חלו שניהן שהרי שניהן היו תלוין עליו: שחתך אצבעו. והוא המום ונטמאה בחתיכתו בסכין: בשלמא לר' חייא. מצי לאוקמי גמריה ודבר קפרא הכי: כי אתנייה. [רבי] לדידיה כרבי יוסי ולבר קפרא כר''ש ובר קפרא הוא דטעה וסבר דר' אליבא דר' יוסי אתנייה: אלא לבר קפרא. דאמר רבי אליבא דר' יוסי אתנייה קולא א''כ אליבא דמאן אתנייה לר' חייא חומרא וכי לבר קפרא שקורי משקר רבי חייא דלא אתנייה רבי [לר''י] מחייב שתים: ואליבא דר''ש. וה''ק רבי חייא אע''ג דפליג ר' שמעון ופטר הנ''מ בכולל אבל בבת אחת מודה הואיל ולא קדים חד לחבריה ובר קפרא אמר בבת אחת נמי פליג ר''ש: לאפוקי לר''ש מחזקיה. דהוה מחזקינן ליה לרבי שמעון לקולא ואישתבע לן ר' חייא דבבת אחת מודי: בשלמא לבר קפרא. מצי לתרוצי לגמריה וגמריה דרבי חייא ולמימר כי אתניין רבי פטור אליבא דר''ש וכי אתנייה לר' חייא חיובא אליבא דר' יוסי ורבי חייא הוא דטעה וסבר דרבי אליבא דר''ש אתנייה: אלא לר' חייא. דאמר אליבא דר''ש אתנייה רבי חיובא אלא פטורא דאתנייה לבר קפרא אליבא דמאן וכי שקורי משקר בר קפרא דלא אתנייה ר' פטורא כלל: אמר לך רבי חייא. ודאי בר קפרא לא משקר אלא טעי דרבי ודאי פטורא אתנייה ולא בכולהו אלא בתרתי בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה דמשתכח בין ע''י כולל בין ע''י בת אחת כדאמר לעיל:
במאי קמיפלגי באיסור כולל. הו''מ לאקשויי בשלמא לבר קפרא משתבע לאפוקי ר' יוסי מחזקיה אלא לר' חייא למה ליה אשתבועי דכה''ג דייק בסמוך אלא כאן לא חש לדקדק משום דלא קאי הכי: לא מיחייב אלא חדא. פי' בקונטרס והא דקתני ר''ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד דאוקימנא בנשא מת ואח''כ נשא חי דהוי איסור כולל רבי חייא תני לה ולא בר קפרא ונראה דבר קפרא נמי תני לה ולקברו בין רשעים גמורים: אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה. וא''ת היכי הויא בבת אחת והא מיד כי נמלקה הויא לה נבילה ואיסור זרות לא חייל עד אחר זריקה שיש היתר לכהנים כדאמר בפרק בתרא דמכות (דף יח: ושם) דכל היכא דקרינן ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן ביה וכל זר לא יאכל קודש וי''ל דאיסור נבילה נמי לא חייל עד אחר הזריקה דנפקא איסור מעילה דלא חייל איסור נבילה על איסור מעילה דחמיר מיניה כי היכי דחמיר איסור מעילה מאיסור גיד כדאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף קא. ושם) ואע''ג דבר קפרא דשמעתין אית ליה בריש מעילה (ד' ה.) דהיתר זריקה שנינו ומשנראה לזריקה נפיק מידי מעילה מ''מ איסור איכא עד שיזרוק הלכך לא חייל איסור נבלה עד אחר זריקה ועוי''ל [דבר קפרא סבר] דר''ש דשמעתין לטעמיה דאית ליה איסור זרות לפני זריקה דאמר התם במכות (דף יז:) דזר שאכל עולה לפני זריקת דמים לוקה חמש ולא משום זרות דכתיב גבי ואכלו אותם אשר כופר בהם דמשום ההוא לא לקי אפי' לר''ש כדאיתא בהדיא התם אלא מההוא קרא דלא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב): באיסור בת אחת מיחייב תרתי. פי' בקונטרס דהא דקאמר לעיל חייב שתים כגון שבא עליו איסור אשת אח ואחות אשה כאחד ומשכחת לה ע''י שליח כדלקמן (דף לד.) והשתא הא דפליג עליה ר''ש דאמר אין חייב אלא משום אשת אח בלבד אע''ג דבבת אחת אשת אח דחמור חייל דאין לה היתר אחר מיתה אלא במקום יבום אבל אחות אשה שרי לאחר מיתת אשתו וברייתא דקתני אינו חייב אלא משום אחות אשה לא איירי בבת אחת דא''כ היה חייב משום אשת אח אלא בנשא חי ואח''כ נשא מת איירי והא דקאמר ר' חייא דר' יוסי בבת אחת מחייב תרתי לאו דוקא באיסור בת אחת אלא אפילו באיסור מוסיף כדמוכח בפ' אמרו לו (כריתות דף יד:): בר קפרא סבר לא מיחייב אלא חדא. וההיא דקתני ר''ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אחיו [בלבד דמשמע] דמחייב ר' יוסי תרתי היינו לקוברו בין רשעים גמורים ובאידך ברייתא דמיירי בנשא חי ואח''כ נשא מת מודה בה בר קפרא דלר' יוסי חייב שתים דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף כמו שפירש בקונטרס כדמוכח ממתני' דפ' אמרו לו וקשה לר''י דמשמע דבאיסור מוסיף חל טפי איסור על איסור מבאיסור בת אחת וכי מסקינן דמיפלגו באיסור בת אחת ואליבא דר''ש וחייב לר' חייא שתים באיסור בת אחת לר''ש ואפ''ה לית ליה איסור מוסיף דקתני לעיל אין חייב אלא משום אחות אשה ואר''י דבודאי איסור בת אחת עדיף אלא דסבר בר קפרא דדוקא באיסור בת אחת דהכא כגון אחות אשה וטומאה ושבת ונבילה דלא חיילא היינו משום דהותרה בהדי ההיא דלא הותרה שכן משמע לישנא דקאמר בר קפרא שבת לכל הותרה טומאה לכל הותרה משמע משום דהותרו לא חיילי ורבי חייא לית ליה האי סברא כדקאמר לכהנים הותרה ולא לזרים הלכך קאמר בסמוך דבבת אחת מחייב ר''ש שתים אע''ג דבאיסור מוסיף לא מחייב אלא אחת וכן משמע קצת לקמן דאיסור בת אחת עדיף טפי דקאמר השתא משום כולל מיחייב משום בת אחת מיבעיא ומאן דמחייב באיסור כולל היינו משום דמידי דהוה אאיסור מוסיף כדאמר בפ''ג דשבועות (דף כד: ושם) וא''כ עדיף נמי מאיסור מוסיף: אצבעו בסכין טמאה. שהיתה אצבעו חתוכה עד משהו אחרון דכשנגע בו הסכין נטמא ונעשה בעל מום: