דף סח - ב
ומקשה הגמרא על התירוץ ש"ומכל זר לא יאכל קודש" יש ללמוד את איסור הלאו לבת כהן הנישאת לישראל:
הרי ההוא קרא - וכל זר לא יאכל קודש - מיבעי ליה לגופיה, לזר ממש, שלא יאכל בתרומה, ומנין לך ללמוד ממקרא זה לבת כהן שאינה זרה?!
ומשנינן: תרי "וכל זר" כתיבי.
א. "וכל זר לא יאכל קודש". ומפסוק זה אי אפשר ללמוד לבת ישראל הניסת לכהן, כיון שהיא אינה זרה.
ב. "ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל, וכל זר לא יאכל בו". ומשמעות הפסוק היא: אם עדיין לא שבה לא תאכל ואסורה היא בלאו.
ואכתי מקשינן: הרי מיבעי ליה - וכל זר לא יאכל בו - לכדרבי יוסי ברבי חנינא שלמד ממקרא זה שהאונן מותר בתרומה?!
דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: וכל "זר" לא יאכל בו, הרי למדת: זרות אמרתי לך לאסור באכילת תרומה, ולא אנינות.
נמצא שאין לנו לאו לבת ישראל הנישאת לכהן אלא מ"ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ואכתי מנין שהנבעלת לפסול לה הרי היא פסולה?!
ומשנינן: עיקר קרא ש"וכל זר לא יאכל בו" ללמד בא על בת ישראל הנישאת לכהן שהיא בלאו.
ודאמר רבי יוסי ברבי חנינא שהאונן מותר בתרומה, מן "זר" "וכל זר" נפקא, כלומר: מיתור "וכל" יש לנו ללמוד שהאונן מותר בתרומה. [1]
ולכן נשאר הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ללמד על הנבעלת לפסול לה, שהיא פסולה.
ואכתי מקשינן: איך נלמד מ"ובת כהן כי תהיה לאיש זר" לנבעלת לפסול לה, והרי מיבעי ליה - למקרא זה - לכדתניא:
כשם שבת כהן אוכלת בתרומה, כן אוכלת היא בחזה ושוק, הניתנים לכהן מכל קרבן שלמים, וכמאמר הכתוב "ואת חזה התנופה, ואת שוק התרומה, אשר הונף ואשר הורם תאכלו אתה [אהרן הכהן] ובניך ובנותיך אתך".
כשהיא - בת כהן שנישאת לישראל - חוזרת לבית אביה כשנתארמלה או נתגרשה, הרי היא חוזרת רק לתרומה, ואולם אינה חוזרת לחזה ושוק, אלא אסורה היא באכילתם אף לאחר שנתארמלה ונתגרשה, כשם שנאסרה באכילתם משעה שנתארסה לישראל.
ואמר רב חסדא אמר רבינא בר רב שילא, מאי קרא? דכתיב: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל", ללמדך שלא תאכל ב"מורם" מן הקדשים, דהיינו חזה ושוק. [2]
ומשנינן: עיקר מקרא זה, ללמד על התרומה הוא בא, שהנבעלת לפסול לה הרי היא נפסלת. ומכל מקום, אתה למד ממקרא זה גם את הדין שאינה חוזרת לחזה ושוק, כי:
אם כן - שאין הפסוק בא אלא לפוסלה לתרומה כשנבעלה לפסול לה - לכתוב קרא: היא בקדשים לא תאכל, וממילא נדע שעל תרומה הוא מדבר, כיון שכל הפרשה בתרומה היא מדברת.
מאי "בתרומת" הקדשים?
שמעת מינה תרתי:
א. הנבעלת למי שהוא זר ופסול אצלה, הרי הוא פוסלה לתרומה.
ב. כשהיא חוזרת, הרי היא חוזרת לתרומה אבל אינה חוזרת לחזה ושוק. [3]
ועכשיו שידענו כי "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" ללמד הוא בא שהנבעלת לפסול לה "היא בתרומת הקדשים לא תאכל", מוסיפה הגמרא לפרש את שאר הפרטים שנאמרו בברייתא בפסול זה, ושאר דינים שבו.
אשכחן כוהנת [בת כהן] שהיא פסולה לתרומה, שזה הוא עיקר הכתוב;
לויה וישראלית - מנלן שאף הן נפסלות? ומפרשינן: כדאמר רבי אבא אמר רב לקמן לדרוש את יתור האות וי"ו במילה "בת", דכתיב "ובת כהן כי תהיה אלמנה גרושה", כדי ללמוד ממנו לענין אחר. [4]
הכא נמי, דרשינן מיתור האות וי"ו במילה "בת", דכתיב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", כדי ללמדך שאף הלויה והישראלית נפסלים בביאת פסול.
ותמהינן: כמאן, האם סוברים אנו כרבי עקיבא דדריש אותיות ווין הנוספות, כמו שמצאנו שאמר "בת ובת" אני דורש?!
ומשנינן: אפילו תימא רבנן היא.
היות שאין זו דרשה מיתור האות וי"ו בלבד, אלא כוליה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר"
- קרא יתירא היא.
כי היה לו לומר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו, ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו. וכי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל". ולמה אמר הכתוב "ובת כהן"?
אלא, ללמד אף על כהנת לויה וישראלית, שנבעלה לפסול, שפסלה. [5] ומוסיפה הגמרא לבאר מקור לפרט נוסף בדין זה:
אשכחן שהנבעלת לפסול נפסלת לתרומה.
לכהונה, לאסור אותה לינשא לכהן - מנלן? [6]
ותמהה הגמרא על השאלה:
אטו, האם לויה וישראלית - שנזכרו בברייתא שהם פסולות ולמדנום מיתור "ובת" - לא לענין לפסול לכהונה הוא דמרבינן להו?!
והרי ודאי שלענין כהונה נתרבו להפסל.
דאי לתרומה נתרבו להפסל, יש לתמוה: וכי לויה וישראלית בנות מיכל תרומה נינהו עד שאתה צריך לפסלן מתרומה בביאת פסול!?
ומשיבה הגמרא, בתמיהה על התמיהה:
אלמה לא, וכי לא שייך בלויה ובישראלית אכילת תרומה?!
והרי משכחת לה, דקאכלה לויה או ישראלית בשביל בנה שיש לה מכהן, וצריך ללמדנו שהיא פסולה מלאכול בתרומה כשנבעלה לפסול לה?!
ודוחה הגמרא את האפשרות שהריבוי בא לרבות לויה וישראלית לענין תרומה:
שהרי לויה או ישראלית האוכלת בשביל בנה - קל וחומר הוא שתיפסל, מבת כהן, שנפסלת לאכול בתרומה:
ומה כהנת [בת כהן], דבקדושה דנפשה אכלה [מכח קדושתה העצמית כבת כהן היא אוכלת בתרומה], ומכל מקום פסיל לה בעילת הפסול מלאכול בתרומה.
לויה וישראלית, דלא אכלה אלא בשביל בנה, ואין לה קדושה עצמית, לא כל שכן שתיפסל מלאכול בתרומה כשנבעלה לפסול לה.
וכיון שקל וחומר הוא, אין אנו צריכים את ריבוי "ובת" לרבות לויה וישראלית נפסלות לתרומה, ונמצאת למד שהנבעלת לפסול לה הרי היא פסולה לכהונה.
דוחה הגמרא את הקל וחומר:
והיא - סברא זו עצמה שאתה מחלק בין בת כהן שיש לה קדושה עצמית, ללויה וישראלית האוכלות בשביל הבן - הנותנת לומר: אדרבה אלו לא ייפסלו מלאכול בתרומה:
כי דוקא כהנת דקדיש גופה הוא דפסיל לה הפסול ומחלל קדושתה, ולכן אינה אוכלת בתרומה.
אבל הא, לויה או ישראלית, האוכלת בשביל הבן, דלא קדיש גופה - לא פסיל לה הפסול בביאתו.
ומכח דחיה זו, אכן מפרשינן שהריבוי "ובת" בא לפסול מאכילת תרומה את הלויה וישראלית האוכלות בשביל הבן בתרומה. אך אין לנו מקור לפסול להנשא לכהונה את הנבעלת לפסול לה.
אלא, לפסול את הנבעלת לפסול, שתהיה פסולה להנשא לכהונה, יש ללמוד בקל וחומר מגרושה, שהיא פסולה לכהונה.
וכך הוא הלימוד:
ומה גרושה, שמותרת בתרומה, הרי היא אסורה להנשא לכהונה.
זו שנבעלה לפסול לה, ואסורה בתרומה - אינו דין שתהא פסולה לכהונה.
ותמהינן: וכי מזהירין מן הדין [מקל וחומר]?
והיינו, וכי על ידי קל וחומר הוי לאו גמור? והרי קיימא לן שאין מזהירין מן הדין!
ומשנינן: הלימוד מהקל וחומר - רק גלוי מילתא בעלמא הוא שאיסור "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" הוא פסול לכהונה כמו לתרומה, כי אכילת תרומה מכח קדושת כהונה היא. [7]
כאן שבה הגמרא לגוף הדין שהנבעלת לכל מי שהוא פסול לה, הרי היא נפסלת לכהונה ולתרומה, ולמקור הדין שהוא מן הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל".
ומקשינן: [8] ואימא לא פסל הכתוב את זאת שנבעלה לפסול לה, אלא רק את זאת שנבעלה לחייבי כריתות, שאין קידושין תופסין לו בה.
אבל הנבעלת לחייבי לאוין, שקידושין תופסין לו בה - ככל אלו שנזכרו בברייתא - מנין שהם פוסלים? [9] ומשנינן: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" - אמר רחמנא.
ומשמע, הנך דאית בהו הויה [שיש בהן תפיסת קדושין].
ואילו חייבי כריתות - לאו בני הוייה הן. [10]
ומקשינן: אי הכי, שאתה דורש "כי תהיה" בבני הויה, הרי יש לומר להיפך: לא פסלה תורה אלא רק את מי שנבעלה למי שקידושין תופסין לו בה.
אבל עובד כוכבים ועבד [והוא הדין חייבי כריתות [11]], שהם לאו בני הויה וקידושין, [12] - לא ליפסלו את הנשים לתרומה בביאתם!
ומשנינן: הנך - עובד כוכבים ועבד וחייבי כריתות - פסלי לאכילת תרומה מדרבי ישמעאל.
דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: מנין לעובד כוכבים ועבד שבא על בת ישראל ועל כהנת ולויה שפסלוה?
שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, ושבה אל בית אביה".
ודי היה לו לומר אחד מהם [תוספות].
הערות
[1] ביאר המהרש"א, "כל זר" בין אונן בין אינו אונן אסור, הא כהן בין אונן בין אינו אונן מותר בתרומה. ודעת המהרש"ל [והרש"ש על פי הילקוט], דעיקר קרא ללמד זרות ולא אנינות, "וכל זר" ללמד על בת כהן שנישאת לישראל, ולא כגירסת הגמרא שלפנינו.
[2] ראה הערה בהמשך הסוגיא, מנין שהכתוב בא ל"חוזרת" ולא לפוסלה כשעודה תחת בעלה.
[3] נתבאר על פי התוספות, וכן כתב רש"י לקמן פז א ד"ה במורם מן הקדשים. א. והקשו התוספות: ואימא שכל הפסוק לא בא אלא ללמד שאינה חוזרת לחזה ושוק, ולא נדע שהנבעלת לפסול לה נפסלת?! ותירצו: דפשטא דקרא איירי בתרומה שבה מדברת כל אותה פרשה. ב. ואם תאמר: שמא לא בא הכתוב לומר אלא שהיא פסולה מחזה ושוק כל עוד שהיא תחת בעלה ולא בחוזרת, ביאר רש"י שם: והאי "לא תאכל" לעולם הוא, ולא תימא: ביושבת תחת בעלה ישראל כדמשמע קרא: ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו', דהא אוקימנא לקרא בנבעלה לפסול כגון נתין וממזר וחלל שפסיל עולמית, וכהנת דמנסבא לזר דלא אכלה מ"ושבה אל בית אביה" ילפינן, ומילתיה דרב חסדא מ"בתרומת" נפקא, והכי קאמר: יש לך אחרת שאוכלת בקדשים כגון תרומה ואינה אוכלת במורם ואי זו חוזרת דסמיך לה "ובת כהן כי תהיה אלמנה", והכי תריצנא להא מילתא בפרק אלמנה, [לשון רש"י שם בקיצור מעט].
[4] דברי רבי אבא מובאים שוב בגמרא לקמן בסוגיא זו, ושם יבואר בהערה לענין מה אמר כן רבי אבא בשם רב.
[5] א. וכעין זה מבואר בגמרא לקמן פז א על דברי רבי אבא אמר רב גופיה, שאין דבריו כרבי עקיבא דוקא. ב. נראה מדברי רש"י, כי פשטא דקרא "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" היינו בני ובנותיו של כהן, ולא עבדיו.
[6] א. ואם תאמר: והרי זונה היא לדעת רש"י שפירש לעיל סא א, מה ששנינו: וחכמים אומרים: אין זונה אלא וכו' שנבעלה בעילת זנות, דהיינו: "כגון ישראלית הנבעלת לפסול לה", וזונה הרי אסורה לכהונה?! תירצו הראשונים, דהכי קאמר: תינח לחכמים, אלא לרבי אליעזר הסובר [לעיל סא ב] אין זונה אלא כשמה [היינו אשת איש שזינתה] מנין שהיא אסורה לכהונה, רשב"א [וראה שם היטב] וריטב"א. ואחרונים תירצו: אם לא שלמדנו איסור לכהונה ממקרא זה, לא היינו כוללים בשם "זונה" אלא חייבי כריתות שאין קידושין תופסין לו בה [וכפי שהיא באמת דעת התוספות לעיל סא א], ולא כתב רש"י שהיא זונה אפילו מאלו, אלא אחר גילוי התורה בפרשה זו, [ראה מה שהביא המגיה לריטב"א הנדמ"ח ציון 281/2]. ב. מהרשב"א והריטב"א נראה שלא הוקשה להם אלא על פסול לכהונה, אבל על פסול לתרומה לא הקשו: תיפוק ליה משום זונה; ובפשוטו הטעם הוא משום דזונה אינה פסול לתרומה אלא לכהונה, ובתוספות צידדו לכאן ולכאן אם שם זונה הוא פסול לתרומה משום דהוקשה לחללה, ראה דבריהם בדף לד א ומה ב; וראה עוד בזה בהערות במשנה הבאה.
[7] לשון רש"י: לאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה, דממילא כיון דאיפסלה לתרומה איפסלה לכהונה, דתרומה היינו קדושת כהונה. ולשון הריטב"א: כיון דפסלה רחמנא לתרומה משום קדושת כהונה, ממילא שמעינן פסול לכהונה, והכי קאמר: ["בתרומת הקדשים לא תאכל"], בתרומה קדושת כהונה לא תאכל, ובכלל זה פסול לכהונה [וראה דברי המגיה בריטב"א הנדמ"ח ציון 287]. וכתב באבני מלואים [ו ב], שאפילו למאן דאמר: אין לוקין על גילוי מילתא, כאן לוקין משום דתרומה היינו קדושת כהונה, ואינו כשאר גילוי מילתא שבש"ס, ראה שם. ובחזון איש [טו י] כתב לפי דעת הרמב"ם לפרש מה שאמרו: גילוי מילתא בעלמא הוא, דהיינו גילוי שם זונה האמורה בתורה, כי מאחר שלמדנו איסור אף לכהונה בקל וחומר מגרושה, שוב הרי הן בכלל זונה האמורה בתורה, [וראה היטב בהערה לעיל על שאלת הגמרא: לכהונה מנלן].
[8] השמועה מתבארת על פי פירושו של רש"י, ורש"י הביא עוד פירוש, ודחאו. ודבריו יובאו בסוף הענין, בדף סט א אחרי המלים בגמרא: קרא יתירא היא.
[9] כתב רש"י: שאם בא עליה אחיה [שהוא מחייבי כריתות] פסלה מתרומה דבי נשא, אבל חייבי לאוין כיון דתפסי להו בה קידושי לא פסלי לה, וכותי ונתין וממזר דפסלי, מנלן? א. מבואר מדברי רש"י דהסלקא דעתין לומר שאין הכתוב בא אלא לחייבי כריתות, אינו משום חומר העבירה [וכמו שכתב הריטב"א, ראה שם], אלא משום דסברא יש יותר לפסול את הנבעלת למי שאין קידושין תופסין לו בה, מאלו שקידושין תופסין לו בה; וכן היא שיטת תוספות [לעיל דף מט, וסא א] לענין זונה, שאין זונה אלא מחייבי כריתות כיון שאין קידושין תופסין לו בה. ב. בביאור לשונו של רש"י שכתב: "אם בא עליה אחיה" ולא שאר חייבי כריתות, יש מי שביאר על פי המבואר ב"מגלת ספר" בפרשת קדושים, שאין לכלול את כל העריות בפסוק זה, כיון שאמרה תורה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ופירשו הראשונים בריש פרק הבא על יבמתו דהיינו שהוא זר אצלה, ולא שהיא זרה אצלו; ובכל העריות היא ערוה עליו ולא הוא ערוה עליה, מלבד אח ואחות שהם קרובים זה לזו באותה קורבה, ואמרה תורה [מה שלא אמרה בכל העריות]: ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא; [וראה קהלות יעקב הנדמ"ח סימן לט ד"ה ואכתי קשה] ; ואולם גם בהמשך הזכיר רש"י אח שבא על אחותו, אף שאין שייך טעם זה. ג. מה שכלל רש"י בכלל אלו שקידושין תופסין "כותי ונתין" צריך ביאור, שהרי כותי ונתין גרי אריות הן, וכמו שכתב רש"י לעיל עמוד א ד"ה כותי ונתין, וכן כתב רש"י כאן בהמשך הסוגיא בד"ה אי הכי, שכותי היינו עובד כוכבים ואין קידושין תופסין; וראה מה שכתב המהרש"א בזה.
[10] לפירוש הריטב"א שהקושיא היתה משום שחייבי כריתות חמורים הם, ניחא מה שאמרו כאן: חייבי כריתות לאו בני הויה נינהו; אבל לשיטת רש"י שכל הקושיא היתה משום שבחייבי כריתות אינם בני הויה, צריך ביאור, למה הוצרכה הגמרא להזכיר זה כאן, והרי אף המקשה ידע כן, ומטעם זה הוא שהקשה.
[11] ביאר רש"י: לא הזכירה הגמרא עובד כוכבים ועבד אלא משום שעובד כוכבים נזכר בברייתא [שעליה אנו דנים] שאמרה: "כותי" וכו' שבאו על כהנת לויה וישראלית פסלוה, וכותי היינו גוי, שהכותים גרי אריות הן; ועבד שהוא פוסל אשה מן התרומה מבואר במשנה לקמן סט ב: העבד פוסל משום ביאה; אבל שאלת הגמרא היא גם על חייבי כריתות מנין שהם פוסלים לתרומה כיון שאין תופסין קידושין.
[12] ביאר רש"י: עבד כנעני לית ליה קדושין, דכתיב גבי עבד: שבו לכם פה "עם החמור", "עם הדומה לחמור", וכעין זה לעיל סב א] ; עובד כוכבים לית ליה קדושין דאמרינן: "אשת רעהו" פרט לאשת גוי, ובשאלתות דרבי אחאי יליף לה מדתני רב חנניא: בעולת בעל יש להם [לגויים] מידי אחרינא לא [הרי למדת שאין קידושי כסף ושטר לגוי], וגבי ישראל [כלומר: גבי בת ישראל] מקיש הוייות להדדי [הוקשו קידושי כסף ושטר לקידושי ביאה, שנאמר: ויצאה "והיתה" לאיש אחר, ללמדך:], מאן דאית ליה [בבת ישראל] קדושי כסף ושטר אית ליה בה קידושי ביאה, אבל גוי דלית ליה קידושי כסף ושטר, לית ליה [בבת ישראל] קידושי ביאה.
בגמרא ואמר רב חסדא: אף דלקמן (דף פ"ז) איכא עוד דרשות אחריני דיליף מינייהו דאינה חוזרת לחזה ושוק מכ"מ פריך הכא לר"ת מנ"ל דנבעלה לפסול לה פוסלת ואפילו לפי מש"כ הרשב"א הנ"ל דסוגיא דהכא כר"א אתיא מכ"מ פריך שפיר כיון דלפ"ז ר"א ע"כ לית לי' דרשה דרב חסדא א"כ ר"ח כתנאי אמר למלתי', אבל ק"ל לתי' שני של הרשב"א הנ"ל דסוגיא דהכא אתיא להך לישנא דלעיל (דף נ"ו) דבאונס לא הוי זונה א"כ מאי פריך לרב חסדא דלמא הוא ס"ל כהך לישנא דבאונס הוי זונה ולכן ל"צ לאיש זר לנבעלה לפסול לה ומוקי לה לחוזרת והך לישנא דלעיל דבאונס לא הוי זונה באמת יליף דאינה חוזרת מחד דהנך דרשות דלקמן:
שם בנות מיכל תרומה ננהו: ק"ל כיון דלהך ס"ד אכתי לא ידעינן דלכהונה פסולה ק"ו מתרומה א"כ שפיר מצריך קרא ללוי' וישראלית שאם תנשא לכהן שלא תאכל בתרומה ואכתי מנ"ל שנפסלת להנשא לכהן וי"ל דעדיפא מיני' קאמר דאכלה בשביל בנה דבזה דומה לב"כ שנפסלה מתרומה שאכלה כבר:
שם וכי מזהירין מן הדין: ק"ק מאי קושיא דלמא באמת אין לוקין ואיסורא ודאי ילפינן מק"ו וי"ל דהכי קפריך דכיון דאזהרה ליכא למילף מק"ו א"כ מנ"ל לאוקמי' קרא דובת ללוי' וישראלית דלמא אתי לבת כהן גופא לענין כהונה כי היכי דלילקי עליו ואף דכי מוקמינן ללוי' וישראלית מוקמינן בתרומה דאיירי בי' מכ"מ י"ל דס"ל להש"ס דהא עדיפא לאוקמי' בב"כ דאיירי בי' לכהונה מלאוקמי' ללוי' וישראלית לתרומה וכמו שכתב המהרש"א לעיל לענין ק"ו דקדש נפשה ע"ש, וא"ל דא"כ לפי מה דמתרץ בסוטה (כ"ט.) דר"ע לכך צריך קרא לכהונה בסוטה ולא יליף מאיסור תרומה דמלתא דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא א"כ ק' הכא מנ"ל לר"ע דאתי קרא ללוי' וישראלית לתרומה דלמא אתי לב"כ לכהונה ואף דאתי בק"ו דלמא מלתא דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא, די"ל לפי מה דאמרינן בקדושין (ד':) כל היכי דאיכא לתרוצי מתרצינן ה"נ אמרינן כל היכי דאיכא למידרש דרשינן:
שם ברש"י ד"ה האי מבעי' לי'. אבל הך דלאו זרה היא: הכי אמרינן בכריתות (ז'.) דמה"ט בין לר"מ בין לר' יהודה שם אינה משלמת חומש, אכן ק"ל דאף דבלא יתורא לא הוי מוקמינן קרא דוכל זר לב"כ נשואה לישראל ולא הוי דיינינן לה כזרה מכ"מ השתא דמוקמינן קרא דוכל זר לנשואה לישראל הרי קרי' לה רחמנא זרה ומ"ט לא משלמת חומש, וי"ל לפמש"כ הרשב"א הנ"ל דקרא דכי תהי' דהכא לא אצטריך רק לר"א אבל לרבנן בלא"ה פסולה מטעם זונה וא"כ לרבנן ע"כ מוקמינן קרא דכי תהי' לב"כ הנשואה לישראל וכל זר קמא אלגופא וכל זר בתרא למעט אנינות ולא אמרינן דוכל אצל וכל זר קרא יתירא הוא דהא אפילו לרב יהודה א"ר דשמעתין האי וכל דבאידך קרא דוכל זר לא דרשינן ועוד דלר' יהודה בלא"ה צ"ל כן ע"פ הנ"ל דס"ל דכל לאחר לאו הוא א"כ ידעינן לאו בנשואה לישראל מלאהמ"ע דושבה וע"כ דדרש וכל זר חדא אלגופא וחדא למעט אנינות, ולפ"ז בין לרבי יהודה בין לרבנן לא אתיא נשואה לישראל מוכל זר אלא או מקרא דכי תהי' או מקרא דושבה וא"כ לא קרי לה רחמנא זרה, ולכן א"ש הא דלר"מ ורבי יהודה שם פטורה מחומש אבל ע"פ סוגיא דלפנינו באמת חייבת חומש: ובהכי א"ש מה שכתב רש"י בחומש דכי תהי' לאיש זר היינו ללוי וישראל והוא לכאורה נגד סוגיא דלפנינו, וכן מה שכתב עוד בחומש דוכל זר בתרא לא אתי רק לאונן הוא ג"כ נגד סוגיא דלפנינו דעיקר קרא קאי לנשאת לישראל ואונן לא בא רק מוכל, אבל לפי דברינו א"ש דבחומש פי' רש"י ע"פ פסק הלכה דפסקינן כר' יהודה דנשאת לישראל לא מקרי זרה: ובזה יש לישב מה שהקשה הפרשת דרכי' (דרך מצותיך ח"ג) אמש"כ רש"י לקמן (ס"ט: בד"ה תהא מקולקלת) דמשלמת חומש דזה הוי נגד סוגיא דכריתות הנ"ל, אבל לפ"ז א"ש די"ל דרש"י פירש ע"פ סוגיא דהכא כן שהוא סוגיא הסמוכה להך דלקמן, ועיין במשנה למלך (פ"א מהל' מעילה) ועיין בסוטה (דף כ"ט) דשם נראה שיטת רש"י כמש"כ לעיל לשיטת הרמב"ם דפסול תרומה בזונה מלאיש זר נפקא:
בד"ה אימא נבעלה. וכותי ונתין וממזר: במהרש"א הקשה הא לפי פי' רש"י כותי דלעיל מטעם עכו"ם הוא, ולענ"ד י"ל דהנה זה פשיטא דגם אי אמרינן דכותים גרי אריות הם לאו כודאי עכו"ם אלא כספק דיינינן להו וכן ראיתי ג"כ במגיני שלמה בכתובות (דף כ"ט) וכיון דכל הני דקתני לעיל פסלי ודאי ולוקין עליהם כדמוכח ממה דאמר לעיל דצריך לאו ולא ילפינן מושבה אל בית אבי' א"כ גם בכותי ע"כ ודאי לוקין ולכן פריך אימא דוקא ל"ת דודאי לא תפסי קידושין פסלי וא"כ כותי מנ"ל ולקמן כתב רש"י אפכא דפריך מנו"ע דע"כ פשיטא לי' דפסלי מדקתני כותי שהוא ספק עכו"ם:
בד"ה אי הכי. מ"ש דלא תני להו לעיל: א"ל לפי מה שכתב הרשב"א (ר"פ הערל) דלכך לא תני פצוע דכא בברייתא משום דתני ושייר וכנ"ל א"כ מאי פריך דלמא גם ח"כ שייר די"ל דכל הכלל דח"כ לא ה"ל לשייר רק ה"ל למיתני איזה מהם:
בא"ד. וס"ל דא"כ לא פסלי: לכאורה י"ל דגם האית דמפרשי ס"ל דודאי ח"כ פסלי מטעם זונה והיינו דקשיא לי' מ"ט לא תני ג"כ ח"כ ומתרץ הני לאו בני הוי' ננהו פי' וברייתא לא קתני רק הני דפסלי מכח כי תהי' דהיינו כל חייבי לאווין דלא הוי זונה לדעת התוספ' לעיל (דף ס"א) דאין זונה מח"ל רק מח"כ וכן דעת הראב"ד אבל ח"כ דפסלי מטעם זונה לא קתני והיינו להך שיטה שכתבו התוספ' לעיל (דף מ"ד) דזונה נפסלה לתרומה מדאתקש לחללה ולא שפסולה מכח כי תהי' לאיש זר שזה שיטה קמא דהכא ואף דקתני חלל ג"כ דלא פסיל מכח כי תהי' כדלקמן רק מדאתקש זרעו לו י"ל דנקט חלל איידי ממזר כמו בכל מקום וגם דמי להם דהוי חייבי לאו כמותן וליכא זונה אבל ח"כ לעולם גם להי"מ פסלי מטעם זונה ובזה מתורצים כל קושיות רש"י עליהם: גם י"ל ביישוב קושיות האלה ע"פ מש"כ הרשב"א הנ"ל הא דאצטריך בסוגיא דהכא לפרש הטעם מכח כי תהי' ולא קאמר מטעם זונה היינו משום דבאונס איירי דליכא זונה וזהו דפריך הכא דח"כ ליתני ג"כ ומתרץ כי תהיה כתיב וח"כ לא פסלי מכח כי תהי' רק מטעם זונה ולא הוי רק במזיד ולא באונס ולכן לא קחשיב ח"כ לעיל דבאונס איירי: ובזה א"ש מה שקשה לכאורה אתירוץ הרשב"א אכתי מאי פריך מנא הני מילי ולמה הוצרך ריא"ר לפרש מטעם כי תהי' למה לא קאמר דטעם הבריית' הוא משום זונה ובאמת לא איירי באונס, אכן לפ"ז א"ש די"ל דהוכיח כן מהאי טעמא גופא מדלא קתני חייבי כריתות ג"כ, ולפ"ז בח"כ דלאו אונס ודאי פסלי מטעם זונה, ובזה מתורצים כל קושיות רש"י די"ל דכל היכי דקתני דח"כ פסלי היינו שלא באונס ואז פסלי מטעם זונה, וגם מה שהקשה דק"ו הוא מתורץ שפיר דאף דלענין אונס קילי ח"כ מח"ל מכ"מ לא שייך בזה קולא וחומרא כיון דבעיקר הדבר עכ"פ שווין דתרווייהו פסלי ומה שיש מקום דלא שייך טעם דח"כ משום זונה לא חשיב קולא דהא כמו כן יש ג"כ מקום דלא שייך טעם דח"ל מכי תהי' דהיינו בליכא זר אצלו מעיקרא כגון מחזיר גרושתו ובח"כ אין חילוק כיון דעכ"פ זונה היא, וגם הקושיא מדלא קתני ממזר פוסל ומאכיל מתורץ שפיר ע"פ מה שכתבתי לקמן בסמוך, ועוד בלא"ה י"ל דאף דמשכחת היכי דבא עלי' באונס ניחא לי' למינקט אם אמו דאונס לא שכיח ובלא"ה הקושיא מאם היו כהנות מתורץ ג"כ שפיר כיון דאשת איש הי' פסולה מטעם טומאה וכמו שכתבו התוספ' שם (ס"פ ג' אחין) ועיין מה שכתבתי לעיל שם:
בא"ד. משכחת לה דממזר פוסל ומאכיל את אמו: לא זכיתי להבין קושיא זו דהא הממזר דאיירי במתניתן לקמן הוא מנו"ע והם ודאי פסלי מכי תהי' אפילו אי ח"כ לא פסלי ולכן ע"כ צריך למינקט אם אמו ואי קושיתו היא דלינקוט באמת ממזר מאחותו ולא מנו"ע ואז משכחת שפיר באמו דלמא מלתא אגב אורחא רצה להשמיענו דנו"ע הבא על בת ישראל הולד ממזר דהא בלא"ה צ"ל כן מדנקט ממזר מנו"ע דיש פלוגתא ולא מח"כ באם אמו דלכ"ע ממזר הוא:
שם בתוספ' ד"ה כמאן כר"ע. ה"נ יהא צריך כאן לרבות בת בעלי מומין: ק"ק בשלמא התם שפיר צריך קרא דה"א דבת בעלי מומין גרע קדושתה אבל הכא למה צריך קרא דבת בעל מומין נפסלת ע"י ביאת פסול פשיטא כיון דכי אינה נפסלת אכלה ע"י קדושת עצמה א"כ כל שכן שנפסלת מכהנת גמורה שקדושתה חמורה ואעפ"כ נפסלת זו שקדושתה קלה שאוכלת על ידה ולא דמי ללוי' וישראלית דלאו כש"כ הן מכהנת כיון שאינן אוכלות ע"י קדושת עצמן וכדאמרינן לקמן, וא"ל דה"ק כיון שר' ישמעאל מצריך קרא התם לרבות בת בע"מ שקדושתה קלה א"כ גם הכא הוי אמינא דבת בע"מ כהן אינה אוכלת בתרומה דבי נשא ולזה כתיב קרא דובת לאשמעינן דהיכי דנבעלה לפסול לה אינה אוכלת וממילא ידעינן על ידי זה דהיכי דלא נבעלה דאוכלת ע"י קדושת אבי' דלפ"ז יקשה אמה שהקשו וק"ק בסמוך וכו' והא אצטריך לבת בעלי מומין עכ"ל דהרי לפי דברינו בת ב"מ כש"כ היא לענין אכילת תרומה שנפסלת מכהנת גמורה ובזה לא שייך כתירוצינו כיון דכבר גלי קרא (בקרא) דובת כהן כי תהי' לאיש זר דבת ב"מ אוכלת בתרומה דבי נשא:
שם בא"ד. לאפוקי שאר תנאי דלא דרשי ווי בעלמא: לכאורה ק' על תירוץ זה דאכתי איך קאמר לקמן כמאן כר"ע דדרש ווי ולא קאמר כמאן כר' ישמעאל גופא דס"ל התם כן, גם לפי תירוצם הראשון ק' מה דקאמר כמאן כר"ע דעיקר חסר מן הספר והל"ל כמאן כר"ע דלא מצריך קרא לבת בע"מ, ועוד ק"ל אמה שנסתפקו התוספ' אי רבי ישמעאל דרש ווי הא בפי' מוכח בסוטה (כ"ט.) דפליג אדר"ע ולא דריש ו' ע"ש, גם ק' אמה שכתבו לאפוקי משאר תנאי דלא דרשי ווי מאן ננהו הנך שאר תנאי ובתוספ' הרא"ש פי' דהיינו ר"ש דלא דרש ו' דושופטיך בסנהדרין (דף י"ד) ורבי דלא דרש ו' דונטמאה בסוטה (כ"ז:) ורבי אלעזר בר"ש דלא דרש ו' דוביום לקמן (ע"ב:), אכן זה תמו' מה שכתב שר"ש הוא דהא בהך דרשה דובת כהן גופא דאיירי בי' ס"ל ר"ש כר"ע בסנהדרין (נ"א.), גם מה שהביא ראי' דרבי לא דרש ו' מדלא דרש ו' דונטמאה אין ראי' לכאורה דהא ר' ישמעאל ג"כ לא דרש ו' דונטמאה וכנ"ל ואעפ"כ ו' דובת דרש כמש"כ התוספ', ועוד דלפי מה שכתבו התוספ' גופייהו לעיל (ח':) ע"כ מוכח דרבי דרש ו' ע"ש, ובסתירת הדרשות של התנאים הללו ע"כ צ"ל כמש"כ התוספ' בסנהדרין (דף י"ד) דמה דמצינו דלפעמים ו' לא דרשו היינו באותו מקום דוקא ומאיזה טעם אבל בשאר מקומות דרשו וא"כ איך שייך לומר לאפוקי משאר תנאי דלא דרשו ו' הא לא מצינו דבכ"מ לא דרשו ודלמא הכא דרשו וכמו ר' ישמעאל גופא ומה חילוק בין ר' ישמעאל לשאר תנאי, ולכן לולא דבריהם הי' נ"ל ביישוב קושיתם הכא דה"ק כיון דכולהו תנאי דמצינו לפעמים דדרשו ו' מצינו לפעמים ג"כ דלא דרשו דהיינו ר' ישמעאל רבי יהודה ר"ש ורבי רק לר"ע לא מצינו בשום מקום דלא דרש ו' וזה מה דמספקא לי' הכא כמאן כר"ע מי נימא דרק ר"ע היא דדרש בכ"מ ו' או נימא דהכא גם שאר רבנן מודו דלפעמים דרשי ולפעמים לא ועל זה תירץ דהכא אפילו שאר רבנן מודו דלא חו' אלא מרבויא דובת קדרש ולכן גם לקמן קאמר כמאן כר"ע דמספקא לי' אי רק ר"ע מודה להא דרבי ישמעאל או אפילו שאר רבנן נמי מודו:
בא"ד. וק"ק בסמוך דקאמר ר"י משום רבי ישמעאל: אפילו לפי מה דגרסינן בנוסחאות שלנו לעיל (דף מ"ה) רבי יוחנן משום ר"ש ג"כ יקשה קושיתם דאיך קאמר כמאן כר"ע ותירץ אפילו תימא רבנן הא ר"ש ודאי כר"ע קאמר דס"ל כוותי' בסנהדרין (נ"א.) וכנ"ל, אכן כבר כתבתי לעיל דע"כ ר' ישמעאל גרסינן כדמוכח מסוגיא דקדושין (דף ע"ה):
בד"ה עכו"ם. וקשה לר"י: ב' קושיות הראשונות ודאי דל"ק לשיטת רש"י דבפרק אלו נערות גופי' פי' רש"י הטעם משום דגרי אריות הם וע"ש בשיטה מקובצת, וביישוב קושיא השלישית ג"כ י"ל ע"פ מש"כ המהרש"ל דק"ו דח"כ מח"ל לא שייך רק אי ילפינן נו"ע מכי תהי' אלמנה דמזה ידענו דכי תהי' הנך דאית בהו הוי' לאו דוקא הוא אבל בל"ז אמרינן דגזירת הכתוב הוא דוקא הנך דאית בהו הוי' ולא שייך ק"ו ולפ"ז ח"כ לא אתיא מקרא דכי תהי' אלמנה די"ל ג"כ כמו שכתבו התוספ' דקרא לא איירי רק בלית להו קידושין לא לדידי' ולא לאחרינא ומש"כ רש"י דמהכא שמעינן גם ח"כ היינו אחר דכתיב הך קרא ידעינן שפיר ח"כ מק"ו דח"ל, ולפ"ז מתורץ מה שהקשו למה לא נקט רבי ישמעאל ג"כ ח"כ די"ל דהא ח"כ לא מקרא זה אתיא: ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א אפי' רש"י כיון דח"כ אתיא מכי תהי' אלמנה צ"ל כי תהי' גבי ח"ל הא פשיטא דקרא בח"ל איירי, ולפ"ז א"ש דאי לאו כי תהי' הוי מוקמינן קרא דלאיש זר בח"כ דוקא דהא מכי תהי' אלמנה לא שמעינן רק מק"ו מח"ל והוי מוקמינן קרא במסתבר טפי, גם מה שהקשה המהרש"א עוד לפי' רש"י איך קבעי למימר לקמן דבאין לה אלמנות אפילו כי אית לה זרע תיכול איך מסתבר לומר כן בח"כ, לפ"ז א"ש כיון דאי אמרינן דקרא בנו"ע אתי להורו' להקל א"כ לא מוכח דקרא דכי תהי' לאו דוקא הוא לענין חייבי לאווין ושפיר י"ל דלענין ח"ל גזיה"כ הוא דפסלי מכי תהי' אפילו באין לה זרע וח"כ הוי כישראל כשר דפסול ביש לה זרע דוקא ונו"ע אפילו ביש לה זרע לא פסלי וזה הכל מגזיה"כ דהשתא לא שייך ק"ו:
בא"ד. חייבי כריתות דוקא ולא חייבי לאווין: ק"ק דאיך אפשר לומר כן דא"כ קרא ל"ל השתא ממזר הוי מיפסל בביאתו מבעי' וכמו שהקשו התוספ' לקמן לר"ע דאפילו לפי מה שתירצו התוספ' על זה בקדושין (דף ע"ה) בשם הר"ש מקוצי הביאו גם התוספ' הרא"ש לקמן דמהא דממזר הוי אין ראי' לפסול והא דקאמר התם כן השתא ממזר הוי וכו' היינו משום דכיון דממזר הוי הוא בכלל כי תהי' ג"כ קשה דהא התוספ' הכא ע"כ לא ס"ל כן דא"כ איך כתבו דלכך פשיט לי' דקרא דלאיש זר בח"כ איירי וי"ל דאדרבא רק מדכתיב כי תהי' ידעינן דביאה פוסלת דאי לא הוי כתיב קרא דלאיש זר לא הוי ידעינן דביאה פוסל כלל ועוד י"ל דבשלמא לענין נו"ע פריך שפיר השתא ממזר הוי כיון דאתי מכח כי תהי' אלמנה דלא הוי רק לאו הבא מכלל ע' דלא לקי עליו וא"כ לא ידעינן רק איסורא ואיסורא שפיר ילפינן ג"כ מק"ו דהשתא ממזר הוי אבל לענין לאו דכי תהי' לאיש זר לא ק' כן כיון דלקי עליו כדאמרינן לעיל א"כ לא שייך ל"ל קרא השתא ממזר הוי דהא צריך קרא דלוקין עליו:
בד"ה נכרי ועבד. וי"ל דא"כ לכתוב חד מינייהו: בזה י"ל ג"כ מה שהקשו התוספ' לקמן (פ"ז.) בד"ה אלמנה ע"ש די"ל דר' ישמעאל לשיטתו קאי דדרש גם הכא מאלמנה דרשה לחוד ומגרושה דרשה לחוד, ועוד דאפילו לר"ע י"ל ג"כ דמודה שם דצריכותא דעבד לקמן לא שייך רק לענין אכילת תרומה דתלי בקדושה ולא לענין נדרים:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0