דף לה - א
וגזרו רבנן להמתין בזנות של קטנה משום זנות של גדולה. אבל בזנות של גיורת קטנה לא גזרו, משום שגיורת קטנה לא שכיחא.
ופרכינן: ומי גזרינן בקטנה משום גדולה? והתנן לעיל [לג ב] לגבי שנים שקידשו ובשעת חופתן התחלפו נשותיהם: אם היו קטנות שאינן ראויות לילד - מחזירין אותן מיד, ואין צריך להמתין!?
אמר רב גידל אמר רב: האמור במשנה זו - הוראת שעה היתה, ואין ללמוד ממנה לתמיד.
ותמהה הגמרא: מכלל, דהואי הוראת שעה!?
והיינו, האם יתכן לומר שמשנתנו באה לספר מעשה שאירע, והורו בו הוראת שעה להתיר להנשא מיד, ואינה הוראה לתמיד? והרי לשון המשנה מורה שכך צריך לנהוד תמיד!
אלא, כך יש לומר: כהוראת שעה היתה, שאין גוזרים בה להמתין, היות וחילוף נשים בשעת חופתן הוא מקרה לא שכיח.
לישנא אחרינא, אמרי לה כך:
אמר שמואל: כולן צריכות להמתין שלשה חדשים, חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה.
ומכך שאמר שמואל חוץ מגיורת גדולה, מוכח שכולן הצריכות להמתין, הן גדולות, אבל קטנה בת ישראל - אינה צריכה להמתין ג' חדשים לדברי שמואל.
במאי?
אי במיאון - האמרה שמואל חדא זימנא!
אי בגט - הא קאמר שמואל דבעיא, שצריכה להמתין.
דאמר שמואל: מיאנה בו - אינה צריכה להמתין שלשה חדשים.
נתן לה גט - צריכה להמתין שלשה חדשים.
אלא בזנות, וזנות בקטנה לא שכיח.
והוינן בה: גיורת ומשוחררת, דשכיח בהו זנות - ליגזור בהן המתנה להבחין בין זרע שנזרע שלא בקדושה לבין זרע שנזרע בקדושה!
ומשנינן: הוא, שמואל, דאמר כרבי יוסי, שלא גזר, וכמו שמפרשת הגמרא טעמו, לפי שאשה מזנה מתהפכת ומפסידה את הזרע כדי שלא תתעבר מהזנות.
דתניא: הגיורת והשבויה והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו - צריכות להמתין ג' חדשים, דברי רבי יהודה.
רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד.
אמר רבה: מאי טעמא דרבי יוסי?
קסבר רבי יוסי, אשה מזנה - משמשת במוך, כדי שלא תתעבר.
אמר ליה אביי: בשלמא גיורת, משמשת במוך ואינה מתעברת, כיון דדעתה לאיגיורי מנטרה נפשה, שומרת עצמה מלהתעבר, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה ובין זרע שנזרע שלא בקדושה.
שבויה ושפחה נמי, דשמעי ממרייהו, ששומעות מאדוניהן שעומדות להשתחרר ומנטרי נפשייהו.
אלא שפחה, היוצאת לחפשי בהוצאת שן ועין, שאינה יודעת שהיא עתידה להשתחרר - היכי משכחת לה שתשמור עצמה מלהתעבר? וכי תימא, לתרץ, שאכן כל דמשתחררת ממילא, מודה בה רבי יוסי שצריכה להמתין.
אי אפשר לתרץ כך. כי:
והתנן: אנוסה ומפותה - צריכה להמתין ג' חדשים, דברי רבי יהודה;
רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד!
אלא, אמר אביי לתרץ:
כל אשה מזנה מתהפכת אחרי שנבעלת, ומוציאה זרע הבועל החוצה, כדי שלא תתעבר. ואף זאת שיוצאת בשן ועין מתהפכת.
ואידך, האומר שצריכה המתנה, סובר שחיישנן שמא לא נתהפכה יפה יפה.
שנינו במשנה: ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה.
ותמהינן: וכי רק כהנות, אין, הרי הן נפסלות, ואילו ישראלית הנשואה לכהן, לא נפסלת!?
ומשנינן: אימא: אם היו נשי כהנים, נפסלות להן, כדין אשת כהן שנאנסה, שנפסלת לכהונה.
ועדיין תמהה הגמרא: וכי רק נשי כהנים, אין, נפסלות הן לכהונה, ואילו נשי ישראלים, הנבעלות תחת בעליהן באונס, לא נפסלות לכהונה, שאם ימותו בעליהן הישראלים יהיו פסולות לכהונה!?
והאמר רב עמרם: הא מילתא אמר לן רב ששת, ואנהרינהו לעיינין, והאיר עינינו בהביאו לנו ראיה לדבריו ממתניתין לקמן [נו ב]:
אשת ישראל שנאנסה, אף על פי שמותרת לבעלה - פסולה היא לכהונה, אם ימות בעלה!
אמר רבא, הכי קאמר: אם היו כהנות נשואות לישראל - נפסלו מן התרומה, דבי נשייהו. שהיות ונבעלו תחת בעליהן, ואפילו באונס, פסולות הן לכהונה ולאכילת תרומה.
כך, שאם ימותו בעליהן הישראלים וישארו ללא זרע מהן, הן אינן חוזרות לבית אביהן הכהן לאכול בתרומה, כדרך שחוזרות אל בית אביהן שאר הכהנות שנישאו לישראל ומתו בעליהן בלי להשאיר זרע, היות ונפסלו מטעם "זונה", על אף שנבעלו באונס.
הדרן עלך פרק ארבעה אחים
אמר שמואל כולן צריכות להמתין ג' חדשים פירש קודם שיתארסו וינשאו חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה פי' קטנה פחות מי"ב שנים ויום אחד שאינ' מתעבר' דבדידה גופא ליכא למגזר ולא גזרינן אטו גדולה כיון דגיורת דלא שכיח הא גיורת גדולה או ישראל י' קטנ' צריכה להמתין ו' חדשים וכדדייק ואזיל. וק"ל הא דשמואל כמאן אי כר' יוסי אפי' בגיור' גדול' שריא כדתניא לקמן בהדיא ואי כר"י דאסר בגיור' גדול' כדלקמן מ"מ הא שרו בקטנה בת ישראל דאפי' בנשואין לא גזר בה אטו גדול' כדתניא לקמן בפ' החולץ (יבמות דף מ"ב ע"ב) הרי שהיתה רדופה לבית אביה או שהיתה זקנה או קטנה או עקרה כלן צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר"מ ר' יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד ואעפ"י שיש גורסין רבי יוסי במקום רבי יהודה ליתא לההיא נוסחא כדבעינן לפרושי בדוכתה ואי כר' מאיר הא משמע דר' מאיר בנשואין הוא דגזר בקטנה וזקנה וחברותיה אבל בזנות דלא שכיח לא גזר מדלא תני סתם גיורת ומשוחרר' גדולה ואנוסה ומפותה וי"ל דלעולם הא דשמואל ר"מ היא והא דלא מני התם גיורת ומשוחררת ואנוסה ומפותה משום דלא קתני התם אלא אותם שחולק בהם רבי יהודה ואילו באידך רבי יהודה נמי אוסר כדאית' לקמן הילכך אפילו דר' מאיר כר' יוסי ס"ל דאשה מזנה מתהפכת וגזר בה אטו נשואין כיון דרבי יהודה מודה בה לא תני להו התם ומאי דאסר שמואל בגיורת גדולה אפשר היינו משום לתא דגופה שאינה מתהפכת יפה יפה כר' יהודה א"נ כרבי יוסי ס"ל אלא דגזר זנות אטו נשואין ומשום דליכא הכרחה בהא לא גזרי בהאי לישנא קמא דאיהו דאמר כר' יוסי כי היכי דאמרינן לאידך לישנ' אחריני אמרי לה וכו' דהיאך לישנא שרי בגיורת אפילו גדולה ובקטנה בת ישראל בזנות ולא גזר זנות אטו נשואין וכדר' יוסי:
ה"ג הגיורת והשבויה שנפדו ושנתגיירו צריכו' להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה ולא גרסי' יתרות על בנות ג' שנים ויום א' כדגרסי במקצת נסחי דהא ר' יהודה אפילו בקטנה בת ישראל לא גזר כדאיתא במתני' דפרק החולץ:
אלא יוצאה בשן ועין מאי איכא למימר פירוש דמסתמא כי קתני והשפחה שנשתחררה בכל אנפא משמע ואפי' כשיוצאה בשן ועין:
כל דממילא מודה ר' יוסי פי' ושפחה דקתני היינו שנשתחרר' בכסף ע"י אחריה או בשטר על ידי עצמו ונקיט לה סתם משום דאידך לא שכיחא:
אלא אמר רבא אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר פרש"י ז"ל ואפילו יוצאה בשן ועין נמי דכיון דהפוך דבר קל הוא לה רוצה היא להתהפך על הספק ואע"ג דלא מסקא אדעת' דתשחרר דעיבור גנאי הוא לה ולפום שמעתין משמע דהא אוקימנא האי דשמואל כר' יוסי לאו לגמרי בכל דבריו דהא לרבי יוסי אנוסה ומפותה אינה צריכה להמתין ואפילו כשהיתה בעולה קודם לכן דאפשר דמתעברה בביאה זו דאונס או של מפתה דבהא איצטריך לאיידי ואילו לשמואל צריכה להמתין אלא אם כן באנוסה ומפותה דקרא שהיו בתולות ואין אשה מתעברה בביאה ראשונה אלא על ידי מיעוך דהא לא מפיק מכלליה אלא גיורא ומשוחררת גדולה ומשום דלא שכיחי אי נמי קטנה בת ישראל דלא שכיח אבל אנוסה ומפותה לא אלא דהנהו כר' יהודה ס"ל דחייש שמא לא נתהפכ' יפה יפה ומיהו שמואל לאו מההוא טעמא אסר דהא בההוא נמי טעמא כר' יהודא ס"ל אלא דס"ל דכיון דבת ישראל היא גזרי בה אטו נשואי גדולה וכדפרשי"י וכפר"ח ז"ל אבל ר' אלפס ז"ל משמע שהו' סובר דלשמואל אף באנוסה ומפותה סבר לה כר' יוסי ופוסק הלכה כר' יוסי בגיורת ומשוחררת ובאנוסה ומפותה דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי ואע"ג דהא קי"ל הלכה כר' מאיר בגזרותיו סבירא לן דמודה ר"מ בהני דלא גזרי בהו משום דלא שכיחי דכיון דבדידהו ליכא למיחש שהרי מתהפכת לא גזרו בהו אטו נשואין והא נמי חוץ מאנוסה ומפות' משום דכיון דשמואל אתא לאשמועינן כרבי יוסי דאשה מתהפכת יפה כיון דנקט גיורת ושפחה שהן מתהפכות כ"ש בבת ישראל דמתהפכת דגנאי הוא להן העיבור ואי משו' גזיר' כי היכי דגיורת ושפח' לא שכיחי ולא גזרי בה אנוסה ומפותה נמי לא שכיחי ולא גזרי בה לד"ה תדע דאפי' ר' יהודה לא אסר בהן אלא דחייש שמא לא נתהפכה יפה יפה הא לאו הכי משום גזירה לא הוה אסר בהו זנות אטו נשואין והיינו טעמא דאמרן דזנות אונס ומפתה שאינו אלא בששה חדשי' של נערות בלבד ודלא נסיב לה אונס ומפתה לא שכיח וכן דעת רבותי ועיקר ובהכי סליק פרקא בס"ד:
כל אשה שנבעלה בדרך זנות בין שהיא אנוסה בין שהיא מפותה אינה צריכה להמתין אפילו היא גדולה שכל המזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר כך היא שיטתנו וכך כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים ומפני שר' יוסי אמרה כן ואע"פ שר' יהודה חלק עמו ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ומכל מקום יש פוסקים כר' יהודה וגדולה המזנה הן אנוסה הן מפותה צריכה להמתין ומשום דקם ליה ר' יהודה בהא כשמואל ללישנא בתרא דשמואל ואע"פ שבפרק אלמנה ס"ט ב' אמרו בזנות לא חששו לתרומה קאמר ומכל מקום מודים הם בקטנה המזנה שאינה צריכה להמתין דזנות בקטנה לא שכיח:
הגויה והשבויה והשפחה שנתגיירה או נפדית או נשתחררה יש פוסקים שאינה צריכה להמתין כר' יוסי דאמר שאינן צריכות ושמואל נמי בלישנא בתרא קאי כותיה דקאמר כלן צריכות להמתין חוץ משפחה וגיורת גדולה ואין צריך לומר קטנה ושבויה דינה כגיורת ושפחה וכשהשיבו עליו דליגזר בהו הואיל ושכיח בהו זנות מתרץ לה דהוא דאמר כר' יוסי דאמר הגיורת והשבויה והשפחה שנתגיירו ושנשתחררו צריכות להמתין דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד ומשום דאשה מזנה מתהפכת ושמואל קאי בהדיה בגיורת ושפחה ושבויה משום דהואיל ורגילין בהכי מיפקע פקיען ומכל מקום באנוסה ומפותה דקא שרי ר' יוסי פליג שמואל בהדיה כדכתיבנא דכיון דאקראי בעלמא הוא שמא לא נתהפכה יפה או שמא גיורת ושפחה איכא תרתי ספיקי שמא לא נבעלה ואם נבעלה שמא נתהפכה אבל אנוסה ומפותה ודאי נבעלה ולפי דרכך למדת שאין גורסין בזו הגיורת והשפחה כו' שנתגיירו כו' יתירות מבת שלש שנים כו' דמשמע דוקא בקטנה שהרי אף בגדולה כן וכן אף בשפחה היוצאה בשן ועין כן שמכל מקום אע"פ שלא היה דעתה להשתחרר כל מזנה מתהפכת שאין שום זונה רוצה להתעבר ולמדת שאין הטעם משום דגיורת מינטרא נפשה ושבויה ושפחה שמעי ממרייהו דפרקי לה ודמשחררי לה ומינטרן שאם כן יוצאה בשן ועין לא הוה דעתה בהכי אלא משום דכל מזנה מתהפכת שאינה רוצה להתעבר ויש פוסקים דטעמא משום דמינטרי נפשייהו ולדעתם יוצאה בשן ועין צריכה להמתין ויש פוסקים שהגיורת והשפחה צריכות להמתין כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה ולא עוד אלא שאף בקטנה כן כל שהיא יתירה מבת שלש שנים ויום אחד וגורסין בזו הגיורת וכו' יתרות מבת שלש ובבת ישראל המזנה אפילו גדולה כגון אנוסה ומפותה פסקו שאינן צריכות להמתין משום דמינטרי נפשייהו ואף גדולי המחברים נראה שנוטים בה אלא שלא ביררו בה אם דוקא בגיורת או שפחה גדולה או אפילו בקטנה ועיקר הדברים כדעת ראשון ומכל מקום יש אומרין בשפחה וגיורת דדוקא בזנות אבל בנשואין כגון גוי ואשתו שנתגיירו צריכות להמתין ויש פוסקים שהשבויה דינה כאנוסה ומפותה:
אבל קטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין. פ"ה מדקאמר חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה משמע דהאי דקאמר דבת ישראל צריכה להמתין מיירי בגדולה מכלל אבל קטנה אינה צריכה להמתין ולא נהירא דדלמא ה"ק וכולן צריכות להמתין אפילו קטנה חוץ מגיורת ומשוחררת ואף גדולה אינה צריכה להמתין י"ל דאי הכי הו"ל אף גדולה אי הוה מיירי קודם לכן בקטנה א"נ מפרש הר"ם דכולה מלתא דשמואל היא ואיהו נמי קאמר ואזיל וקטנה בת ישראל א"צ להמתין משום דסבר לה כר' יוסי ולא הוי מכל וכל כר' יוסי דאי סבר לה כר' יוסי היכי אסור הגדולה בזנות וקאמר דצריכה להמתין הא רבי יוסי מתיר לקמן באנוסה ומפותה מיד לכן נ"ל דודאי בהא לא סבר לה כר' יוסי והוי טעמיה משום דגזר זנות אטו נשואין וא"ל בגיורת נמי נגזר זנות אטו נשואין דהא אפילו נשואין נמי שרי משום דמנטרא נפשה ומתהפכה כדמשמע לקמן וא"ת ולגזור זנות דשבויה וגיורת אטו זנות דיוצאה בשן ועין דצריכה להמתין כדמשמע לקמן וי"ל דטעמא דשרי הוי משום דאשה מזנה משמשת במוך ולהכי שרי בגיורת ושבויה שמזמנת מוך וביוצאה בשן ועין לא שייך לומר כן וצריכה להמתין כמו שאפרש לקמן ובזנות דבת ישראל אחר דכיון דבת ישראל ומזנה ודאי אינה מזמנת מוך והשתא לא הוי טעמא דשמואל משום דגזר זנות אטו נשואין וגם אינו סובר טעם של היפוך ואינו רק אלא לר' יוסי:
אשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר. ופ"ה יוצאה בשן ועין מאי איכא למימר וי"ל שאני היפוך דקיל ואם כן אף היא מתהפכת ול"נ דא"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר. ועוד קשה שהרי ודאי אינה מתהפכת שהיא רוצה להוליד עבדים כיון שאינה יודעת כלום מתחלה שתצא לחירות כי ממילא בא אליה זה החירות לכן נ"ל דאי תקשי לך יוצאה בשן ועין מאי איכא למימר נאמר דביוצאה בשן ועין דממילא מודי ר' יוסי דצריכה להמתין דשמא מעוברת היא כי שמא לא נתהפכה ואי תקשי לך מאנוסה ומפותה נימא כדמתרץ תלמודא דודאי מתהפכת היא שלא תתעבר ואין טורח גדול בדבר:
אע"פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ואע"ג דאמרינן לקמן ואימא בחייבי כריתות אמר קרא כי תהיה בהנך דאית הויה ולא למעט חייבי כריתות אתא דגלי קרא (בזר) [דכי תהיה לאיש זר] הכא ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה ומחייבי כריתות לית בהו אלמנות וגירושין אלא ה"ק ואימא חייבי כריתות ולא חייבי לאוין אמר קרא כי תהיה וגו' לרבות חייבי לאוין:
אמר שמואל וכולן צריכות להמתין ג' חדשים חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה, אבל קטנה ישראלית א"צ להמתין ג' חדשים. פי' כל גדולות הנבעלות צריכות להמתין חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה, כדמפרשי' לקמן טעמא ודוקא בת ישראל גדולה צריכה להמתין, אבל בת ישראל קטנה לא, במאי אי במיאון הא אמר שמואל דלא בעעי', אי בגט האמר שמואל חדא זימנא, פי' דצריכה להמתין דא"ש מיאנה אינה צריכה להמתין ג"ח נתן לה גט צריכה להמתין ג"ח, פי' מיאון דלא שכיח בגדולה לא גזרי' קטנה אטו גדולה אבל גט דמשתכח בגדולה גזרו קטנה אטו גדולה אלא בזנות דזנות בקטנה לא שכיח ולא גזרי' מזנה קטנה אטו גדולה, א"ה גיורת ומשוחררת דשכיחי זנות ליגזרו הוא דאמר כר"י דתנן הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו צריכות להמתין ג"ח דברי ר"י מתיר ליארס ולינשא מדי מ"ט א"ר אשה מזנה משמשת במוך כדי שלא תתעבר א"ל אביי בשלמא גיורת כיון דדעתא לאגיורי מיכשרא נפשה, פי' כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שאל בקדושה שבויה נמי כיון דלא ידעא היכא מטיא מנטרא נפשה, שפחה כיון דשמעה ממרה דבעי לשחררה מנטרא נפשה אלא יוצאה בשן ועין היכי משכחת לה וכ"ת כל דממילא מודה ר"י והתנן אנוסה ומפותה צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד אלא א"ר אשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר, ואידך אמימור לא נתהפכה יפה פי' ושמואל ס"ל כר"י בגיורת ומשוחררת ולאו מטעמי' דאילו ר"י סבר משום דמתהפכא וחשדא פי' אנוסה ומפותה ושמואל לא פטר אלא גירות ומשוחררת הוי משום דידעי ומשמשת במוך אבל אנוסה ומפותה הוה מחייב משום דלא מתהפכה יפה וכיון דקאי שמואל כר"י באנוסה ומפותה הל' כוותי' ולא כר' יוסי וכך פי' גם ר"ח ז"ל אבל רבינו יצחק פסק כר' יוסי דקיי"ל בכל דוכתא ר' יהודה ור' יוסי ה"ל כר' יוסי, ולא היא שהרי שמואל ס"ל כר' יהודה והו"ל כאמוראי:
ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה אסיקנא דה"ק אם הי' כהנות נשואות, לשמולא נפסלו מתרומה דבי נשייהו פי' היום ומחר אם נתאלמנו אי נתגרשו וזרע אין להן מישראל אין חוזרין לתרומת אביהן מפני שנפסלו מבעילה זו ונתחללו אטג דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה כדכתיב והאי לא נתפסה הא נתפסה מותרת אפ"ה נפסלה מן הכהונה דא"ר עמרם הא מילתא א"ל ר"ש ואנהרינהו לעינינו ממתניתן אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה פי' משנה שהבאי ראי' ממנה האי לקמן בהבא על יבמתו:
אמר שמואל כולן צריכות להמתין שלשה חדשים חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה וקטנה בת ישראל בזנות דזנות בקטנה [לא שכיח] אבל קטנה יוצאה בגט או במיתת הבעל צריכה להמתין שלשה חדשים יוצאה במיאון אין צריכה להמתין ג' חדשים ואף על גב דר"י ס"ל אנוסה ומפותה אינה צריכה להמתין ג' חדשים דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר וקי"ל דר' יהודה ור"י הלכה כר"י הכא כיון דקאי שמואל באנוסה ומפותה כוותיה דר' יהודה מסתברא דהלכה כותיה בהא ואע"ג דאמרינן בשלהי פרק אלמנה לכהן גדול בנשואין חששו לזנות לא חששו דמשמע [דהלכה] כר' יוסי לתרומה קא' אבל לא ליוחסין אבל הגיורת ומשוחררת גדולה ס"ל לשמואל דכיון דדעתה לאגיורי מנטרא נפשה בין זרע כשר לזרע פסול כך פרש"י ז"ל והראב"ד פי' דבגיורת ומשוחררת איכא תרי ספיקא ספק זינתה ספק לא זינתה ואת"ל זינתה שמא נתהפכה יפה יפה אבל באנוסה ומפותה ליכא למימר אלא חד ספק ולפום האי טעמא יוצאה במיאון צריכה להמתין ג' חדשים ומאי דאמר שמואל דאמר כר' יוסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ס"ל כוותיה בחדא בגיורת ומשוחררת גדולה ופליג עליה בחדא בבת ישראל ומסתברא דלית הלכתא לא כר' יהודה ולא כר"י אלא כשמואל וזה שלא כדברי הרב ז"ל ואף לדברי הרב אלפס בזנות הוא הלכה כר"א כל מן הנשואין כל הנשים אפי' קטנות ואפילו עקרות ואפילו איילונית לא ינשאו ולא יתארסו דגזרינן הא אטו הא. הא דתנן כהנות פסולות מן התרומה ה"ה לישראלית וה"ה לנשי ישראל דאשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה אלא ה"ק אם היו היו כהניות נשואות לישראל פסולין לתרומה דבי נשייהו:
גמ' הוא דאמר כר' יוסי כו' פרש"י כר' יוסי דלא גזר כו' ומיהו בישראלית גזר " שמואל זנות אטו נשואין שמתעברת ולא סבר כר' יוסי דלא גזר כו' אבל בגיורת לא גזר זנות משום נשואין דאפילו גיורת נשואה כו' עכ"ל באלו הדברים יתיישב פסק ר"ח שפסק לאסור באנוסה ומפותה והרי"ף תמה עליו למה לא פסק באנוסה ומפותה נמי כר"י דאין מקום לתמיה זו דהא שמואל לית ליה כוותיה דר"י באנוסה ומפותה משום גזירת זנות אטו נשואין ובגיורת ליכא למגזר דנשואה גופא שריא כיון דדעתה לאיגיורי מתהפכת כפרש"י גם הרז"ה כתב ליישב פסק ר"ח בדרך הזה אלא שכתב דבנשואין גר וגיורת נמי צריכות להמתין מההיא דפרק החולץ אבל דוחק לשיטתו (א) דאם גזרו זנות אטו נשואין בישראלית למה לא נגזור נמי בגיורת כך זנות אטו נשואין וצ"ל לשיטת רש"י דההיא ברייתא דפרק החולץ אתיא כר' יהודה כמו שכתבו התוספות בתירוץ קמא וק"ל:
[גמרא הוא דאמר כרבי יוסי וכו' מה שמקשה בחידושי הלכות אפי' הרז"ה אם גזרו זנות אטו נשואין בישראל למה לא נגזור נמי בגיורת כך זנות אטו נשואין כו'. אין כאן קושיא דהא כבר כתבו התוספות לעיל בד"ה קטנה כו' וזה לשונו דגדולה גופא כו' ולא אסרי אלא אטו בת ישראל וכו' ולכן אין שייך נמי למיגזר זנות דגיורת אטו נשואין דגיורת וק"ל]:
[תד"ה גיורת כו' דמהא לא הוי משני מידי כו' ויש ליישב דהכי משני הוא דאמר כרבי יוסי דמתיר גיורת וגם מתיר בבת ישראל וכאן דאיכא תנא דמתיר לכתחלה אפי' בבת ישראל לא רצו לגזור גיורת אטו בת ישראל דהוי פלוגתא רחוקה אף אם בזה חילק עם ר' יוסי לענין בת ישראל מ"מ לא רצה למיגזר וכעין זה כתב מהרש"ל לעיל]:
ד"ה אע"פ שמותרת כו' פי' בקונ' טעמא דשמעתין משום בת כהן כי תהיה כו' עכ"ל ואף על גב דהאי קרא בתרומה כתיב לכהונה נמי אסרי לה מק"ו כמ"ש התוספות לקמן כדאית' בפרק אלמנה ולא הוצרך ר"י לראיה מהתם אלא דלא נימא אין מזהירין מן הדין וכתב מהרש"ל אין זה פירוש שלנו ואותו פירוש סבר דלא מרבינן מקרא דכי תהיה אלמנה וגרושה אלא עובד כוכבים כו' עכ"ל וכצ"ל לפירוש ר"י שהוצרך לפרש דפסול לכהונה משום טומאה ודו"ק:
בא"ד לפי פי' ר"י אין פסולה זונה לתרומה מקרא דבת כהן אלא כו' עכ"ל פי' מהרש"ל פירוש זונה היינו הנבעלת לחייבי כריתות דקרא דבת כהן אתיין ללאוין גרידא כו' עכ"ל ולקמן בפרק החולץ בתוספות הכא נמי כו' כתבו בע"א וז"ל ולעיל ספ"ד אחין הביא ר"י דכל הנך דע"י קידושין כו' לא הוי בכלל לאיש זר וזונה דפסולה לתרומה משום דכלליה כו' ע"ש ודו"ק:
גמ' גדולה אבל קטנה בת ישראל כו' אמר רבה מ"ט כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה חוץ כו' ואין חוששת להבחין כו' כצ"ל:
בד"ה אע"פ כו' פי' בקונטרס טעמא בשמעתין כו' כצ"ל. ונ"ב אין זה פי' שלנו ואותו פי' סבר דלא מרבינן מקרא דכי תהיה אלמנה וגרושה אלא עובד כוכבים ועבד שאין להם אלמנות וגירושין בשום מקום וזהו דעת י"מ שהביא רש"י לקמן בפרק אלמנה לכ"ג (יבמות דף ס"ח) אבל אותו פי' בקונטרס סבר דמ"מ חייבי כריתות לא גרע וכלולי בקרא דבת כהן כי תהיה ולשון תהיה לאו דוקא דתפסי קדושין אלא לרבות חייבי לאוין אף דתפסי בהו קדושין פוסלין וק"ל:
בא"ד ולפי פי' ר"י אין פסולה זונה כו'. נ"ב פי' זונה היינו הנבעלת לחייבי כריתות דקרא דבת כהן אתיא ללאוין גרידא וקרא דכי תהיה לעובד כוכבים ועבד לחודה כדפריך ודו"ק:
סליק ארבעה אחין
רש"י ד"ה הוא דאמר כר"י. דלא גזר וכדמפרש טעמא. כצ"ל:
תד"ה אע"פ (בסופו). ולפי פר"י אין פסולה זונה לתרומה כו'. לכאורה תיפסל מונטמאה בתרא דנ"ל מינה איסור תרומה וכמ"ש בסמוך לענין כהונה ונ"ל דמשמע בסוטה (ר"ד כט) דזונה אסורה בתרומה אף בלא קרא דונטמאה ועי' בדבריהם לקמן (מד ב):
גמ' והאמר רב עמרם. הא מילתא כעין זה לקמן דף נח ע"א ב"ב דף יג ע"ב:
שם ואנהרינהו לעיינין. עיין לקמן דף צ ע"ב תד"ה היתה בת ישראל:
בגמרא ומי גזרינן קטנה משום גדולה והתנן: ק"ק דאימא אמתניתן ר' יהודה היא דס"ל בהדיא לקמן (דף מ"ב) דקטנה אינה צריכה להמתין שהרי שמואל כר"מ ס"ל וכמש"כ התוספ' לעיל, ואפשר לומר דהכי קפריך כיון דלעיל (דף ל"ד) אוקמינן מתניתן כר"מ משום דסתם מתניתן ר"מ וכמש"כ הראשונים שם, ולכן א"ש הא דרב הוצרך הכא לתרץ הוראת שעה היתה דרב הוא דאוקי מתניתן לעיל כר"מ אבל ק"ק דמה מקשה אשמואל הא י"ל דשמואל ס"ל כתי' בתרא דלעיל דאוקי מתניתן באיסור בת א' ושפיר מוקי מתניתן לעיל כר' יהודה ולא כר"מ:
שם אי במיאון האמרה שמואל: גם בזה קשה מה שהקשינו ללישנא קמא מה יתורא יש בדברי שמואל שיקשה האמרה ומה שתירצנו שם לא שייך ללישנא בתרא, ולכן לענ"ד מזה ראי' לפי' הר"מ שהביא בתוספ' הרא"ש דהך אבל קטנה ב"י ללישנא בתרא שמואל גופא קאמר:
שם כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה: זהו לשמואל לשיטתו דס"ל לקמן (מ"ב ע"א) טעם דהבחנה כן אבל לרבא דהוי הטעם שמא ייבם אשה אחיו מאמו לכאורה דוחק לומר שתחוש לכך ותנטור נפשה, וצ"ל כיון שתקנו חכמים שצריכה להמתין מטעם זה מסתמא תשמר תקנת חכמים:
שם שמא לא נתהפכה יפה יפה: הא דלא מפרש טעם דר' יהודה גם אליבי' תירוץ רבה י"ל ע"פ מש"כ השיטה מקובצת בשם הרא"ש בכתובות (דף ל"ז) שהקשה מאי פריך מאנוסה ומפותה דלמא איירי בביאה ראשונה דלא שייך הבחנה וטעם דר"י י"ל דגזר בתולה אטו בעולה וכן ל"ל טעמא דר"י שמא לא נתהפכה יפה לימא דטעם דר"י דגזר נתהפך אטו לא נתהפך ותירץ לגירסת הר"י דלא גרס יתירות על בנות ג' שנים לעיל בברייתא דגיורת ושבוי' ושפחה א"כ הברייתא מגדולה איירי ולא שמעינן לר"י דגזר קטנה אטו גדולה לא ניחא לי' ג"כ הכא לומר דטעם דר"י משום גזירה דבתולה אטו בעולה או דמתהפכת אטו אינה מתהפכת מ"ש, ולפ"ז א"ש דלרבה לא צריך לפרש טעם דר"י די"ל דטעמו משום דגזר משמשת במוך אטו שלא במוך אבל אביי דפריך מאנוסה ומפותה וק' כקושית הרא"ש וע"כ צ"ל כתירוצו דלא ס"ל דר' יהודה אית לי' גזירה ולכן פריך שפיר לאביי ואידך דליכא למימר דטעמו משום גזירה כמו לרבה והוצרך לומר שמא לא נתהפכה יפה יפה:
שם ברש"י ד"ה הוא דאמר כר"י. גזר שמואל זנות אטו נשואין: עיין ברשב"א שהביא שיטת הרי"ף דלא ס"ל כן אלא דגם לשמואל לא חיישינן בזנות והביא ראי' דאי שייך גזירה הזה ל"ל להגמרא ליתן טעם לר' יהודה שמא לא נתהפכה יפה יפה לימא דמשום גזירה אוסר ע"ש, ונ"ל שאין מזה קושיא על רש"י שהרי הגמרא צריך ליתן טעם לר' יהודה ג"כ לענין גיורת ושם לא שייך גזירה כיון דאפילו בנשואין מנטרה נפשה כמש"כ רש"י:
בד"ה מנטרה נפשה. ומזומן לה: הוצרך לפרש כן משום דזה ודאי פשיטא שאין שייך לומר כיון שרוצה להתגייר שומרת עצמה מלזנות כדי שלא תתעבר דא"כ ל"ל הך טעמא דמשמשת במוך אע"כ שחוששין שמא יבואו עלי' באונס וא"כ מאי מועיל מוך באנוסה כמו דפריך לקמן על כן הוצרך לפרש שמולכת מוך בהדה ומזומן לה כשתבעל באונס:
בד"ה נפסלו מתרומה. נפקא לן חייבי כריתות: עיין לקמן (דף ס"ח) שהביא רש"י עוד פי' אחר בשם י"מ על הקושיא דואימא ח"כ ולפי פי' זה לפי האמת ח"כ לא פסלי מלאכול בתרומה, ובזה א"ש מש"כ רש"י לעיל (י"ג:) דח"כ לא פסלי מלאכול מתרומה והביא ראי' מסוגיא דלקמן (דף ס"ח) והתוספ' שם הקשו עליו דהרי זונה היא וגם שסתר דברי עצמו, ולפ"ז א"ש דשם פירש אליבי' הפי' די"מ דלקמן ומה שהקשו התוספ' עליו דהרי זונה היא הקשה הוא בעצמו על פי' זה לקמן (דף ס"ח), ואין לתמו' על שרש"י פי' לעיל בסתמא כפי' הי"מ שהקשה עליו שכן מצינו ג"כ בסנהדרין (פ"י.) שכתב רש"י בסתמא שזבה צריכה מים חיים ובנדה (דף ס"ז) ובשבת (דף ס"ה) הביא רש"י כן בשם י"מ והקשה עליו ע"ש:
שם בתוספ' ד"ה חוץ. והא דתניא: לענ"ד י"ל דהך ברייתא איירי מעיקר התקנה שהרי אי לא דתקנו חכמים כן דגיורת צריכה הבחנה לא נסמוך עלי' דמינטרה נפשה דמהיכי תיתי דתעשה כן אי לא משום דתקנו חכמים דצריכה להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לשלא בקדושה ולכן עכ"פ הוצרכה הברייתא להשמיענו דגיורת צריכה הבחנה:
בד"ה כהנות אין. אכתי אית לי' פירכא אחריתי: מזה משמע דס"ל דלעולם לשון כהנת משמע אשת כהן רק דהכא לא הוי ס"ד לומר כן משום קושיא דנשי ישראלים לא, ולענ"ד אי אפשר לומר כן דודאי לשון כהנת משמע אשת כהן ומשמע נמי בת כהן שהרי לקמן (דף ס"ח) דקתני כהנת לוי' וישראלית שם הפי' בת כהן כמבואר שם וכן בהא דתנן כתובות (דף י"ב) אלמנת כהנים הפי' אלמנה בת כהן ע"ש וכנגד זה תנן שם (דף כ"ז) כל כהנות שנמצאו בתוכה ושם הפי' נשי כהנים, ולכן לענ"ד י"ל דודאי לשון כהנת משמע הכי ומשמע הכי רק דהכא קדייק מדלא קתני סתמא ונפסלו מן התרומה דרצה לומר שהיא כהנת דהיינו בת כהן ואשת כהן ולכן פריך הרי דכיון דבאשת כהן איירי וכמש"כ ג"כ רש"י הואיל ואשת כהן היא א"כ הך כהנת מיותר לגמרי ומתרץ דבאמת לא קתני במתניתן רק שהן נשי כהנים אבל ק"ק מאי פריך דלמא מתניתן איירי כפשוטו שהיתה אוכלת עד עתה וע"י החופה נפסלו וע"פ משנה אחרונה דכתובות אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולכן רק אם היא ב"כ שהיתה אוכלת בתרומה עד עתה שייך נפסלו אבל אם היתה ב"י הרי לא אכלה קודם החופה ולא שייך נפסלו ובשלמא אהא דפריך נשי ישראלים לא והאמר וכו' ל"ק דלמא להכי נקט נשי כהנים לאשמעינן דנפסלה מתרומה שהיתה אוכלת עד עתה דז"א דהרי לפי מה דמתרץ נשי כהנים לא איירי בב"כ וא"כ עדיין לא אכלה עד עתה אבל אקושיא דכהנות אין ישראלית לא שפיר יש להקשות כן ולכאורה יש להביא ראי' לזה דניחא לי' לנקוט לשון נפסלו היכי דנפסלו ממש מתכשרן ולא מראוי שלהן בלבד שהרי בהך מתניתן שהבאתי דכל כהנות שנמצאו בתוכן ה"ה ג"כ ישראלית וכמש"כ באמת הרמב"ם (הל' א"ב פ' י"ח) וכתב ה"ה שם דס"ל דכהנות לאו דוקא וכ"כ הר"ן וא"כ ודאי יקשה למה דייק הכא נשי ישראלים לא הרי י"ל ג"כ דלאו דוקא הוא אע"כ דלהכי נקט שם כהנות לאשמעינן דנפסלו מהכשרן של עתה וא"כ גם הכא י"ל כן, שוב ראיתי בש"מ בכתובות שכתב בשם הריטב"א דמה דנקט שם נשי כהנים לאשמעינן רבותא דמפקינן להו מבעליהן ובשם שיטה ישנה כתב דנקט כהנות מפני שבהן תרי פסולי פסול כהונה ופסול גופייהו שנאסרות מלאכול בתרומה ע"ש וא"כ אין ראי' מכאן דשייך לשון נפסל יותר בפסול מהכשר מבפסול מהראוי, אכן אכתי ק"ק מאי פריך ישראלית לא הא ודאי משמע דנקט נפסלו מן התרומה ולא נקט בענין החזרה דאיירי בו שמפרישין ג' חדשים ואם היו כהנות דאסורות לעולם דרצה להשמיענו דזונה פסולה לתרומה ולאפוקי מהנך שיטות דלא פסולה דהא דזונה פסולה לכהונה כתוב בפי' ולא צריך להשמיענו ולכן כיון דרצה להשמיענו דנפסלה מן התרומה ע"כ נקט כהנת דישראלית לא אתי לידי תרומה לעולם דבעודה תחתיו הרי לא אכלה עדיין ועתה פשיטא שלא תאכל אפילו לא פסולה מטעם זונה כיון שאין לה חופה עוד וכיון דאסורה לכהן לא תבא לידי אכילת תרומה לעולם ולכן נקטו כהנת שאכלה עד עתה בתרומה דבי נשי וע"י זנות נפסלה וא"כ דלמא משום הכי נקט כהנת דוקא וצ"ע:
בד"ה אע"פ שמותרת. ולר"י נראה דמבת איש כהן: עיין לקמן (דף ס"ח) שכתב הר"י גופא כמו שכתבו הכא בשם רש"י דמבת איש כהן נפקא ח"כ, אכן לפמש"כ התוספ' לקמן (דף מ"ד) חזר בו הר"י וכפי שיטה זו הם דבריהם גם כאן:
בא"ד. והכי משמע בהבא על יבמתו: לפי מש"כ רש"י הכא וגם לקמן (דף ס"ח) דח"כ מכי תהי' אלמנה וגרושה נפקא מתורצים הב' קושיות שהקשו על הפי' דמאיש זר נפקא דהתם לא בעינן זר מעיקרא וגם ליכא לאו יתירא ללקות עליו דכי תהי' אלמנה וגרושה ליכא לאו:
בא"ד. דכל באונס לא מקרי זונה: ק"ל דא"כ ח"כ שנבעלו באונס מנ"ל דפסולי' לתרומה דמשום זונה ליכא ע"י אונס ומשום לאיש זר ליכא דלא הוי זר מעיקרא ומשום טומאה ליכא דטומאה לא כתיב רק באשת איש שנבעלה ולא בשאר ח"כ, והי' נ"ל ע"פ מה שכתב הרמב"ם (פי"ח מהל' איסורי ביאה הל' ו') דנבעלה מח"כ נעשית זונה אף באונס וע"ש בהרב המגיד שכתב טעם הרמב"ם דרק לענין א"א מחלקינן בין אונס לרצון אבל לא לענין שאר פסולים והביא ראי' ממתניתן דס"פ קמא דכתובות מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה ע"ש, וכן נ"ל ראי' ג"כ ממתניתן נדה (מ"ד:) דאם בא עלי' א' מן הפסולים פסלה מן הכהונה ע"ש והרי פתוי קטנה אונס הוא כמבואר לעיל (ל"ג:) אבל המשנה למלך שם הביא בשם תשובת הרשב"א דגם לענין שאר ח"כ מחלקינן בין אונס לרצון ע"ש, וכן מוכח ג"כ ממה שכתב הרשב"א לקמן (דף ס"ח) והמ"ל לא היו לפניו חדושי הרשב"א, אכן הקשה המ"ל על שיטת הרשב"א שמלבד ראית ה"ה עוד קשה עליו מהסוגיא דלקמן (ס'.) דקאמר ראב"י אנוסת חבירו ומפותת חבירו אם נשא הולד חלל ומפרש רב הונא א"ר טעמא דראב"י משום דסבר כר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה אלמא דאפילו באונס נעשית זונה וכתב המ"ל על זה שזה ראי' שאין עליה תשובה, ולפענ"ד לא הבנתי ראיתו שהרי החלוק שבין אונס לרצון לא מחלקינן אלא ללישנא בתרא דרבא דלקמן (דף נ"ו) אבל ללישנא קמא הרי אמרינן דאפי' באונס האשת איש נעשית זונה ולוקה משום זונה א"כ כש"כ בשאר פסולים והרי לקמן (דף ס') רק רב הונא א"ר מפרש טעמא דראב"י כן וסליק בקושיא אבל רב אשי מפרש בענין אחר ואפילו ברב הונא א"ר גופא משמע שיש ב' לשונות שם, וא"כ שפיר י"ל דהך איכא דאמרי דרב הונא א"ר שם דמפרש טעמא דראב"י כר"א ס"ל כלישנא קמא דרבא דלא מחלק בין אונס לרצון ולישנא בתרא דרבא סובר כרב אשי או כלישנא קמא דרב הונא א"ר שם, וכן אהראי של ה"ה מתנוקת שנאנסה יש להשיב לדעת הרשב"א דהנה זה ודאי דהחלוק שבין אונס לרצון לא שייך רק לענין זונה דבזה יש סברא שלא נקראת זונה אלא אותה שנוטה מדעתה מדרך הטוב לדרך הרע אבל הפסולים דאתו מכי תהי' לאיש זר או מכי תהי' אלמנה וגרושה בזה ודאי אין סברא לחלק בין אונס לרצון, וכן מוכח בפי' מרשב"א (דף ס"ח) שכתב דלכך קאמר הפסול מכי תהי' ולא מטעם זונה דאיירי באונס דלא הוי זונה ע"ש וכיון דהפסולים לכהונה דחיישינן להו שם הם או חייבי לאווין או נו"ע והם אתו מקרא דכי תהי' לאיש זר ומכי תהי' אלמנה וגרושה דפסול כהונה אתיא בק"ו מפסול תרומה כמש"כ התוספ' כאן שפיר אמרינן דאפילו בנאנסה נפסלה, וא"כ לא בלבד שאי משם ראי' נגד הרשב"א אלא אדרבא יש להביא ראי' משם לשיטתו ממה שהקשה בשיטה ישנה הביאו הש"מ שם אהא דקאמר רבי חייא בר אשי א"ר בכתובות (ט"ו.) הלכה כרבי יוסי דמה בכך שרוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי מכ"מ לא תנשא לכהונה מטעם זונה דרב ס"ל כר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה ע"ש שהניח בצ"ע, ולדעת הרשב"א א"ש דמשום זונה לא שייך איסור כיון שנאנסה, אכן באמת נראה שאין מזה ראי' דא"כ תימא על שיטה ישנה שלא תירץ כן כיון שהוא סובר ג"כ דבאונס לא נעשית זונה כמש"כ הש"מ בשמו בריש פרק אלו נערות הביאו גם המשנה למלך הנ"ל, אע"כ שאין מזה ראי' כיון שראית השיטה ישנה הוא מן סוגיא זו דיבמות (דף ס') הנ"ל וסוגיא זו ע"כ לא מחלקת בין אונס לרצון כנ"ל: אבל מכ"מ נ"ל להביא ראי' לדעת הרמב"ם מהא דאמרינן לעיל (דף י"ג) נתייבמו הצרות דח"כ ב"ה פוסלים מן הכהונה ע"ש והרי זה ודאי שאין לך אונס גדול מזה באילו שנתייבמו מפני שהורו להם ב"ש שצריכים להתייבם ואיך נפסלו מן הכהונה ע"י ביאת אונס דח"כ אע"כ דגם ע"י אונס נעשו זונה, והנה על הרשב"א אין קושיא בזה די"ל דס"ל דפסול דח"כ לכהונה לא מטעם זונה הוא אלא מאיש זר נפקא וכשיטת הקונטרוס שהביאו התוספ' כאן שהיא שיטת ר"י דלקמן, א"נ כשיטת רש"י דכאן דמכי תהי' אלמנה וגרושה נפקא וכהונה מק"ו מתרומה וא"כ אין חילוק בח"כ בין אונס לרצון, ומה שחילק הרשב"א הוא דוקא לענין במה שהפסול מטעם זונה, אבל הרמב"ם לשיטתו שכתב (בפ' י"ח הנ"ל הל' ב') שפסול דח"כ הוא מטעם זונה וכן אכי תהי' לאיש זר כתב (בפ"ו מהל' תרומות) דרק ביאה שעושה אותה זונה או חללה מקרי לאיש זר וא"כ אי ס"ד דלענין שאר פסול דזונה מחלקינן בין אונס לרצון שפיר יקשה מהא דבית הלל פוסלים מכהונה כיון דלאו זונה היא ע"י אונס אע"כ הוכיח שפיר דגם ע"י אונס נעשית זונה, והנה ממה שכתבו התוספ' לקמן (נ"ט:) מוכח ג"כ שדעתם כדעת הרמב"ם דאפילו באונס מקרי זונה בשאר פסולים ולכן א"ש שיטתם דהכא: שוב ראיתי שמה שכתב הרשב"א בפשיטות בתשובה הנ"ל דבאונס לא הוי זונה לר' אליעזר נסתפק בזה בחדושיו יבמות (נ"ט:) שכתב שם ב' תירוצים ע"ש, ובאמת גם דבריו בתשובה צ"ע שבתחלה כתב בפשיטות דהוי מצי לתרוצי דאיירי באונס וא"כ לר"א לא הוי זונה באונס ואח"כ כתב דלר"א כל ביאה דשלא לשם אישות זנות אקרי וזה כתירוצו השני ביבמות, גם הריטב"א (שם) כתב בפשיטות כן דלר"א גם באונס הוי זונה, ולפ"ז בלא"ה לק"מ מה שהקשה המשנה למלך הנ"ל מסוגיא (דף ס') אכן לא מבואר בדבריהם איך דעתם לענין אונס דשאר ח"כ ומכ"מ מדכתבו הטעם לר"א דביאה שלא לשם אישות זונה היא משמע דבשאר ח"כ לא הוי זונה באונס: א"ע מצאתי בשער המלך (פי"ח מהל' א"ב) שכתב ג"כ לתרץ קושית המשנה למלך מסוגיא דיבמות (דף ס') כמש"כ בתחלה, גם ראיתי בו שפלוגתת הרמב"ם והרשב"א היא ג"כ פלוגתא בין הבעל המאור והרמב"ן שהבעה"מ הביא ג"כ הראי' ממתניתן דתנוקת והרמב"ן השיב עליו כדברינו הנ"ל, ושמחתי שכוונתי לדעתם, אכן תימא שלא הזכירו ג"כ הראי' ממתניתן דנדה מבאו עלי' א' מכל הפסולים שהבאתי, והנה אף שהרמב"ן השיב שי"ל דהפסול הוא מלאיש זר ולא מטעם זונה מכ"מ ראייתנו לדעת הרמב"ם ממתניתן דנדה ומצרות שנתייבמו וכן הראי' ממתניתן דתנוקת א"ש להרמב"ם לשיטתו כיון דלפי פסקו הנ"ל כל הפסולים דמקרא דלאיש זר נפקא לא מרבינן אלא פסולים שעושין אותן זונה או חללה בביאתן וא"כ אף דמלאיש זר נפקא מכ"מ מוכח דבאונס הוי זונה: ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה בשער המלך (שם) עוד על הרב המגיד שהקשה (בפ"א מהל' א"ב) על הראב"ד כיון שהוא סבר כלישנא בתרא דרבה למה לא השיגו בפי"ח ששם פסק הרמב"ם כלישנא קמא וכרב עמרם, ועל זה תמה השע"ה מה הקשה ה"ה על הראב"ד בזה הא פשיט די"ל דטעמא דרב עמרם מכי תהי' לאיש זר, ועוד הקשה על ה"ה למה הקשה על הראב"ד ולא ג"כ על הרי"ף שפסק ג"כ כלישנא בתרא ואעפ"כ פסק כרב עמרם והניח בצ"ע, ולפ"ז א"ש דודאי על הרי"ף לא יכול ה"ה להקשות דידע ג"כ די"ל כתי' הרמב"ן דטעמא דרב עמרם לפי דעת הרי"ף מכי תהי' לאיש זר אבל על הראב"ד הקשה שפיר למה לא השיג על הרמב"ם כיון דלפי דעת הרמב"ם גם מכי תהי' לאיש זר לא ידעינן אלא כשהיא זונה והרי ללישנא בתרא באונס לא הוי זונה ומדלא השיג הראב"ד על הרמב"ם בהל' תרומות הנ"ל משמע שגם הוא בהא כוותי' ס"ל ועוד דלא שייך תירוץ הרמב"ן לפי שיטת הרמב"ם כיון שכתב מפורש דח"כ מלאו דזונה אתיא, הרי שאין דעתו דמכי תהי' נפקא וגם שם הראב"ד לא השיגו בזה משמע דכוותי' ס"ל ואתי שפיר: והיוצא מזה דלדעת הרמב"ם ובעל המאור והתוספ' אין חלוק בין אונס לרצון לענין זונה רק לענין אשת איש ולדעת הרמב"ן והרשב"א ושיטה ישנה והריטב"א גם לענין שאר פסולים מחלקינן בין אונס לרצון דבאונס לא הוי זונה:
בא"ד. אלא שנאסרה על הבעל: כעין זה כתבו התוספ' גם לעיל (דף ג') דאיסור הבועל תלי באיסור הבעל, ועיין במשנה למלך (הל' סוטה פ"ה) שנסתפק באשת כהן שנאסרה אי אסורה על הבועל והביא הח"מ והב"ש שכתבו שאסורה והמ"ל לא מצא ראי' לזה רק ממשמעות דברי התוספ' דהכא דמשמע רק משום דבאונס לא נאסרה על הבעל לא נאסרה על הבועל הא באשת כהן שנאסרה גם באונס על הבעל נאסרה גם על הבועל, ולענ"ד יש להביא ראי' דלא נאסרה על הבועל ממה דפריך סנהדרין (מ"א.) אלא אשה חבירה דמקטלה לריבר"י היכי משכחת לה ע"ש, ולכאורה מאי קושיא לימא דמשכחת באשת כהן דלא מצי למימר לאוסרה על בעלה באנו דא"כ למה העידו שזינתה ברצון ה"ל לומר שזינתה באונס וע"כ צ"ל דאכתי לא מייתרינן בזה דהא יכולין לומר לאסרה על בועלה באנו ואי ס"ד דבאונס אשת כהן ג"כ נאסרה על הבועל אכתי יקשה כן דלוקמי' באשת כהן דלא יכולין לומר לאסרה על בעלה ובועלה באנו דא"כ ה"ל למימר שזינתה באונס וזה ודאי עדיף ממה שתירץ בגמרא שזינתה וחזרה וזינתה גם זינתה מבועל ראשון או באחד מקרובי' אע"כ מוכח לכאורה דגם אשת כהן באונס מותרת לבועל, אכן באמת יש להשיב על זה שאין מכאן קושיא על הח"מ וב"ש ע"פ מש"כ המהרש"א שם שא"ל דאיירי שמת הבעל דאכתי יכולין לומר להפסידה כתובתה באנו ע"ש, ולפ"ז גם באשת כהן ליכא לאוקמי' דאכתי יכולים לומר להפסידה בכתובתה באנו וא"ש:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא ל"א אמרי לה כו': כולן צריכות להמתין חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה פי' רש"י ז"ל דכל הגדולות ישראלית צריכות להמתין בין בזנות בין בנישואין משום דגזרינן זנות אטו נישואין חוץ מגיורת ומשוחררת דאפי' נשואה נמי אינה צריכה להמתין משום דמתהפכת כיון דדעתה לאיגיורי. ולפ"ז י"ל דשמואל כר' יוסי בחדא דבזנות ליכא חשש דהמתנה מפני שמתהפכת אלא דבזנות דישראלית גדולה גזרינן משום נשואה דזנות דגדולה שכיחא ואיכא למיגזר ולא ס"ל כאידך דר' יוסי דמתיר אפילו אנוסה ומפותה. וכן הוא שיטת הגאונים שפסקו כר' יהודה באנוסה ומפותה. אבל הרשב"א ז"ל כתב דלא נראה לו כן כיון דבגיורת ומשוחררת לא גזרינן משום דמתהפכות כש"כ דליכא למיגזר באנוסה ומפותה ישראלית. ודבריו ז"ל צריך ביאור דמש"כ לפירוש רש"י ז"ל דמש"ה מחמיר שמואל באנוסה משום דהכל זרע כשר הוא ואינה מתהפכת יפה. מפירוש רש"י שלפנינו לא נראה כן אלא הטעם דזנות דגדולה שכיח וגזרינן אטו נשואה. אבל בגיורת ומשוחררת ליכא למיגזר. וכ"ת ליגזר גיורת נשואה אטו נשואה ישראלית. יש לומר דגיורת אטו ישראלית לא גזרינן או משום דגיורת לא שכיחא. וכן צ"ל לשיטת הרז"ה ז"ל דס"ל דגיורת נשואה דצריכה להמתין ואפ"ה בזנות לא גזרו. והיינו משום דגיורת לא שכיחא והרז"ה ז"ל כתב דבהבחנה דגיורת לא החמירו כ"כ כמו בישראלית ע"ש. ועיי' מהרש"א ז"ל:
אבל הרי"ף ז"ל פסק גם באנוסה ומפותה כר' יוסי דאין צריכה להמתין. וכתב הרשב"א ז"ל לישב הא דשמואל דאמר חוץ מגיורת ומשוחררת דמשמע אבל גדולה ישראלית צריכה להמתין היינו בנישואין דגיורת ומשוחררת אפי' מן הנישואין אין צריכ' להמתין כיון דדעתה לאיגיורי. ולא הבנתי דא"כ מאי קאמר הש"ס אבל קטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין משום דזנות דקטנה לא שכיחא הא בגדולה נמי לא גזרינן בזנות ולמה ליה למימר דזנות דקטנה לא שכיחא וע"כ צ"ל דאתי למעוטי קטנה בזנות דא"כ למאי קאמר כלל חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה לימא סתמא חוץ מגיורת ומשוחררת אלא ע"כ לאורויי אתי דבישראלית נמי לא נאסר אלא גדולה. וע"כ היינו בזנות. וי"ל דהש"ס הוא דמסיק הכי קודם שהביא פלוגתא דר' יוסי דמתיר באנוסה אבל למסקנא י"ל דשמואל ס"ל לגמרי כר' יוסי. והא דקאמר חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה היא גופא אתי לאשמעינן דאפילו גדולה מותרת ואפי' בנישואין. אלא דא"כ ללישנא קמא נמי דילמא הא גופא קמ"ל דגיורת בימים הקדמונים קטנה מותרת ומאי פריך האמרה שמואל חדא זימנא. וי"ל דזה לא צריכה דגיורת קטנה מותרת אפילו על ידי נישואין דליכא למ"ד דצריכה להמתין. וכרוב ספרים דלא גרסי יתירות על בנות שלש כו':
ולפ"ז יש לומר דשמואל נמי בזנות קאמר דגיורת בימים הקדמונים אין צריכה להמתין וקמ"ל דאפי' גיורת בימים הקדמונים דשכיחא בה זנות יותר מישראלית מכל מקום אין צריכה להמתין מפני שמתהפכת וכל שכן אנוסה ישראלית. וכן משמע מפשט לשון הרמב"ם ז"ל דבאנוסה ישראלית פסק כר' יוסי דאין צריכה להמתין ובגיורת ומשוחררת כתב דצריכה להמתין. והה"מ ז"ל כתב לפרש דגיורת בימים הקדמונים נשואה קאמר דצריכה להמתין כי היכי דלא תיקשי מר' יוסי דס"ל דאין צריכה להמתין אלא דא"כ הדק"ל מהא דשמואל דאמר בגיורת בימים הקדמונים אין צריכה להמתין אבל ישראלית צריכה להמתין וע"כ היינו בזנות וא"כ אמאי לא פסק כוותיה דשמואל. וי"ל משום דבירושלמי פרק החולץ איתא בשם ר' בא דאנוסה אינה צריכה להמתין משום הכי פסק כוותיה דבתראה הוא לגבי שמואל. ועוד דאפשר לומר דשמואל נמי מודה דאנוסה ישראלית אין צריכה להמתין ושמואל רבותא קמ"ל דאפילו גיורת ומשוחררת גדולה דוודאי הם בחזקת בעולות אפ"ה אין צריכות להמתין ועיי' בספר ישועות יעקב בסי' י"ג מש"כ לישב דעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו כר"י. ודבריו מבולבלין ואין להם פירוש ע"ש:
ובדין גיורת ומשוחררת לדעת הרמב"ם ז"ל דחוק מאוד פי' של הרב המגיד ז"ל שפי' דמיירי דווקא בנשואה תחילה דהוי ליה לפרש ועוד מדכתב סתמא דיפת תואר צריכה להמתין ג' חדשים ופי' הה"מ ז"ל דמיירי ג"כ בנשואה. בהל' מלכים לא משמע כן דשם וודאי היה צריך לפרש דחיוב המתנה הוא דווקא בנשואה. ועוד דאסמכוה התם אקרא ובכתה את אביה ירח ימים. הן אמת דלפי מש"כ התוס' ז"ל דביוצאת בשן ועין מודה ר' יוסי לא איצטריך למימר דיפ"ת מיירי בנשואה דבלא"ה לא שייכא התם טעמא דמתהפכת דהא לא ידעה שתשבה. אבל בלא"ה אין נראה לחלק בגיורת ושפחה בימים הקדמונים בין נשואה לפנויה דהא פנויה נמי בחזקת בעולה היא. אלא משום דדעתה לאיגיורי מתהפכת ומנטרה נפשה כדי להבחין כו'. א"כ בנשואה נמי נימא הכי כיון דדעתה לאיגיורי כו' ודווקא היכא דמתגיירת עם בעלה הוא דאפ"ל דלא מנטרא נפשה כמו שכתבו התוס' ז"ל אבל אם היא עצמה מתגיירת מאי נ"מ אם נשואה היא או לא. ע"כ היה נראה דפסק בזה כר' יהודה דצריכה להמתין והא דיפת תואר מסייע ליה ואיתא בספרי דר"ע הכי ס"ל. ועוד נראה מדברי הירושלמי דטעמא דר' יהודה הוא משום גזירה אטו בת ישראל דיותר מסתבר להצריך הבחנה אחרי גירות כדי להבחין בין זרע שנזרע כו'. דאיתא בירושלמי שם פ' החולץ הגיורת בימים הקדמונים והשבוי' והשפחה כו' צריכות להמתין כו' דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אין צריכות להמתין ובדמי' ר' יהודה אומר מטמא מעל"ע ור' יוסי אומר די' שעתה ואמר רבי נראין דברי ר' יהודה בדמים ודברי ר' יוסי בוולד. ולכאורה מה ענין זה לזה אלא ש"מ דהטעם משום גזירה הוא אי לא תצטרך הבחנה יאמרו בישראלית ג"כ דאין צריכה. וכן בדמים הטעם משום גזירה דאם נאמר די' שעתה יאמרו בבת ישראל ג"כ שאינו מטמאה מעל"ע וא"כ אינו דומה גיורת ושפחה לאנוסה ישראלית. ושפיר י"ל דאנוסה אין צריכה להמתין וגיורת ומשוחררת היתה צריכה להמתין ועדיין צ"ע. ולפי הנ"ל אין ראיה מהא דלא הזכיר שמואל שבויה דמודה בה דצריכה להמתין כמו שכתב הרא"ש ז"ל. אלא אדרבה שבויה לא הוצרך להזכיר דהוי כאנוסה ישראלית דישראלית אפי' זונה מיוחדת אין צריכה להמתין כמו שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל וכן המזנה ע"ש. ובגיורת ומשוחררת הוא דקמ"ל רבותא דאין צריכות להמתין אע"ג דברצון עבדה. וכל שכן למש"כ הרשב"א ז"ל בשיטת הרי"ף ז"ל דבנשואה איירי דוודאי אין ראיה מהא דלא הזכיר שבויה. ועיין בח"מ ז"ל שנראה כמסתפק בגר וגיורת קטנה אי צריכה להמתין. ולפמ"ש לעיל אין כאן ספק דוודאי אין צריכה להמתין דבהך גיורת ומשוחררת דאיירי שמואל בהאי לישנא דמתיר אפי' נשואה גדולה לדברי הרי"ף ה"נ ללישנא קמא דמתיר בקטנה אפי' בנשואה:
ודרך אגב יש לדקדק בפלוגתא דר' יהודה ור"י בדמים במאי פליגי דבשבויה ושפחה בלא"ה מטמא מעל"ע דהא מטמאות בנדה כישראלית וע"כ בגיורת בימים הקדמונים לחוד הוא דפליגי וכדאיתא בתוספתא פ"א דנדה ועי' בק"ע שכתב דר' יוסי פליג וס"ל דשפחה לא מטמאה בנדה ולא מצינו מאן דפליג בהא. אלא דבגיורת בימים הקדמונים נמי ליכא נ"מ דהא בלא"ה קודם גירותה מטמאה כזבי' דעובדי כוכבים הרי הן כזבין ומש"כ הק"ע דנ"מ לענין לשרוף תרומה וקדשים הוא תמוה דהא בטומאת מעל"ע נמי לא שרפינן כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' משכב ומושב ואולי יש לפרש דפליגי אם היה לה ווסת בגיותה ובראיה ראשונה בגירותה פליגי ר"י אומר דמטמאה מעל"ע דהוי כאין לה ווסת דלא אזלי בתר ווסתות שהיו לה בגיותה. ור' יוסי ס"ל דדי' שעתה כיון שיש לה וסת. ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר האי דינא וצ"ע. שוב ראיתי דברייתא זו הובאה בפ' אלו נערות ועי' פירש"י ז"ל שם. ובירושלמי בפירקין מייתי ג"כ הא דר' בא דאנוסה אין צריכה להמתין. ופריך עלה ממתניתין דמפרישין אותם ג' חדשים. ומשני שאני הכא משום תיקון הולד. ופי' הק"ע משום דאיכא הכא חשש ממזרות ויש לפרש גם כן כמו שכתב הרי"ף ז"ל דהכא שייך תיקון הולד דלאו לזנות נתכוונה. ולמאן דאמר אנוסה אסורה משמע דאין חילוק בין עקרה וזקינה ודווקא קטנה היא דאמר שמואל דלא גזרו בה בזנות. וא"כ מאי פריך הש"ס לעיל והא אינה מתעברת מביאה ראשונה. ומאי נ"מ הא מ"מ צריכה הפרשה כמו אנוסה דעלמא אפילו אינה ראויה לילד. וצ"ל דהכא לא היו מפרישין אותם בדיעבד משום גזירה לחוד. ועיין בדברי הרמ"א ז"ל מה שכתב אשה שנאנסה תחת בעלה צריכה להמתין ובמה שכתבו האחרונים ז"ל ויפה כתב בעל ישועות יעקב בזה בדברי הא"ז ע"ש:
הדרן עלך פרק ד' אחין בס"ד
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה אעפ"י שמותרת לבעלה וכו' ואומר ר"י דההוא קרא דלא נתפשה וכו' עיין מה שכתב גאון עזנו הרב משנה למלך פ"ב מהלכות סוטה דין י"ב ומה שעמדתי על דבריו ז"ל בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סי' י"א אות ד' בס"ד:
(לה א תוספות) ד"ה אע"פ וכו' דסברא היא דלא נאסרה וכו'.—כן מוכח בכתובות ט ע"א, וכ"ש בריטב"א שם, אבל לא כן היא דעת הירושלמי סוטה פ"ה סוף ה"א [כ ע"א], דהכי איתא שם, בין שהוא שוגג והיא מזידה ובין שהיא שוגגת והוא מזיד אסורה לבועל (וע"ש).
סימן כח
בדין המתנת שלשה חדשים מלינשא בגיורת ומשוחררת.
דף ל"ה. לישנא אחרינא אמרי לה אמר שמואל כולן צריכות להמתין שלשה חדשים חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה, אבל קטנה בת ישראל אין צריכה להמתין שלשה חדשים, במאי אי במיאון האמר שמואל חדא זימנא, ואי בגט הא קאמר שמואל דבעיא, דאמר שמואל מיאנה בו אין צריכה להמתין ג' חדשים נתן לה גט צריכה להמתין ג' חדשים, אלא בזנות, וזנות בקטנה לא שכיח, גיורת ומשוחררת דשכיחה בהו זנות לגזור, הוא דאמר כר' יוסי, דתניא הגיורת והשבוי' והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר לארוס ולנשא מיד ע"כ.
והנה הרמב"ם בפי"א מהלכות גירושין הלכה כ"א כ"ב כתב ז"ל, שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה ממתינין תשעים יום, ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן תשעים יום כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה כו', וכן המזנה אין צריכה להמתין מפני שמשמרת עצמה שלא תתעבר וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין עכ"ל, וכתב ע"ז המ"מ, דהא דאמר הרמב"ם בשפחה וגיורת שצריכות להמתין מיירו בנשואות לבעליהן, הא לאו הכי אין צריכות להמתין, שאע"פ שהמה בחזקת מזנות, אשה מזנה משמרת עצמה שלא תתעבר וכר' יוסי דאמר הכי, והכרח הוא שהוא סובר כן, דכשאינן נשואות פלוגתא הוא דר' יהודה ור' יוסי וכן נחלקו באנוסה ומפותה, דר' יהודה אומר צריכות להמתין שלשה חדשים ור' יוסי מתיר מיד, ואחר שרבינו פוסק באנוסה בת ישראל כדעת הלכות כמ"ש למטה בבאור, דכל בזנות לא גזרינן, ודאי שהלכה כר' יוסי כל שאין נשואות, שהרי בפירוש פסק שמואל שם הלכה כר' יוסי ללישנא בתרא כו'.
אכן מרן הב"י באה"ע סימן י"ג כתב ז"ל, ויש לתמוה שאם זה הי' דעת הרמב"ם, הו"ל לכתוב דין שפחה וגיורת בשאין נשואות ויפסוק כר' יוסי דאין צריכות להמתין, ולכן נראה שאפשר לומר דאע"ג דפסק הרמב"ם כר' יוסי באנוסה ומפותה, מ"מ בגיורת ומשוחררת לא פסק כותי' אלא כר' יהודה דאמר צריכות להמתין, וטעמי, מדתניא בפרק החולץ, גר וגיורת צריכות להמתין ג' חדשים, וההיא בפשטא כר' יהודה אתיא עכ"ל הב"י, והקשה על דברי הב"י, הדרישה וכן המשנה למלך, דהא הביא ברייתא דגר וגיורת, ושם ע"כ מיירי שנתגיירה עם בעלה ונעשו גיורים, דאם מיירי באינן נשואות גר למה נקט, הא גר אין צריך להמתין, ע"כ דנקט גר ואשתו שנתגיירו, וא"כ איך מביא מזה הב"י ראי' לאינן נשואות.
א) והנראה לישב, דהנה לקמן דף מ"ב איתא, אלמא תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומנקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית, גזירה שמא תעשה עוברה סנדל, אי הכי דידי' נמי, אי למאן דאמר במוך במוך, אי למאן דאמר מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו, הכא נמי אי למאן דאמר במוך במוך אי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו, אלא משום דחסה, אי הכי דידי' נמי חייס עלוי, הכא נמי חייס עלוי', אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דלמא איעברא ומעכר חלבה וקטלה לי' כו'.
אכן הרמב"ם כתב בפי"א מהלכות גירושין הלכה כ"ה ז"ל, וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו אעפ"י שהזרע ידוע למי היא מעוברת, שמא יזיק הולד בשעת תשמיש, שאינו מקפיד על בן חבירו, ומניקה שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשתתעבר עכ"ל הרמב"ם, וכבר תמה הכ"מ על דברי הרמב"ם, כיון דבגמ' דחי טעם דדחסא, וקאמר הטעם דלא ישא מעוברת משום דסתם מעוברת למניקה קיימא, א"כ למה שבק הרמב"ם טעם זה ונקט הטעם דנדחה בגמ', וכמובן מה שכתב הכ"מ דהרמב"ם לא גרס אלא, והי' יכול לדחות דעל בן חבירו אינו חייס, אלא דאהדר לי' לפי דעתו, עכ"פ תמוה מאין להרמב"ם לומר כן נגד דעת המקשה, וגם קשה למה לן טעם אחר כיון דסתם מעוברת למניקה קיימא, א"כ הא ממילא אסור לישא מעוברת מפני האיסור של אחר כן כשתהי' מניקה.
והנראה לי, דהנה התוס' שם בדף מ"ב כתבו בד"ה סתם מעוברת ז"ל, רבינו שמשון זקנו של רשב"א הי' אומר דגרושה מנקת מותרת להנשא משום דלא משעבדא להניק כדאמרינן בפרק אעפ"י נתגרשה אינה כופה, ואין נראה לר"ת דהא למאי דהוי בעי לומר דטעמא משום סנדל או משום דחסא לא הי' חילוק בין אלמנה לגרושה, וה"ה להאי טעמא, דאינו חוזר בו אלא מהטעם בלבד, ועוד אלמנה גופה אי אמרה איני נזונית ואיני עושה אי תבעה כתובתה לא משעבדא, וכן פוסק בשאלתות דרב אחא דל"ש גרושה ול"ש אלמנה עכ"ל התוס'.
והנה הנו"ב סימן י"ד כתב דגם הר"ש לא התיר אלא בגרושה מטעם כיון שהאב קיים הוא יטפל עם בנו למסמס לו ביעה וחלבא אם לא ימצא מינקת, אבל באלמנה שאבי הולד אינו קיים, אף היכא דלא משתעבדא (כגון שהכניסה נדן רב וכדומה) ג"כ אסורה, דאל"כ קשה על הר"ש מהא דכתובות דף ס' דאמר רב נחמן בר יצחק, הן הן דברי ב"ש, הרי דגם לב"ש אסורה מינקת שתנשא, והרי לבית שמאי שום אשה אינה משועבדת להניק עכ"ד הנו"ב.
אכן דברי הנו"ב תמוהים, דהרי באה"ע סימן י"ג סעיף י"ד ז"ל המחבר, זה שאמרנו בגרושה (דאסורה להנשא) יש מי שאומר דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה, אבל קודם הזמן לא, דהא אי בעי לא תניק כלל ואפילו בשכר, ויש מי שאומר דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין כ"ד חודש, ומשמע מדבריו דה"ה לגרושה עכ"ד המחבר הרי דלדעה הראשונה דס"ל אם גרושה קודם הזמן שהולד הכיר אותה מותרת להנשא, גם באשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקתו תהי' מותרת, והרי הכא אין לו אב ומי ימסמס לו בעיא וחלבא, ע"כ דלדעה דס"ל דבגרושה אם נתגרשה קודם שהכיר הולד אותה דאז לא משעבדא להניק ולאו מניקת חבירו היא, אף אם מת האב קודם שחפצה להנשא מותרת להנשא.
ומה שהקשה הנו"ב מהא דב"ש ג"כ אוסר למינקת להנשא, אף דלב"ש אין כופין להניק את בנה, נראה לי, דהנה על מה שהקשה ר"ת כיון דלטעמא דסנדל או דחסה הרי מעוברת אף בגרושה אסורא להנשא, וא"כ הא במסקנא ג"כ אף בגרושה אסורה, דלא הדר בו אלא מהטעם אבל לא מהלכה, הנה לפי טעם הרמב"ם דמעוברת אסורה להנשא משום דחסא, א"כ בודאי לענין מעוברת אסורא להנשא בין בגרושה בין באלמנה, דהרי לטעמא דדחסא אין חילוק, ולא קשה הא דקאמר מעוברת אף גרושה לא תנשא, ומינקת דוקא אלמנה לא תנשא, והא בברייתא לא חילק, אכן לדברי הר"ש החילוק איתא בברייתא גופא, דהנה מעוברת אף אם היא גרושה מבעלה נקראת מעוברת חבירו שהרי הולד של חבירו של זה שרוצה לישא אותה ואם ידחוס יזיק ולד של חבירו, ודוקא אלמנה נקראת מניקת של חבירו שהיא מחויבת להניק את בנו של בעלה המת, אבל גרושה שאינה מחויבת להניק, אף אם מניקה איננה מניקת של חבירו, ולפי זה הרמב"ם מפרש דלא גרסינן בגמ' אלא, כמו שכתב הכ"מ דלא גרסינן אלא, הרמב"ם מפרש דבמעוברת האיסור משום דחסא. ומשני על הא דפריך דחברי' נמי חייס, משום דסתם מעוברת למניקה קיימא והוא אינו רוצה שאשתו תהי' מנוקה ומשו"ה לא ישמור עצמו בשעת תשמיש (שוב הראו לי שגם הנו"ב מפרש כן ב"ה שכיונתי), ומניקה הטעם דאסור לישא משום דמעכר חלבא, וכיון שהיא מניקת חבירו היינו אלמנה דמשועבדת לו, אסור לישא אותה שהיא מינקת חבירו. אבל אשה שמת בעלה והניחה מעוברת ובעוד שהיתה מעוברת תבעה להנשא שאז אבדה מזונות וממילא אין מעשה ידי' לבעלה ולא ליורשיו אז איננה מחויבת להניק את בנה, וא"כ לא מקריא מינקת חבירו, וכדמוכח מהמחבר שהבאנו דלדעה ראשונה אף באלמנה מותרת, א"כ ברורים דברי הרמב"ם דמפרש דבגמ' אמר טעם לאיסור מעוברת משום דחסא ולא קאמר משום טעמא דמעוברת למינקה קיימא בלחוד, דהא האיסור שאסרו רבנן הוא דוקא במינקת חבירו ומעוברת אם תבעה להנשא לא הויא כלל מינקת חבירו, משו"ה איצטריך לטעמא דדחסא.
ב) ומה שהקשה ר"ת הא כל אלמנה תוכל לפטור עצמה מהשעבוד, יש לתרץ נהי דאלמנה תוכל לפטור עצמה היכא דתובעת כתובתה או רוצה להנשא או אומרת איני נזונית, אבל כל זמן שלא פטרה עצמה והיא נזונית מנכסי בעלה שהניח להיורשים, וכנגד זה הנחיל להם זכות שיש לו עלי' מעשה ידי', מה שהיא מניקה הוא מטעם השעבוד, ומשו"ה גזרו שלא ישא מינקת חבירו כדי שלא יגרום נזק להולד, שתסלק השעבוד שיש עלי' להניק אותו מכח שנתחייבה להאב, אבל בגרושה הלא לא תסלק השעבוד, שאין עלי' שעבוד כלל, אלא שהיא מינקת מרצונה בכה"ג לא גזרו חכז"ל, אחרי שע"י מעשיו אין גורם להזיק שעבוד.
והנה במניקה מה שסוברים ב"ש שאין עלי' חיוב להניק בנה, לכאורה קשה כיון דבית שמאי מודים שמחויבת למעשה ידי', ומעשה ידי' לאו דוקא בידי', אלא בכל גופה מה שעושה משועבדת לבעלה, כדמוכח בכתובות ס"ו, דאף אם מחממת בצים בגופה, לבעלה, וא"כ אמאי סברי בית שמאי דאין כופה להניק את בנה, ועכצ"ל דס"ל לב"ש דצערא דגופא לא זכה בעלה, וכיון שאין רוצה להניק האי שיש לה צערא דגופא, ע"כ סברי בית שמאי דאם אמרה איני רוצה להניק בע"כ שיש לה צער מהנקה, ובית הלל סברי דכל הנשים רוצות להניק ואדרבה מרחמה, א"כ אמרינן שאין זה צער, ומה שאינה רוצה להניק אפשר שהיא רוצה להקניטו וכדומה. נמצא דהיכא דלא אמרה אינני מניקה, שאז בודאי היא ככל הנשים שאין לה צער מההנקה לבנה, ואדרבה עונג הוא לה, אז היא משועבדת להניק אף לב"ש, ככל מעשה ידי' שהוא משועבדת בגופה ובידי' מה שזה דרך כל הנשים, וא"כ אף לב"ש אסור לישא מינקת חבירו שהיא מניקה ולא אמרה שזה צער לה, ובאופן זה היא מניקת חבירו, ואסור אף לב"ש לגרום שתפטור עצמה משעבוד זה.
והנה בגמ' כתובות איתא, ת"ר נתנה בנה למינקת גמלתו או מת מותרת לינשא מיד, רב פפא ורב הונא ברי' דר' יהושע סבור למיעבד עובדה כהא מתניתא אמרה להו ההיא סבתא בדידי הוה עובדא ואסר לי רב נחמן, איני, והא רב נחמן שרא להו לדבי ריש גלותא, שאני בי ריש גלותא דלא הדרו בהו, אמר להו רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אבי' או שהי' לה כעס בבית בעלה או שהי' בעלה חבוש בבית האסורין או שהלך בעלה למדינת הים או שהי' בעלה זקן או חולה או שהיתה עקרה וזקנה אילונית וקטנה והמפלת לאחר מיתת בעלה ושאינה ראוי' לילד כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ, ר' יוסי מתיר לארס ולהנשא מיד, ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו, אמרו לי' לאו אדעתין, והלכתא מת מותר, גמלתו אסור עכ"ל הגמ', והנה האלפס והרמב"ם השמיטו הא דשרא רב נחמן לדבי ריש גלותא, וכבר תמהו על זה, ובשלמא על האלפס תרצו משום דאין שכיח בזמן הזה אנשים שיהי' להם ממשלה כריש גלותא, אבל על הרמב"ם שמביא על דברים שאינן נוהגים בזמן הזה ואף דיני מלך הביא, תמהו אמאי השמיט זה.
ונראה לי, דהנה תוס' בד"ה ואמר רב נחמן כתבו ז"ל, אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה וגמלתו אטו לא גמלתו, דא"כ היכא שרא רב נחמן לבי ריש גלותא, אלא י"ל דגזרינן במת שמא תהרגנו, ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה, וגמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק עכ"ל התוס', וכתב ע"ז בהגהת מהרב רנשבורג, דבשאלתות פ' וירא סימן י"ג בד"ה ברם כו' מטעם גזירה זו אטו זו, וצריך לישב קושית התוס' אליבא דהשאלתות עכ"ל, ונראה לי, דהנה הא דאמר בגמ', שאני ריש גלותא דלא הדרי בהו, פירש"י, מניקה שפסקה להניק בניהם יראה לחזור בה לפי שבני אדם מאוימים הם, אכן בתוס' רי"ד פירש, וכן מצאתי בשאלתות הנ"ל, שאני דבי ריש גלותא כיון דיהבי בניהו למניקה לא הדרי בהו לאנוקי, ולכאורה הדברים תמוהים.
לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש הא דרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע סברי למעיבד כהא מתניתא, מיירי בנתנה בנה למינקת, וכדמוכח מהא דפריך, והא רב נחמן שרא לדבי ריש גלותא, ומשני שאני ריש גלותא דלא הדרי בהו, והנה הב"י באה"ע סימן י"ג הביא בשם תשובת גאון, שכל זמן שלא עבר שלשה חדשים מעת שפסקה מלהניק עוד אפשר שיוחזר חלבה, לפי זה אפשר לחלק בין נתנה למניקה, לגמלתו, או מת, דבנתנה להניק הבן הוא יונק והיא גם היא קודם שעברו ג' חדשים עדיין תוכל להניק ונקראת מינקת ברוב נשים, אם לא במפונקות שבהם תופסק החלב תיכף, אבל שאר נשים יש שאינן פוסקות מלהניק, אך אם עבר זמן עד שלשה חדשים כמובא בב"י בשם תשובת הגאון, אכן אם גמלה את הולד או שמת, כבר אינה מינקת, ורבנן הא גזרו במניקת אבל לא בשאינה מינקת, ולפי זה הא דאמר רב פפי לרב הונא ברי' דרב יהושע ורב פפא ואתון לא תסברוה, ממתניתא דעקרה וזקנה ואילונית דגזרינן לדין דגמלתו או מת, דהתם גזרו רבנן שאשה שנתאלמנה או נתגרשה לא תנשא עד אחר שלשה חדשים, ולא חילקו אף אם אין ראוי' לילד, אבל הכא רבנן גזרו במינקת ולא בשאינה מינקת, ואין זה שייך לדין דר"מ, ועכצ"ל כן, דאל"כ קשה הא בדין דשלשה חדשים הלא אף במפלת אחר מיתת בעלה צריכה להמתין, וא"כ אמאי אמרינן הכא דהלכתא מת מותר, עכצ"ל כדברינו, דהיכא דמת או גמלתו איננה מינקת, והא דבגמלתו אסורה להנשא היא גזירה חדשה, גמלתו שמא תגמול, ומת שמא תהרגנו, אבל בנתנה בנה למינקת שאז עוד תוכל להניק אז היא עדנה מינקת, וא"כ מביא רב פפי ראי' דבמינקת גזרינן נתנה בנה למניקה אטו לא נתנה כיון שהיא עדנה מניקה, ומשו"ה רב נחמן שרא לדבי ריש גלותא אף דרב נחמן סבר הלכה כר"מ בגזרותיו. משום דבי ריש גלותא דמפונקים המה, אם פסקו מלינק שוב אי אפשר להם לינק, ודרכם שיצטמקו שדיהם תיכף, א"כ אינהו לא מינקת נינהו והך גזירה שמא תגמול בשביל להנשא לא ס"ל לרב נחמן משו"ה התיר להם, נמצא דלמסקנא דאמרינן גמלתו אסור דחיישינן שמא תגמול אין הלכה כרב נחמן, דאף לדבי ריש גלותא אסור, נהי דלא הויא מינקת דהא אינהו לא הדרי לאנוקי, אבל הא אסרו רבנן משום שמא תגמול את בנה, נמצא דלא קשה אמאי השמיטו האלפס והרמב"ם האי דינא דשרא רב נחמן לדבי ריש גלותא, דהרי למסקנא דקאמר והלכתא גמלתו אסור משום שמא תגמול, אין הלכה כרב נחמן, דהא שמא תגמול בשביל להנשא שייך אף בדבי ריש גלותא, עכ"פ להלכה סבר שמואל דגזרינן הא אטו הא, דלא כר' יוסי דס"ל דלא גזרינן.
ג) והנה שמואל אמר דגיורת ומשוחררת אין צריכה להמתין, בזנות צריכה להמתין, ודוקא קטנה אינה צריכה להמתין, וקאמר בגמ' הוא דאמר כר' יוסי, ופרש"י, דשמואל גזר זנות אטו נשואין. והנה לקמן בגמ' אמר רבה מ"ט דר' יוסי קסבר אשה מזנה משמשת במוך שלא תתעבר, א"ל אביי בשלמא גיורת כיון דדעתה לאגיורי מנטרה נפשה כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה שבוי', ושפחה, דשמעה ממרהו ומשמרי נפשיהו, אלא יוצאת בשן ועין היכי משכחת לה, וכי תימא כל ממילא מודה ר' יוסי והתנן אנוסה ומפותה צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה, ר' יוסי מתיר לארס ולנשא מיד, אלא אמר אביי אשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר, ואידך חיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה.
הרי שיש שני טעמים בדין דאשה משמרת בזנות שלא תתעבר והנה מדקאמר ואידך שמא לא נתהפכה יפה, הרי דגם ר' יהודה הי' סובר דאשה מזנה רוצה שלא תתעבר, אלא דאין מועיל מה שנתהפכה, ואם נימא דגזר ר' יהודה זנות אטו נשואין, למה לומר לאביי ואידך חיישינן שמא לא נתהפכה יפה, ע"כ דסבר אביי דזנות אטו נשואין לא גזרינן, דזנות בישראל לא שכיחא, ותקנת רבנן היתה בנשואין, וא"כ בזנות היכא דלא שכיח ואין חששא לא גזרינן, ורק טעמא דר' יהודה דשמא לא נתהפכה יפה, אכן על הא דמשמשת במוך אי אפשר לומר דשמא אין מועיל, דהרי ג' נשים משמשות במוך, הרי דעל תקנת שישמש במוך אין לחשוש, והנה כיון דגיורת ושפחה כיון דדעתם לאגיורי הא אפשר להו לשמש במוך, ורק בזנות הא אי אפשר לשמש במוך, וע"כ סובר הרמב"ם דטעמא דשמואל דאמר דגם בזנות צריכה להמתין, דבזה ס"ל לשמואל דבזנות בגדולה חיישינן שמא לא נתהפכה יפה כר' יהודה, ולא מטעם דגזר זנות אטו נשואין, ופריך גיורת ומשוחררת דשכיחא בהו זנות אף דיש סברא דמינטרא נפשיהו ולא מזנות, אבל כיון דהם מאלה דשכיח בהו, לגזור אטו נשואי בת ישראל, ומשני הוא דאמר כר' יוסי דלא גזר, דהרי ר' יוסי מתיר לארס ולנשא בגיורת, ומשמע דאף בנשואה מתיר, ואף דשמואל הא סבר הלכה כר"מ בגזרותיו, ע"כ דבזה לגזור כותית אטו בת ישראל לא גזר אבל זנות אטו נשואין גזר, והנה גיורת ומשוחררת אף בנשואה כיון דדעתה לאגיורי מנטרה נפשה ומשמשת במוך כמו שפירש"י בד"ה הוא דאמר כר' יוסי, וא"כ אם נסבור כר' יוסי וכפי שאמר שמואל דלא גזרינן כותית אטו בת ישראל, א"כ אף בנשואה אליבא דר' יוסי לא גזרינן.
וא"כ הרי הב"י מדייק מברייתא דסתמא כר' יהודה היינו ברייתא דגר וגיורת שנתגיירו צריכות להמתין שלשה חדשים, אף דמיירי בנשואה, אכן הא אף בנשואה ג"כ כיון דדעתה לאגיורא הא מנטר נפשה כדי להבחין ובודאי משמשת במוך, ע"כ דהך ברייתא אתיא כר' יהודה דגזר גם הביאה שהיתה בעודה כותית גזרינן אטו בת ישראל, וכיון דגזר א"כ אף בנתגיירה ולא היתה נשואה ג"כ גזר, שהרי דוקא בישראל לא שכיחא זנות, והרמב"ם מפרש הא דאמר בגמ' גיורת ומשוחררת לגזור, הכונה לגזור אטו בת ישראל, היינו אף דאמרינן דמסתמא מנטרה נפשה, אבל כיון שהיא כותית או שפחה דשכיח בהו זנות, א"כ לגזור, ומשני הוא דאמר כר' יוסי דלא גזר, אבל הרמב"ם פסק כברייתא דגר וגיורת צריכות להמתין הרי דגזר אף בכותית, והא דפסק דבזנות לא גזר בישראל, דלא כשמואל, דזה מוכח מדאמר אביי דטעמא דר' יהודה באנוסה משום דלא נתהפכה יפה, ולא קאמר משום דגזרינן, ע"כ דזנות אטו נשואין לא גזרינן בישראל, משום דזנות בישראל לא שכיחא.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
וגזרו רבנן קטנה וכו'. וגבי גיורת קטנה לא גזור משום דלא שכיחא: מכלל דהואי. בתמיה וכי מעשה כזה אירע בימי חכמים והא שנים שקידשו קתני ולא תני מעשה: אלא כהוראת שעה היתה. ולא היתה דלא גזרינן בה מ''ט חילוף לא שכיח: חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה. מדקתני בהאי חוץ גדולה מכלל דצריכות להמתין דקאמר בגדולות קמיירי: גיורת ומשוחררת גדולה דשכיחא בהו זנות לגזור. שימתינו כדי להבחין בין זרע שנזרע שלא בקדושה לזרע שנזרע בקדושה: הוא דאמר כרבי יוסי. דלא גזר דמפרש טעמא דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר ומיהו בישראלית גזר שמואל זנות אטו נשואין שמתעברת ולא סבר כר' יוסי דלא גזר בהו כדאמר לקמן באנוסה ומפותה אבל בגיורת לא גזור זנות שבנכרית משום נשואין דבנכרית דאפילו גיורת נשואה כיון דדעתה לאיגיורי מתהפכת נמי כדי להבחין בין זרע קדושה לזרע שלא בקדושה כדלקמן: מנטרא נפשה. וממטיא מוך בהדה ומזומן לה: אלא יוצאה בשן ועין. דלא הות ידעת מעיקרא דעתידה להשתחרר לא מיטרחא ומזדהרא לאתויי מוך בהדה: אנוסה ומפותה. ישראלית והרי אונס ממילא הוא ואין לה מוך: מתהפכת. ואף יוצאה בשן ועין נמי ליכא השתא למפרך דכיון דהיפוך קל הוא לה ואין בו טורח מתהפכת היא דכל אשה מזנה אינה רוצה להתעבר: כהנות. בנות כהנים: ישראלית לא. בתמיה הואיל ואשת כהן היא אפילו בת ישראל נמי אסורה לבעלה כהן: נשי כהנים. אם בעליהן כהנים נפסלו להן דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה: נשי ישראלים לא. בתמיה וכי אם בעליהם של אלו ישראלים מי לא מיפסלו נמי לכהונה שאם ימותו אלו לא ינשאו לכהנים: והאמר רב עמרם כו' ואנהרינהו לעיינין ממתניתין. כלומר הביא לנו ראיה ממשנתנו ואותה משנה לקמן בהבא על יבמתו (דף נו.): אשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה. מוהיא לא נתפשה (במדבר ה) הא נתפשה מותרת אפ''ה פסולה לכהונה אם ימות בעלה: אם היו כהנות. בנות כהנים ואפילו נשואות לישראל דלא מהני האי זנות לאסרן לבעליהן: נפסלו מתרומה דבי נשייהו. שאם ימות בעלה וזרע אין לה אינה שבה אל בית אביה כנעוריה דפסיל לה האי זנות כדתניא לקמן באלמנה לכהן גדול (דף סח.) כהנת לויה וישראלית שבא עליה גר עמוני כו' ויליף טעמא מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ואע''ג דמותבינן ואימא נבעלה לפסול חייבי כריתות ומשנינן כי תהיה כתיב הנך דאית בהו הוייה אלמא זנות דחייבי כריתות לא פסיל מאכילת תרומה הא הדר מייתינא התם קרא אחרינא כי תהיה אלמנה וגרושה למעוטי כותי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה ומההוא קרא נמי נפקא לן חייבי כריתות דהא אין לו אלמנות וגירושין בה ומעיקרא פרכינן הכי ואימא חייבי כריתות ולא חייבי לאוין:
חוץ מגיורת ושפחה משוחררת גדולה. והא דתניא בהחולץ (לקמן דף מב.) לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין שלשה חדשים כר' יהודה אתיא דחייש שמא לא נתהפכה יפה יפה א''נ אפילו כרבי יוסי וה''ק לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין אם ידוע שנבעלה ולא נתהפכה ועוד אר''י דיש לחלק דלא מינטרא נפשה כלל כשמתגיירת עם בעלה כיון שכל הזרע מאותו איש ואין חוששת להבחין בין זרע שנזרע מבעלה זה בקדושה לשלא נזרע בקדושה: גיורת ומשוחררת דשכיחא לגזור. פירוש לגזור שיהיו צריכות להמתין ולא לגזור אטו בת ישראל קאמר דמהא לא הוה משני מידי: אשה מזנה מתהפכת. וכן גיורת ומשוחררת כיון דדעתה לאיגיורי אבל יוצאה בשן ועין מודה בה רבי יוסי: כהנות אין ישראלית לא. ובכתובות (דף נא.) גבי הא דתנן ובכהנת אהדרינתיך למדינתיך לא דייק הכי אלא דוקא הכא משום דכי משני אימא נשי כהנים אכתי אית ליה פירכא אחריתי נשי כהנים אין נשי ישראלים לא: אע''פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה. פי' בקונט' טעמא דשמעתין משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר ולר''י נראה דמבת איש כהן לא שמעינן אשת איש וכל חייבי כריתות הנאסרות ע''י קדושין משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא והכי משמע בהבא על יבמתו (לקמן דף נו:) דקאמר רבא אשת כהן שנאנסה ובא עליה לוקה משום זונה ומשום טומאה ואי מבת כהן כי תהיה לאיש זר שמעינן נמי אשת איש א''כ יהא לוקה נמי מהאי קרא דלכהונה נמי אסורות מק''ו דלקמן בפרק אלמנה (דף סח: ושם) דלא חשיב לה התם אזהרה מן הדין אלא גילוי מלתא בעלמא הוא וה''נ משמע כן קצת מדקאמר אף על פי שמותרת לבעלה פסולה לכהונה ואי פסולה מקרא דבת כהן פשיטא דאין לחלק בין אונס לרצון ואי היא גופה אתא לאשמועינן דשייך קרא דבת כהן בחייבי כריתות דע''י קדושין כיון דשייך בהו ממזרות אע''ג דלא הוי זר אצלה מעיקרא אם כן לישמעינן הכי בהדיא וממילא ידענו דלא שייך בהאי קרא לפלוגי בין אונס לרצון באשת איש טפי מבשאר [פסולי כהונה] אלא לר''י נראה דפסולה מן הכהונה מטעם טומאה וזונה כדאמר בהבא על יבמתו (לקמן דף נו: ושם) וללישנא דאמר התם דכל באונס לא מיקריא זונה פסולה לכהונה משום טומאה גרידא ומיהו קשה לר''י כיון דלא כתיב טומאה אאשת ישראל שנבעלה באונס דכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת אם כן אמאי פסולה לכהונה דבכלל איסור טומאה הוי בעל ובועל ותרומה וגם כהונה וכי שרי לבעלה תשתרי נמי לכהונה ואמר ר''י דההוא קרא דלא נתפשה לא מיירי אלא בטומאה דבעל גרידא דנטמאה קמא אית לן לאוקמי לבעל ולענין בעל שרי אונס בישראל אבל ונטמאה בתרא דנפקא לן מינה איסור תרומה וכהונה לא מפליג בה בין אונס לרצון בין אשת כהן לאשת ישראל ויש לאסור בכל ענין דכיון דאשכחן באשת כהן דאפילו באונס אסורה אין לנו לחלק בין אונס לרצון לענין תרומה וכהונה אפילו באשת ישראל ומיהו גבי בועל אע''ג דלא כתיב ביה לא נתפשה יש לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל דסברא הוא דלא נאסרה על הבועל אלא כשנאסרה על הבעל ולפי פר''י אין פסולה זונה לתרומה מקרא דבת כהן אלא שמא מטעם דכלליה קרא בהדי חללה פסולה לתרומה כמו חללה ובפרק החולץ (לקמן דף מד: ד"ה הכא) כתב ר"י מזה