דף צ - ב
אמר ליה רב חסדא לרבה: בעאי לאותובך [הייתי רוצה להקשות עליך עוד]:
מערל שמל, ואמרו בית הלל: "הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר", וצריך הזאת שלישי ושביעי. ולפיכך גר שנתגייר בערב הפסח, הרי הוא כטמא, ואינו מביא קרבן פסח, לפי שצריך עדיין הזאה, ואין הזאה זו אלא מדרבנן, ומכל מקום עקרו חכמים ממנו את מצות הקרבת קרבן פסח, שהוא חייב בו מן התורה.
ומהזאה. טמא שצריך הזאה ממי חטאת, אין מזים עליו בשבת משום "שבות", והעמידו חכמים דבריהם אף כשנצרך להזאה כדי להיטהר לקרבן פסח. ונמצאו חכמים עוקרים דבר מן התורה.
ומאיזמל של מילה, שאם הוצרכו להביאו בשבת דרך חצרות גגות וקרפיפות [מחצר של זה לחצר של אחר, וכן מגג לגג, ומקרפף לקרפף, ומחצר לגג או לקרפף] שאסרו חכמים את הטלטול בהם, העמידו חכמים את דבריהם, ונעקרת מצות מילה מן התורה.
ומסדין של פשתן בציצית, שמן התורה יכול להטיל בו ציצית של צמר, היות וכלאים בציצית התירה התורה, וחכמים גזרו שלא יטילנו גזירה משום כסות לילה שאינה חייבת בציצית, ושמא יטיל אף בה.
הרי שעקרו חכמים מצוה מן התורה. [1] ומכבשי עצרת ששחטן בשבת שלא לשמן, דקיימא לן שהם כשרים בתורת שלמים, אלא שלא עלו לשם חובת כבשי עצרת. ואמרו חכמים: לא יזרוק את הדם, שלא ניתנה שבות של זריקת דם לידחות אלא אצל כבשי עצרת ולא אצל שלמים בעלמא. ונמצא שעקרו חכמים שלש מצות עשה: א. עשה דזריקת דם. ב. עשה דהקטרת אימורים. ג. עשה דאכילת בשר. [2]
ומשופר ולולב בשבת, שעקרו חכמים את המצוה משום "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים", הרי שעקרו חכמים מצוה דאורייתא.
אולם השתא, דשנית לן: "שב ואל תעשה" לא מיעקר הוא -
כולהו קושיות שרציתי להקשות, נמי יש לתרצן, לפי ש"שב ואל תעשה" נינהו, ואינם קושיות על שיטתך שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה.
אך תא שמע ראיה נוספת:
כתיב בספר דברים [פרק יח], בענין הוראה של נביא אמת לשנות דבר מן התורה -
"אליו אל נביא האמת - תשמעון".
מלמד הכתוב שאפילו אומר לך הנביא: עבור על אחת מכל מצוות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, [3] שהורה להקריב קרבן בבמה בשעת איסור הבמות, ויש כאן איסור שחוטי חוץ וכרת על העלאה בחוץ -
הכל - לפי שעה. רק אם הורה הנביא לשנות דבר מן התורה כהוראת שעה שמע לו. [4]
ומשנינן: שאני התם: דכתיב "אליו תשמעון".
ואכתי מקשינן: וליגמר מיניה [נלמד מדין נביא האמת] שבכל מקום בית דין עוקרין דבר מן התורה, ואפילו בקום ועשה!? [5]
ומשנינן: מיגדר מילתא [לעשות גדר ותקנה], וכמו אליהו בהר הכרמל, שהשיב את בני ישראל על ידי זה מעבודת כוכבים - שאני. [6]
תא שמע ראיה נוספת:
בעל ששלח גט לאשתו ורצה לבטלו קודם שהגיע ליד האשה, בראשונה היה עושה בית דין ומבטל בפניהם, ולא היה מודיע לאשה.
והתקין רבן גמליאל שלא יהו עושין כן מפני תיקון העולם, משום שפעמים אין האשה יודעת מביטול הגט, והולכת ונישאת לאדם אחר, ובניה ממנו ממזרים.
ואם בכל זאת בטלו הבעל בפני בית דין ושלא בפני האשה - לאחר תקנת רבן גמליאל - הרי גט זה מבוטל, דברי רבי.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול - לאחר תקנת רבן גמליאל - לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו שלא בפני האשה, שאם כן מה כח בית דין - שהתקינו שלא לבטל אלא בפני האשה - יפה.
והא הכא, דמדאורייתא בטל גט שנותן השליח לאשה, כי עד שהגיע גט ליד האשה יכול הבעל לבטלו. שנאמר: וכתב לה ספר כריתות "ונתן בידה", ועד שבא הגט לידה לאו גט הוא. [7]
ומשום "מה כח בית דין יפה" הכשירו חכמים את הגט, וקא שרינן אשת איש לעלמא!?
ומשנינן: מאן דמקדש אשה - אדעתא דרבנן מקדש [תולה הוא את קידושיו בדעת חכמים] שהרי אומר בשעת קדושין שמקדש אותה לאשה "כדת משה וישראל".
ואפקעינהו רבנן - על ידי גט זה, שאינו גט מן התורה - לקדושין, ועשו את המעות שנתן לה הבעל לשם קידושין כמתנה, שהרי הפקר בית דין הפקר. [8]
אמר תמה ליה רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא, שפיר יש לומר: עשו חכמים את מעותיו כמתנה למפרע.
אבל קדיש בביאה - מאי הפקעה איכא למימר, שהרי ביאתו שבעל לשם קידושין - מאי שויוה רבנן!? אמר ליה [גירסת רש"י] רב אשי לרבינא: כיון שבדעת חכמים תלה את קדושיו, שויוה רבנן על ידי גט זה לבעילתו של הבעל שהיתה לשם קדושין כבעילת זנות למפרע. [9]
תא שמע ראיה נוספת:
אמר רבי אליעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין מלקות, ועונשין עונש מיתה אפילו שלא מן התורה.
ולא שיתכוונו לעבור על דברי תורה לבדות מלבם חיוב מיתה למי שאינו חייב, אלא מפני צורך השעה יכולים לעשות זאת, כדי לעשות סייג לתורה. [10]
ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת - שאינו אלא איסור שבות דרבנן - בימי יונים, שהיו אז פרוצים בעבירות, מפני שראו לחצן של ישראל שהיונים גוזרים עליהם גזירות והיו מצוות בזויות בעיניהם.
והביאוהו לבית דין, וסקלוהו כמחלל שבת גמור - לא מפני שראוי לכך, אלא מפני שהשעה צריכה לכך, שהרי היו פרוצים בעבירות. [11]
ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו [בעל את אשתו] תחת התאנה, שהוא מקום גלוי, והביאוהו לבית דין, והלקוהו - לא מפני שראוי לכך, אלא מפני שהשעה צריכה לכך, שהיו פרוצים בעריות.
ומשנינן: מיגדר מילתא שאני.
שנינו במשנה: ולא זה וזה מטמאין לה:
ומפרשינן: מנלן?
כלומר: הבעל השני ודאי אינו מיטמא לה, שהרי אינה אשתו, אבל ראשון מאי טעמא אינו מיטמא לה כשאר נשים שבעליהם הכהנים מיטמאים להן? [12]
דכתיב "אמור אל הכהנים, לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו".
ואמר מר: "שארו" - זו אשתו.
וכתיב עוד באותה פרשה "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" -
מלמד הכתוב שיש בעל שמיטמא לאשתו, ויש בעל שאין מיטמא לה.
הא כיצד: מיטמא הוא לאשתו כשירה, דהא קרינן ביה "שארו", ואינו מיטמא לאשתו פסולה שהרי ב"בעמוד והוצא" קאי, וזו פסולה היא לו, כי אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה.
עוד שנינו במשנה שקונסים אותה - ולא זה וזה זכאין במציאתה:
ומפרשת הגמרא מהו הקנס בכך שאין הבעל הראשון זכאי במציאתה כשאר נשים:
כי טעמא מאי אמור רבנן [מאיזה טעם אמרו חכמים] שמציאת אשה לבעלה? - כי היכי דלא תיהוי ליה איבה [כדי שלא ישנאה], מאחר שהוא נותן לה מזונות והיא לא תתן לה את מציאתה. [13] אבל הכא - שציוו אותו חכמים לגרשה - תיהוי ליה איבה ואיבה עליה, כדי שיגרשנה.
עוד שנינו במשנה: ולא זה וזה זכאין, ובמעשה ידיה:
ומפרשת הגמרא למה אין הבעל הראשון זכאי במעשה ידיה כשאר נשים:
כי טעמא מאי אמור רבנן מעשה ידיה לבעלה? הרי הטעם הוא משום דקאכלה מזוני שהבעל נותן מזונות].
אבל הכא, כיון דמזוני לית לה לאשה, וכמו ששנינו: "ולא מזונות", אם כן מעשה ידיה לאו דידיה, אין מעשה ידיה של הבעל.
שנינו במשנה: ולא מיפר נדריה:
ומפרשת הגמרא את הטעם שהראשון אינו מיפר נדריה כשאר בעל שמיפר את נדרי אשתו, ומה קנס יש לה בכך: כי טעמא מאי אמר רחמנא [מאיזה טעם אמרה התורה] שהבעל מיפר נדרי עינוי נפש כגון שלא ארחץ ולא אתקשט, [14] - כדי שלא תתגנה האשה על בעלה.
אבל הכא, שמחוייב הוא להוציאה - תתגנה ותתגנה.
שנינו במשנה: היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה:
הערות
[1] הגמרא בהמשך מיישבת קושיא זו וחברותיה, כיון שהכל "שב ואל תעשה" הוא. והקשה הערוך לנר, כיון שלא ידע רבה "שב ואל תעשה שאני", אם כן למה הקשה לו מתחילה מברייתות, ולא מדינים אלו, שבהן משניות מפורשות, ראה שם מה שתירץ. והקשו התוספות: הרי סדין בציצית הוי קום ועשה, כי בשעה שמתכסה הוא בטלית החייבת בציצית שאין בה ציצית, הרי הוא עובר בידים! ? ותירצו: בשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף, ד"כסותך" משמע שאתה מכוסה בה כבר, ו"אשר תכסה בה" אתא לדרשה אחרינא, ולאחר שנתעטף דמתחייב, שב ואל תעשה הוא. ובקובץ הערות הוכיח מקושיית התוספות כמו הצד השני בחקירה הראשונה [לעיל בהערות], שקום ועשה ושב ואל תעשה תלוי באופן שהוא עובר עליו ולא בגוף המצוה. שהרי אף בקושייתם לא סברו התוספות שהלבישה עצמה היא איסור, אלא שמיד בשעת לבישה מתחייב הוא בציצית, ועל ידי לבישתו שהיא קום ועשה מתבטלת מצוה בשב ואל תעשה.
[2] רש"י.
[3] מלכים א, יח יט - לט. ובערוך לנר הוכיח ממה שכתב רש"י שעבר אליהו על העלאה בחוץ, שעל אף שאליהו לא העלה את הקרבן על האש, אלא ירדה האש מן השמים אחר שהעלהו, מכל מקום יש על זה כרת של העלאה בחוץ. ראה עוד שם.
[4] הקשו הראשונים: אדרבה איפכא קשיא: דמשמע לפי השעה שמע לו, אבל לתקן לדורות לא, אלמא אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה! ? ותירץ הרשב"א: כל תקנות חכמים לפי צורך השעה הם משום גדר דבר, וקא סלקא דעתין שלא אמרו "לפי השעה" אלא להוציא נביא שאמר: חזר בו הקב"ה ממצוה פלונית ומבטלה לעולם, שאין שומעין לו.
[5] הקשו התוספות: האיך אפשר ללמוד מדין זה שחכמים יכולים לעקור דבר מן התורה, והרי שאני התם, שעל פי הדיבור היה מתנבא לעבור על דברי תורה, והיכי ניגמר מיניה לעבור משום תקנת חכמים שלא על פי הדיבור! ? ותירצו: כיון שעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה, הוא הדין שלא על פי הדיבור. שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר, כדנפקא לן במגילה [ב ב] מקראי.
[6] שני פירושים כתבו הראשונים בתירוץ הגמרא: האחד: לעולם שפיר גמרינן מיניה, ותריץ הכי, דהתם מיגדר מילתא לשעה אבל לעקור דבר מן התורה לדורות לא, וכן הלכתא דשב ואל תעשה בית דין עוקרין או אפילו לא תעשה לצורך השעה או הפקר ממון לעולם, אבל לעקור לא תעשה לדורות לא [לשון הריטב"א]. השני: התם דוקא משום מגדר מילתא לעשות סייג לתורה, כי התם שהשיבם על ידי כך מעבודה זרה, וכן לקמן [במי שהטיח תחת התאנה] מפני שהיו פרוצים בעריות, או שהיו מזלזלים בשביתת שבת [ולכך סקלו את הרוכב על הסוס בשבת] אבל בעלמא לא [לשון הרשב"א, והוא פירוש רש"י כמבואר שם]. ועל הפירוש הראשון כתב הרשב"א: ואינו מחוור. דאם כן הוה ליה למימר "אלא מגדר מילתא שאני". ועוד, מאי "שאני"? והרי הכין הוה ליה למימר "אלא מגדר מילתא שפיר דמי", או כיוצא בלשון זה.
[7] רש"י.
[8] כן פירש רש"י כאן ולקמן קי א. אבל בכתובות ג א, ובגיטין לג א, לא הזכיר "הפקר בית דין הפקר". וראה עוד תוספת ביאור בדברי הגמרא, בתוספות בבבא בתרא מח ב ד"ה תינח, וראה עוד בדברי המאירי כאן.
[9] כתב רש"י: ואית דאמרי: תינח דקדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן, קדיש בביאה דקידושין מדאורייתא נינהו מאי איכא למימר. וטעות גדול הוא בידם, כי קידושי כסף מן התורה הם, והם נלמדים מגזירה שוה ד"קיחה קיחה" משדה עפרון כמבואר במסכת קדושין ב א, וגזירה שוה בסיני נאמרה וכן כל י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. ועוד, אם קדושי כסף מדרבנן הם, איך סוקלים על בעילת נערה בתולה מאורסה. ועוד, מאי שינויא דשני "שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות", והרי הקושיא היתה: היכי מצו רבנן לאפקועי מידי דאורייתא, ואם כן מה משני ליה "שויוה רבנן", והרי אף זו הפקעה היא.
[10] על פי רש"י בסנהדרין; ועיקר דין זה נפסק בשולחן ערוך בחושן משפט סימן ב: כל בית דין אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואפילו בלא התראה. סמ"ע.
[11] על פי רש"י בסנהדרין; והרשב"א כתב, שהיו פרוצים בשביתת שבת.
[12] כתבו הרמב"ן והרשב"א: פירוש, אי אפשר לפרש שלא ייטמא לה משום קנסא וכשאר חומרות שבמשנה, שהרי מה קנס יש בזה "דמאי איכפת לה". וראה ברשב"א במשנתנו שהקשה: מאי שנא בעל דמיטמא לאשתו קטנה ומשום דזה הוי כמו מת מצוה כיון שהוא יורשה [וכמבואר לעיל פט ב], ומאי שנא כאן שאין אומרים שייטמא לה משום דהוה כמת מצוה! ? ותירץ, דהתם שאני שהקרובים אומרים "אם בעל הוא לירש, יקבור, ואם אינו קובר אף הוא לא יירש", מה שאין כן בנישואין גמורין דאורייתא שהכל יודעים שבעל הוא, וזה הוי כמו אחותו הבעולה שהוא יורשה ואינו מיטמא לה. והריטב"א כתב כאן דהוה מצי למימר משום קנסא, "כי זו ודאי קריא ולא ענו לה, כשהוא יורש ואינו קובר אילו היה חייב לקוברה מן התורה" אלא שאת האמת כתבה הגמרא שאף מן התורה אינו מטמא לה, וראה מה שכתב הרב המגיה כאן ציון 309.
[13] כן פירשו התוספות מתוך הכרח סוגיא דכתובות סו א, ודומה למה שאמרו בכתובות נח ב, "כי תקנו רבנן מזוני עיקר, ומעשה ידיה משום איבה". ומיהו הקשו: למה שינתה הגמרא לשונה בין מציאתה דהוא משום דתיהוי ליה איבה, לבין מעשה ידיה דאמרינן דהוא משום דלית לה מזוני, ולא יישבו.
[14] כתב הרשב"א: פירש"י כגון בנדרי עינוי נפש, אם ארחץ אם אתקשט. קשיא לי, תינח נדרי עינוי נפש [שאינו מיפר]. דברים שבינו לבינה [שכל בעל מיפר לאשתו], מאי איכא למימר? ועוד, דהא טעמא לאו משום שלא תתגנה היא, אלא דאורייתא היא, וכדרבי פנחס דאמר [לעיל כט ב] "כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת" [ובערוך לנר תמה עוד, דמה בכך שאין את טעם הפסוק, והרי לא קיימא לן כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא], וראה מה שפירש הרשב"א, וראה עוד מה שכתבו התוספות לעיל פט א ד"ה מאי.
בגמרא בעי לאותבך ערל והזאה: ק"ק כיון דר"ח ידע להקשות מהנך למה פריך מתחלה מהא דתרומה והא דציץ שהם ברייתות ושבק הנך שהם משניות שלימות, וי"ל דמהנך אין ראי' לרב חסדא כיון דהנך גזרו רבנן שלא יבא לידי איסור חמור דאורייתא א"כ י"ל דבזה שפיר עקרו דבר מן התורה, ועיין בראב"ד (פ"ז מהל' קרבן פסח) שכתב ג"כ כהך סברא דלכך בערל והזאה העמידו דבריהם במקום כרת משום שהחשש הוא שיבא לידי א"כ אבל בהך דר"ח דקאמר שעקרו רבנן דבר מן התורה משום דלמא פשע שלא יפריש שני' זה לא דמי להנך דהא גם אי לא יפריש שניי' ליכא איסור דאורייתא דמדאורייתא תרומה הראשונה תרומה ולכן בתחלה הביא ראי' מהך דממזר דהוי ג"כ הכי דלא משום גזירה דלמא אתי לידי איסור דאורייתא תקנו שיהא ממזר אלא משום קנס אלמא דעקרו רבנן דבר מן התורה להעמיד תקנתם וכן פריך משילם חולין טמאים דג"כ לא יבא לידי איסור דאורייתא אם שילם טמא וכן גבי ציץ ליכא איסור דאורייתא רק להעמיד קנס דידהו תקנו לעקור דבר מן התורה ולכן בתחלה הביא ר"ח מהנך ומה דקאמר בעי לאותובך לא להביא ראי' לדבריו קאמר אלא שרצה להקשות לרבה דקאמר סתמא דאין ב"ד יכולים לעקור מן התורה דמשמע דבכל ענין לא אפילו אם תקנו משום גזירה שלא יבא לידי איסור דאורייתא: עוד י"ל ביישוב קושיא זו דהנה רש"י פי' א"ל ר"ח לרבה, אכן לכאורה מסוגין לא משמע הכי דהא לעיל קאמר שלח לי' ר"ח לרבה ביד רב אחא ב"ר הונא א"כ משמע דכל הנך קושיות מסר ביד רב אחא להקשות לרבה א"כ מאי דקאמר א"ל שוא"ת שאני היינו רבה לרב אחא ומה דקאמר שוב א"ל בעי לאותבך ערל והזאה היינו רב אחא לרבה, ולפ"ז י"ל דודאי רב חסדא ידע שיש לחלק בין קום וע' לשוא"ת ולכן לא מסר ביד רב אחא רק ברייתות שקשה מקום וע' רק רב אחא לא הבין זה ובתחלה רצה להקשות בשליחות רבו ואח"כ רצה להקשות מעצמו הנך קושיות מערל והזאה ואינך אכן אחר שהקשה קושית ר"ח מציץ דמביא חולין לעזרה דהיינו בקום וע' ותי' רבה דבעליה נתכפרו א"כ מה שהקשה דקא מתעקרי אכילת בשר זה ע"כ הקשה רב אחא מעצמו דהא לא ידע ר"ח דיתרץ לו רבה כך ועל זה תירץ רבה דשוא"ת שאני מעתה אמר רב אחא בעי לאותבך מעצמי בלא שליחות ר"ח מערל והזאה וגו' אכן עתה דשמעתי כך מתורצים קושיותי:
שם מנלן דכתיב כי אם לשארו: ברמב"ן וריטב"א הקשו לימא טעמא מטעם קנסא כמו באינך ועל מה שתירץ הרמב"ן דאין זה קנס לה כבר הקשה הריטב"א דשפיר יש לה קנס דעי"ז קרי ולא ענו לה, ולענ"ד י"ל ע"פ מה שכתב הרא"מ בהגהותיו על הסמ"ג (בה' שיפר) הביאו גם השער המלך (פ"ג מה' א"ב) דהיכא דבשעה שמקיים מצו' דאורייתא עוקר גזירה דרבנן אין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בשוא"ת ולכן הוצרך לומר בשופר טעם משום שמא יעבירנו ולא משום שמא יתקן כלי שיר ע"ש, ולפ"ז בסדין בציצית צ"ל דגם שם עובר אגזירה דרבנן בתחלת לבישה דעוקר לאו דכלאים ועשה דציצית לא מקיים עד סוף העטוף וכמו שכתבו התוספ' לעיל ולכן בזה הי' כח ביד חכמים לעקור דבר מ"ה וכן לענין כבשי עצרת צ"ל דאף דכתב רש"י דזריקה שבות היא ועקרו רבנן ע' דזריקה עי"ז מכ"מ גם בזה עוקר גזירה דרבנן קודם ע' דמשעת טלטול הדם עבר אגזירה דרבנן כדאמרינן לעיל (דף ל"ג) טלטול בעלמא הוא ועיין בתוספ' סוכה (מ"א:) וע' דזריקה לא מקיים עד שעה שזורק על המזבח אבל אם נימא הכא דמטעם קנס גזרו רבנן שלא יטמא כיון דפסקינן לה יטמא מצו' א"כ בשעה שיעבור על גזירה דרבנן יקיים ע' דלה יטמא ובזה אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בשוא"ת ולכן הוצרך לומר דמן התורה אינו מטמא לאשתו פסולה, ומה שהראשונים לא תרצו כן דבלא"ה כבר הוכיח השער המלך הנ"ל מדברי הר"ן דחולק על הרא"מ וכן נראה לכאורה ג"כ מדברי הרבינו יונה (ריש ברכות) דחולק על סברת הרא"מ במה שכתב שם שחכמים גזרו שלא יקרא ק"ש אחר חצות דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מ"ה בשוא"ת ע"ש:
שם ואינו מטמא לאשתו פסולה: עיין ברשב"א לעיל (כ"ב:) שהקשה מה שהקשו גם התוספ' לעיל דאמאי אינו מטמא לה כיון דירית לה ה"ל כמ"מ ותירץ דסברא זו לא שייך רק היכי דהירושה היא רק מדרבנן כמו גבי קטנה אכן לפ"ז ק"ק דאכתי למ"ד דירושת הבעל דרבנן מ"ט לא מטמא לה מטעם דהוי כמ"מ וא"ל דבאמת מטמא לה א"כ מה הקשה הרשב"א שם מתוספתא דקתני בה דאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכ"ה מטמא לה שהוא כנגד הך ברייתא דאינו מטמא לאשתו פסולה והוצרך להגי' שם בתוספתא ולפ"ז לק"מ דאימא דתוספתא ס"ל כמ"ד ירושת הבעל דרבנן דהא פלוגתא דתנאי היא בכתובות (פ"ד.) וביותר ק' על הרמב"ם (בפ"ב מהל' אבל) שפסק שם דהא דכהן מטמא לאשתו אינו אלא מדרבנן דעשאוה כמ"מ כיון דירית לה וע"ש בלח"מ שכתב שטעמו הוא משום דפסק דירושת הבעל דרבנן וא"כ שארו לא קאי על אשתו ואעפ"כ פסק שם דאינו מטמא לאשתו פסולה וי"ל כיון דהא דמת מצוה הוא משים כבוד הבריות כדאמרינן בברכות (י"ט:) הכא דנשאת לו בעבירה לא חששו על כבודה, אכן לפ"ז הא דאמרינן דאינו מטמא לאשתו פסולה היכי שהי' אונס דלא שייך למקנס כגון אשת כהן שנאנסה יהי' מותר לטמא לה והפוסקים לא חלקו וצ"ע:
שם טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר: הקשה ברשב"א איך שייך טעם זה לדברים שאין בהן עינוי נפש ועוד הקשה הרי הטעם הוא משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ע"ש, וגם לענ"ד קשה איך שייך למילף דינא מטעמא דקרא הא פסקינן כמ"ד דלא דרש טעמא דקרא עיין בסנהדרין (דף י"ח), ונ"ל דהנך קושיות הכריחו להיש ספרים שהביאו התוספ' לעיל (פ"ט.) לגרום מ"ט אמרו רבנן דבעל מיפר ע"ש דלפי"ז הכל א"ש, ולכאורה יש נפקותא לענין דינא בין גרסת הרשב"א לגרסת התוספ' דלגרסת הרשב"א אינו מיפר מן התורה ואם היפר הבעל והיא עברה על נדרה במזיד לוקה ולגרסת התוספ' אינה לוקה כיון דמן התורה מופר הוא ורבנן הוא דאמרי שאינו מיפר:
שם ברש"י ד"ה כגון אליהו. וכרת דהעלאה: הנה נסתפקתי בענין איסור העלאה בחוץ אם אחד העלה על המזבח בלא אש ואחר הביא את האש מי הוא החייב ולכאורה הי' נראה כיון דקפידת הכתוב להעלות בפנים ולא בחוץ א"כ לא מקרי העלאה רק דומיא דבפנים שהוא הפלאה על המזבח שיש בו אש להתאכל הקרבן אבל העלאה בלא אש לאו העלאה ומכ"מ הנותן האש ג"כ פטור כיון דהוא לא העלה ובקרא אשר יעלה כתיב ולא דמי למה דאמרינן בב"ק (דף נ"ט) לענין מבעיר דהכל הולך אחר העושה מעשה לבסוף דאחד הביא את העצים ואחד את האור המביא את האור חייב ובאחד הביא את האור ואחד את העצים המביא את העצים חייב דהתם קפידת הקרא במי שיבעיר שיתחייב וא"כ לעולם חל החיוב דוקא על מי שגרם ההבערה אבל הכא דהחיוב הוא על העלאה דומיא דבפנים ע"כ בעינן שיעשה שניהם ההעלאה וההבערת אש להתאכל או שיתן על האש וכ"כ הרא"ה בס' החינוך המעלה בחוץ פי' שריפה באש, אכן לפ"ז ק"ל על מה שכתב רש"י כאן וכרת דהעלאה דהרי אליהו העלה בלא אש שהאש נפל מן השמים והיאך הי' בזה איסור כרת דהעלאה אע"כ מוכח לכאורה דעת רש"י דבהעלאה בלא אש ג"כ חייב: ודע שאין להביא ראי' נגד שיטת רש"י בזה ממה דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ט) היאך סמכי עלי' ועבדי שחוטי חוץ ע"ש ומדלא הזכיר רק שחוטי חוץ ולא גם העלאה משמע דאיסו' העלאה לא הי' שם דז"א דמהעלאה לא הי' יכול להביא ראי' שם דבהעלאה לא היו צריכים לסמוך על אליהו שהרי אליהו בעצמו העלה כנראה מהכתובים אבל שחיטה שלא הוזכר שאליהו עשה משמע לי' שאחרים עשו על דבורו ולכן מייתי ראי' משחוטי חוץ דוקא אבל לעולם י"ל שהי' שם איסור העלאה ג"כ, וכן נראה ג"כ ממה דאמרינן בירושלמי תענית (פ' ב') ובדברך עשיתי שהקרבתי בחוץ ע"ש דמדפרש עשיתי שהקריב בחוץ משמע דקאי אהעלאה שעשה אליהו בעצמו שהרי לפי גמרא דסנהדרין לא שחט בעצמו וא"כ מוכח שיש איסור העלאה ג"כ אפילו בלא אש וכדברי רש"י: שוב נלענ"ד דתלי זה בפלוגתא דתנאי ע"פ מה שכתב רש"י בזבחים (ק"י. ד"ה והאיכא חציצה) וקס"ד דמתניתן ר' יוסי היא וכו' ע"ש הרי דלר' יוסי בעינן דומיא דפנים על האש דוקא ולכן כשמתרץ שם רבי שמעון היא ליכא קפידא במה שאינו נותן על האש רק ע"י חציצה ולפ"ז לר' יוסי העלאה שלא על האש לאו העלאת חוץ היא ולר"ש הוי העלאה ועוד שהרי ר"ש יליף העלאה מהעלאת מנוח כדאמרינן שם (ק"ח:) ושם ג"כ לא הי' אש על הסלע שהעלה שהרי יצא מהצור ע"י המלאך לפירוש הרד"ק ע"ש וא"כ הוי דומיא הך דאליהו ואעפ"כ מקרי העלאה, ולכן י"ל מה שכתב רש"י שהי' אצל אליהו ג"כ העלאת חוץ אליבי' דר"ש כתב כן אבל לדידן דקיי"ל כר' יוסי העלאה בלא אש לאו העלאה היא:
בד"ה א"ל. וטעות גדול הוא בידם: לענ"ד שיטת הי"מ היא שיטת הרמב"ם (ריש ה' אישות) ושהביאה גם הרמב"ן בספר המצות (שורש ב') שאחרי שקדושי כסף אתי מגז"ש חשיב מדברי סופרים שכל מה שאתי מי"ג מדות קרי כן ולפי התשובה שהביא שם הי' בדעת הרמב"ם לקרוא גם שטר מד"ס לולא שמצא התנגדות מסוגיא דקדושין (דף ט') אבל מכ"מ גם קדושי כסף דאורייתא הוי לענין חיוב כמש"כ הרמב"ם בפי' (ריש ה' אישות) ומה שקרא לקידושי כסף מד"ס היינו משום דרק ע"פ דברי סופרים ידעינן שהם מן התורה משא"כ קידושי ביאה שכתובים בפירוש והוי דבר שהצדוקים מודים בו, וזה נ"ל שהי' ג"כ דעת הי"מ שסברו דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש לא שייך רק היכי שצריך לדעת רבנן שיאמרו שקידושי' קידושין הן מדאורייתא וזה שייך בכסף ודאי ובשטר הוי ספק כמו שנראה מהרמב"ם הנ"ל שגם הוא הי' מסופק לענין שטר ולכן לא הזכיר שטר כלל ולא הקשה רק מביאה שהי' ודאי דאורייתא ולא צריך לדעת חכמים ולכן קדיש בביאה מא"ל ומשני דלא משום דתלוי הכשר קידושיו מדעת רבנן קאמר אלא משום דתלה הוא בדעת חכמים במה שאמר כדת משה וישראל וא"כ יש כח ביד חכמים לומר למפרע אין אנו מסכימין עם קדושיך וממילא הוי בעילתו בעילת זנות, ובזה מתורץ מה שהקשה רש"י על שטה זו:
שם בתוספ' ד"ה כולהו נמי. הרי עובר בידים: עיין בתוס' הרא"ש שביאר דקושיא זו לא קשה רק למאן דאית לי' ציצית חובת גברא הוא אבל למ"ד חובת טלית הוא לא, אכן לפ"ז ק"ק מה הקשו התוספ' הא רב חסדא הוא דקאמר הכי כולהו נמי שוא"ת הוא ורב חסדא הוא דאית לי' דציצית חובה טלית הוא במנחות (מ"ב:) וא"ל דקושיתם הוא למאן דס"ל שם דחובת גברא הוא איך אוקמי' רבנן לגזירתם לעקור ד"ת בקום וע' די"ל דלמא הוא ס"ל כרב חסדא דהכא דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום וע', אכן לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא דלא ר"ח אלא רב אחא ב"ר הונא הוא דקאמר בעי לאיתבך וכו' דברי התוספ' א"ש דהי' נראה להם דוחק שרב אחא בר"ה הוא יסבור חובת גברא הוא דלא כהלכתא:
בא"ד. ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה: עיין בתוספ' שבועות (י"ז.) דלפי דבריהם שם תלי זה בפלוגתא דאמוראי אי חשיב כה"ג מעשה לענין ללקות עליו כעל לאו שיש בו מעשה, וק"ק לפי תי' התוספ' היאך ילפינן לעיל (דף ז') מכלאים בציצית דע' דוחה ל"ת הא לא הוי בעידנא דמשעה שמתעטף עובר אכלאים ומלות ציצית לא מקיים עד אחר שנתעטף וכי תימא דשאני התם דגלי קרא א"כ נילף מיני' דע' דוחה ל"ת אפילו לא הוי בעידנא ועוד היאך שייך דגלי קרא דלמא התורה באמת לא התירה לעשות ציצית כלאים בבגד אחר שכבר לבשו, שוב א"ע ראיתי שכבר הקשה כן בשו"ת שאגת ארי' (סי' ל') ע"ש אבל נ"ל שבתחלת העטוף מתחיל המצו' ודמי למה שכתבתי לעיל (דף ה') ע"ש:
בד"ה וליגמור. ונראה דכיון דע"פ הדבור שרי: בסנהדרין (דף פ"ט) תרצו התוס' עוד תירוץ אחר דלא אמר לו הקב"ה שיקריב אלא מקרא הי' דורש ע"ש אבל תימא דבירושלמי (פ"ג דתענית) קאמר בפי' שהקב"ה צוהו דמקשה שם ואליהו היאך מקריב בחוץ בשעת איסור הבמות ואמר ר' שמלאי הקב"ה אמר לו שנאמר ובדברך עשיתי וכן דעת הרמב"ם (בה' יסודי התורה פ"ט) ע"ש:
בד"ה טעמא מאי. בתרווייהו חד טעמא: עיין בכתובות (מ"ז.) שכתבו התוספ' דאיבה דמציאה הוא משום קטטה ואיבה דמעשה ידי' הוא משום מזונות וא"כ אף שתקנו מציאה ג"כ תחת מזונות מכ"מ משום איבה דמזונות לא הוי חיישינן אי לאו משום קטטה, ובזה מיושב קושית התוספ' דהכא וכן אפכא במגורשת ואינה מגורשת אמרי' בב"מ (י"ד:) דאית לה מזונות ואעפ"כ מציאתה שלה משום דלא שייך איבה אלמא דלענין מציאה לאו הא בהא תליא אבל לענין מעשה ידי' משמע מדברי הרמ"ך שהביא הש"מ שם שהם שלו משום דנותן מזונות:
בד"ה היתה בת ישראל. למידק ממתניתן: אין להקשות דלמא היא גופא מקשה פשיטא כיון דכבר מוכח כן ממתניתן דלעיל די"ל דהא לעיל (דף נ"ו) משיב על ראיתו ממתניתן שם וגם אפכא אין להקשות לעיל למה לו לדחוק להביא ראי' ממתניתן שם שמשיב עליו למה לא מביא ראי' ממתניתן דהכא די"ל דלפי מה שתרצו התוספ' אין ראי' מכאן די"ל דשאני הכא דנאסרה לבעלה ג"כ:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה כולהו נמי שב ואל תעשה הוא: וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית שאין בו ציצית הרי עובר בידים. ותירץ דעיקר החיוב הוא לאחר שנתעטף ע"ש שחילקו בין ציצית לכלאים. ול"נ דאין צריך לזה אלא אפילו אם חיוב הציצית הוא בשעת עטיפה. מ"מ חשיב שב ואל תעשה דהא לא נאמר בתורה שלא ילבש כסות בלא ציצית. אלא מצות עשה אמרה תורה גדילים תעשה לך כו'. וביד חכמים לפוטרו ממצוה זו. ואינו מחוייב לעשות ציצית בסדין ומותר ללובשו בלא ציצית. כיון דחכמים פטרוהו מציצית. אבל גבי כלאים אמרה תורה שלא ילבש כלאים כל שעה שהוא מהלך בכלאים עובר בל"ת. ולא שייך בזה שב ואל תעשה ודו"ק:
גמרא אפילו אומר לך עבור כו': שאני התם דכתיב אליו תשמעון וליגמר מיניה מיגדר מילתא שאני ופי' הרמב"ן ז"ל אלא מיגדר מילתא שאני דבאמת גמרינן מיניה דב"ד היה כח בידם בא"י לעקור דבר מה"ת לצורך מגדר מילתא כמו מכות ועונשין שלא מן הדין אלא שהשעה צריכה לכך. וכתבו הראשונים ז"ל דג' חלוקים הי' בתקנת ב"ד בד"ת בשב ואל תעשה הי' כח בידם לתקן תקנת עולם להפטר כמו שופר ולולב. ולצורך מגדר מילתא לפי שעה היה כח בידם לעקור דבר מה"ת ויליף לה מאליו תשמעון. וכמו שכתבו התוס' ז"ל דע"כ נתנה תורה רשות לשנות דבר מה"ת לצורך שעה דאל"ה לא היה הנביא רשאי לחדש דבר כמו שאין הנביא רשאי לבטל ח"ו איז' מצוה. אלא ודאי כיון שמצינו עקירת דבר לפי שעה לצורך קיום התורה ע"פ נביא ה"נ שהיה רשות לחכמי' שבכל דור ודור בא"י לעקור דבר לקיום התור' ולמגדר מילתא. ובדיני ממון היה כח ביד הסנהדרין בא"י לעשות תקנה לדורות. וילפינן לה מקרא דעזרא כל אשר לא יבא לג' הימים יחרם כל רכושו. ויש לדקדק מנ"ל לחלק בין דיני ממון למכות ועונשין דמכות ועונשין לא הי' רשות לב"ד בא"י אלא לצורך שעה. ובדיני ממונות היה רשות להם לתקן תקנות עולם. דהא מקרא דעזרא ג"כ לא שמעינן אלא לצורך שעה ולמגדר מילתא כמו שנאמר כל אשר לא יבא כו'. שהוא בדרך קנס למי שעובר על דברי נשיאי' בא"י וכדכתב נמי דהרשות היה ביד ב"ד בא"י להכות ולתלות שער למי שמפקיר נגדם. וכדאי' במ"ק. אבל לתקן תקנה שלא בדרך קנס כמו ירושת הבעל. ועוד כמה דברי' בעסקי ממון שתיקנו נשיאי' בא"י מנ"ל דהי' רשו' ביד' ונראה דלהכי יליף ר"א מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו דשמעינן מינה דהרשות הי' בידם לתקן תקנות כפי ראות עיניהם כמו האבות שמנחילין את בניהם כרצונם. והתוס' ז"ל כתבו עוד חילוק רביעי דבדבר שיש בו קצת סמך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אפילו שלא לצורך מיגדר מילתא כמו עד אחד באשה דיש קצת טעם להאמינו משום דאשה דיקא ומנסבא. וכן טומאת כהן לאשתו קטנה משום דקרובה היא למת מצוה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל. אלא דיש לדקדק מנ"ל הא. דהא מקרא לא שמעינן אלא מיגדר מלתא:
אבל הנימוק"י כתב בשם הרא"ה ז"ל דעד אחד באשה. וכן היא עצמה נאמנין מה"ת דבדבר מפורסם כי האי עדותן עדות ברורה היא. ולענין טומאה לאשתו קטנה כתבו ג"כ דהוי מת מצוה גמור. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בריש פירקין ובשמעתין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הל' גירושין דטעמא דעד אחד באשה משום דלא הקפידה תורה בעדות גמורה אלא במילתא דלא עבידא לאיגלויי אבל במילתא דעבידא לאיגלויי לא הקפידה תורה. ויתבאר עוד בזה לקמן במכילתין בעז"ה:
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. ופי' רש"י ז"ל דשוינהו למעות קידושין מתנה למפרע ויש לדקדק א"כ לענין מאי קאמר הש"ס כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אפילו אינו מקדש אדעתא דרבנן בלאו הכי היה כח ביד חכמים לשויה המעות מתנה ולבטל הקידושין. ועוד היכן מצינו הפקר כזה לחול למפרע. וכבר נתאכלו המעות. והי' נראה דאין אנו צריכין הכא להפקר אלא כיון דתלה בדעת חכמים והם אמרו שלא יחולו הקידושין בכה"ג וממילא המעות מתנה. ופריך תינח דקדיש בכספא אבל קדיש בביאה מא"ל דע"י איזה אופן יבטלו הקידושין. ומשני שויוה רבנן כו'. וראיתי להתוס' בכתובות דף ג' שכתבו התם דהא דפריך קדיש בביאה מא"ל היינו אפילו למ"ד דיכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. דדוקא היכא דליכא עבירה כמו בתרומה דהדרא לטיבלה. אבל הכא דאיכא עבירה לכ"ע אין כח לעקור. ועיין שם במהרש"ל ומהרש"א ז"ל מה שכתבו. והדברים נפלאים המה דכל דבריהם ז"ל הוא נגד סוגיא דשמעתין דרב חסדא מייתי מהא דאינו מבוטל סייעתא לדבריו דיכולין לעקור אפי' לעבור על דברי תורה. ודברי מהרש"א ז"ל שכתב דגבי תרומה שייך ג"כ הפקר הוא תמוה. וכמבואר בסוגיא דשמעתין:
ובעיקר הפקעת קדושין כתבו התוס' בגיטין פרק השולח דהיכא דהפקיעו קדושין לאו אשת איש היא למפרע. ואין חייבין עליה מיתה. וא"כ נראה דכהן לא לקי עלה משום גרושה. כיון דהקדושין בטלו למפרע. ורש"י ז"ל כתב בריש כתובות דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. היינו שהקדושין יחולו ע"פ דעת חכמים ויבטלו ג"כ ע"י גט שתיקנו חכמים. וכיון דהתירא הוא ע"י הגט י"ל דכהן חייב עליה משום גרושה. אבל ז"א דכיון דעיקר ההיתר הוא משום דבגט כזה עקרו חכמים הקדושין למפרע. א"כ לאו גרושה גמורה היא:
וראיתי בירושלמי בגיטין פרק השולח דמפרש טעמא דרבי משום דאין ב"ד עוקרין דבר מה"ת. ופריך עלה ר' אושעיא מהא דתנן בתרומות אין תורמין זיתים על השמן ולא ענבים על היין ואם תרמו אין תרומתן תרומ'. לדברי ב"ה. והא ד"ת תרומה היא ורבנן אמרו דאין תרומתו תרומה ונשאר בקושיא. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דמשום גזירה הוא דאין תרומתו תרומה. וא"כ קשיא טובא הא קי"ל כרבה דאין ב"ד עוקרין דבר מה"ת. ואמאי אין תרומתו תרומה. ועוד אמאי לא הביא רב חסדא ראיה מהא מתניתין דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת. ואפי' אם נחלק בין תרומה לשארי דברים של תורה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בכתובות מ"מ אמאי לא השיב רב חסדא לרבה ממשנה דאין תורמין זיתים כו'. האמרי ב"ה דאין תרומתו תרומה משום גזירה דרבנן וגזל השבט. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בתרומות ובעדיות. ובדברי הר"ש ז"ל בתרומות. ובדברי הראב"ד ז"ל בעדיות. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' תרומות נראה דאין תרומתו תרומה לגמרי והדרא לטיבלה. וא"כ קשה וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת וצ"ע. ומדברי הירושלמי הנ"ל נראה דלא ס"ל האי סברא דרבנן מפקעי קדושין. ובאמת צ"ע מנ"ל האי מילתא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דמה שאומרין כדת משה וישראל. גם זה מנהג הוא ואינו מפורש בגמרא. ומ"ש קנין אשה משאר קנינים דעושה אותן לדעת עצמו וקנין אשה עושה לדעת חכמים אם לא שנאמר דתקנה קדומה היתה אמירה זו כדת משה וישראל ותיקנו כן מפני שאין הכל בקיאין בדיני קדושין:
וראיתי להתוס' ז"ל בבבא בתרא דף מ"ח שדקדקו בהא דהתם ולקמן פרק בית שמאי לא קאמר הש"ס הא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וכתבו דהתם ליכא למימר הכי דהא חזינן דלא קידש אדעתא דרבנן ועשה שלא כהוגן. אלא ס"ל למר בר ר"א התם ולרב אשי בפרק ב"ש דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת. וכתבו שם ג"כ כמו שכתבו בכתובות. דהא דפריך קדיש בביאה מא"ל היינו אפי' למ"ד גבי תרומה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת היינו משום דהתם ליכא עבירה. וכבר כתבתי לעיל שאין דבריהם ז"ל מובנים לי בהא ועדיפא מינה הוי מצי לפרושי דהש"ס דקאמר תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל ס"ל דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת. ותינח קדיש בכספא יש לומר דאפקעינהו רבנן לקדושין מטעם דעבדי למעות קדושין מתנה. אלא קדיש בביאה מא"ל. ומשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. ובית דין היו מתנין לעקור דבר מה"ת:
אבל בהא נראין דבריהם ז"ל דלא שייך התם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. כיון דהוא עשה שלא כהוגן ולא קידש אדעתא דרבנן. וא"כ קשיא הילכתא אהילכתא דהכא קי"ל כרבה דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת. והתם גבי תליוה וקדיש קי"ל כמר בר ר"א דלא הוי קדושין. והיינו משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה וב"ד היו מתנין לעקור דבר מה"ת ולקמן בפרק ב"ש כתבו התוספות ז"ל דמספקא ליה לר"י ז"ל אי גם התם הוא מטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וע"כ צ"ל דגם היכא דעשה שלא כהוגן שייך למימר דמקדש אדעתא דרבנן כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהילכתא. וכן משמע מהא דאמרינן שויוה לבעילתו בעילת זנות. ואי מטעם דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת. בלא"ה יש כח בידם להתיר ולא איצטריך לאפקעתא דקדושין מעיקרא. אבל עדיין צ"ע היכי שייך למימר דמקדש אדעתא דרבנן. כיון שהוא עומד וצוח דלדעת עצמו מקדש. ומנ"ל הא דבקידושין אפילו בע"כ מיתלי תלי בדעת חכמים. ואפ"ל עוד דבהא דפ' חזקת ובהא דפרק ב"ש כיון שעשה שלא כהוגן הוי כעין מגדר מילתא. ובזה היה כח ביד חכמים בכל גוונא לעקור ולהפקיע הקדושין. ודברים אלו צ"ע בד' הראשונים ז"ל:
ואשוב עוד לדקדק בד' התוס' ז"ל בגיטין. שכתבו בפשיטות דהני דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה למפרע לאו אשת איש היא ויכול בזה לחפות על בת אחותו. וא"כ אם קידשה אחיו חלין קדושין למפרע. והוא פלאי וכ"כ לעיל דכהן אין לוקה עליו משום גרושה וכ"ז חידוש הוא. ומה שכתבו התוס' ז"ל התם דאם מתכוין לחפות על בת אחותו לא תקינו רבנן ולא אפקעינהו לקדושין ולא הוי גיטא. וגם זה דחוק הוא לחלק בתקנת חכמים. ועוד דא"כ היכי משכחת לה מיתה בחמותו. הא בידו ליתן גט כי האי לאשתו ופקעו קדושין ולאו חמותו היא. וזה וודאי התראת ספק היא. ואין לומר נמי דבהכי לא תקינו רבנן ולא הוי גיטא וכי אם הוא חטא היא מה חטאה דלטובת האשה תקינו רבנן דליהוי גיטא. ע"כ נראה דבכל כה"ג אע"ג דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. מ"מ קודם הגט דינה כאשת איש לכל דבריו ולא מיבעי לאביי בנדרים שכתב הר"ן ז"ל אליביה דאפשר דהיכא דאמר היום את אשתי ולמחר אין את אשתי דמהני וודאי מצינן למימר דרבנן נמי בהכי אפקעינהו לקדושין מזמן הגט ואילך כיון דקידש אדעתא דרבנן ולא איצטריך למימר לפ"ז דשויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. אלא אפילו למאי דמסיק התם דלכ"ע באשה לא אמר כלום. וקנין הגוף לא פקעא בכדי. מ"מ להקל עליה לא תקינו רבנן וכל ימי' קודם גירושין דינה כא"א גמורה ואין חלין למפרע קידושי אחר בה. וכיון דאין עליה קדושין לאחר הרי היא אשת איש לכל דברי' ויש כח ביד חכמים לעשות זאת. כיון דקדושין תולה בדעת חכמים. ובזה יש לומר הא דבג' מקומות אלו שיוצאת בגט. כמו בריש כתובות. והא דשמעתין ובגיטין פרק מי שאחזו מסיק הש"ס הא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משום דחידוש הוא דאע"ג דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. מ"מ קודם הגט דינה כא"א. והיינו משום דקדושין בדעת חכמים תלוי וקודם הגט אין לה קדושין על אחרים. אבל בהא דחזקת הבתים. ולקמן בפרק ב"ש דיוצאת בלא גט לא קאמר הש"ס הא דכל דמקדש כו' משום דקדושין בטלו לגמרי. ועדיין צ"ע. ועיין תוס' בב"ב שם בד"ה תינח קדיש בכספא מ"ש בסוף דבריהם ז"ל. ונראה דלא פליגי כו' דלכאורה אין דבריהם ז"ל מובנים ויש לכוונם למה שכתבתי ודו"ק:
ולענין מה שהקשיתי מהא דגבי תורם זיתים על שמן וענבים על יין דאין תרומתו תרומה. ע"כ צריך לחלק בין תרומה לשאר עקירה. ורב חסדא הוא דהשיב לשיטת רבה דקרי לה עקירת דבר מה"ת. והביא רב חסדא כל הני דמצינו דב"ד מתנין. ורבה דחי לה. וגם רב חסדא הודה לו בזה דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת. אלא דס"ל דהא דתרומה הדרא לטיבלה לאו עקירת דבר תורה הוא. והא דלא מייתי רב חסדא ראי' מהא דשמן על זיתים משום דיש לדחות אין תרומתו תרומה היינו ג"כ דיחזור ויתרום. ולא מצאתי כעת מי שהעיר בזה בדברי הרמב"ם ז"ל:
גמרא ולא מיפר נדריה טעמא מאי כו': יש לדקדק אמאי לא דייק מכאן דב"ד מתנין כו'. דמשמע דאין הפרתו כלום ואם נדרה בנזיר מביאה קרבנותי'. אע"ג דהוי חולין בעזרה דמה"ת הפרה מעליא הוא. וראיתי בלח"מ פי"א מהל' נדרים שרצה לומר דבדיעבד הפרה מעליתא היא מכש"כ מחייבי לאוין שכתב הרמב"ם ז"ל דנדריה מופרים אבל ז"א דהא בשניות תניא בתוספתא ג"כ דאין מיפר נדריה. והיינו משום דכל היכא דאין לו שום זכות בה לשאר דברים שהבעל זכאי באשתו גם לענין הפרת נדריה אין לו זכות. אבל ח"ל וחייבי עשה דיש לו כל זכות שיש לבעל באשתו גם לענין הפרת נדריה יש לו זכות. וכן כתבו התוס' ז"ל לעיל בד"ה כיון דלא ירתי לה דיש לחלק בין אשה שהלך בעלה לחייבי לאוין דבחייבי לאוין לא קנסוה. ועיין במשנ"למ ז"ל שם שהביא בשם חכמי אשכנז דכל שכן שניות דמיפר נדריה. וכבר תמה הוא ז"ל עליהם מדברי התוספתא. והדבר פשוט דכל היכא דקנסוה לכל מילי הוא הדין דקנסוה להפרת נדרים ואינו זכאי בהפרת נדריה אפילו דיעבד. ואם כן ש"מ דבית דין מתנין כו' ויש לומר דגבי נזירות אפשר דבדיעבד הוי הפרה ועוד יש לומר דמה שביטלו חכמים הפרתו אין זה עקירה. כיון דאין להם שום זכות זה בזה אינה נודרת על דעתו כלל ואין הפרתו כלום ולא מיקרייא נשואה כלל ודו"ק. וכן כתב הרשב"א ז"ל ע"ש:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0