דף עט - ב
בימי רבי ביקשו חכמים להתיר את הנתינים!
אמר להם רבי: חלקנו נתיר, אבל חלק מזבח מי יתיר? [1]
ופליגא - הך דרבי - אדרבי חייא בר אבא!
דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
חלק עדה: לעולם אסור.
אבל חלק מזבח: בזמן שבית המקדש קיים, הרי זה אסור, בזמן שאין אין בית המקדש קיים, הרי זה שרי, הרי שלדברי רבי חייא בר אבא אין מניעה מלהתיר בימי רבי משום חלקו של מזבח, כי הרי אין חלק זה קיים כלל בזמן שאין בית המקדש קיים.
מתניתין:
אמר רבי יהושע: שמעתי: שהסריס אף שאינו ראוי להוליד, הרי זה חולץ לאשת אחיו שמת וחולצין אחים בריאים לאשתו של הסריס.
וגם שמעתי: הסריס לא חולץ שהרי כל זיקת יבום וחליצה היא כדי "להקים לאחיו שם בישראל", ואילו סריס - שאינו מוליד - אינו בר הקמת שם לאחיו, ואינו מייבם ואף לא חולץ. [2]
ואין לי לפרש באיזה סריס אמרו שהוא חולץ וחולצין לאשתו, ובאיזה סריס אמרו שאינו חולץ ואין חולצין לאשתו.
אמר רבי עקיבא: אני אפרש:
סריס אדם [נסתרס לאחר שנולד [3]] הרי זה חולץ וחולצין לאשתו, מפני שהיתה לו שעת הכושר משעה שנולד ועד שנסתרס.
סריס חמה [סריס ממעי אמו [4]] הרי זה לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שלא היתה לו שעת הכושר מעולם.
רבי אליעזר אומר: לא כי! אלא:
סריס חמה, הרי זה חולץ וחולצין לאשתו, מפני שיש לו רפואה.
סריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שאין לו רפואה.
העיד רבי יהושע בן בתירא: על בן מגוסת [שם אדם] שהיה בירושלים סריס אדם, וייבמו את אשתו -
ולפיכך העיד רבי יהושע כן, כדי לקיים דברי רבי עקיבא.
הסריס - כלומר: סריס חמה [5], וכשיטת רבי עקיבא [גמרא] - הרי זה לא חולץ ולא מייבם.
וכן איילונית לא חולצת ולא מתייבמת, שהרי כך אמרה תורה: והיה הבכור "אשר תלד" יקום - פרט לאיילונית שאינה ראויה לילד.
הסריס [סריס חמה] שחלץ לאשתו, הרי זה לא פסלה מן הכהונה כשאר חלוצות, הואיל וחליצתו של הסריס אינה חליצה.
ואם בעלה - הסריס לאשת אחיו - הרי זה פסלה מן הכהונה מפני שהיא בעילת זנות, ונעשית זונה ופסולה לכהונה, שהרי אסורה היא עליו משום אשת אח שלא במקום מצוה, ובעילת איסור "בעילת זנות" היא.
וכן איילונית שחלצו לה אחין, לא פסלוה מן הכהונה הואיל ואין צריכה היא חליצה, ואם בעלוה - פסלוה, מפני שבעילתה בעילת זנות, כי אשת אח שלא במקום מצוה היא.
גמרא:
שנינו במשנה: אמר רבי עקיבא אני אפרש, סריס אדם, חולץ וחולצין לאשתו:
ומקשינן על מה שאמר: אם נפלה יבמה לפני סריס אדם - שהוא בכלל פצוע דכא ואסור הוא בלאו לבוא על יבמתו - הרי זה חולץ ליבמתו:
מכדי, הרי שמעינן לרבי עקיבא דאמר חייבי לאוין - כדין עריות חייבי כריתות דמו. [6]
וכיון שכן, תיקשי: והרי חייבי כריתות שנפלו ליבום לאו בני חליצה וייבום נינהו, ולרבי עקיבא יש לנו להשוות דין סריס אדם - שהוא "פצוע דכא" ואסור בלאו - לחייבי כריתות! [7] אמר מתרץ רבי אמי: הכא במאי עסקינן: כגון שנשא אחיו - המת של הסריס - גיורת.
ורבי עקיבא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: קהל גרים לא איקרי קהל, ואף פצוע דכא האסור לבוא ב"קהל ה'" מותר בהן, ולכן כשנפלה לו הגיורת ליבום הרי זה חולץ לה.
ותמהינן עלה: אי הכי - שמותרת היבמה ליבם - יבומי נמי תתייבם [גירסת התוספות], ולמה אמר רבי עקיבא: "חולץ", דמשמע: אבל לא מייבם?!
ומשנינן: אין הכי נמי שאם ירצה הסריס הרי זה אף מייבם.
ואיידי כיון דאמר רבי יהושע [הסובר בעלמא "קהל גרים איקרי קהל"]: שמעתי שהסריס "חולץ", שלשיטתו אינו מייבם משום שפצוע דכא הוא, [8] אמר איהו - רבי עקיבא - נמי "חולץ". אף שלשיטתו היא גם מתייבמת. [9]
דיקא נמי מגוף משנתנו - שלדעת רבי עקיבא אף מייבם הסריס את יבמתו - דהרי קתני: העיד רבי יהושע על בן מגוסת שהיה בירושלים סריס אדם, וייבמו את אשתו לקיים דברי רבי עקיבא, הרי למדת: לדעת רבי עקיבא מייבמין את אשתו של סריס, ואף שבלשון המשנה לא נאמר אלא "חולצין לאשתו", וכך יש לך לומר גם במה שאמר רבי עקיבא: "חולץ".
ומסקינן: אכן שמע מינה.
מתיב רבה: פצוע דכא וכרות שפכה, סריס אדם [10] והזקן שאין כל אלו מולידין, הרי אלו או חולצין או מייבמין, כלומר: יבומם יבום, וכדמפרש לכולה ואזיל; [11]
וברייתא זו רבי עקיבא היא הסובר: סריס אדם הרי זה חולץ וחולצין לאשתו, הואיל והיתה לו שעת הכושר.
ומפרשת הברייתא שני אופנים בדין זה:
האחד: כשהיו אלו נשואים, ונשותיהם נופלות ליבום.
השני: כשמתו אחיהם של אלו, ונשותיהם נפלו לפני אלו ליבום.
כיצד:
א. מתו ארבעה אלו ולהם נשים ולהם אחים, ועמדו אחים ועשו מאמר בנשותיהן, ונתנו [או שנתנו גט] גט לזיקתם, או שחלצו, מה שעשו עשו -
כלומר: מועיל המאמר שעשו באשת אח [שאין תופסין בה קדושין] כשם שהוא מועיל באשת אח הזקוקה ליבום, ואין יוצאת בלא גט.
ואם נתנו גט לזיקתם, פסלו את היבמה לכולם, כשאר גט הניתן ליבמה, ואם חלצו הרי חליצתם חליצה לפוסלה מיבום.
ואם בעלו האחים את אשת הסריס - הרי הם קנו אותה כשאר יבמות.
ב. מתו אחין הבריאים, ועמדו הן - ארבעה אלו - ועשו מאמר בנשותיהן של האחים, ונתנו גט [או שנתנו גט], או חלצו, מה שעשו עשו, הואיל וזקוקה היבמה להם -
ואם בעלו קנו, ואסור - לפצוע דכא כרות שפכה וסריס אדם - לקיימן, משום שנאמר: לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'.
ומכח ברייתא זו מקשה רבה על תירוצו של רבי אמי שפירש את משנתנו - לדעת רבי עקיבא - בגיורת המותרת לפצוע דכא הואיל ואינה קהל.
שהרי בברייתא - שאף היא כדעת רבי עקיבא היא [12] - איתא: "ואסור לקיימן משום שנאמר: לא יבוא בקהל ה'", אלמא בקהל עסקינן ולא בגיורת שאינה קהל?!
אלא, אמר רבה ליישב את הקושיא: למה חולץ הסריס ליבמתו לדעת רבי עקיבא, אף שאסורה היא בלאו, וחייבי לאוין כחייבי כריתות דמו:
הכא במשנתנו במאי עסקינן: כגון שנפלה לו היבמה ליבום קודם שנעשה פצוע דכא, ולבסוף נפצע, וכיון שכן סבר רבה: עכשיו צריך חליצה להפקיע את הזיקה [רש"י]. [13]
אמר תמה ליה אביי: ולייתי איסור פצוע ונידחי עשה דייבום, כלומר: מה בכך שנפלה לו קודם שנפצע וכבר נזקקה לו, הרי סוף סוף עכשיו אסורה היא עליו בלאו שהיא לדעת רבי עקיבא כחייבי כריתות, ובחייבי כריתות הרי מצינו אף במי שנעשית חייבי כריתות לאחר מיתת בעלה שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום?!
שהרי מי לא תנן לקמן בפרק בית שמאי:
"שני אחין נשואין לשתי אחיות, אחת גדולה ואחת קטנה [שהשיאוה אחיה או אמה נישואין דרבנן, ויכולה למאן לכשתגדל, ואם לא מיאנה הרי היא נשואה מדאורייתא], ומת בעלה של גדולה [והרי היא נופלת ליבום לפני בעל האחות הקטנה, שאסור הוא ביבמתו משום אחות אשה, ומכל מקום לפוטרה בלא חליצה - כשאר אחות אשה - אי אפשר, הואיל ואינה ערוה עליו אלא מדרבנן]"
רבן. גמליאל אומר: אם מיאנה הקטנה בבעלה - מאנה, [14] וייבם בעלה את אחותה, כי המיאון עוקר את הנישואין למפרע, וכאילו לא היתה אשתו מעולם.
ואם לאו, שלא מיאנה הקטנה, תמתין הקטנה עד שתגדיל, ותצא הלזו [אחותה הגדולה] משום אחות אשה.
כי מאחר שלא מיאנה הקטנה, הרי משגדלה נעשו נישואיה נישואין דאורייתא, ואחותה נאסרה עליו באיסור עריות דאורייתא, ונפטרה מן החליצה ומן היבום.
אלמא, אתי איסור אחות אשה שנאסרה היבמה לאחר שהוזקקה ליבום ודחי את היבום ואת החליצה.
הכי נמי במשנתנו, ניתי איסור פצוע דכא הבא לאחר נפילה, ונידחי את היבום ואת החליצה?!
אלא, אמר תירץ רב יוסף את הקושיא, שלפי רבי עקיבא - העושה חייבי לאוין כחייבי כריתות - היה לנו לפטור יבמה הנופלת לפני סריס אדם מן היבום ומן החליצה:
האי תנא דמשנתנו משמו של רבי עקיבא, הך תנא דבי רבי עקיבא היא, דאמר [15] מחייבי לאוין דשאר [חייבי לאוין האסורות משום קורבה] בלבד הוי ממזר.
אבל מחייבי לאוין גרידי - חייבי לאוין בלבד שאינם של קורבה ושאר, כגון פצוע דכא - לא הוי ממזר. אלא דין חייבי לאוין אלו ככל חייבי לאוין לדעת רבנן, וצריכה חליצה -
ולכן במשנתנו, שאיסורה עליו אינו משום קורבה, הרי היא זקוקה ליבום וחליצה אף לפי רבי עקיבא.
ואכתי תמהינן על משנתנו ששנינו לדעת רבי עקיבא: סריס אדם הרי זה חולץ, הואיל והיתה לו שעת הכושר:
מה בכך שהיתה לו שעת הכושר, והרי סוף סוף איקרי כאן - בפרשת יבום - "להקים לאחיו שם", והא היבם הסריס - בשעה שהיא זקוקה לו ליבום - לאו בר הכי הוא [אינו בן בנים ואין יכול להקים לאחיו שם], ואם כן אינו במצות יבום ואינו צריך לחלוץ?!
אמר ביאר רבא: אם כן כפי שרצונך לומר: הואיל ובשעת מיתה [16] אינו בן הקמת שם הרי זה אינו חולץ ואף על גב שהיתה לו שעת הכושר -
אין לך אשה שכשרה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה [17] שעה אחת קודם למיתתו מחמת יסורי מיתה שמתישים כחו, והיה לך לומר: אין מיבמין וחולצין את היבמות, כדין אשת סריס שאינה זקוקה ליבום וחליצה -
אלא ודאי: כיון שהיתה לו [לבעל] שעת הכושר - שאני; אף כאן הואיל והיתה לו [ליבם] שעת הכושר, הרי זה חולץ.
ומקשינן לרבי אליעזר במשנתנו שאינו מחלק בין סריס שהיתה לו שעת הכושר לסריס שלא היתה לו שעת הכושר:
הרי פירוקא דרבא - תירוצו של רבא והוכחתו לסברת "שעת הכושר" - פירכא היא על רבי אליעזר שאינו סובר סברא זו?!
ומשנינן: אין הוכחת רבא הוכחה, כי התם כשהוא הולך למות ותש כחו, אין זה סריסות אלא כחישותא הוא דאתחילה ביה [כחש שסופו מיתה התחיל בו, ולא סריסות].
היכי דמי סריס חמה ששנינו עליו במשנתנו: "לא היתה לו שעת הכושר"?
הערות
[1] לפי הפירוש הראשון שנזכר בהערה לעיל, מתפרשת הגמרא כפשוטה, והיינו: בימי רבי ביקשו להתיר את עבדותם של הנתינים, וממילא את איסור חתנותם, ומאחר שאמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר, ואין בכח החכמים להפקיע את עבדותם לגמרי, שוב ממילא נשארו הנתינים באיסורם; ולפי הפירוש השני, ראה ביאור דברי הגמרא בתוספות כאן.
[2] לשון רש"י הוא: והסריס לא חולץ, דכתיב "לא ימחה שמו מישראל" פרט לסריס ששמו מחוי; ולא נתכוין רש"י ליתן טעם למה הסריס אינו חולץ, דבזה היה לרש"י לומר: דכתיב "להקים לאחיו שם בישראל" והאי לאו בר הקמת שם, וכמו שמבואר בגמרא בסוף עמוד זה, אלא נתינת טעם היא למה ששנינו: "ולא חולצין לאשתו של סריס".
[3] נסתרס מאליו על ידי חולי או שסרסו אדם או שהוכה באותם האברים או שנשכו כלב או חיה ונסתרס, מאירי.
[4] הטעם שנקרא הסריס ממעי אמו "סריס חמה" כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: ירצה באמרם "סריס חמה", שהוא לא ראה השמש אלא מעת יציאתו לעולם יצא סריס, נעדר הקושי [ויש גורסים: מבוטל מתשמיש].
[5] כי דומיא דאיילונית שנינו שהיא ממעי אמה, רמב"ם ומאירי.
[6] כן מצינו לעיל מט א לדעת רבי עקיבא, שאף הבא על אשה ביאה שהיא אסורה עליו בלאו הרי הולד ממזר כמו הנולד מן הבא על אשה שהיא אסורה עליו בכרת.
[7] כתב רש"י: דאמר רבי עקיבא בפרק החולץ יש ממזר מחייבי לאוין, וסריס אדם מחייבי לאוין הוא, דכתיב: לא יבוא פצוע דכא, והיכי קאמר רבי עקיבא: סריס חולץ את אשת אחיו, הא לא רמיא קמיה ואבראי קיימא [מבחוץ היא עומדת] כחייבי כריתות, וקאי עלה באיסור אשת אח. ונראה, כי על מה שאמר רבי עקיבא: "חולצין לאשתו" של סריס אדם לא קשיא ליה להגמרא; וצריך ביאור: שהרי לרבי עקיבא אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ונמצא שבזנות בא על אשתו, ולמה זקוקה היא ליבום ולחליצה?! ויש לומר: דעל קושיא זו פשיטא שיש לתרץ: כגון שנפצע לאחר קידושין; ואף דעל קושיית הגמרא מהא דחולץ ליבמתו, נמי משנינן: כגון שנפלה לו ולבסוף נפצע, הרי באמת מקשה הגמרא על זה דמכל מקום ייפטר, ויש לומר שזה היתה סברת המקשה. ב. ובספר כנסת הגדולה הלכות חליצה סימן קעב, אכן כתב לפרש קושיית הגמרא על מה שחולצין לאשתו, ומשום דלרבי עקיבא אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, והביא כן לפרש גם בשם הרמב"ם באגרותיו; ונתן שם טעם, למה לא פירש רש"י כן; וכתב רעק"א בהגהותיו על הספר [הובא בליקוטי רעק"א הנדמ"ח], שטעמו של רש"י פשוט הוא וכפי שנתבאר.
[8] אבל חליצה צריכה היא, כיון שחייבי לאוין הוא, ולדעת רבי יהושע אין חייבי לאוין כחייבי כריתות, וצריכה חליצה אף על פי שאינה עולה ליבום.
[9] לפי דעת רש"י שקושיית הגמרא היתה, למה חולץ הסריס הואיל ואסורה היא עליו, הרי ניחא לשון הגמרא "אמר איהו נמי חולץ"; אבל לדעת כנסת הגדולה שהקושיא היתה על מה שחולצין לאשתו, הרי שהיה לגמרא לומר: אמר איהו נמי "חולצין לאשתו".
[10] פירוש: סירסו אדם, ולא מחמת חולי נסתרס מאליו, והוי בלאו, דבכלל פצוע דכא וכרות שפכה הוא, ואסור לישא ישראלית דכתיב: לא יבוא פצוע דכא, רש"י לעיל כ ב.
[11] אבל לכתחילה אסור לפצוע דכא כרות שפכה וסריס אדם, לייבם, כיון שעוברים הם בלאו.
[12] תמהו התוספות: הרי אפשר שהתנא של הברייתא סובר כדעתו של רבי עקיבא לענין סריס אדם שחולץ וחולצין לאשתו, אבל במה שסובר רבי עקיבא: חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו, אין הוא סובר כמותו?!
[13] לפי הספרים שבידינו "כגון שנפלה לו ולבסוף נפצע", על כרחך שקושיית הגמרא היתה: למה צריך הסריס לחלוץ; כי לביאור הכנסת הגדולה, שקושיית הגמרא היתה: למה צריכה אשת הסריס שלא תפסו קידושיו לחלוץ, הרי צריך לגרוס: כגון שקידשה ולבסוף נפצע.
[14] כלומר: הועיל מיאונה להתיר לבעלה ליבם את אחותה, ואף שהיא אחות אשתו בזיקה מדרבנן, כי רבן גמליאל סובר: אין זיקה.
[15] לעיל בפרק החולץ דף מט א שנינו: איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבוא; ודלא כרבי סימאי בכתובות כט ב, שאמר: מן הכל היה עושה רבי עקיבא ממזר חוץ מאלמנה לכהן גדול, רש"י.
[16] לשון רש"י הוא: אמר רבא, אם כן דשעת הכושר דמעיקרא לאו מילתא היא הואיל "ובשעת מיתה" לא הוי וכו'; נראה מלשונו של רש"י, כי אם נעשה סריס חמה לאחר מיתה, בזה לית דין ולית דיין שאינו נפטר מן היבום והחליצה, אף שלענין ערוה מסקינן לעיל, כי אפילו מי שנעשית ערוה לאחר מיתה הרי היא נפטרת.
[17] בתוספות חד מקמאי הגירסא: "סריס" ולא "סריס חמה".
במתניתן אמר ר"ע אני אפרש: המהרש"א במ"ב הקשה דלהך תירוץ דמוקמי בגיורת למה לא מוקי הא דחולץ וחולצין בגיורת ואינו חולץ בישראלית, ולפענ"ד י"ל דלא רצה לפרש כן דא"כ היאך קתני ואין חולצין לאשתו הא אינה אשתו כלל ן שאין לו בה קדושין ועוד היאך קפסיק ותני דאין חולצין הא לפעמים חולצין כגון שקדשה קודם שהי' פצוע דכא דאו קדושין תופסין לו בה, ועוד י"ל בזה דלשון הסריס חולצין וכו' והסריס לא חולצין וכו' משמע דמשני גווני סריסים איירי:
שם סריס חמה לא חולץ ולא חולצין: ק"ק דרבי יהודה דס"ל ג"כ כר"ע דסריס חמה לא חולץ כדמוכח לקמן (סוף פרקין) ובבכורות (דף מ"ב) וס"ל ג"כ קהל גרים אקרי קהל כדאמרינן לעיל (דף ע"ח) וס"ל ג"כ כר"ע דיש ממזר מחייבי לאווין אפי' דלאו דשאר לפמש"כ התוספ' לעיל (מ"ז.) דלכך ס"ל דנו"ע הבא על ב"י הולד ממזר א"כ היאך מפרש הך דשמע ר' יהושע דליכא למימר כר"א דהא הוא ס"ל כר"ע וליכא למימר כר"ע דקשה קושית הגמרא דהא פ"ד כחייבי כריתות דמי ול"ל בגיורת דהא ס"ל ק"ג אקרי קהל וגם תי' בתרא דהגמרא לא שייך כיון דס"ל דאפילו מח"ל דלאו דשאר ג"כ ממזר, וי"ל דהוא יפרש כגון שנשא הפ"ד ממזרת ונפלה לפניו ליבום והוא ג"כ ממזר א"נ שנשא אחיו מצרית ונפלה לפניו ליבום והוא פ"ד, אבל הש"ס לא רצה לתרץ אליבי' דר"ע כן דמכ"מ יקשה מהך ברייתא דמתיב רבה מני' אמה שתירץ דאיירי בגיורת, ומה שיש לומר עוד ביישוב קושיא זו כתבתי לקמן סוף הפרק ע"ש:
שם הסריס שחלץ ליבמתו: לקמן בגמרא מוקמינן הך כר"ע דקתני סריס דומיא דאיילונית אכן קשה דא"כ היאך קאמר בעלה פסלה משום זונה דהא לעיל (ס"א:) ס"ל לר"ע דאין זונה אלא מופקרת וא"ל דס"ל כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא דהא ע"כ פשיטא לי' להש"ס דליכא מאן דס"ל דסריס חמה לא חולץ אלא ר"ע מדפריך רבה מהך ברייתא לקמן וכמו שהקשו התוספ' באמת דלמא ס"ל כוותי' בחדא ופליג בחדא ועיין ברשב"א לעיל (ס"ח.):
שם וכן איילונית: עיין בגמרא לקמן דמוקמינן דלא כרבי יהודה דהא איילונית זונה היא והקשה התוספ' הרא"ש וכן הקשה ג"כ המהרש"א במ"ב אמאי דייק כן מסיפא מבעלוה פסלוה ולא מרישא מחלצו לה אחים, אבל י"ל דהרי יש להקשות כיון דטעם דר"י דאיילונית זונה היא מפרש לעיל (דף ס"א) מטעם ביאה שאין בה פרצה א"כ לא מקרי איילונית זונה רק אחר שנבעלה וא"כ הרי צריך למיתני בעלוה ואיך דייק דלא כר"י אבל י"ל דמכ"מ דייק שפיר דלא הוי צריך למיתני שבעלוה אחים רק אחר נמי וא"ש לפ"ז דלא דייק מחלצו דבזה עדיין אינה זונה:
שם חלצו לה אחין: ק"ק מ"ש דלענין איילונית נקט חלצו לה אחין לשון רבים ולא נקט ג"כ שחלץ לה יבמה כמו דנקט לענין סריס שחלץ ליבמתו ולא נקט שחלץ לצרות וי"ל משום דהא דסריס יש לפרש ג"כ דלא לענין כהן קאמר אלא לענין אחים דחלץ לא פסלה על האחים בעלה פסלה שבעילתה בעילת זנות ואסורה מדרב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה אכן בהא דאיילונית לא שייך לומר כן דמ"ש הוא מאחין ולכן נקט גבי איילונית אחים לאשמעינן דלא קאי רק לענין כהן משא"כ לענין סריס דקאי על האחים ג"כ: ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המהרש"א במ"ב לקמן בסוגיא אהא דפריך לימא תהוי תיובתא דרב המנונא דמנ"ל דאיירי בשיש עוד אחים, דלפ"ז א"ש די"ל דדייק כן מדנקט לשון יחיד אע"כ דהפי' דפסל על האחין ועל זה פריך דמ"ש הוא ומ"ש אחיו אם לא שנאמר דרישא ג"כ לענין כהן איירי וא"כ קשיא לר"ה וע"ז מתרץ דלעולם לענין אחין קאי ואיידי דנקט רישא בדידי' נקט נמי סיפא בדידי' ועיין מה שכתבתי לקמן (דף פ"א):
שם בגמרא וחייבי כריתות לאו ב"ח וייבום ננהו: עיין בתוספ' לעיל (ט'.) שהקשו על זה דאמאי לא אמרינן דאתי ע' ודחי ל"ת, ולענ"ד י"ל כיון דר"ע לא יליף רק דממזר מח"ל איכא לעיל (דף מ"ט) ואעפ"כ פשיטא לי' ג"כ דאין קדושין תופסין בהן אף דזה לא כתוב רק גבי ח"כ וע"כ דאמרינן מדשוה בהא לח"כ שוה נמי בהך וכמו שכתבו התוספ' לעיל (מ"ד:) וא"כ הכי נמי פשיטא להגמרא מדשוי לענין ממזרות ולענין שלא תפסי קידושין לח"כ שו' ג"כ לענין דאינה בת יבום וחליצה ועיין מה שכתבתי לעיל (דף ט') בזה:
שם כגון שנשא אחיו גיורת: כבר הערתי לעיל דה"ל לתרץ כגון שנשא ממזרת או מצרית ולעולם סבר דקהל גרים אקרי קהל ואף דלפ"ז צריך לומר דהאח היה ג"כ ממזר דאל"כ אין לו בה קדושין ולתי' הגמרא לא צריך למימר הכי מכ"מ עדיף לומר כן משנוקי ר"ע דוקא כחד תנא דקהל גרים לא אקרי קהל, וי"ל דלא מצי לתרץ הכי דא"כ יקשה קושית הש"ס דיבומי נמי תתייבם דלא שייך תירוץ הגמרא דנקט כן משום רבי יהושע דלפ"ז אר' יהושע גופא יקשה למה לא נקטי יבום אבל לתי' הגמרא א"ש דר"י סבר ק"ג אקרי קהל כמו שפי' רש"י, אכן אכתי לשיטת התוספ' קשה דלפי' התוספ' שייך התירוץ דמשום ר' יהושע נקט כן גם אי הוי מוקי בממזרת, וי"ל דהתוספ' ס"ל כדעת הרמב"ם דפסק (בפרק ט"ז מהל' איסורי ביאה) דפ"ד אסור לשא ממזרת וה"ה ג"כ דאסו' במצרית לפמש"כ הרב המגיד שם ולכן לא יכול לתרץ כן ואף דלהרמב"ם ג"כ מותר בנתינ' מכ"מ אי קהל גרים אקרי קהל אז גם להרמב"ם אסור בה כיון דפסול קהל דנתינה אינו רק מדרבנן א"כ מדאורייתא אסורה להנשא לפ"ד ולכן גם אי הוי מוקי בנתינה מכ"מ הוי צריך למימר דקהל גרים לא אקרי קהל ולכן לא יכול לתרץ כן, ולהראב"ד י"ל דס"ל כפי' רש"י דהכא ולכן אף דס"ל דפ"ד מותר בממזרת מכ"מ לא הי' יכול לתרץ דאיירי בנשא ממזרת:
שם דייקא נמי דקתני: עיין במהרש"א מ"ב שמפרש שרצה להביא ראי' דבגיורת איירי וק"ג לא אקרי קהל דאל"כ היאך הי' לבן מגוסת קדושין באשתו אכן לכאורה זה אינו דהא אפשר שנשא אותה קודם שהי' פ"ד ואף דמהרש"א רצה להשיב על זה במה שכתב דאכתי לא אסיק אדעתי' דלבסוף נפצע לענ"ד זה אינו מספיק די"ל דלא אסיק אדעתא כן משום קושית הש"ס מרבן גמליאל אבל זה לא שייך הכא, ולכאורה הי' נ"ל דגם אי איירי שהי' פ"ד מקודם מכ"מ כיון שאין קדושין תופסין בח"כ כמו כן פקעי קדושין דמקודם רק דבח"כ לא משכחת כן דאם נעשה ח"כ תחתיו אדרבה קדושין שניים לא חיילי אבל מכ"מ בחייבי לאווין פקעי קדושין, אבל אי אפשר לומר כן דהא לעיל (מ"ט:) פשיטא להש"ס דלר"ע לא פקעי קדושין בסוטה אף שנעשית לו חייבי לאווין והרי בין לפי' רש"י בין לפי' התוספ' שם פשיטא להש"ס דלא פקעי קידושין בסוטה לר"ע:
שם סריס אדם והזקן: לעיל (דף כ') פירשו רש"י והתוספ' דהך סריס אדם אינו רק הפירוש של פ"ד וכרות שפכה ולאפוקי בידי שמים ע"ש, אבל ק"ל לפי מה דאמרינן שבת (ק"י:) ומי שרי והתניא מניין לסרוס באדם שהוא אסור וכו' ע"ש הרי דפשיטא להגמרא דשתיית כוס של עיקרים מקרי סרוס ע"י אדם ולפ"ז מאי פריך הכא לר"ע מסריס אדם דלמא היינו ששתה כוס של עיקרים דמותר לבא בקהל וא"ל דא"כ היאך קאמר ואסור לקיימו די"ל דזה באמת לא קאי רק אפ"ד וכרות שפכה ולא אסריס אדם וכמו דלא קאי ג"כ אזקן כמו שפירש רש"י לעיל (דף כ'), אכן בזה י"ל דמכ"מ פריך לר"ע שפיר מפצוע דכא וכרות שפכה, אבל עדיין קשה מאי פריך לר"ע ממתניתן דלמא מה דקאמר סריס אדם חולץ וחולצין וכו' שהיתה לו שעת הכושר איירי בסריס אדם כה"ג שמותר לבא בקהל, והנה לפי' רש"י יש ליישב דאר"ע דמתניתן פריך שפיר דא"כ למה נקט חולץ ולא מייבם דליכא למימר דנקט משום ר' יהושע דס"ל קהל גרים אקרי קהל דהא בין לר"ע בין לר' יהושע הוי מצי למינקט יבום כיון דליכא איסור קהל אבל מכ"מ לפי' התוספ' שכתבו דלכך צריך לנקוט חולצין משום ולא חולצין עדיין קשה: והנה אחת הך גופא אי בשתה כוס עיקרים מותר לבא בקהל או לא לכאורה תלי בב' השיטות שהובאו בש"ע אהע"ז (סי' ה') אי בנסתרס ע"י חולי מקרי פ"ד בידי שמים או לא דלהרמב"ם דמקרי ב"ש ודאי מותר אבל לרש"י ורא"ש דאקרי בידי אדם י"ל דגם בשתה כוס עיקרים מקרי ב"א, וראיתי בברכי יוסף (שם) שהביא הרבה שו"ת ספרדים שס"ל דשתה כוס עיקרים מותר לבא בקהל, אכן נראה דזה ג"כ משום דס"ל כדעת הרמב"ם אבל לשיטת רש"י ורא"ש י"ל דאסור לבא בקהל ולפ"ז ל"ק מה שהקשינו, ועיין בברכי יוסף שכתב דדעת התוספ' לעיל כשיטת הרמב"ם, אכן לפ"ז קושיתנו לשיטתם כאן במקומה עומדת ולדינא צ"ע:
שם אקרי כאן להקים לאחיו שם: הא דלא מקשה ג"כ מחולצין לאשתו אקרי כאן ולא ימחה והרי שמו מחוי דבזה ידע ודאי דיש לחלק בין הי' לו שעת הכושר דהא בשעת מיתה לעולם הוי שמו מחוי דהא ביש לו בנים אין יבום וא"כ הדרשה דולא ימחה ע"כ באותו שהי' שמו מחוי לעולם שלא היה ראוי להוליד ולכן כיון שהי' ראוי זמן א' לא קרינן ולא ימחה אבל לענין להקים ס"ד דלא מהני מה שהי' קודם לכן דהא עתה היבם אינו ראוי להקים אבל רבא מתרץ א"כ אין לך אשה וכו' דס"ל דלא מחלקינן בכך, ועיין בריטב"א שמפרש דבאמת פריך ג"כ מולא חולצין לאשתו אבל לשון הגמרא לא משמע כן דלא מייתי רק קרא דלהקים לאחיו שם:
שם שלא נעשה בעלה סריס חמה: אף דהשתא לענין סריס אדם קיימינן להוכיח דסריס אדם לא מקרי סרים לענין יבום מכ"מ מוכיח שפיר כיון דהחילוק הוא בין ס"א לס"ח דזה יש לו רפואה וזה אין לו רפואה וכיון דהך ג"כ אין רפואה דינו כס"א ולכן פריך שפיר לרבי אליעזר ג"כ אף דלדידי' ס"ח בר יבום הוא דהך ס"ח דינו כס"א וכמש"כ רש"י: ובזה יש לישב מה שהקשה המהרש"א לעיל (ע"ה.) סתירה בדברי רש"י דממה שכתב שם משמע דסריס ע"י חולה מקרי בידי שמים והטור והרא"ש הוכיחו מדברי רש"י דמקרי בידי אדם וכן הקשה הבית שמואל באבן העזר (סי' ה') דלעיל (כ':) כתב רש"י מפורש דמקרי ב"ש, ולפ"ז א"ש דחולה שיש לו רפואה מקרי ב"ש אבל אותו שאין לו רפואה כגון ששתה כוס של עקרין מקרי בידי אדם: ובזה מתורץ ג"כ מה שקשה לכאורה אהנך שיטות שהביא באבן העזר (שם) דע"י חולה מקרי בידי אדם דהא הכא קרי לי' סריס חמה, ולפ"ז י"ל דהם איירי ג"כ באותו שאין לו רפואה ודינו כבידי אדם אף שסריס חמה הוא ועיין בריטב"א שכתב ג"כ כהך סברא דסריס חמה שהי' לו שעת הכושר דינו כסריס אדם:
שם בתוספ' ד"ה ואיידי. דהוי משמע יבומי הוא דלא: פי' דה"א דלא חולץ הוא בסריס אדם ולכן נקט חליצה דאי הוי תני יבום ה"א דדוקא יבום לא משום איסור פ"ד אבל חליצה צריך, אבל ק"ל אמה שכתבו דלר"ע ליכא למיטעי דהא לקמן פרכינן וליחוש שמא הבריא בנתים ומסיק לבסוף דמחלקינן בין חד אבר לכל הגוף והשתא אי הוי קתני לא מייבם ולא מייבמין שפיר הוי טעינן דמכ"מ חליצה בעיא מחשש שמא הבריא בנתים ולא הוי מחלקינן בין אבר א' לכל הגוף ולכן גם לר"ע צריך למינקט חליצה דאפילו חליצה לא בעיא:
בד"ה אלמא בקהל. ותימא דלמא בהא לא סברה כר"ע: כבר כתבתי לעיל דצ"ל דפשיטא להש"ס דליכא מאן דסבר הכי רק ר"ע אכן אכתי קשה דלמא רבי יהושע בן בתירא היא דהעיד ג"כ כוותי' דר"ע, עוד הי' נ"ל לומר דאי לאו ר"ע היא מאי קמ"ל אם בעלו קנו פשיטא אכן גם זה אינו דלמא אתי לאפוקי מהס"ד דהגמרא לעיל (כ':) דחייבי לאווין מדאורייתא לא רמי ליבום מקרא דיבמתו דפריך עליו מהך דקתני ואם בעלו קנו ע"ש, וכן אמה דרצה לומר שם דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה לכך ליכא ייבום מן התורה פריך ג"כ מואם בעלו קנו וא"כ צריך להשמיענו גם לרבנן ולכן אכתי קשה קושיתם מנ"ל דר"ע היא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0