דף עב - ב
אין נימולין [1] אלא ביום.
אבל תינוק הנימול שלא בזמנו - נימול בין ביום ובין בלילה.
וכן שאר הנימולין שנזכרו בברייתא, נימולין בין ביום ובין בלילה.
מאי לאו - גבי משוך - בהא קמיפלגי: דמר תנא קמא סבר: משוך מדאורייתא הוא נימול, ולפיכך אינו נימול אלא ביום.
ומר - רבי אלעזר ברבי שמעון - סבר: משוך מדרבנן הוא נימול, ולא החמירו להצריכו מילה דוקא ביום ולא בלילה.
הרי שנחלקו תנאים בדברי רב הונא.
ופרכינן: ותסברא, וכי יש לפרש כן את מחלוקתם!? והרי -
קטן שעבר זמנו - מי איכא למאן דאמר שרק מצוה דרבנן הוא, ובכל זאת לפי רבי אלעזר ברבי שמעון הוא נימול אפילו בלילה!
אלא, באמת לא נחלקו תנאים בדברי רב הונא. ודכולי עלמא, משוך רק מדרבנן הוא נימול, ואילו קטן שעבר זמנו נימול מדאורייתא.
והכא - בקטן שעבר זמנו - בהא קמיפלגי, תנא קמא ורבי אלעזר בר שמעון:
מר, תנא קמא, סבר: הואיל ולא אמר הכתוב "ביום השמיני ימול", אלא "וביום", דרשינן מתוספת האות וי"ו במילה "וביום" - לרבות גם את הנימול שלא בזמנו, שיהיה נימול רק ביום.
ומר - רבי אלעזר ברבי שמעון - סבר: לא דרשינן "וביום", ולא אמרה תורה שיהיה נימול ביום אלא רק התינוק הנימול בזמנו.
ומתוך שנחלקו בקטן שעבר זמנו מן התורה, נחלקו אף במשוך, שהוא מדרבנן:
תנא קמא סבר: הואיל ואף הנימול שלא בזמנו נימול ביום, אף המשוך, שהוא מדרבנן, תיקנו חכמים בו כעין דאורייתא.
ורבי אלעזר סבר: כיון שאפילו קטן שעבר זמנו נימול בלילה, כל שכן משוך, שאינו אלא מדרבנן. [2]
כי הא דיתיב רבי יוחנן, וקדריש: [3]
בשר קדשים "נותר", שמצוותו בשריפה - כשהוא נשרף בזמנו, ביום שנעשה בו נותר, הרי זה אינו נשרף אלא ביום. משום דכתיב לגבי שלמים, הנאכלים לשני ימים ולילה אחד "והנותר מבשר הזבח "ביום" השלישי, באש ישרף".
אבל כשהוא נשרף שלא בזמנו, הרי הוא נשרף בין ביום ובין בלילה.
ואיתיביה רבי אלעזר לרבי יוחנן, מהא דתניא:
אין לי אלא נימול לשמיני, שאין נימול אלא ביום, כדכתיב: וביום השמיני ימול בשר ערלתו.
מנין לרבות גם את הנימול לתשעה ימים, או לעשרה, או לאחד עשר, או לשנים עשר יום, שאף הוא אינו נימול אלא ביום?
תלמוד לומר: "וביום".
ויש כאן יתור אות וי"ו, המרבה גם את הנימולים שלא ביום השמיני. [4]
ומוסיף רבי אלעזר, כדי להקשות על רבי יוחנן: ואפילו למאן דלא דריש את יתור האות וא"ו לבדה, ואינו מרבה מ"וביום" מילה שלא בזמנה -
משתי האותיות וא"ו וה"י כאחד - כדכתיב בנותר "והנותר" מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף - הוא כן דריש.
ואם כן, ודאי שהנותר, אפילו כשהוא שלא בזמנו, הוא נשרף רק ביום.
הרי למדנו שהנותר אפילו שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום, וקשיא לרבי יוחנן.
אישתיק [שתק] רבי יוחנן ולא ידע להשיב.
בתר דנפק [אחר שיצא] רבי אלעזר - שהוא רבי אלעזר בן פדת - מלפני רבי יוחנן, אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש בהתפעלות:
ראיתי ל [רבי אלעזר] בן פדת, שיושב ודורש את המקראות הללו כמשה מפי הגבורה, בלשון תנאים!
[והוא אינו תנא, אלא אמורא, שהיה תלמידו של רבי יוחנן].
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: וכי דרשות אלו, דרשות דידיה היא!? וכי הם דרשותיו של רבי אלעזר!? והרי מתניתא [ברייתא] היא, שדורשת כך את המקראות הללו?!
ושאל רבי יוחנן את ריש לקיש: היכא תנא ליה [היכן היא ברייתא זו]?
אמר לו ריש לקיש: בתורת כהנים, שהיא מדרש התנאים על ספר ויקרא!
נפק [יצא] רבי יוחנן, תנייה שנה לתורת כהנים בתלתא יומי [למד את תורת כהנים בשלשה ימים], וסברה [עיין בה בסברא] בתלתא ירחי [בשלשה חדשים].
אמר רבי אלעזר: אף על גב שהערל לענין תרומה וקדשים הרי הוא אסור באכילתם כטמא [תוספות], מכל מקום:
ערל שהזה מי חטאת של אפר פרה אדומה על טמא מת, הרי הזאתו של הערל כשירה, ואינה כהזאתו של טמא, שהיא פסולה.
והטעם: מידי כמו דהוה אטבול יום, [5] שאף על פי שאסור טבול יום בתרומה, כשר הוא בפרה, על אף שכל מעשי הפרה צריכים להעשות באנשים טהורים בלבד.
ופרכינן עלה: מה לטבול יום, שכן מותר הוא באכילת מעשר שני [אף שהטמא אסור בו], לכן הוא כשר גם למעשי הפרה, תאמר בערל, שאסור לו לאכול מעשר שני, ומנין לך שיוכשר במעשי פרה!? [6]
ומשנינן: אטו, האם אנן לאכילה של פרה אדומה קאמרינן, שיהא הערל מותר בה כמו טבול יום, עד שאתה בא לפרוך מכך שערל אסור באכילת מעשר שני בעוד שטבול יום מותר באכילת מעשר שני!?
והרי אנן לנגיעה [7] של פרה אדומה קאמרינן, שהערל מותר בה כמו טבול יום, ושוב לא שייך לפרוך מה לטבול יום שמותר בנגיעת מעשר שני, תאמר בערל שהוא אסור בנגיעת מעשר שני, שהרי הערל מותר אפילו בנגיעת קדשים, וכל שכן במעשר שני -
והכי דרשינן: ומה טבול יום, שאסור בנגיעה דתרומה, הרי הוא מותר בהזאה דפרה [גירסת רש"י].
ערל, שמותר בנגיעה דתרומה, אינו דין שיהא מותר בהזאה.
תניא נמי הכי: ערל שהזה - הזאתו כשירה.
ואף מעשה היה שהיזה הערל, והכשירו חכמים את הזאתו.
כשם שהזאת הטמא פסולה, כך קידושו של הטמא למי חטאת [עירוב אפר הפרה במים חיים] פסול. ואילו טבול יום כשר בהם.
וכשם שהזאת הערל כשירה לדעת רבי אלעזר, כך קידושו כשר, שטעם אחד להם.
מיתיבי מהא דתניא: טומטום שקידש מי חטאת [עירב אפר במים], הרי קידושו פסול, מפני שהוא ספק ערל, שמא זכר הוא וטעון מילה הוא, וערל פסול לקדש.
ואנדרוגינוס מהול שקידש - אף שספק אשה הוא - הרי קידושו כשר, הואיל ולדעת חכמים אף האשה כשירה לקידוש.
רבי יהודה אומר: אף אנדרוגינוס שקידש - קדושיו פסולים, מפני שספק אשה הוא, ואשה פסולה לקדש.
קתני מיהא בבריתא: ערל, וספק ערל, פסול מלקדש, וכשם שפסול לקדש כך פסול להזות. וקשיא לרבי אלעזר.
אמר תירץ רב יוסף: האי תנא דברייתא - שפסל את קידושו של הערל - תנא דבי רבי עקיבא הוא [בתחילת הפרק לענין ערל באכילת תרומה], דמרבי ליה לערל שיהיה דינו כטמא.
דתניא: רבי עקיבא אומר: נאמר בפרשת טמאים, שאסרתם התורה בתרומה, "איש איש" - לרבות את הערל מכפל המילה "איש".
ולדעת רבי עקיבא: הואיל ולגבי טמאים ריבתה התורה את הערל, שמע מינה שוים הם, ואפילו בנגיעת תרומה אסור הערל. [8]
ושוב אי אפשר ללמוד את דין הערל בהזאה בקל וחומר מטבול יום. כיון שלדעת רבי עקיבא אין טבול יום חמור מן הערל לענין נגיעה בתרומה, היות ולדעתו אף הערל אסור בנגיעה בתרומה.
ואילו רבי אלעזר [והתנא בברייתא שהביאה הגמרא, המכשיר את הזאתו של ערל] בשיטת רבי אליעזר הוא הולך, [9] שאיסור ערל באכילת תרומה נלמד בגזירה שוה מקרבן פסח, ולא למדנו משם אלא לענין אכילה. אבל בנגיעת תרומה מותר הערל, וקל הוא מטבול יום, האסור בנגיעת תרומה.
אמר רבא: הוה יתיבנא קמיה דרב יוסף, וקשיא לי על תירוצו:
איך אפשר דלא לישתמיט תנא וליתני [שלא ימצא שום תנא שישנה] לענין מגע "הערל והטמא", ולימא [ונאמר] שרבי עקיבא היא?!
ומאחר שלא מצאנו כן, בהכרח שאכן אין אסור הערל אף לדעת רבי עקיבא במגע תרומה, ואף לדעתו יש לנו ללמוד מטבול יום להקל בערל.
ומה שהחמירו בברייתא בקידוש הערל, אינו אלא חומרא בעלמא, שהחמירו בפרה כשאר חומרות שעשו בה. ונמצא, שבין לרבי עקיבא ובין לרבי אליעזר, יהיה הערל פסול לקידוש והזאה.
ותמהינן: וכי אכן לא לישתמיט תנא?!
והא קתני: הערל והטמא פטורין מן הראיה. [10]
הרי שלענין ביאת מקדש משוינן ערל לטמא. וכך יש לנו לומר אף לענין מגע, שדין הערל כדין הטמא, לדעת רבי עקיבא.
ודחינן: התם גבי ראיה, משום דהערל מאיס [מאוס] הוא להיראות בעזרה, ואפילו רבנן מודים בזה [תוספות בפירוש ראשון ועוד ראשונים]. [11]
מאחר שהביאה הגמרא את מחלוקת רבי יהודה וחכמים אם אנדרוגינוס כשר לקידוש, מפרשת הגמרא את מחלוקתם:
ואזדו - חכמים ורבי יהודה שנחלקו בקידוש אנדרוגינוס - שהוא ספק אשה - אם קידושו פסול, לטעמייהו [לשיטתם] הם הולכים, שנחלקו בהכשר קידושה של אשה: [12]
דתניא: הכל [13] כשרין לקדש מי חטאת ואפילו אשה, חוץ מחרש שוטה וקטן.
רבי יהודה מכשיר קידוש בקטן, [14] ופוסל קידוש באשה ובאנדרוגינוס.
ומפרשינן: מאי טעמא דרבנן הפוסלים את הקטן לקידוש ומכשירים את האשה? דכתיב: ואסף איש טהור את אפר הפרה, והניח מחוץ למחנה במקום טהור.
ומדכתיב: "איש" [15] טהור, למדנו: חרש שוטה וקטן [16] פסולים לאסיפת אפר הפרה.
ומדכתיב: "טהור" - שהוא מיותר, כי למעט את הטמא אינו צריך, הואיל ופרה אדומה "חטאת" קרייה רחמנא וטמא פסול לעבודה - למדנו שאשה כשירה לאסיפת אפר הפרה.
והרי אתה למד אף לקידוש כן, הואיל ובעבודת הקידוש - הכתובה אחר עבודת האסיפה בלא הפסק עבודה אחרת בינתיים - אמרה תורה "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי".
ומשמע: אותם שאמרתי לך באסיפה, הם אלו שיקחו - הרי למדת: הנך דפסלי באסיפה [אותם הפסולים באסיפה] פסולין נמי בקידוש. ולפיכך קטן הפסול לאסיפה פסול אף לקידוש.
אבל הנך דכשרין באסיפה, והיא האשה - כשרים בקידוש.
ורבי יהודה - הסובר: אף קטן הפסול לאסיפה, הרי הוא כשר לקידוש - אמר לך:
אם כן - ש"ולקחו" הם האוספים - נימא בהאי קרא: "ולקח לטמא מעפר שריפת החטאת", וכמו שאמר: "ואסף איש טהור" בלשון יחיד.
מאי "ולקחו" שהוא לשון רבים?
ללמד הוא בא: דאפילו הנך דפסולין התם באסיפה, דהיינו קטן, כשרים הכא לקידוש. [17]
ומקשינן לרבי יהודה: אי הכי, [18] אשה נמי תהא כשרה לקידוש ולמה פסל רבי יהודה את האשה לקידוש?!
ומשנינן: כתיב: "ונתן" עליו מים חיים אל כלי, ומיותר הוא כדי ללמדך: ולא "ונתנה" אשה. [19] המשך הגמרא מתבאר על פי התוספות כאן, ותוספות ישנים ביומא מג א.
ורבנן, הסוברים ש"ולקחו" הם האוספים, ואין חוששים לשינוי הלשון מלשון יחיד ללשון רבים, אמרי לך: לפיכך שינה הכתוב לשונו ואמר "ולקחו" בלשון רבים:
דאי כתיב "ולקח ונתן" ["ולקח" לטמא מעפר שריפת החטאת "ונתן" עליו מים חיים] הוה אמינא: שקיל חד, שאחד נותן את האפר על המים, ויהיב חד, אותו אחד מערבו במים. [20] ולפיכך: כתב רחמנא "ולקחו".
ואי כתב רחמנא "ולקחו ונתנו", הוה אמינא: דשקלי תרי ויהבי תרי [דוקא שנים יקחו, ושניהם יתנו].
לפיכך כתב רחמנא "ולקחו, ונתן" שאפילו שקלי תרי ויהיב חד.
אין מקפידים בין אחד לשנים, ובין אותו שעשה הלקיחה לאדם אחר.
הערות
[1] א. כן היא גירסת התוספות והגר"א. וראה עוד בתוספתא פרק טז משבת הלכה ז: מי שנולד מהול, וגר שנתגייר מהול, ותינוק שעבר זמנו, ושאר כל הנימולין אין מלין אותן אלא ביום. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: בזמנן, אין מלין אותן אלא ביום. עבר זמנן, מלין אותן בין ביום בין בלילה. והגיה הגר"א: בזמנו - אין מלין אותו אלא ביום. עבר זמנו - מלין אותו בין ביום בין בלילה ; ב. מסוגיית הגמרא נראה, שנחלק רבי אלעזר ברבי שמעון אף על שאר הדברים שנזכרו בברייתא, אף שלא הזכיר התנא בדברי רבי אלעזר אלא את הנימול שלא בזמנו.
[2] כתבו הראשונים, שהיתה יכולה הגמרא לומר: כולי עלמא משוך דאורייתא ונחלקו בדרשת "וביום", ובטעם שלא אמרה הגמרא כן, משום שרצתה הגמרא לפרש את הברייתא כרב הונא, [רשב"א], או משום דסבירא לגמרא שכן הוא האמת, דמשוך דרבנן [ריטב"א].
[3] רש"י לא גרס כך, אלא גורס כי הא דתניא, ומבאר שכוונת הגמרא היא לדברי רבי אלעזר להלן, שביאר שמחלוקת התנאים כאן היא - האם יש לרבות מיתור האות וי"ו.
[4] במשנה בשבת קלז א שנינו: קטן נימול לשמונה, לתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולי"ב לא פחות ולא יותר. הא כיצד: כדרכו, לשמונה; נולד לבין השמשות נימול לתשעה, [שהרי מונים לו מיום המחרת, כיון שבין השמשות ספק לילה הוא, נמצא שאם בין השמשות יום הוא, הרי זה נימול לתשעה] ; בין השמשות של ערב שבת נימול לעשרה, [כי מונין לו משבת מספק, ובשבת הבאה שהיא יום השמיני משבת זו, אי אפשר למולו שמא זמן מילתו היא כבר בערב שבת, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת] ; יום טוב לאחר השבת נימול לאחד עשר [כלומר: נולד בין השמשות של ערב שבת, והיה יום טוב סמוך לשבת הבאה לאחריה, הרי צריך לדחות מילתו ביום נוסף] ; שני ימים של ראש השנה [שחלו להיות לאחר השבת] נימול לשנים עשר. וזה הוא שאמרו כאן: מנין לרבות לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לשנים עשר, רש"י.
[5] טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו, הרי הוא כשר בפרה, ובהמשך הסוגיא מתבאר המקור לזה.
[6] לקמן עג א נסתפקו בדבר, והאריכה הגמ' בזה.
[7] לאו דוקא נגיעה, ועיקר הכוונה, שאין אנו דנים באיסור אכילה אלא בפסול הזאה, וכלשון המאירי: והזאה - נגיעה היא.
[8] כן פירש רש"י. ובקרן אורה הרבה לתמוה על דברי רש"י אלו; ומשמע מדבריו שהבין בדעת רש"י שהערל מטמא את התרומה; והבין כן משום שסובר כי אם לא שמטמא הערל את התרומה, אין כל איסור בנגיעתו בה, שאף הטמא אינו אסור בנגיעה בה אלא רק משום שהוא מטמא את התרומה, אבל נגיעה בלא טומאה לא נאסרה. וכשיטת רש"י מבואר גם בתוספות חגיגה ד ב סוף ד"ה דמרבה, ומלשונם [הובא לקמן בהערה] משמע כהבנת הקרן אורה.
[9] נתבאר על פי פשוטו, ואולם ראה גמרא לקמן עד א: ומאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא, וברש"י שם.
[10] פירש רש"י בחגיגה [ד ב]: אין חייבין לשלוח עולות ראיותיהן על ידי שליח; פירוש, משום שבראייה ממש בעזרה אין צריך לחדש שהטמא פטור ממנה, כיון שאסור להכנס בעזרה. ובגמרא שם: בשלמא טמא, דכתיב "ובאת שמה והבאתם שמה", כל שישנו בביאה [לעזרה] ישנו בהבאה [של עולת ראייה], וכל שאינו בביאה [טמא שהוא אסור להכנס לעזרה] אינו בהבאה ; אלא ערל מנלן? הא מני רבי עקיבא היא דמרבי לערל כי טמא. דתניא: רבי עקיבא אומר "איש איש, לרבות את הערל", [ואף סוגייתנו בקושייתה סברה כן, ואולם במסקנת הגמרא כאן אינו מטעם זה, וכתבו הראשונים, שהיא מהסוגיות המתחלפות בתלמוד; ולתירוץ אחד בתוספות [הובא לקמן בהערה], אף סוגייתנו סוברת כהסוגיא בחגיגה]. ועיקר השוואת הערל לטמא היא על הראייה עצמה, שהערל כטמא ואסור בביאה בעזרה, ושוב ממילא פטור הוא מקרבן הראיה משום "ובאת שמה והבאתם שמה", ובזה מתבארת סוגייתנו.
[11] א. ועוד פירשו התוספות פירוש אחר: שאני התם משום דמאיס, להכי מרבה ערל כי טמא אליבא דרבי עקיבא, אבל לא שיהא ערל מטמא בנגיעה כטמא [לשון תוספות בחגיגה ד ב ד"ה דמרבה, וכן הוא בקצרה בתוספות כאן]. ב. מלשון רש"י שכתב: ליראות בעזרה, משמע שלפי תירוץ הגמרא, אין הערל אסור בביאת מקדש, אלא שמאוס הוא לענין מצות ראיית פנים בעזרה.
[12] השמועה מתבארת על פי רש"י כאן, ורש"י ביומא מג א.
[13] פירוש: כל הטהורים כשרים לקדש, ואין בכלל זה ערל וטמא, רש"י.
[14] אבל בחרש ושוטה אינו מכשיר, כן כתבו התוספות ד"ה הנך, וביומא מג א; וכן היא משמעות לשון רש"י שלא הזכיר בהמשך הסוגיא אלא את הקטן.
[15] כן פירש רש"י, והתוספות תמהו עליו, שהרי ביומא מג למדנו מ"איש" להכשיר את הזר, ואילו חרש שוטה וקטן נתמעטו שם מדכתיב: "והניח", מי שיש בו דעת להניח, פרט לחרש שוטה וקטן.
[16] לשון רש"י הוא: ואסף איש ולא קטן, ואילו חרש ושוטה לא הזכיר, וודאי שאף חרש ושוטה נתמעטו מזה, שאם לא כן מנין לנו לפסול בקידוש את החרש והשוטה, ולא הזכיר רש"י אותם משום שבחרש ושוטה לא נחלקו רבי יהודה וחכמים וכמו שכתבו התוספות.
[17] ואולם אין בא הכתוב לרבות אלא קטן דאתי לכלל דעת, אבל חרש ושוטה, לא, תוספות יומא מג א ותוספות כאן ד"ה הנך.
[18] בגמרא ביומא מג א, איתא: אשה מנא ליה, ונתן ולא ונתנה, מהרש"א.
[19] כתבו התוספות: קרא יתירא קדריש, ולא דריש מדכתיב "ונתן" ולא "ונתנה", שהרי כל התורה כולה נאמרה בלשון זכר.
[20] ראה לשון התוספות כאן ולשון רש"י כאן, וראה מהרש"א.
בגמרא ויו והי' דריש: עיין ברשב"א שהביא שיטה א' שפירש דו"ה דריש לענין מילה של"ב והקשה עליו הא ראבר"ש פליג אמילה ועוד דלפ"ז איך קאמר מר סבר ומר סבר דהא לא פליגי ר"א ור"י בהא אלא כ"ע מודו בו"ה ובלא"ה קשה דהא במילה לא כתיב ו"ה, והנה השאגת ארי' בתשובה (סי' נ"ד) הביא תשובת הרשב"א בשם מהר"ם מרוטונבורג שכתב דמילה של"ב אינה אלא ביום כיון דפליגי ת"ק וראבר"ש אי דרשינן וביום וקיימא לן כת"ק דאפילו מאן דלא דריש ו' ו"ה דריש כדדרש ר"א ב"פ והודה לו ר"י, ותמה עליו השאגת ארי' שהוא החליף הסוגיא ע"ש, ולפענ"ד שיטת הר"מ מרוטנבורג היא השיטה שהביא הרשב"א בכאן וס"ל כיון דכתיב וביום בפתח תחת הב' להורות שחסר הי' הידיעה כאלו כתיב ובהיום א"כ גם במילה ו"ה כתיב ובאמת ראבר"ש פליג ואפילו ו"ה לא דריש והא דמייתי הש"ס כדדרש ר"י היינו להביא ראי' דטעמא דת"ק הוא משום דכתיב וביום והא דקאמר ואפילו מאן דלא דריש ו' ו"ה דריש ה"ק שלא תימא דברייתא אתיא כמ"ד דדרש ו' וכיון דכמה תנאים לא דרשו ו' כמבואר לעיל (ס"ח:) א"כ ר' יוחנן כוותייהו ס"ל על זה קאמר דאפילו מאן דלא דרש ו' ו"ה דריש וא"כ מה שלא דרש ראבר"ש כן יחידאי הוא ולא פסקינן כוותי' ובזה הכל א"ש ועיין מה שכתבתי בזה לקמן בתוספ':
שם בתורת כהנים: בפסחים (דף ג') הקשו התוספ' ל"ל קרא בברייתא שם דנותר אינו נאכל בליל ג' תיפוק לי' מדאצטריך קרא דביום דאינו נשרף בליל ג' ותרצו דה"א דלעולם נאכל בליל ג' וקרא אצטריך דאינו נשרף בליל ד' והקשה הצל"ח שם דאכתי קושיתם במקומה עומדת לתנא דברייתא דהכא דגם שלא בזמנה אינו נשרף אלא ביום א"כ ל"ל ו"ה דוהנותר להכי כיון דכבר ידעינן מביום דאין נשרף בליל ד' שהוא שלא בזמנו ע"ש שתירץ בדוחק, ולענ"ד לק"מ כיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום א"כ אי הוי אמרינן דנאכל בליל ג' וכתיב ביום דאין נשרף רק ביום ג' ולא בלילה שלאחריו מזה אכתי לא הוי ידעינן דגם שלא בזמנו נשרף ביום דוקא דה"א רק ליל ד' ממעט שנקראת זמנו כיון שהולכת אחר יום ג' ואם ממעטינן ליל ג' שהיא תיכף לאכילה לדידן כש"כ שיש סברא למעט ליל ד' מטעם זמנו:
שם הזאתו כשרה: ק"ק למה נקט כשרה לשון דיעבד הן בדברי ר"א והן בברייתא ולא מותר להזות לכתחלה דהא מטבול יום ילפינן וטבול יום מותר לכתחלה גם מדברי הרמב"ם נראה שמותר לכתחלה ואולי כיון שיצא מכח מעשה שהכשירו חכמים ושם הי' הכשר בדיעבד דהא היו מסופקים עד שהכשירו חכמים נקט לשון דיעבד ויש לומר דמשום כך מייתי המעשה דאל"כ מאי קמ"ל בזה:
שם איש איש לרבות הערל: לעיל (ע'.) כבר הבאתי קושית הלח"מ למה פסק הרמב"ם כר"א נגד ר"ע ותירץ דמסוגיא דהכא יש טעם לזה שהרי לפי מה דמסיק לר"ע ערל פסול להזאה א"כ ר"א דלא כר"ע, וביותר נלענ"ד דיש ליתן טעם בזה שהרי בערכין (דף ג') אמרינן הכל כשרים להזות לאתויי מאי לאתויי ערל ע"ש הרי דסתם מתניתן דפרה דלא כר"ע ולכן לא פסק הרמב"ם כוותי', ועיין בתוספ' י"ט (סוף פרה) שרצה ליתן טעם למה פסק הרמב"ם דערל שהזה הזאתו כשרה, ולענ"ד אין צריך טעם יותר דהרמב"ם לשיטתו אזיל דלא פסק כר"ע ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (ע"ד.):
שם ברש"י ד"ה ר"ע. ואפילו לנגיעה דתרומה אסור: נראה שהוצרך לכתוב כן כי היכי דלא יקשה אכתי איך שייך להחמיר בפרה הא איכא ק"ו מט"י ולכן כתב דבאמת גם בנגיעה דתרומה אסור וא"כ ליכא ק"ו:
בד"ה לא לשתמט. אבל לענין מגע תרומה ערל מותר: עיין במהרש"א שהקשה דלפ"ז דערל אסור בפרה נילף בק"ו דאסור ג"כ בנגיעת קדשים מט"י ותירץ דלהך תירוצא דרבא באמת אסור ומדבריו נראה דאפילו לר' אליעזר דלא מקיש ערל לטמא אמרינן כן, אכן ק' לפ"ז וכל ערל דגבי' פסח ל"ל תיפוק לי' דאסור בנגיעה דקדשים וכמו שהקשו התוספ' (ריש פרקין) לר"ע ובזה לא שייך תירוצם שם ואפילו תימא דאצטריך קרא דאסור לאכול היכי דתחב לו חבירו דליכא נגיעה מכ"מ ק' דק"ו הוא ומה תרומה דמותר בנגיעה אסור באכילה קדשים דאסור בנגיעה לכש"כ שאסור באכילה וי"ל דאצטריך וכל ערל למלקות דאי מק"ו אין עונשין מ"ה אבל התוספ' שפיר הקשו לר"ע דנילף מהיקשא דאדבר הלמד בהיקש ג"כ לוקין כדמוכח בפסחים (כ"ד.) ע"ש, אכן לפ"ז גם ראית מהרש"א ממה דאצטריך תושב ושכיר צ"ע דאפילו אתי מק"ו צריך תושב ושכיר למלקות דאתושב ושכיר לוקין כמש"כ הרמב"ם (בהל' תרומות פ"ז):
בד"ה הכל כשרים. אבל ערל וטמא לא רבי: נראה דהוצרך רש"י לפרש כן דהרי אמרינן ואזדו לטעמייהו א"כ ת"ק דברייתא דלעיל ס"ל כת"ק דהכא והרי ת"ק דלעיל ס"ל דערל פסול לקדש אכן ק"ל שהרי אמרינן בערכין (דף ג') הכל כשרים להזות לאתויי מאי לאתויי ערל, הרי דס"ל סתם מתניתן דפרה כר"א וכנ"ל וא"כ ודאי ה"ה לקדש שהרי מסוגיא דהכא דפריך מברייתא דטומטום שקידש לר"א דמיירי מהזאה מוכח דאין חילוק בין קידוש להזאה לענין ערל ואף דשם אמרינן הכל כשרים לקדש לאתויי אשה וקטן ולא אמרינן לאתויי ערל היינו טעמא דלערל ל"צ כיון דמרבינן מהכל כשרים להזות וא"כ ה"ה קידש וא"כ קשה מתניתן אהדדי, ואולי מטעם זה נקט הכא דתניא הכל כשרים והרי לכאורה מתניתן היא (בפרה פ"ה) אבל רצה לומר דת"ק דלעיל דס"ל ערל פסול לקדש באמת לא כת"ק דמתניתן אלא כת"ק דברייתא ס"ל ועיין בתוספ' י"ט סוף פרה:
שם בתוספ' ד"ה אין נמול. וי"ל דלראבר"ש אצטריך: א"ל דאכתי לרבנן קרא ל"ל דכבר תירץ הפני יהושע בקדושין דודאי צריך אותו ולא אותה עד מ"ת אלא שקושיתם הי' למה הוצרך הש"ס אליבי' דידן לומר הטעם משום אותו ולא אותה למה ל"ק מטעם מ"ע שהזמן גרמה וע"ז תירצו שפיר דהוצרך לכתוב קרא עד מ"ת, והנה הריטב"א תירץ בקדושין (דף כ"ט) אקושית התוספ' דלא שייך הכא מ"ע שהזמן גרמה כיון שמצות האשה אינה אפילו אם מוטל עלי' רק לעסוק בצרכי מילה ולעשות שליח למול דהא פסולה למול בעצמה וזה נוהג בין ביום בין בלילה, ובתירוץ הריטב"א א"ש מה שהקשה בשער המלך (פי"ט מהל' פסולי המוקדשין) אמה שהקשה הר"י איש ירושלים בקדושין (דף ל"ד) דבנשים לשתרו שריפת קדשים בי"ט דע' דוחה ל"ת והקשה דהא גם שריפת קדשים ע' שהזמן גרמא הוא כיון דנשרף ביום ולא בלילה ועיין מש"כ לעיל (ה':) אבל לפ"ז א"ש דלא חשיב ע' שהזמן גרמה כיון שיכולה לעשות שליח לשריפה ואין שריפת קדשים מצו' שבגופה כמו תפילין:
בד"ה מר סבר. וביום דרשינן אפילו בשבת: לפי הנראה מסוגיא דשבת שם רק ר' יוחנן ס"ל הכי אבל רב אחא בר יעקב דמפיק לי' מילה בשבת משמיני וכן שאר אמוראי דנפקא להו מהלכה או מגז"ש ע"כ לא ס"ל דוביום לאפי' בשבת אתי כמבואר שם ברשב"א וא"כ לדידהו ע"כ לוביום ולא בלילה אתי ואף דמפיק כן מבן שמנת ימים מכ"מ כתיב למדרש מיני' אפילו מילה שלא בזמנה כדרשינן בברייתא דהכא וכיון דתניא התם כוותי' דר"י א"כ י"ל דברייתא דהכא כהנך אמוראי דפליגי אר"י אתיא כי היכי דליסייע לכל אחד ברייתא דידי', גם י"ל דת"ק וראבר"ש גופא בהכי פליגי אי מוקמינן וביום לדרשה דולא בלילה או לאפילו בשבת, ובזה ביותר א"ש מש"כ לעיל הך שיטה דמילה ג"כ ו' ה' הוא ולכאורה איך קאמר אפילו מאן דלא דרש ו' וזה דרש והרי ראבר"ש אפילו ו"ה לא דרש, אבל לפ"ז א"ש די"ל דטעמא דראבר"ש לאו משום דלא דרש ו"ה אלא משום דלא דרש וביום להך דרשה דצריך לדרוש ואפילו בשבת, ולפ"ז הא דקאמר במגילה דילפינן מילה ביום ולא בלילה מביום אתיא כת"ק דהכא וכשאר אמוראי דפליגי אר"י ולכן הביא גם הרמב"ם בהל' מילה דרשה זו ולענין מילה בשבת לא הביא דרשה דביום אפילו בשבת ומתורץ קושית התוספ' דאתירוצם ק' דאכתי מנ"ל דוביום אתי למילה שלא בזמנו לענין לילה דלמא אתי לענין שבת דבהאי איירי קרא דביום:
בד"ה שלא בזמנו. קבע זמנו בבקר שני: עיין בתוספ' לעיל (ה':) שהקשו ל"ל למילף ע' דוחה ל"ת מכלאים בציצית תיפוק לי' מדאצטריך קרא דעד בקר דשריפת קדשים לא דחי י"ט ע"ש, ולפי תירוצם דהכא מתורצת קושיא זו דהא צריך קרא שלא ישרפנו במוצאי י"ט, אכן בעיקר קושית התוספ' דהכא ק"ל כיון דל"ק כן רק לרבי יוחנן דהכא והרי במכות (ט"ז.) ס"ל כרבי יהודה דבא הכתוב ליתן ע' אחר ל"ת ולפי הנראה בתמורה (ד':) ר"י לא ס"ל ליתן בקר שני רק רבי יעקב וכן נראה לקמן (ע"ד.) דפליגי אי דרשינן ליתן בקר שני ולכן אין להשיב ג"כ על מה שכתבנו לתרץ קושית התוספ' דלעיל דאכתי לתנא דת"כ דדרש הכא דגם שלא בזמנו אין נשרף אלא ביום יקשה ל"ל קרא דכלאים בציצית די"ל דהך תנא באמת ס"ל כר' יהודה דלא דרש עד בקר דבלא"ה סתם ספרא ר' יהודה:
בד"ה שהזה. כי טמא: ק"ק דלפ"ז מאי הקשו התוספ' לקמן ל"ל קרא דוהזה הטהור על הטמא להכשיר טבול יום מהיכי תיתי לפסלו והא שפיר ה"א כיון דאי לאו ק"ו להכשיר ערל בפרה הוי פסלינן אותו כי טמא וא"כ אי לאו קרא להכשיר ט"י הוי אמרינן דערל באמת פסול בפרה והוי ילפינן ט"י בק"ו מערל ומה ערל דמותר בנגיעה דתרומה פסול בפרה ט"י דאסור בנגיעה דתרומה לכש"כ דפסול בפרה, והנה המהרש"א הקשה ג"כ לקמן אקושית התוספ' דלמא אי לאו קרא הוי פסלינן טבול יום משום דאסור בתרומה וקדשים כי טמא כמו שכתבו הכא לענין ערל, אכן בזה י"ל דגם התוספ' הכא לא כתבו כן רק לר"ע דמרבה לערל כטמא בלא"ה ולכן אף דלענין נגיעה לא אמרינן מכ"מ כיון ששוה לענין אכילה דתרומה וקדשים ג"כ שפיר הוי מדמינן ערל לטמא לגמרי אבל לענין ט"י לא שייך לומר כן אבל הכא קשיא, וי"ל דקושיתם היא לר' אליעזר דיליף תרומה מתושב ושכיר ולא ס"ל מאיש איש לרבות ערל כטמא דלדידי' ליכא סברא לאסור ערל בפרה דמש"כ התוספ' לא שייך רק לר"ע וא"כ גם ט"י הוי ידעינן מכח סברא דכשר בפרה:
בד"ה שמותר. וי"ל דמה למח"כ: הקשה במהרש"א דאכתי נימא אשה וקטן יוכיחו גם הביא קושית התוספ' בזבחים שהקשו דנימא בעל מום יוכיח, ולענ"ד לק"מ מאשה וקטן די"ל דמה לאשה וקטן שכן אינן במצות כאיש דמ"ע שהז"ג נשים פטורות משא"כ בערל ולכן לא הקשו התוספ' רק מבעל מום, אכן גם אקושית התוספ' לענ"ד י"ל דהא אנן הזאה דערל מהזאה דט"י גמרינן ובהזא' באמת גם בעל מום כשר דפסול בעל מום לא הוי רק במקום דבעינן כהונה דב"מ חשיב כזר אבל בהזאה דדרשינן מאיש טהור להכשיר את הזר ודאי גם ב"מ כשר:
בד"ה התם. דערל הוא דפטור: לענ"ד י"ל שהרי אי לרבנן אמרינן סברא דמאיס אין זה מדאורייתא רק מדרבנן דדוקא לר"ע דמקיש ערל לטמא הוי ערל מן התורה אבל אי רק מטעם סברא דמאיס הרי אין לזה סמך מן התורה וא"כ אי לרבנן ג"כ ערל פטור מן הראי' אין זה רק מדרבנן שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולכן ל"ק ל"ל זכורך למעט טומטום תיפוק לי' דערל הוא דהא צריך למעט שמן התורה פטור דמטעם ערל לא נפטר לרבנן רק מדרבנן:
בד"ה חוץ מחש"ו. ואי אפשר לומר כן: הן אמת דביומא אמרינן כן כמש"כ התוספ' אכן בספרי יש פלוגתא בזה דגרסינן התם ואסף איש להוציא את הקטן משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה ת"ל טהור להביא את האשה דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר ואסף איש להוציא את האשה משמע מוציא את האשה ומביא את הקטן ת"ל והניח לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח ע"כ, הרי מה דממעטינן ביומא קטן מוהניח הוא ע"פ דרשת ר"ע אבל מה שכתב רש"י הכא הוא כולו כדרשת ר' ישמעאל, ונ"ל הא דפשט לי' לרש"י טפי דתנא דברייתא דריש כר' ישמעאל היינו משום דת"ק מיעט קטן סתמא ואי משום שאין בו דעת הרי יש קטן שיש בו דעת כמו שהאריכו בזה התוספ' בסנהדרין (ס"ח:) ואיהו אין שייך למעט רק מאיש, ועיין ריש תרומות דגם שם מצרכינן מהאי טעמא מיעוט לקטן אף שיש מיעוט לחרש ושוטה וא"כ מה דממעטינן ביומא מוהניח באמת לא ממעטינן רק קטן שאינו בן דעת אבל מדפליגי ת"ק ורבי יהודה בקטן סתמא ניחא לי' לרש"י לפרש דכר' ישמעאל ס"ל ואף דהתם ביומא מצריך איש להכשיר את הזר י"ל דזה לא מצרכינן אלא אליבי' דרב דאליבי' איירי הש"ס התם דס"ל שחיטת פרה פסולה בזר דא"כ כל הפרשה איירי בכהן אף היכי דלא כתיב כהן בהדיא ושפיר ה"א דגם אסיפה בעי כהן ולכך צריך רבוי להכשיר זר אבל לשמואל דס"ל שם דשחיטת פרה כשרה בזר הרי מה דכתיב ושחט סתמא לא אכהן קאי ומה דצריך כהן בפרה היינו דוקא בדברים שהם עבודה א"כ כיון דאסיפת אפרה לאו עבודה הוא לא בעי קרא לרבות זר ולכן שפיר דרש ר' ישמעאל איש למעט קטן ואל תתמה דא"כ יקשה מר' ישמעאל לרב דהא מייתי ביומא שם גם ברייתא אחריני דמסייעי לי' לרב כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל (ויתיישב בזה מ"ט לא סליק הש"ס שם שמואל ושאר אמוראי דס"ל כוותי' בתיובתא מכח הך ברייתא דמייתי לסיוע לרב), ומש"כ רש"י והתם דרשינן ואסף וכו' הוא בספרי, וכן משמע דהא מיד אח"כ כתב דאמרינן בפרק טרף בקלפי ולא כתב דאמרינן שם משמע דדרשא קמא דמייתי לאו דרשא דיומא הוא, ומש"כ דליכא למימר אפכא משום דכל הפרשה מוציא מיד משמע נ"ל דה"ק כיון דבהנך עבודות דכתיבי לעיל פסולים אשה וקטן א"כ אי הוי כתיב טהור לחוד ג"כ הוי משמע להוציא ממשמעות דלעיל או אשה או קטן וביותר הוי מרבינן קטן כיון שבא לכלל כשרות כשיעשה איש כמש"כ התוס' אע"כ מדכתיב איש למעוטי קטן אתי וע"כ דאתי טהור לרבות אשה:
בד"ה דשקיל חד. המים והאפר יחד: עיין במהרש"א שכתב מה דפליגי התוספ' על פי' רש"י, אכן לפענ"ד גם דעת רש"י כדעת התוס' ומה דקאמר דשקיל חד אפר לא נקט רק לשון הש"ס ופי' מה שקיל ומה יהיב אבל בעיקר הפי' לא גלה דעתו כאן אבל ביומא שם כתב מפורש כפי' התוס' דכאן ועיין מש"כ התוספ' י"ט בתמורה (פ"א):
בד"ה ונתן. קרא יתירא קדריש: לאו דוקא קרא יתירא דהא ונתן לאו מיותר בלשון הוא אלא שינוי קרא קדריש מדכתיב ולקחו ל"ר ונתן לשון יחיד וכן כתבו התוספ' ביומא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0