דף עט - א
ואולם את אשר נעשה לנתינים, הרי יש בידינו לתקן. ולכן, ניקרינהו וניפייסינהו [נקרא לנתינים ונפייסם].
מיד - "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים.
ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם: [1] מה אעשה לכם, ובמה אכפר? וברכו את נחלת ה'!"
ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, כי אם נפשות!"
ביקש לפייסם בממון ולא רצו, אמר: שמא הם מתביישין זה מזה? הלך ופייס כל אחד לעצמו, ולא נתפייסו.
לכך כתיב: אין "לי" כסף וזהב [רש"י שמואל בשם ירושלמי].
"ואין לנו איש להמית בישראל".
אין לנו איש להמית בכל שאר בני ישראל, שלא חטאו לנו.
"ויאמר [דוד לגבעונים]: מה אתם אומרים - אעשה לכם!" "ויאמרו אל המלך: איש אשר כילנו - יותן לנו שבעה אנשים מבניו [מזרעו של שאול], והוקענום לה'!" נתלה אותם לשמו של מקום, להודיע משפטו, רש"י שמואל]" [2].
פייסינהו דוד ולא מפייסו [גירסת עין יעקב; פייס אותם דוד וביקש מהם למחול ולא נתרצו הגבעונים].
ולפיכך גזר עליהם דוד שלא יתחתנו בהם, כי אמר דוד: שלשה סימנים יש באומה זו [ישראל]:
א. הרחמנים.
ב. והביישנים.
ג. וגומלי חסדים.
וכל זאת מנין:
רחמנים - דהא כתיב: ונתן לך רחמים [היינו, שיהיה לך מדת הרחמים כדי שתרחם על הבריות, מהרש"א] ורחמך והרבך.
ביישנין - דהא כתיב: בעבור תהיה יראתו על פניכם, וכמבואר בנדרים [כ א] שהיא הבושה, כי היראה הניכרת בפנים היא הבושה וכפי שהיא נקראת "בושת פנים", [מהרש"א].
גומלי חסדים - דהא כתיב: כי ידעתיו [את אברהם] למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו "דרך ה'" [3] לעשות צדקה ומשפט.
כל שיש בו סימנים הללו, ראוי להדבק באומה זו, וכל שאין בו אין ראוי להדבק בו. [4]
"יותן לנו שבעה אנשים מבניו, ויאמר המלך אני אתן. ויחמול המלך על מפיבושת בו יהונתן בן שאול.
ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול, את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי". [5]
מאי שנא הני [למה בחר דוד באלו למות] ולא בשאר זרעו של שאול?
אמר רב הונא: העבירום - לזרעו של שאול - לפני הארון, כל שהיה הארון קולטו, היה הולך למיתה, וכל שאין הארון קולטו, נבדל לחיים.
מתיב רב חנא בר קטינא על דברי רב הונא:
והא כתיב: "ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול", וקא סלקא דעתין שהעבירו לפני הארון ולא קלטו, וכיון שכן מה חמלה יש בדבר?!
ומשנינן: שלא העבירו דוד למפיבושת לפני הארון.
ותמהינן עלה: וכי אטו משוא פנים יש בדבר, כלומר: וכי אטו היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות, היה לו להעביר את כולם?! [6]
אלא שהעבירו למפיבושת וקלטו, וביקש דוד עליו רחמים ופלטו.
ואכתי משוא פנים יש בדבר, כי הואיל וקלטו הארון לא היה לו לדוד להמית אחר תחתיו [רש"י]?! [7]
אלא שביקש דוד רחמים על מפיבושת שלא יקלטנו הארון. [8]
כאן שבה הגמרא לעיקר העונש שהוטל על זרעו של שאול בעוון שאול; ומתמהת הגמרא:
והא כתיב: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו", [9] והאיך הסכימה שכינה כשקלטם הארון - להרוג את זרעו של שאול בעוון אביהם - ולעקור מצוה זו [ריטב"א]?!
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
לפיכך מתו, כי מוטב שתיעקר אות אחת [10] מן התורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, שהיו האומות אומרים: אין אומה זו ראויין לידבק בה, שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהם נקמה.
כתיב: "ותקח רצפה בת איה את השק, ותטהו לה אל הצור [נטתה ופרשה לעצמה את השק לשבת, אצל ההר שם נתלו, מצודות [11]], מתחילת קציר חטים [הוא הזמן שנתלו בו] עד ניתך מים עליהם מן השמים [כלומר: עד ימות הגשמים, רש"י [12]] ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם, וחית השדה לילה" -
ומקשינן: כיצד הניחום על העץ מתחילת קציר חטים עד רד הגשם?
והא כתיב: "לא תלין נבלתו על העץ"?! [13] אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:
מוטב שתיעקר אות אחת ["לא תלין נבלתו על העץ"] מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא על ידי שהיו תלויים -
שמתוך כך היו עוברים ושבים אומרים:
מה טיבן של אלו? והיו עונים להם: הללו בני מלכים הם.
ומה עשו? והיו עונים להם ואומרים: פשטו ידיהם בגרים גרורים. [14]
אחר שראו ושמעו העוברים את כל זאת, אמרו העוברים והשבים: אין לך אומה שראויה להידבק בה כאומה זו [ישראל], שהרי:
ומה לבני מלכים עשו כך, לבני הדיוטות - אילו היו עושים כמעשיהם - על אחת כמה וכמה שיעשו להם כך.
ומה על פשע שנעשה כנגד גרים גרורים עשו לבני המלכים כך, על פשע שנעשה כנגד ישראל על אחת כמה וכמה.
מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים -
שנאמר: ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר, והם היו הגרים כדמפרש ואזיל.
ומפרשינן: ודילמא אותם מאה וחמשים אלף עבדים ישראל הוו ולא גרים?!
לא סלקא דעתך, דהא כתיב: ומבני ישראל לא שם שלמה עבד, ועל כרחך עבדים אלו מן הגרים היו.
ואכתי מקשינן עלה: דילמא מכל מקום ישראל הוו, ואכן לא היו עבדים אלא דוגזר [שכירים] בעלמא.
אלא מכח קושיא זו מוכיחה הגמרא שאותם מאה וחמשים אלף אכן גרים היו ולא ישראל, מהכא: ויספור שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל וגו', וימצאו מאה וחמשים אלף וגו' ויעש מהם שבעים אלף סבל ושמונים אלף חוצב בהר.
כאן שבה הגמרא לעיקר מימרתו של רב חנא בר אדא, שאמר: נתינים דוד גזר עליהם, ומתמהת על כך הגמרא:
וכי נתינים דוד גזר עליהם?! והרי משה כבר גזר עליהם, דכתיב: מחוטב עציך עד שואב מימיך.
ומשנינן: משה גזר לההוא דרא [לאותו דור], ואילו דוד גזר לכולי דרא [לכל הדורות].
ואכתי תמהינן: והרי יהושע הוא שגזר עלייהו? ! דכתיב: ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'.
ויהושע הרי לדורות הבאים גזר, וכמו שנאמר עוד: ועתה ארורים אתם, ולא יכרת מכם עבד.
ומשנינן: יהושע, גזר עליהם עבדות רק בזמן שבית המקדש קיים, וכמו שנאמר: למזבח ה' [רש"י]. [15]
ואילו דוד, גזר עליהם עבדות אף בזמן שאין בית המקדש קיים. [16]
הערות
[1] לא נמצא פסוק כזה "ויאמר אליהם מה אעשה לכם" בספר שמואל, אלא "ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם. והגבעונים, לא מבני ישראל המה. ויאמר דוד אל הגבעונים: מה אעשה לכם?" ובפשוטו הוא דילוג מפסוק לפסוק. ואולם רש"י בשמואל פירש "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם", דברי ריצוי הם, שיעברו על מדותיהם וימחלו לשאול ולביתו. אך "והגבעונים - לא מבני ישראל המה!", שהראו במדת האכזריות שלהם כי הם אינם מזרעו של אברהם אבינו, ואינן הם ראויים להידבק בישראל. ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל. ודברים אלו שכתב רש"י על "והגבעונים לא מבני ישראל המה", יסודם בגמרא כאן בהמשך השמועה [אלא שלא מבואר כן בתורת פירוש על הפסוק].
[2] רש"י בספר. לפי סדר הפסוקים בשמואל, נראה שהמשך הדברים כפי שהם מבוארים כאן, היה קודם שבקשו להוקיע את בני שאול.
[3] כתב המהרש"א, כי עיקר הלימוד הוא מ"דרך ה"', כי גמילות החסדים נקראת "דרך ה"' שילך בה האדם אחרי מדותיו יתברך, וכמו שאמרו: "אחרי ה' אלהיכם תלכו", וכי אפשר להלוך אחר שכינה וכו' אלא להלוך אחר מדותיו, מה הוא מלביש ערומים וכו'.
[4] וזה הוא שאמר הכתוב: "והגבעונים לא מבני ישראל המה", כלומר: והם הראו בעצמן מדת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו, ואינן ראויין לידבק בישראל [רש"י שמואל] ; ומשמע כי הלשון: "והגבעונים לא מבני ישראל המה" מתפרש על פי פשוטו כפירוש רש"י [וכן פירשו על דרך זה גם שאר המפרשים], ועל פי מדרשו: לא יבואו בקהל לך.
[5] כתב הריטב"א: אין ספק כי שבעה אלו שקלטן הארון [כמבואר בהמשך הסוגיא], חייבי מיתה היו מצד אחר, ולכן נתגלגלה להן חובה עכשיו יותר משאר זרעו של שאול.
[6] הקשה בערוך לנר: הרי קושיא זו יש לשאול על הפסוק, ומה ענין זה למה שאמר: שלא העבירו דוד לפני הארון, וראה שם.
[7] אין כוונת רש"י בלשונו "להמית אחר תחתיו" שהיה דוד משלח אחר למות במקומו, כי מאחר שפלט הארון את מפיבושת, ודאי שקלט הארון אחר תחתיו; אלא שאף באופן זה משוא פנים יש כאן.
[8] א. כתב בערוך לנר: קשה קצת, אי קרי ליה "משוא פנים" מה שהתפלל דוד שיפלטנו הארון מפני שעל ידי זה יכנס אחר תחתיו, איך מתורץ זה במה שאמר שהתפלל דוד שלא יקלטנו הארון, דהא אכתי איכא משוא פנים?! וראה מה שכתב שם. ב. כתבו התוספות, שאותו מפיבושת בן שאול שהוקע, היה רבו של דוד, ושמא ביקש עליו רחמים ולא נענה.
[9] הקושיא היא מסוף הפסוק: "איש בחטאו יומתו", כי את עיקר הפסוק: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" הרי מפרשינן לה במסכת סנהדרין: לא יומתו אבות בעדות בנים, ובנים לא יומתו בעדות אבות, מהרש"א ; אבל בריטב"א מבואר, דהקושיא היא מ"ובנים לא יומתו על אבות".
[10] כתב הריטב"א: פירוש: שכל הוראת שעה ולמיגדר מילתא שרי, ובית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ; ואין זו עקירה ממש, אלר שתיעקר לפי ראות בני אדם קאמר; וכתב עוד: אף שחייבי מיתה היו מצד אחר [כמבואר לעיל בהערה], משום דלא ידיע חובם קרי ליה "עקירה", שאין להעניש אלא על הנגלות. וביאר עוד: "אות אחת" לאו דוקא, שהרי מקרא מלא אנו עוקרים; אי נמי משום שאנו עוקרים: ובנים "לא" יומתו על אבות, וזה חשוב כאות אחת, משום שהאל"ף נכתבת ואינה נהגת בפה. ובעיון יעקב וערוך לנר פירשו על פי דברי המהרש"א שאנו עוקרים את "איש בחטאו ימותו", ואילו היה אומר הכתוב: איש בחטא [ולא "בחטאו"] יומת, לא היה משתמע שלא יומת איש בחטאו של אביו, הרי שלא נעקרה אלא אות אחת.
[11] זה הוא פשוטו של מקרא ; ובתוספות הביאו בשם מדרש: אל הצור, שהצדיקה עליה את הדין ואמרה: הצור תמים פעלו, וביאר בערוך לנר, שהוא נדרש ממה שאמר הכתוב "אל" הצור ולא "על" הצור.
[12] מרש"י נראה שהיו תלויים על העץ מימי קציר חטים דהיינו ביומי ניסן [וכמו שכתב רש"י בשמואל] ועד ימות הגשמים; ואולם במצודות בשמואל כתב: שמרה עליהם מאז נתלו עד ניתך מים עליהם, ובהשגחת המקום ירד גשם מעט למען יורידום, למען דעת אשר בעוון אביהם היתה עצירת הגשמים, בראותם אשר לאחר שנעשה משפט התחילו הגשמים לרדת.
[13] ברמב"ן על התורה כתב, שאין לאו זה אמור אלא בחייבי מיתות בית דין, וכמאמר הכתוב: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת וגו'. לא תלין נבלתו על העץ", ומטעם זה הלינו את בני שאול. ובערוך לנר העיר, שהוא נגד הגמרא דילן, וראה מה שיישב שם, ומה שביאר על פי דבריו, את לשון הגמרא: מוטב שתיעקר "אות אחת".
[14] ראה ביאור לשון "גרורים" בעיון יעקב.
[15] ונאמר עוד: ולא יכרת מכם עבד וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי.
[16] לעיל בהערה בתחילת סוגיא זו נתבאר בהבנת שיטת רש"י שני אופנים: האחד: דוד גזר עליהם עבדות וממילא נאסרו כשאר עבדים. השני: דוד גזר עליהם איסור חתנות. ולפירוש הראשון מתבארת בפשוטו סוגיית הגמרא כאן שמשמע: גזר דוד מה שגזר יהושע, אלא שזה גזר לדורו וזה גזר לעולם; אבל לפירוש השני צריך לומר, שאין גזירת יהושע שווה עם גזירת דוד, שהרי לא מצינו ליהושע שיגזור עליהם איסור חתנות; והכי קאמר: וכי אטו נתינים דוד גזר עליהם, והרי כבר גזר עליהם יהושע שיהיו עבדים, וממילא אסורים הם בחתנות כשאר עבדים. ואולם התוספות בסוגייתנו הבינו בשיטת רש"י כפירוש השני, וראה בדבריהם ביאור דברי הגמרא.
בגמרא מאי שנא הני: במהרש"א ח"א הקשה מנ"ל דהיו עוד בנים לשאול חוץ מאלו פ"ש וי"ל דדייק כן מדקאמרי גבעונים יותן לנו ז' אנשים מבניו משמע שידעו שהיו לו יותר מז':
שם וכי משוא פנים יש בדבר: אין להקשות היאך שייך הקושיא דוקא אחר שתירץ שלא העבירו הא אפסוק גופא יש להקשות כן די"ל דבשלמא על הפסוק לא קשה כיון דהי' דוד צריך ליקח ז' א"כ אין משוא פנים אם יניח מי שחומל עליו דהא ע"כ צריך ליקח ז' ולהניח היותר מז' ומאי חזית דדמיו דהך סמיק טפי מהך אבל אחר דקאמר שהעביר לפני הארון א"כ תלי הבחירה בקליטת הארון ולא בבחירתו שפיר קשה היאך הניח מלהעבירו דשמא יקלוט הארון לזה ויניח האחר:
שם ואכתי משוא פנים יש בדבר: ק"ק אי קרי לי' משוא פנים מה שהתפלל דוד שיפלטו הארון מפני שעי"ז יכנס אחר תחתיו איך מתורץ זה במה שאמר שהתפלל שלא יקלטו הארון דהא אכתי איכא משוא פנים דעי"ז יקלוט לאחר ואי לא קרי לזה משוא פנים משום דהוא לא עושה מידי אלא ע"י רצון הקב"ה נעשה כן א"כ גם לפי הס"ד דהתפלל דיפלטו הארון ג"כ לא פריך מידי, ואולי י"ל דמאי דפריך ואכתי משוא פנים יש בדבר לא אדוד קפריך דהוא ודאי לא עשה מידי דכיון דהעבירו לפני הארון עשה כל המוטל עליו ומה שפלטו הארון הי' מאת הקב"ה אלא אקב"ה גופא קפריך ע"פ מה דאמרינן בנדה (ע':) כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב יאר ד' פניו אליך כאן קודם גזר דין כאן לאחר גז"ד ע"ש הרי דלאחר גז"ד אין הקב"ה נושא פנים והרי גזר דין דבני שאול הי' קליטת הארון דגז"ד אחר לא הוי ולכן אמה דמתרץ דכבר קלטו הארון והתפלל דוד ופלטו פריך הא אז הוי לאחר גז"ד ואיך נשא הקב"ה פנים בשביל תפלת דוד לכן מתרץ שהתפלל שלא יקלטו הארון דאז הוי עדיין קודם גזר דין ובזה הקב"ה נושא פנים, ומזה יש להשיב על מה שרצה בשו"ת מהריב"ל הביאו הש"ך בח"מ (סי' קס"ג) להוכיח מסוגיא זו ע"ש:
שם מוטב שתעקר אות א' מן התורה: הקשה הריטב"א מה אות א' דקאמר הא פסוק שלם איכא ע"ש, וי"ל דלפי המבואר בסנהדרין (פ"ד.) כל היכי דכתיב יומת הוא בידי אדם וימות הוא בידי שמים ולכן אי קרינן בקרא לא ימותו אבות על בנים וכו' איש בחטאו ימותו או ימתו בלא ו' אז משמע דדוקא בידי שמים אין ממיתין אבות על בנים אבל בידי אדם שפיר ממיתין אבל השתא דכתיב יומתו ליכא למימר הכי וזהו דקאמר מוטב שיעקר אות א' כמו דכתיב ימתו בלא ו' דלהוי משמע דבידי אדם ממיתין בנים על אבות: א"נ י"ל לפי מה שכתב המהרש"א בח"א דלא מלא יומתו פריך דזה דרשינן אעדות בנים אלא מאיש בחטאו ימותו קפריך ע"ש וא"כ אי עקרינן ו' מבחטאו וקרינן בחטא לא מוכח דאין הבן מת בחטא האב אלא אז הפי' דאין מיתה בלא חטא או של עצמו או של אביו וכן מה דקאמר אח"כ גבי לא תלין מוטב שיעקר אות א' יש לפרש דאי עקרינן הו' דוהומת דלא חשיב אלא כאות א' דהויו אינו רק להמשך נקודת ההא אז קרינן ומת וא"כ משמע דאם הי' חייב מיתה ומת מעצמו אז ותלית אותו לקיים בו מקצת מצות מיתה אבל מכ"מ לא תלין נבלתו כיון דלא הומת בב"ד וליכא פרסום בזה אבל אי הומת בב"ד שפיר איכא למימר דמלינין אותו וזהו דקאמר מוטב שיעקר אות א' כמו אי הוי כתיב ומת: א"נ י"ל בזה ע"פ מה שכתב הרמב"ן בפירושו לתורה דמה שהלינו לבני שאול הי' כיון שלא הומתו בב"ד אלא ע"י גבעונים וקרא דלא תלין בהומתו ע"י ב"ד כתיב ע"ש, ולכאורה זהו נגד גמרא דהכא דאמרינן מוטב יעקר אות א' אבל י"ל דאדרבא מזה יש ראי' להרמב"ן די"ל דאף דלא תלין ליכא בזה דלא קאי רק אותלית אותו על עץ דהיינו בהומת ע"י ב"ד מכ"מ כיון דכתיב ג"כ ולא תטמא את אדמתך שהוא לאו באנפי נפשי' כמש"כ הרמב"ן שם זה איכא גם בהומת ע"י אחר דבזה הזהיר הכתוב שעל כל פנים לא יניחו טומאה בארצם אכן התינח אי כתיב ולא תטמא אבל אי כתיב ולא יטמא אז הוא נתינת טעם אדלעיל לכך אני אומר לא תלין כי קללת אלדים תלוי ולמען לא יטמא את הארץ א"כ אין בזה אזהרה לחוד וא"כ בהומת שלא ע"י ב"ד ליכא אזהרה כלל, וזהו דקאמר מוטב יעקר אות א' דהיינו כמי שנעקר ת' דולא תטמא וכתוב י' במקומה דבזה הוי משמע דליכא איסור כלל אכן לכאורה אכתי איך תלה באות א' האיכא לאו שלם דלא תלין אע"כ מוכח כהרמב"ן דמשום דלא תלין ליכא איסור בהומת שלא ע"י ב"ד ואל תתמה דפריך והא כתיב לא תלין די"ל דאסיפא דקרא דולא תטמא סמוך דגם לעיל נקט רישא דלא יומתו אבות וסמיך אסיפא דאיש בחטאו יומתו כמש"כ בשם המהרש"א וכ"כ בפי' התוספ' ע"ז (דף ל"ו) ע"ש:
שם בתוספ' ד"ה אדמוני. דלא מצינו בשום מקום איש בשת: עיין במהרש"א ח"א בברכות שכתב דלא גרסינן שם איש בעל שמו אלא מריב בעל שמו וכן קרא בדברי הימים למפיבשת בן יהונתן, ולפ"ז הוא הי' רבו של דוד ולא מפיבשת בן שאול ולא קשה מה שהקשו התוספ' למה לא התפלל על רבו, וגם בלא"ה משמע כן דאי ס"ד כהתוספ' דמה שכתוב בד"ה אשבעל הוא מפיבשת דהכא הלא יקשה למה לא קחשיב בבני שאול גם איש בשת שמלך אחריו וגם אדמוני אבל אם נאמר דאיש בעל הוא איש בשת אז א"ש דלא קחשיב לא אדמוני ולא מפיבשת מפני שהיו בני פלגש ולא בני גבירה דרצפה היתה פלגש שאול כדכתיב (שמואל ב' כ"א) ולכן נ"ל דגרסת המהרש"א נכונה דמרב בעל שמו והוא בן יהונתן והוא רבו של דוד ועיין רש"י ורד"ק בד"ה שם שכתבו ג"כ דאיש בעל הוא איש בשת:
בד"ה ותטהו. שהצדיקה עליו הדין: נלענ"ד שדרש כן במדרש מדכתיב אל הצור ולא על הצור ועל כן מפרש דמה שנטתה אהלה אצל המוקעים הי' להצדיק הדין שיתקדש ש"ש על ידה ויהי' כפרה לבית שאול עי"ז שאם שאלו עוברים ושבים מה טיבן של אילו היא השיבה בני מלכים הם וגו' ומתוך כך נתקן חטא שאול שהמית הגבעונים: ובזה יובן פי' הפסוקים (שמואל ב' כ"א) ויגד לדוד את אשר עשתה רצפה בת אי' פלגש שאול וילך דוד ויקח את עצמות שאול וגו' ויעשו כל אשר צוה המלך ויעתר אלקים לארץ אחרי כן, דיש לדקדק למה דוקא אחר ששמע דוד מה עשתה רצפה קבר את עצמות שאול, אבל לפ"ז י"ל כיון דהיו ב' חטאים אשר עליהן נענשו חטא שאול בגבעונים וחטא שלא נספד כהלכה כדאמרינן לעיל באשר משפטו שם פעלו א"כ כל זמן שלא נתכפר חטא שאול לא רצה דוד לעשות לו כבוד כדי שלא לעורר חטאו ע"ד שאמרו רז"ל סימן טוב לאדם שלא נספד כהלכה אבל כששמע דוד מה שעשתה רצפה שכבר קדשה ש"ש הרבה לעוברים ושבים אשר עי"ז נתכפר ונתקן מה שעשה שאול שפשט ידו בגרים אז אמר הנה בא העת שיתקנו גם ישראל מה שפגמו בכבודו עכ"פ במקצת במה שאפשר עוד ולכן לקח עצמות שאול ובניו והעבירם בכל ישראל ויעשו כל אשר צוה המלך כדאיתא במדרש ילקוט מפרקי ר"א שהיו מעבירין הארון בכל גבולי ישראל שיהיו הכל גומלים חסד עם שאול ואז ויעתר אלקים לארץ אחרי כן שנתקנו עתה ב' החטאים חטא שאול וחטא ישראל:
בד"ה ונתינים. ואמר משום לא יהי' קדש: הנה לפי' זה לכאורה קשה איך אפשר לומר כן דמשום עבדות אסורים דא"כ יקשה מתניתן דהבא על הנתינה יש לה קנס וכן יקשה ממתניתן לעיל (דף כ') דחשיב נתינה בתוך איסורי דאורייתא דחולצין ולא מייבמין ואי נתינה משום שפחה אסורה איך משכחת דתפול כלל ליבום הא אין קדושין תופסין בשפחה ולא הי' לאחין קדושין בה וכן יקשה ממה דאמרינן דחרורי ונתיני מותרין זה בזה, ועוד קשה דרש"י סותר דברי עצמו שכתב בכתובות (דף כ"ט) דנתינים דוד גזר עליהם ולעיל (ס"ח.) כתב דאסורין משום לא תתחתן כפי' ר"ת, וכן כתב במכות (ר"פ אלו הן הלוקין), ועוד כבר הקשו התוספ' (ר"פ אלו נערות) אמה שכתב רש"י שם דדוד גזר חתון על הנתינים דהרי שם באותה סוגיא מוכח דנתינה מדאורייתא אסורה, וכן מוכח ג"כ מסוגיא דלקמן (פ"ה:) וממתניתן דלעיל (ך'.) ודפרק אלו הן הלוקין, ונ"ל ע"פ מש"כ הכס"מ (בפי"ב מהל' א"ב) ביישוב דברי הרמב"ם דתרי לשונות דרבא לעיל אי בגירותן אית להו חתנות או לא תלי בפלוגתא דר"ש ורבנן דלר"ש אמרינן דוקא בגיותן אית חתנות ולא בגירותן ולרבנן דוקא בגירותן, והשתא י"ל דהך מ"ד דקאמר לעיל דנתינים דוד גזר עליהן ולא מדאורייתא אסירי מלא תתחתן ע"כ דס"ל כלישנא קמא דרבא דליכא איסור מלא תתחתן בגירותן וע"ז פריך הכא דהרי עכ"פ אסורים מלא יהי' קדש ומתרץ דהנך דדוד גזר עלייהו הם אותן שלא נגזר עדיין עליהן עבדות דלא אסירי משום עבדות ומלא תתחתן ג"כ לא אסירי דבגירותן ליכא חתנות והנך באמת לא אסירי רק מדרבנן כמש"כ רש"י (ר"פ א"נ) ומכ"מ ל"ק מכל הני משניות ומקומות הש"ס דמוכח דנתינים אסירי מדאורייתא דהני י"ל דאתיא כרבנן דר"ש וכלישנא בתרא דרבא דס"ל דבגירותן איכא חתנות ואסירי משום לא תתחתן אפילו הנך דלאחר דוד ולכן שפיר כתב רש"י ג"כ במכות ולעיל דאסירי משום לא תתחתן:
בא"ד. ולא הוי דומיא דשאר פסולים: א"ל דא"כ אכתי לר"ט דס"ל אין קדושין תופסין בכל ח"ל א"כ מ"ש שפחה מנתיני די"ל דשאר ח"ל עכ"פ יש להם קדושין בפסול קהל אבל שפחה לית לה קדושין כלל:
בא"ד. דעיקרו בא מקדישות: לפ"ז משמע דשאר פסולי קהל כגון מצרי ועמוני אסורין בשפחה אכן לא כן דעת הרשב"א שהקשה לעיל (ע"ח.) אמה שהקשה מצרי שני במה יטהר דישא שפחה ע"ש, ועיין מה שכתבתי בזה לעיל (שם), שוב ראיתי בתוספ' פסחים (פ"ח.) שנסתפקו בזה אי נתין מותר בשפחה ע"ש וי"ל דדעת הרשב"א בפשיטות כן דאין חלוק בין נתין לשאר פסולי קהל, אכן לפ"ז קושית התוספ' דהכא במקומה עומדת למה משוחרר מותר בנתינה ואסור בשפחה, ונלענ"ד ביישוב קושיתם זו כיון דהא דמותר בנתינה מוכח מהא דאמרינן (ר"פ עשרה יוחסין) חרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה ומה דבשפחה אסור מוכח מהא דאמרינן גבי חצי עבד וחצי ב"ח לשא שפחה אינו יכול, וא"כ י"ל דתלי זה בפלוגתא אי קהל גרים אקרי קהל או לא דודאי בכל פסולי קהל שפחה מותרת והן מותרין בה דכתיב לא תהי' קדשה בבנות ישראל והני לאו ישראל אקרי כיון דפסולין לבא בקהל אבל משחורר אי קהל גרים אקרי קהל אסור בשפחה כמו ישראל גמור ואז אסור ג"כ בנתינה וא"כ מתניתן דהתיר חרורי בנתיני ס"ל ק"ג לא אקרי קהל וכמו שכתב רש"י שם ומתניתן דאסר משוחרר בשפחה ס"ל קהל גרים איקרי קהל וא"ל כיון דהורו ב"ה שם כב"ש א"כ ע"כ ס"ל ק"ג אקרי קהל וא"כ מ"ד לא אקרי קהל היאך פליג אב"ה די"ל דהוא ס"ל כמשנה ראשונה וס"ל דבאמת לא חזרו ב"ה דהא גם שם בפסחים (דף פ"ח) ובגטין (דף מ"ה) מוקמינן ברייתות כמשנה ראשונה דב"ה: ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוספ' בפסחים (שם) דישא נתינה או ממזרת דכיון דס"ל דאינו נושא שפחה היינו ע"כ משום דקהל גרים אקרי קהל גם בהני אסור וא"ל דלפ"ז מאי פריך לקמן (ק'.) ואמאי לשא שפחה אינו יכול דלמא ס"ל דקהל גרים לא אקרי קהל די"ל דאכתי אינו יכול לשא שפחה דשמא הוא הכהן ועיין מה שכתבתי לקמן (צ"ט.):
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0