דף מג - א
וכי רבי לא שנאה כמשנה סתומה, לפי שלא רצה להכריע כך להלכה - רבי חייא, שהוא תלמידו של רבי, מנין לו שכך היא ההלכה עד שסתמה בברייתא ללא מחלוקת!?
אמר ליה רבי נחום לרבי אבהו: והא תנן במסכת כלים [יג ח]:
כלי טמא שבטל ממנו שם כלי אינו מטמא עוד.
מסרק של פשתן, שעשוי לסירוק הפשתן, שניטלו שיניו, ונשתיירו בו שתים שינים, יש עדיין שימוש בשתי השינים שנותרו בו כדי לסרוק בו את הפשתן, והן טמאות.
ואם נשארה במסרק שן אחת בלבד, המחוברת למסרק, שאין בה כל שימוש של כלי - הרי היא טהורה.
וכולן, כל השינים שניטלו מהמסרק, כשהן אחת אחת בפני עצמן, ואינן תחובות במסרק, ויש בהן שימוש של כלי, כגון לנקר בהן את פי הנר מהלכלוך המצטבר בו, הרי הן טמאות.
ואם היה המסרק של צמר, שהיה עשוי לסירוק צמר, שניטלו שיניו אחת מבינתים, שמכל שלש שינים סמוכות, ניטלה השן האמצעית מתוך שתי השינים אשר משני צידיה - טהור המסרק, לפי שאינו ראוי עוד לסרוק בו את הצמר.
נשתיירו בו במסרק הצמר ג' שינים במקום אחד - טמא.
ואם היתה השן החיצונה הרחבה של המסרק אחת מהן, משלש השינים שנשתיירו במסרק - הרי הוא טהור, לפי שהשן החיצונה הרחבה אינה ראויה לסרוק בה.
ניטלו ב' שינים ועשאן למלקט, למלקחיים - טמאות.
ניטלה שן אחת, והתקינה לנר, לנקר בה את הלכלוך המצטבר בפה הנר, או למיתוח, לפרוש בגד למותחו, שתוקעים בו סיכות או שינים חדות, הרי היא טמאה.
וקיימא לן, דאין הלכה כאותה משנה, למרות שהיא סתם משנה!?
אמר ליה רבי אבהו: בר מינה דההיא! הבא ראיה ממקום אחר, חוץ ממשנה זו!
שאין ממשנה זו ראיה, היות דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: משנה זו - אינה משנה!
מאי טעמא היא אינה משנה?
אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אידי בריה דרב איקא: משום דקשיא במשנה זו רישא לסיפא.
דקתני ברישא של המשנה הזאת: מסרק של צמר שניטלו שיניו אחת מבינתים - טהור.
הא נשתיירו בו שתים שינים במקום אחד - טמא.
והדר תני בהמשך המשנה: נשתיירו בו ג' שינים - טמא.
ויש לדייק: דוקא אם נשתיירו במסרק ג' שינים, אין, רק אז הוא טמא.
אבל אם נשארו בו שתים שינים סמוכות הוא לא טמא.
ונמצא שהסיפא סותרת את הרישא, וכיון שהיא משנה שיש לתקנה, היא אינה משנה להביא ממנה ראיה.
ופרכינן: ומאי קושיא היא מהרישא לסיפא?
דלמא, אולי יתכן לחלק, ולומר:
הא, ששנינו במשנה שאם יש שתי שינים סמוכות ראוי לסרק במסרק שכזה, מדובר בשינים הנמצאות בגווייתא, במרכז המזרק, מול בית היד של המסרק, הנמצא במרכז המסרק, וכך יכול הסורק לסרוק באמצעות שתי שינים סמוכות שנותרו במסרק.
ואילו הא ששנינו שצריך שלש שינים סמוכות, הוא בשינים הנמצאות בברייתא, בצד, לכיוון של ראש המסרק, ואינם מכוונות מול בית היד של המסרק, וקשה לסרוק עמהן, ולכן רק אם נשארו שם שלש שינים סמוכות, יש תועלת במסרק הזה.
אלא מהכא יש לנו לומר שמשנה זו אינה משנה:
דקתני בה: וכולן שניטלו אחת אחת בפני עצמן - טמאות.
ואע"ג דלא התקינה את השן לשימוש אחר, עדיין היא טמאה, שלא בטל מעליה שם כלי.
ומאידך, אימא סיפא: היתה שן אחת שניטלה, והתקינה לנר או למיתוח - טמאה.
ומוכח מכאן, שרק אם התקינה, לשן שניטלה, לשימוש אחר, אין, רק אז היא ממשיכה להקרא כלי והיא טמאה.
אבל אם לא התקינה לשימוש אחר, היא לא ממשיכה לטמא, לפי שבטל מעליה שם כלי.
והרי המשנה סותרת עצמה, ולכן אינה משנה.
אמר אביי: ומאי קושיא היא זאת?
דלמא יש לחלק בין המקרים, ולומר:
הא שאין השן צריכה תיקון כדי להמשיך ולטמא, מדובר שנוטל לשינים בקתייהו, יחד עם חלק מקת העץ של המסרק, כך שיש לשן בית יד לאחיזה בקת העץ, ויש לה שימוש גם אם לא התקינה לשימוש אחר.
הא שהשן צריכה תיקון לשימוש אחר, מדובר כשנוטל לשינים כשלעצמן, בלא קתייהו, שאז אם לא מתקינן לשימוש אחר, אין להן שימוש של כלי.
וכמו כן אמר רב פפא לתרץ, על ידי חילוק נוסף: ומאי קושיא?
ודלמא, הא בשן קטינתא, קטנה, שאם לא התקינה לשימוש אחר אין לה שימוש ואינה כלי.
הא באלימתא, שן עבות, שאינה צריכה תיקון, ואפילו אינו מתקין לה בית יד היא ראויה לשימוש כמות שהיא.
ומתרצת הגמרא: אלא, לכן אין פוסקים הלכה כאותה משנה, על אף שהיא כן משנה:
משום דמסיימי בה דווקני, המדקדקים בלשון המשנה מסיימים בה: זו דברי רבי שמעון. אבל חכמים חולקים עליו.
ואם כן, אין זו סתם משנה, ולכן אין הלכה כמותה.
שלח רבי חייא בר אבין שתי הלכות:
א. מארסין תוך ג', כי אין צורך בהבחנה לאירוסין, וכן ראיתי את מנהג החכמים, שעושים מעשה לארס תוך שלשה חדשים.
ב. וכן [וכך] היה רבי אלעזר מלמדנו משום רבי חנינא הגדול כיצד למנות את שלשת החדשים להבחנה, להתיר נישואין:
רובו של החודש הראשון, ורובו של החודש השלישי, והחודש האמצעי שלם.
אמימר שרא התיר ליארס ביום התשעים.
אמר ליה רב אשי לאמימר: והא רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: צריכה להמתין ג' חדשים, חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו!?
ומשנינן: ההוא - לענין המתנה של מינקת, איתמר!
דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: צריכה להמתין כ"ד חודש, חוץ מיום שנולד בו, וחוץ מיום שנתארסה בו.
אבל בהמתנת שלשה חדשים של הבחנה, מותר כבר ביום התשעים עצמו.
ופרכינן: והא ההוא דעבד סעודת אירוסין ביום תשעים, ואפסדיה רבא לסעודתיה! משום שאסור לארס ביום התשעים, אלא רק ביום התשעים ואחד.
ומשנינן: ההיא - סעודת נשואין הואי.
והלכתא: מינקת צריכה להמתין כ"ד חודש מלאים, חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו.
וכל אשה, שאינה מינקת, צריכה להמתין ג' חדשים מלאים, חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו.
שנינו במשמה: בי יוסי אומר כל הנשים יתארסו, חוץ מן האלמנה, מפני האיבול.
אמר רב חסדא: יש לנו לתמוה על דברי רבי יוסי, שהרי קל וחומר הוא:
ומה במקום שאסור לכבס מחמת אבלות, בשבוע שחל בו תשעה באב, בכל זאת מותר ליארס בו, היות ואירוסין אינם נחשבים לשמחה.
מקום שמותר לכבס, בתוך שלשים לאבלות - אינו דין שמותר ליארס אז!
ומבארת הגמרא: מאי היא?
דתנן: שבת שבוע שחל תשעה באב בתוכה - אסור לספר ולכבס.
וביום חמישי מותר, מפני כבוד השבת.
ותניא: קודם הזמן הזה, קודם לתשעה באב [והניחה עתה הגמרא שמדובר בשבוע שחל בו תשעה באב], העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע.
ומארסין, אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין.
ומכח דברי המשנה זאת, טען רב חסדא כנגד דברי רבי יוסי, שיש לדרוש בקל וחומר מהאבלות על חורבן הבית, שיהיה מותר לארס תוך שלשים.
ומשנינן כי תניא [תנן] ההיא משנה, שמותר לארס קודם תשעה באב, אין זה מדובר בשבוע שחל בו אב, שאסור לכבס בו, כי בשבוע זה אסור גם לארס בו.
אלא בקודם דקודם. בשבוע שלפני השבוע שחל בו אב, שמותר לארס בו, ואז מותר גם לכבס בו.
ובטל הקל וחומר של רב חסדא.
אמר רבא, והרי "קודם דקודם" שבוע שחל בו תשעה באב, נמי יש לדרוש ממנו קל וחומר:
ומה במקום שאסור לישא וליתן - מותר ליארס.
תוך שלשים, שהוא מקום שמותר לישא וליתן - אינו דין שמותר ליארס!
ומשנינן: לא תימא דרבי יוסי אומר: כל הנשים יתארסו.
אלא אימא: כל הנשים ינשאו, חוץ מן האלמנה, מפני האיבול, לפי שיש שמחה בנישואין, ובזמן האיבול היא אסורה בשמחה.
בגמרא א"ל והא אנן מסרק של פשתן: לכאורה אין קושיא זו שייך אהא דר' אבו' דאכל מקום שאמר ר"י הלכה כסתם משנה הי' יכול להקשות כן וי"ל דבלא הך דר' אבו' לא הי' ק' לו דסבר דלמא בברייתא פליגי תנאי בהך דין שנשנה במשנה סתם ואף שהוא לא ידע מהברייתא הא אין אמורא צריך לידע הברייתות כמבואר בכמה מקומות בש"ס (ועיין במהרש"א ס"פ אלו קשרים) אבל השתא דא"ל ר' אבו' דסתם במתניתן ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם פריך דגם אי פליגי תנאי בברייתא ה"ל לפסוק כסתם מתניתן:
שם ג' אין ב' לא: לא מדיוקא הי' צריך להקשות דהא בפירוש קתני היתה החצונה א' מהן טהור אף שנשארו שתים בלא החצונה אלא שזה דרך הש"ס בכמה מקומות דניחא לי' להקשות מרישא מדיוקא מלהקשות מסיפא דבפירוש, ובזה א"ש ג"כ למה לא מתרץ כדרך הש"ס כשמקשה מדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא הא שתים במקום א' נעשה כג' במ"א וטמא:
שם דלמא הא בגווייתא: וא"כ הא דקתני גבי מסרק של פשתן ונשתיירו בו שתים טמאות הוא אפילו בברייתא דאי בגוויתא דוקא אפילו של צמר טמאות ומ"ש של צמר מפשתן דחלוק להו בתרתי בבי גם משמע דבשל פשתן אפילו רחוקות השנים זו מזו טמאות דהא ל"ק נשתיירו שתים במקום א' כמו דקתני גבי צמר ג' במקום א', אכן צ"ע שלא יהי' להדבר שיעור וכי ס"ד כשרחוקים השנים הרבה זה מזה שיהיו ראוין עדיין למלאכתן:
שם משום דמסיימי בה דווקני זו דברי ר"ש: הרמב"ם (פי"א מהל' כלים) פסק כמשנה זו ותמה עליו הכס"מ שהרי מסקינן הכא דאין הלכה כמשנה זו גם הקשה עוד עליו דהך חילוק דרב פפא שבין קטינתא לאלימתא הביא הרמב"ם בפסקו והחילוק דסתם גמרא שבין גווייתא לברייתא השמיט והניח בצ"ע, גם קשיא עוד שהרמב"ם הביא כל דיני המשנה בלשון המשנה ממש למה השמיט הך דמסרק של צמר שנטלו שיניו א' מבנתים טהור, ונ"ל דדעת הרמב"ם כיון דקתני סתמא זו דברי ר"ש ולא פירש מה דעת רבנן בזה לפסוק כמותם וודאי אי הוי פליגי אעיקר דינא דמתניתן לא הוי שתיק הש"ס מלפרשו ולכן סבר דבכל עיקר דיני דמתניתן גם רבנן מודו רק מה דמשמע מדיוקא דמתניתן ושיצא לנו דין חדש מהם בזה אמרינן דרק ר"ש שנה משנה זו כן ולא רבנן ולכן מה דקתני בפי' במתניתן דבשל פשתן שתים טמאות ובשל צמר שלש דוקא דזה הוא עיקר דין מתניתן בזה ודאי שוו רבנן ור"ש ולכן פסקינן כן אבל מה שמשמע מדיוקא דניטל א' מבנתים טהור הא שתים טמא ובזה צריך לחלק בין גוייתא לברייתא זה רק ר"ש קתני לה ולא רבנן אבל מה שתירצו אביי ורב פפא הוא לפרש לשון המשנה ולכן הך חילוק פסק הרמב"ם גם הביא מתניתן כולה ולא השמיט רק הך דניטל א' מבנתים דזה דברי ר"ש הוי ועל זה אמרינן בגמרא דאין הלכה כמשנה זו פי' כמו שהיא כתובה לפנינו:
שם מארסין תוך ג': ק"ק וכי פליג אר"י דחזר בו לעיל מהא דאחר הלכה כרבי יוסי מכח מתניתא דכרמא ומזה לכאורה ראי' לפי' רש"י דהכא דר' יוסי מתיר ארוסות לנשא וא"כ מה דאמר ר"י הלכה כר"י הוא לענין לנשא ומזה חזר ממתניתא דכרמא די"ל דכולן צריכין להמתין היינו לענין לנשא דוקא שהוא כר"מ דמתניתא דרדופה דכבר כתבו התוספ' לעיל דיש לפרש דלענין נשואין דוקא קאמר אבל לענין אירוסין י"ל דגם ר"י ס"ל הלכה כרבי יוסי:
שם רובו של ראשון ורובו של שלישי: מדקאמר וכן הי' נראה לכאורה דגם מה שמלמדנו רבי אלעזר הוא רק לענין ארוסין אבל לענין נשואין לכ"ע ג"ח שלמים בעינן, אכן ממש"כ המהרש"א בנדה (דף ט') נראה שדעתו דלענין נשואין קאמר ר"א ופליג על סומכוס דבעי ג"ח שלמים וכן הוא מפורש בירושלמי דסוגין והמהרש"א שהביא מב"ר הי' יכול להביא ראי' מירושלמי זה: ובמה שכתבתי בזה א"ש ג"כ מה דקשיא לכאורה כיון דר"ח הגדול התיר אפילו לענין נישואין למה נקט רבי חייא בר אבין דוקא מארסין תוך ג' כיון שהביא ראי' מהא דר"ח הגדול, אכן לפי הנ"ל י"ל דודאי דאף דר"ח התיר אפילו לענין נישואין מכ"מ בהא לא סבר רבי חיי' כוותי' אלא כחכמים דכרמא דכולן צריכין להמתין ג' חדשים דמשמע שלמין והיינו דגזרינן אם נתיר ע"י ב' רובא וחדש שלם דהיינו ס"ב יום יטעה ויאמר מה לי ס"ב יום בתרי רובא או בחד רובא ויתיר לינשא כשמת הבעל בה' לחדש ניסן בז' לחדש סיון ויהיה חשש מעוברת בזה אבל לענין אירוסין סבר דלא גזרינן כיון דאירוסין גופא לא הוי רק מטעם אטו נישואין ה"ל גזירה לגזירה:
שם והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו: ק"ק מאי פריך לאמימר דלמא אמימר לא התיר רק ביום תשעים חוץ מיום המיתה וכיון דבג' חדשים עכ"פ הוי אחד חסר דג' מלאי' לא שכיחי א"כ לא הוי רק פ"ט יום ושפיר הותר גם לרב ושמואל ליום צ' דהוי ג"ח חוץ מיום שנתארסה, ונ"ל דאיתא בירושלמי בשמעתין רב אסי אמר תשעים יום שלמין שמואל אמר הן ועבוריהן עכ"ל, ופי' המפרש בדברי שמואל ב' פירושים הא' דהני ג"ח צריכים להיות עם עבוריהן דהיינו כל חדש שלשים יום והיינו דרב אסי א"נ סגי בפ"ט יום קאמר דג' חדשים מלאים לא שכיח ופליג ארב אסי, והשתא יש להוכיח כפירושו הראשון דהן ועבוריהן דקאמר שמואל היינו דתשעים יום שלמים בעינן ולכן פריך שפיר לאמימר מרב ושמואל דע"כ הני ג"ח חוץ מיום שנתארסה דקאמרו היינו ליום צ"א:
שם מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר לארוס: ק"ק לפי מה דאמרינן בתענית (י"ב:) עברו אלו ולא נענו ממעטין במו"מ בבנין ובנטיעה באירוסין ובנשואין ע"ש וספור וכבוס לא אסור א"כ לימא אהאי ק"ו דהני ימים שאחר תענית של גשמים יוכיחו דאסורים באירוסין ומותרין בספור וכבוס וא"ל דלא שייך למימר הני ימים ליוכיח דמה להני שכן אסורים במו"מ משא"כ לשלשים של אבל שמותרין במו"מ דא"כ לא מכבוס ה"ל למיעבד קל וחומר אלא ממו"מ כמו דעביד באמת לבסוף דהרי מכבוס פריכא הוא ועוד ק' אדמקשי' ק"ו הכא לר' יוסי לקשי' לכ"ע דיהי' מותר לארוס בימים אלו בק"ו מכבוס, ואולי י"ל דמהני ימים אין לעשות יוכיח ולא למילף ק"ו דבהם אין הטעם משום אבלות אלא משום נדוי כדאמרינן במתניתן שם כבני אדם הנזופים למקום ואף דלענין יחיד אין חלוק בין מנודה לאבל דגם מנודה אסור בספור וכבוס מכ"מ י"ל דהני קילי לענין כבוס וספור כיון דרבים הם וגם אינם מנודים גמורים ואף דאמרינן שם (דף י"ד) ויושבים כאבלים מכ"מ לא הטעם משום אבילות אלא משום נדוי אבל אין להשיב על קושיתנו דאירוסין דקתני התם היינו סעודת אירוסין וכדפרשינן גם אירוסין דקודם דקודם בסוגיא דלקמן דא"כ יקשה על הפוסקים דאסרי אירוסין ממש ג"כ:
שם ברש"י ד"ה אלימתא. ואינם צריכות בית יד: עיין בכלים (פי"ג) בר"ש ורא"ש שפירשו פי' א' בזה דבאלימתא שראוי לכתוב בו כמחט של סקאים לא צריך תיקון אבל בקטינתא שלא ראוי לכתוב רק לנר ולמתוח וזה צריך תיקון, אכן לשני הפירושים ק"ק דהל"ל הא באלימתא הא בקטינתא כיון דהך דפשתן איירי באלימתא והך קתני ברישא וכדרך הש"ס בכ"מ להקדים המוקדם למוקדם וכמו דמקדים גם בשמעתין באוקמתות דהא בגווייתא וכן דהא בקתייהו המוקדם למוקדם, ולולא פירושם הי' נ"ל לפרש הא בקטינתא דהנך דפשתן איירי שהם דקים וראוים לנר ולמתוח בלא תקון אבל הנך דצמר איירי שהם עבים וצריכים תקון וחתוך לעשותם דקים להיות ראוים לנר ולמתוח:
שם בתוספ' ד"ה במקום שמותר לכבס. אליבי' דר' יוסי קיימי דשרי תספורת באבל: ק"ק כיון דתספורת באבל מקרא ילפינן במ"ק (י"ד:) מדקאמר לי' רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דשאר אבלים ופרעו ושם (י"ט:) ילפינן דהך יפרעו הוא ל' יום פרע פרע מנזיר וא"כ ר"י הנך קראי היאך מוקי' לי', ונ"ל דהנה הרמב"ם (פ"ו מהל' אבל) כתב דאיסור תספורת דל' יום הוא מדברי סופרים והראב"ד שם השיגו שהרי ילפינן גז"ש פרע פרע מנזיר, והנראה לענ"ד בדעת הרמב"ם דלכאורה ק' אהא דילפינן איסור תספורת מראשיכם אל תפרעו הרי בסנהדרין (ספ"ב) אמרינן דכהן הדיוט מגלח אחת לשלשים יום ויליף מפרע לא ישלחו דהכי קאמר קרא פרע להוו דהיינו שלשים יום אבל טפי לא ישלחו ע"ש וא"כ מה שנאמר ראשיכם אל תפרעו הוא ג"כ יותר משלשים לא אבל שלשים מותר כמו בכל כהן הדיוט ואיך ילפינן אבל מדיוקא דאסור לספר ל' יום וצ"ל דהכי דרשינן כיון דאמרינן בסנהדרין (שם) אי כתיב לא ישלחו פרע אז משמע דלא יהי' פרע אלא יגלח קודם ל' וא"כ הכא דכתיב ראשיכם אל תפרעו הכי משמע שיגלח קודם שיהי' פרע דהיינו קודם ל' ומזה ילפינן שפיר דגבי אבל צריך פרע של ל': אכן לפ"ז ק' מנ"ל לילף מדהוצרך הכתוב לאסור לבני אהרן שלא לפרע מכלל דשאר אבל צריך לפרע דלמא לכך צריך לאסור משום דשאר כהן הדיוט צריך פרע של ל' כדילפינן מקרא דיחזקאל וזה ודאי קודם יחזקאל הי' הלכה למשה מסיני דעד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא ודאי גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכי' אקרא כדאמרינן בסנהדרין (שם) וא"ל דהיא גופא דייקינן מ"ט אסור לבני אהרן כיון דשאר כהנים צריכים פרע ג"כ אלא ע"כ שלא יהי' נראין כאבלים ומזה מוכח דאבל אסור בתספורת דא"כ מטעמא דקרא ילפינן והרי אנן לא פסקינן כר"ש דדריש טעמא דקרא, וצ"ל דהענין כך דהרמב"ם (פ"ה מהל' אבל) כתב די"א דברים באבל דיום ראשון הם דאורייתא ובשאר ימים דרבנן והביא הדרשות לי"א דברים שם ע"ש, והנה הרוב דברים ילפינן מפסוקים של נביאים ע"ש וזה ודאי יקשה איך ילפינן מזה דדאורייתא כגון איסור סיכה דילפינן משמן אל תסוכי שצוה יואב לאשה חכמה, אכן י"ל כיון דעיקר הדין שצריך להתאבל אבל ביום הראשון הוא דאורייתא כמש"כ הרמב"ם (ריש ה' אבל) א"כ סמכו רבנן אקראי מה שמצינו שדרכו באבל שהוא בכלל מה שצוה התורה להתאבל וכיון שסברא עכ"פ איכא שהזהירה התורה לב"א לשלח פרע שלא יראו שמפני אבל עשו כן שפיר ילפינן מזה דאבל אסור בתספורת דלא שייך בזה דלא דרשינן טעמא דקרא דלא העיקר הדין ילפינן באבל מכח טעם זה דעיקר הדין ילפינן באבל מואכלתי חטאת היום כמו שאר דיני אבל ודרשה זו דאל תפרע אינו רק על דרך אסמכתא דגם זה בכלל אבל, אכן כל זה ביום ראשון שהוא דאורייתא לדעת הרמב"ם אבל תוך שלשים דכל דיני אבלות הם רק דרבנן אין שייך לילף מפרע פרע שהוא דאורייתא דא"כ הוי דרשינן טעמא דקרא ולכן שפיר כתב הרמב"ם דתספורת תוך ל' הוא דרבנן, ולפ"ז גם על ר' יוסי לא קשה כנ"ל איך אפשר דתספורת מותר תוך ל' הא מקרא ילפינן דע"פ דברינו לא מוכח מקרא מידי: ועוד י"ל לישב דעת הרמב"ם וגם קושיתנו לר' יוסי ע"פ מש"כ הריטב"א במ"ק (י"ד:) וז"ל ויש שואלין ומנא לן דאסור תספורת ל' יום והלא מבני אהרן למדנו והי' אבלותם יום שמיני למלואים שהיא שמיני להקמת המשכן והוא שמיני בניסן והם ז' ימים קודם הפסח וקיימא לן דכי האי גוונא הרגל מבטל גזירת ל' ומותר לגלח ערב הרגל וכיון שכן אפילו תרצה ללמוד פרע פרע מנזיר שהוא ל' יום דכיון דאיסור תספורת נפקא לן מכלל המקרא הזה הא קיימא לן דדבר היוצא מן הכלל אין דנין אותו בגז"ש לסתור הדין היוצא מן הכלל וי"ל דאפילו למ"ד איסור תספורת מדאורייתא ה"מ שבעת הימים אבל איסור ל' יום מדרבנן הוא ואסמכוה למילף פרע מנזיר עכ"ל, ולפ"ז מיושב השגת הראב"ד די"ל דגם הרמב"ם סובר כמש"כ הריטב"א וגם קושיתנו לר' יוסי מיושב שפיר כיון דלאו דאורייתא הוא אלא אסמכתא:
בא"ד. אבל לספר אסור: פי' ספור הוא ג"כ בראש אבל לא מגלח כל השערות אלא מגלח אותם דרך נוי ליפות וזה אסור באבל אבל גלוח שמגלח כל השערות זהו דרך ניוול ולא דרך נוי ולכך שרי וכן נראה מתוספ' הרא"ש ושייך לשון תספורת בראש כגון תספורת של בן אלעשה בסנהדרין (דף כ"ב):
בד"ה מאי היא. בעי למימר דתנא היא: ק"ק מאי ראי' מלקמן הא זה קאי לפי מה שתירץ כבר הש"ס דקודם דקודם קאמר וא"כ אין כאן סברות הפוכות דברייתא דלקמן סובר דקודם דקודם אסור בין כבוס ותספורת בין אירוסין ותנא דהכא דס"ל דאירוסין מותר בקודם דקודם גם כבוס ותספורת ס"ל דמותר דהא רק בשבת שחל בו ט"ב אוסר וא"כ ר' יוסי דס"ל דכבוס מותר תוך ל' ואירוסין אסור לא הפוך הוא מדברי שניהם וי"ל דכוונת התוספ' הוא דאכתי ר"י ותנא דהכא פליגי בסברות הפוכות לענין משא ומתן ואירוסין דמו"מ מותר תוך ל' ואירוסין אסור תוך ל' לר"י ולתנא דהכא קודם הזמן הזה מו"מ אסור ואירוסין מותר:
בד"ה ומה במקום. וא"ת מה לקודם: להך שיטה שהביאו התוספ' לעיל דגרסינן הכא לספר ושר' יוסי ס"ל דספור מותר תוך ל' או משום דאשה מותרת בנטילת שער לא קשיא קושיא זו כמובן:
בא"ד. ועוד תימא דתספורת יהא אסור: עיין במהרש"א שהקשה דלמה לא הקשו גם אפכא דמו"מ יהא מותר בקודם דקודם ותירץ דע"כ נקטינן חד סברא חצונה ונקטו הך סברא דמו"מ אסור בקודם דקודם, ולכאורה צ"ע דהרי לענין שלשים הקשו התוספ' באמת כן דבר והפוכו אלמא דלא אמרי כן דנקטינן ע"כ חד סברא חצונה ולמה לא הקשו גם לענין קודם וקודם כן ואולי י"ל דהי' סברת התוספ' דע"כ פשיטא להגמרא דיש סברא לאסור מו"מ בקודם דקודם מדפריך לר' יוסי דיהא אירוסין מותר בשלשים מק"ו דמו"מ ולמה לא הקשה הש"ס אפכא דלר' יוסי נילף בק"ו מו"מ מותר בקודם דקודם מק"ו מאירוסין ומה בשלשים שאירוסין אסור מו"מ מותר בקודם דקודם שאירוסין מותר כש"כ שמו"מ מותר אלא ע"כ דפשיטא להש"ס שיש סברא טפי לאסור מו"מ בקודם דקודם ולכן גם התוספ' לא הקשו דלדידן יהא מותר מק"ו מתספורת, אכן בתוס' הרא"ש ראיתי שבאמת השמיט הך קושיא שהקשו התוספ' דתספורת לשרי בל' של אבלות וא"כ גם לענין שלשים נקטו חד סברא חצונה לאיסור, ובזה שפיר י"ל כתירוץ המהרש"א:
בא"ד. מק"ו מצ' יום דאבלות: קושיא זו לא קשה רק לדידן אבל לא לרבי יוסי דלר"י איכא למיפרך מה לל' יום דאבילות שכן אירוסין אסור ובקודם דקודם מותר וכן הקושיא שהקשו דתספורת לישרי בל' של אבילות ג"כ ל"ק לר"י די"ל ג"כ מה לקודם דקודם שכן אירוסין מותר לכן גם תספורת מותר אבל בשלשים שאירוסין אסור גם תספורת אסור אבל הקושיא שהקשו שאסר מו"מ בל' של אבילות קשיא בין לרבנן בין לר"י:
בא"ד. ולפי המסקנא ניחא: זה שייך לענין ג' קושיות האחרונות אבל אכתי קושיא הראשונה דלפרוך מה לקד"ק שמותר בתספורת לא מתורץ בזה וי"ל דגם זה א"ש דאי הי' משיב כן הי' קשה דהיא גופא תקשי' דגם תספורת יאסור וע"כ הי' צריך לבא לתירוץ המסקנא ואף דלר"י קיימינן הכא ולר' יוסי ל"ק הך קושיא דתספורת יאסור וכנ"ל מכ"מ אליבי' דרבנן הי' צריך לבא לתירוץ המסקנא ואפילו לר' יוסי ג"כ משום הך קושיא דיאסור מו"מ בל' של אבלות:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0