דף צח - א
הא איסורא משום דלא ליתי לאחלופי בישראל איכא.
ומוכח, כי שני אחים מן האב ומן האם [כתאומים שהם אחים מן האב ומן האם] אין בהם איסור, וכל שכן כשהיו אחים מן האם בלבד, וקשיא לרב אחא בר יעקב לפי שתי הלשונות דלעיל.
ודחינן: הוא הדין דאפילו איסורא נמי ליכא.
ואיידי [אגב] דבעי התנא למיתני בסיפא - בשני אחים שהורתן שלא בקדושה ולידתם בקדושה - "חייבין" עליהם משום אשת אח, ולהשמיענו שיש בהם איסור אשת אח דאורייתא וחייבים עליו כרת.
תנא נמי רישא אין "חייבין", לפיכך שנה התנא גם ברישא לשון חיוב, ולעולם אף איסור דרבנן אין בהם, וכרב אחא בר יעקב.
אמר רבא: הא דאמור רבנן: אין אב למצרי [לגוי]. [1]
לא תימא לפרש הטעם משום דשטופי בזימה הם הגויים, ומשום דלא ידיע [אין ידוע] מי הוא אביו, כי שמא זינתה אמו עם אחר.
אבל אם ידיע מי הוא אביו וכגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים וודאי לא בא עליה אחר, אז חיישינן לקורבת אב אף בגוי.
לא תאמר כן, אלא אפילו דידיע מי הוא אביו נמי לא חיישינן לקורבת אב.
והראיה מהברייתא שנזכרה לעיל, דהא שני אחין תאומים - בהם עוסקת הברייתא - דטפה אחת היתה ונחלקה לשתים, וידיע לנו בודאי שאחים הם אף מאב אחד, ומכל מקום קתני סיפא: היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין, הואיל ואין אב למצרי. [2]
שמע מינה מברייתא זו:
דאפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה דגוי [הפקירה התורה את זרעו של הגוי] ואינו חשוב כקרובו ושארו של אביו.
דכתיב: "ותרבה את זנותיה לזכור את ימי נעוריה אשר זנתה בארץ מצרים. ותעגבה על פלגשיהם [חשקה נפשה להיות מפלגשותיהם של המצרים] אשר בשר חמורים בשרם [אבר התשמיש של המצרים], וזרמת סוסים זרמתם [קלוח הזרע של המצרים, מלשון "זרם"]"
ולפיכך. אין הזרעת האב מקרבתו לבנו, כזרמת הסוס שאין הולד שנולד ממנו קרוב לאביו הסוס.
תא שמע, דאמר רבי יוסי:
מעשה בגיפטיים [שם אדם] הגר, שנשא את אשת אחיו מאמו שהתגייר אף הוא, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: אין אישות לגר.
והוינן בה: ואלא גר דקדיש, הכי נמי דלא תפסי בה קידושין, וכי אם גר מקדש אשה לא יתפסו בה קידושין, והרי כישראל גמור הוא לכל דיניו?!
אלא אימא כך אמרו חכמים: אין איסור אשת אח לגר, וכדמפרש ואזיל.
מאי לאו, האם אין הכוונה על האשה דנסבא אח כשהוא גר [שנישאת לאח אחר גירותו] ואשתו גמורה היא, ומכל מקום מותרת היא לאחיו משום שאין אחוה לגר דכקטן שנולד דמי, ואף לאיחלופי בישראל אין חוששים.
וכיון שסתמה הברייתא הרי משמע שהיא עוסקת גם באחין מן האם לבד, ומכל מקום מותרת האשה, ותיקשי לרב ששת ללישנא בתרא, וללישנא קמא תיקשי אפילו לרב אחא?! [3]
ומשנינן: לא כאשר הבנת שנישאה אשת האח לאח אחר גירותו, ואשתו היא -
אלא דנסבא כשהוא גוי [נישאת האשה לאח בגויותו] ומשנתגייר פקעו קידושיו, ולא בא עליה אחר שנתגיירו, ונמצא שמעולם לא היה לה אישות של ישראל, ואין בה דין אשת אח. [4]
ותמהה הגמרא: וכי יעלה על דעתך שנשאה כשהוא גוי!?
והרי אם כן מאי למימרא [מה חידוש יש בדבר] שהיא מותרת!?
ומשנינן: אכן חידוש יש בדבר, כי מהו דתימא: לגזור על אשה שנישאת לאח כשהוא גוי, אטו אשה שנישאת לאח כשהוא גר, שאחיו אסור בה מדרבנן.
לפיכך קא משמע לן שאין גוזרים.
תא שמע קושיא על רב ששת ללשון שני האוסר אשת אח מן האם, ואף על רב אחא ללשון ראשון המודה לרב ששת באשת אח מן האם בלבד:
דאמר בן יאסיין: כשהלכתי לכרכי הים, מצאתי גר אחד שנשא אשת אחיו הגר מאמו.
אמרתי לו: בני, מי הרשך לישא את אשת אחיך מאמך!?
אמר לי אותו גר: הרי לפניך אשה גיורת ושבעת בניה, שהתיר להם רבי עקיבא לישא איש את אשת אחיו, [5] ומהן למדתי -
על ספסל זה - שלפניך - הוא שישב רבי עקיבא, ואמר שני דברים, האחד בהלכה והשני באגדה:
א. גר נושא את אשת אחיו מאמו, ועל פי הוראתו עשו שבעת בניה של האשה.
ב. ועוד אמר רבי עקיבא: כתיב: ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר. קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני. וגו'. ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר. קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה את הקריאה.
ולכך אמר הכתוב "שנית" כדי ללמד: פעם שנית בלבד דברה עמו שכינה, אבל פעם שלישית לא דברה עמו שכינה, לפי שתבע כבוד הבן [כלומר: את כבוד עצמו] ולא תבע כבוד האב [היינו כבוד הקב"ה]. [6] קתני מיהת בברייתא: גר נושא את אשת אחיו מאמו.
מאי לאו דנסבא אחיו כשהוא גר [נישאת לאח אחר גירותו] ומכל מקום התיר רבי עקיבא לישא את אשת אחיו אפילו מאמו לבד, והיינו כרב אחא דלישנא בתרא, ותיקשי לרב ששת לשתי הלשונות, ולרב אחא ללישנא קמא!?
ומשנינן: לא מיירי רבי עקיבא באשת האח שנשא בגירות, אלא באשת האח דנסבא כשהוא גוי וכדלעיל.
ותמהינן: כשהוא גוי!? והרי אם כן מאי למימרא!?
ומשנינן: מהו דתימא: נגזור כשהוא גוי אטו כשהוא גר.
קא משמע לן.
ואגב שהביאה הגמרא את הברייתא הרי היא מפרשת אותו, ואחר כן שבה הגמרא לנידון מחלוקתם של רב אחא ורב ששת:
ומקשה הגמרא על קבלת דבריו של אותר גר שאמר משם רבי עקיבא: ומי מהימן, וכי נאמן הוא אותו גר על דבריו!?
והאמר רבי אבא, אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם שבא מעשה לידו אמרה [היה רגיל לשנותה לתלמידים], הרי שומעין לו.
ואם לאו, אלא שאמרה אחר שבא מעשה לידו אין שומעין לו, כי הואיל ודבר חידוש הוא שמא בשביל מעשה שבא לידו הוא שאמרה.
ומשנינן: איבעית אימא לתרץ: אכן אותו גר מורה ובא היה כן עוד לפני שנשא את אשת אחיו מאמו, ולכן האמינוהו.
ואיבעית אימא: משום דקאמר אותו גר: "הרי אשה ושבעת בניה". [7]
ואיבעית אימא: שאני הכא דקאמר מעשה אחרינא בהדה, כאן האמינוהו משום שאמר עוד מעשה משמו של רבי עקיבא [ביאור הפסוק בספר יונה], ומתוך שנאמן על הענין השני, כך נאמן על ההלכה שאמר משמו של רבי עקיבא, כי ניכרין דברי אמת שקיבלן לשתי המימרות ביחד. [8] אמר מר בברייתא משמו של רבי עקיבא:
כתיב: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר", שנית דיברה עמו שכינה, שלישית לא דיברה עמו שכינה.
ומקשינן: והא כתיב: [בשנת חמש עשרה שנה לאמציהו בן יואש מלך יהודה, מלך ירבעם בן יואש. ויעש הרע בעיני ה' לא סר מכל חטאת ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל].
"הוא השיב [החזיר מיד מלכי ארם] את גבול ישראל מלבא חמת [מן המקום שבאים בה לחמת] עד ים הערבה [כלפי ים הערבה, והוא ים המלח], כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא".
הרי שהיתה נבואה נוספת ליונה!?
אמר יישב רבינא: שלישית לא דיבר עמו דוקא על עסקי נינוה הוא דקאמר, [9] אבל נבואות אחרות בענינים אחרים אכן היה לו ליונה מאת ה'.
רב נחמן בר יצחק אמר: הכי קאמר הכתוב: כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו הנביא, כשם שנהפך לנינוה מגזירה רעה לטובה, כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה. [10]
כאן שבה הגמרא למחלוקת רב אחא ורב ששת, וחוזרת ומקשה על רב ששת ללישנא בתרא ואף על רב אחא ללישנא קמא:
תא שמע:
כבר נתבאר לעיל, כי אף על פי שהגר כקטן שנולד דמי, מכל מקום גר שהורתו שלא בקדושה והורתו בקדושה, כל שאר אם שיש לאמו אחריו, שהיתה הורתו ולידתו בקדושה, הרי הוא שאר אם גמור.
אבל שאר אם מאמו שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה, אינו אסור מן התורה, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
גר שהיתה הורתו שלא בקדושה, ולידתו בקדושה -
יש לו מדרבנן שאר האם שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה, [ואילו שאר אם שהיה הורתו ולידתו בקדושה הרי הוא אסור מן התורה].
ואין לו שאר האב אפילו מדרבנן.
כיצד:
נשא את אחותו מן האם, אף שהיתה הורתה ולידתה שלא בקדושה וזה שנתגייר כקטן שנולד דמי, הרי זה יוציא, גזירה שמא ישא את אחותו מן האם שהיתה הורתה ולידתה בקדושה שהיא אסורה מן התורה. [11]
ואם נשא את אחותו מן האב [12] הרי זה יקיים, כי אין אב למצרי, וכולם יודעים את ההלכה הזאת ואין לחוש לאיחלופי.
ואם נשא את אחות האב מן האם הרי זה יוציא, ואף שאין זה אלא שאר אב, וגזירה משום אחותו מן האם.
הערות
[1] כתב רש"י: הא דאמור רבנן אין אב למצרי ואפילו היכא דליכא למימר כקטן שנולד דמי, כגון הורתו שלא בקדושה [שאין אומרים בה גר שנתגיייר כקטן שנולד דמי] ". ביאור דבריו הוא, שהוקשה לרש"י למה לנו ליתן טעמים לדין אין אב למצרי, והרי תיפוק ליה משום גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ולזה ביאר רש"י דהנידון הוא באופן שאי אפשר לומר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ובפשוטו מוכח מקושיית רש"י, שכל עיקר דין אין אב למצרי לא נאמר אלא בגר, שאם לא כן, הרי צריכים אנו ליתן טעם מנין שאין אב למצרי ממש, וראה גם לשון רש"י צז ב ד"ה לא חולצין שכתב "וגר אין לו שאר אב", וכן בד"ה בתר אביו כתב "דאין אחוה מן האב לגר"; ואולם לא כן נקטו האחרונים בדעת רש"י. ולפי זה צריך לפרש דברי רש"י על פי מה שכתב הריטב"א כאן "הא דאמור רבנן, פירוש: בין במתניתין בין בברייתא", ואף רש"י סבירא ליה שדברי הגמרא סובבים על מה שנאמר בסוגייתנו, וסוגייתנו הרי אינה עוסקת אלא בגרים, ועל זה הוקשה לרש"י היכן אמרינן כן, והרי אפשר שהטעם הוא משום גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
[2] ואין לומר שהטעם הוא משום גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, שאם כן אמאי קתני בברייתא: וחייבין עליהם משום אשת אח [מן האם] והרי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ובהכרח שבגרות של עובר אין אומרים "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", ואם כן אף לגבי קורבה מצד האב אי אתה יכול לומר בהם "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", אלא ודאי הטעם הוא משום שאין אב למצרי, ומעולם לא היה להם אב ואין הם אחים מן האב. ומטעם זה הוכיחה הגמרא מן הסיפא ולא מן הרישא, ומשום דברישא דמיירי בהורתן ולידתן שלא בקדושה, אין הכרח שאינם אחים מן האב משום דאין אב למצרי, ויתכן שהטעם הוא משום "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"; נתבאר על פי רש"י בד"ה הא דאמור ובד"ה ה"ג. ומכאן מוכח שטעם הדין במעוברת שילדה תאומים [או שהאחד הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה] שחשובים הם כאחים מן האם, אינו מטעם שבשעת הלידה נעשו אחים היות ואין גרות אחרי הלידה שתפקיע את אחוותם מהלידה, שהרי אם כן לגבי שאר אב שאינו תלוי בלידה אלא בהריון יש לנו לומר "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" ולא תוכיח מכאן שאין אב למצרי, כי אפשר שהטעם הוא משום "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"; על פי חידושי רבי שמואל כתובות סימן יא אות ג.
[3] ריטב"א.
[4] כתב הריטב"א: אפילו בחיי הבעל מותרת האשה, כי אע"ג שאסורה היתה בגויותו משום שהיא "בעולת בעל" של בן נח, מכל מקום משנתגייר פקע האישות, ואפילו מדרבנן אינה אסורה, ואין חוששין שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ודלא כיש אומרים שהן אסורות בחיי הבעל משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה; וראה בהערה לקמן על מעשה באשה ושבעת בניה.
[5] כן הוא לשון רש"י, ומשמע שהותרו כולם לישא זה את אשת אחיו של זה, ואם כן בהכרח שהתיר להם אפילו מחיים, ויהיה ראיה מדברי רש"י כדברי הריטב"א דלעיל דאפילו מחיים מותר.
[6] רש"י מלכים ב יד כה. הקשו התוספות: והרי נאמר שם [ד ד; "ויאמר ה' ההיטב חרה לך". ועוד שם] [פסוק ט] "ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון וגו"', הרי שדיבר ה' עמו שנית! ? ותירצו: שזה היה אותו יום וחשוב הכל נבואה אחת, אבל בין נבואה ראשונה לנבואה שניה היו כמה ימים שהיה יונה במעי הדגה, ולכך נקראת "שנית". והמהרש"א כתב: אין זה דיבור שלישי אלא הוכחה בעלמא על שחרה לו.
[7] פירש רש"י: "ראיה של קודם לכן הביא".
[8] כן פירש רש"י; והריטב"א הוסיף ביאור, כי הטעם שאין מאמינים למי שבא מעשה לידו אין זה מפני שנחוש לשקר חס ושלום, אלא שאומרן כן "בדדמי" מתוך שסובר שהדין כן, ולפיכך כל שמסיים לומר לומר לנו דבר אחר עם אותה הלכה באותו מעמד, ראיה היא והוכחה שנזכר את ההלכה יפה ולא אמר "בדדמי"; שאילו היינו חוששים לשקר, לא היינו מאמינים לו משום שאמר דבר אחר עמו, שהרי יש לומר כי הוא מערים לומר דבר שני כדי שיאמינוהו.
[9] ביארו התוספות שהיה מקום לומר כי לאחר שחזרו אנשי נינוה לקלקולם ונתנבא עליהם נחום האלקושי, שוב נתנבא עליהם יונה.
[10] א. המהרש"א כאן פירש, דהכוונה להמשך הכתובים שם: כי ראה ה' את עני ישראל מורה מאד ואפס עצור ועזוב ואין עוזר לישראל. ולא דיבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש. אבל רש"י במלכים שם פירש: מרעה שהיו בה אשר איבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש, ועכשיו נהפך להם לטובה. ב. בערוך לנר ביאר על פי תירוץ הגמרא כאן, את הקשר בין שני מימרותיו של רבי עקיבא; ויסוד דבריו, דהשב בתשובה הרי הוא כקטן שנולד כמו גר, ומטעם זה יכולה הנבואה ליהפך מרעה לטובה, כי הגזירה הרעה היתה על איש אחר כי משעשה תשובה הרי הוא כקטן שנולד.
[11] כן פירש רש"י, והוסיף הריטב"א לבאר לפי שיטתו, כי לכן כתוב הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, כי אם היתה הורתו ולידתו שלא בקדושה, אין שייך לגזור אטו ישראל גמור; ואולם הריטב"א והתוספות תמהו על פירושו של רש"י, וחלקו עליו בביאור הברייתא; ואף רש"י עצמו בסנהדרין נח א ביאר את דברי הברייתא באופן אחר ממה שביאר רש"י כאן.
[12] אין נפקא מינה מתי נולד שאר האב אם קודם גירותו של האב או לאחר גירותו.
הרי אשה ושבעה בניה על ספסל זה ישב ר"ע כו'. כתב ר"ח ז"ל יש מי שפירש הרי אשה ושבעה בניה מעידין שעל ספסל זה ישב ר"ע ואמר שני דברים אלו. והוא ז"ל כתב דלא מסתבר האי טעמא ע"כ. ובודאי שאין פירוש זה מחוור מדאקשינן בסמוך ומי מהימן והא אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו וכו', ופרקינן שאני הכא דהא איכא אשה ושבעה בניה. ואם איתא מאי קא מהדר ליה, היינו פרכין אשה ושבעה בניה מי מהימני, אלא העיקר כלשון השני שפירש ר"ח ז"ל הרי אשה זו שהתיר ר"ע לאחר ואלו שבעה בניה וכן פירש רש"י ז"ל (להלן ד"ה הרי).
גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. יש מי שפירש (תוס' ד"ה נשא בשם ריב"א) דהוא הדין להורתו ולידתו שלא בקדושה שיש לו שאר האם כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. והא דנקט הכי למעוטי הורתו ולידתו בקדושה, שאלו היתה הורתו ולידתו בקדושה מותר אפילו בשאר האם משום דישראל גמור הוא ולא אמרינן ביה באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ויש מי שפירש (תוס' שם בא"ד א"נ) דהוא הדין להורתו ולידתו בקדושה ואי נמי הורתו ולידתו שלא בקדושה והא דנקט הכי משום דהורתו ולידתו בקדושה לא פסיקא ליה דבאותן שנולדו בגרותן אפילו בשאר האב אסורין מן התורה. ולא נקט נמי הורתו ולידתו שלא בקדושה דקא משמע לן דאפילו לידתו בקדושה אין לו שאר האב, ואין צריך לומר הורתו ולידתו שלא בקדושה. וסיפא נמי הכי מוכח דלאו דוקא הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, אלא הוא הדין בהורתו ולידתו שלא בקדושה, מדקא תני סיפא (להלן ע"ב) נשא אשה ובתה (כו') כונס אחת ומוציא אחת. וההיא ודאי אגר דעלמא קאי ובשנשאן בגיותן ונתגיירו עמו קאמר וכמו שפירש רש"י ז"ל (בד"ה נשא). והכין איתא בהדיא בירושלמי (ה"ב). אלמא הני דיני דברייתא לאו דוקא בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה.
ופירוש דברייתא הכי, נשא אחותו מאמו יוצא, משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה, דהא אינהו בגיותן אחוה מן האם אית להו. מן האב יקיים, משום דבגיותן לית להו שאר האב, דרחמנא אפקריה לזרעיה. אחות האב מן האם, משום דלדידהו נמי בגיותן אסירא, דבפירוש רבתה אותה הכתוב, דכתיב על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודרשינן ליה בפרק ארבעה מיתות (סנהדרין נח, א) את אביו, זו אחות אביו, כלומר אחות האב מן האם, דאלו אחות האב מישרא שריא, דכתיב ויקח עמם את יוכבד דודתו לו לאשה. אחות האם מן האם יוציא מן האב ר' מאיר אומר יוציא, דקסבר ר' מאיר דגזרינן הא משום לתא דהנך אף על גב דלדידהו לית להו.
ורש"י ז"ל (מד"ה אחות ואילך) לא פירש כן אלא כולהו משום גזרה דלמא אתי למנסב שאר האם שנולדה בגיורת, ובשאר האב לא גזרינן משום דהכל יודעין דאין אב לעכו"ם. ואי נמי אתי למינסב בת אביו שהוליד מאשה אחרת משנתגייר, לא איכפת לן דהאי לאו בנו הוא. ואחות האב מן האם, גזרה משום אחותו מן האם. ואף על גב דאחותו מן האם עצמה גזרה היא, כולה חדה גזרה היא, דאי לא הא לא קיימא הא. אבל אחותו מן האב לא גזרינן משום אחותו מן האם, דכיון דליכא צד אם לא דמיא לה ולא גזרינן. ומותר באשת אחיו אפילו מאמו, דבקרובה גזור רבנן, במידי דלא אתי ליה אלא על ידי קדושין לא גזור רבנן. ולדבריו דוקא נקט לידתו בקדושה, דבדידיה איכא למיגזר אטו אחותו שנולדה לאחר גירות. והוא ז"ל לא פירש כן במסכת סנהדרין (שם ד"ה שהורתו). והתם ודאי מוכח דלאו משום גזרה היא, אלא משום דבגיותן אסירי, דתניא התם (נז, ב) כל ערוה שבית דין ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה אין בית דין ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הרבה עריות שאין בית דין ישראל ממיתין עליה, פירוש כגון חייבי כריתות אין בן נח מוזהר עליה, והתניא גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו שלא בקדושה וכו'. כלומר, וכיון דבגירותן אסירי מדרבנן, שמע מינה בגיותן אסירי מדאורייתא, דלא גזרו בה אלא משום גזרה שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ופרקינן הא ר' מאיר אליבא דר"א הא ר' מאיר אליבא דרבי יעקב, דתניא על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, את אביו אחות אביו, ואת אמו אחות אמו דברי ר"א, ר' עקיבא אומר את אביו אשת אשת אביו. כלומר אחר מיתת אביו, וחידוש הוא דלדידהו קורבא דאשות לית להו אלא בעולת בעל בלבד הוא דאית להו.
ותדע לך שהרי יהודה אמר על כלתו צדקה ממני, ואלו היתה אסורה לו משום כלה, אכתי חייבת מיתה היא משום ערוה לכולי עלמא, דהא בית דין של ישראל ממיתין עליה, אלא ודאי עריות דאישות דקרובים לית להו. ומיהו אין תמר ראיה דמותרת היתה לו ליהודה דבר תורה משום יבמה, דקודם התורה היה יבום מותר בקרובין, אלא שרצה יהודה לנהוג בה כדרך שצותה התורה באחים, לא כאב שהאח עיקר, ובקי היה בענינו. ויורה על זה בועז כנ"ל. והא דתניא כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה לאו בעריות דאישות קא מיירי אלא בעריות דשאר ואיסור אשת אב חדוש הוא לר"ע כדאמרן. ואחות האב מן האב לר"א נמי הוי חדוש, דהא לית להו שאר האב כלל, ואב מותר בבתו כדאמר רב הונא התם. וכן נמי אחות האב מן האב שריא אלא דאחות האב מן האם דאסירא לר"א, גזרת הכתוב היא.
בגמרא ונחלקה לשתים: א"ל הא לעיל (י"ב:) כתב רש"י דמעוברת משמשת במוך שמא תתעבר עוד ויעשה עוברה סנדל אלמא דאפשר דתתעבר דהא כבר כתבו התוספ' שם דבר קיימא אי אפשר שתתעבר וא"כ גם מהכא יש ראי' לדבריהם שם ועיין מה שכתבתי לעיל (ל"ה:) שם משום דקאמר הרי אשה ושבעה בני': עיין במהרש"א שהקשה אתוספ' שכתבו לעיל (דף ע"ז) שהעיד אאשתו וז' בני' והכא מוכח דלא אשתו היתה, ולענ"ד י"ל דלהתוספ' הי' דוחק פי' רש"י דמאשה וז' בני' הביא ראי' דא"כ ל"ל עוד עדות דר"ע לימא הרי אשה וז' בני' שהתירה ר"ע ועוד בני' למאי אתיא ולכן פירשו דמה דקאמר הרי אשה וז' בני' שהיא היתה אשתו שהעיד עלי' עם בני' וה"ק שנשבע בחיי אשתו וז' בני' שכן הוא דר"ע התיר לגר אשת אחיו מאמו כעין דאמר ר"ט אקפח את בני והלשון הרי אשה וז' בני' הוא כמו דמצינו (ספ"א דכתובות) המעין הזה לא זזה ידה מתוך ידי או כמו האלדים אמרה במכות (דף ט"ו) וזהו דקאמר הכא משום דקאמר הרי אשה וז' בני' פי' דלכך נאמן כיון שנשבע בחיי אשתו לי ועיין לעיל (דף ט"ז) דקאמר ג"כ כעין לשון זה מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא:
שם כשם שנהפך נינוה: יש לדקדק מאי קמ"ל בהיקש הזה, וי"ל ע"פ מה דאמרינן בפסחים (דף פ"ח) מפני מה זכה ירבעם בן יואש לימנות עם מלכי יהודה מפני שלא קבל לה"ר על עמוס וכו' דכתיב וישלח אמצי' וכו' כי כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו אמר ח"ו לא אמר אותו צדיק כך ואם אמר מה אעשה לו שכינה אמרה לו ע"ש, ודקדק המהרש"א הרי באמת כתיב בעמוס ונשמו במות ישחק ומקדשי ישראל יחרבו וקמתי על בית ירבעם בחרב ותירץ בדוחק, אכן לענ"ד אין קושיא בזה דאף דאמת דאמר עמוס כן מכ"מ קרי לי' לשה"ר כיון דבדרך מלשינות שלח אמצי' כן דקשר עליך עמוס וזה הי' הלשה"ר, אכן בזה צריך טעם למה באמת לא נעשה דבר הקב"ה אדרבא נהפוך היא שנושעו ישראל בימי ירבעם כדכתיב הוא השיב את גבול ישראל וע"י ירבעם נושעו ולכן י"ל דזה רצה הפסוק להשמיענו במה שאמר כשם שנהפך נינו' פי' כמו ששם נתהפך גזירת הקב"ה ע"י ששבו מדרכם הרעה כן בימי ירבעם נהפך ע"י שהי' בהם ניצוץ תשובה ומקיש לנינו' מפני שבנינו' לא הי' רק לשעה מועטת שמיד חזרו לדרכם הרעה ונחרב אז באמת נינו' כמו שאמרו רז"ל וכן לא היתה תשובת ירבעם וישראל רק לזמן מועט ואעפ"כ נושעו: ובזה יש ליתן טעם ג"כ למה אמר ר"ע ב' הדברים ביחד גר נושא א"א מאמו ושנית דברה עמו דיש להבין כיון דבהקב"ה כתיב לא בן אדם הוא ויתנחם איך באמת ניחם על הרעה, אבל י"ל ע"פ מה שדרשו רז"ל הובא במדרש ילקוט פ' פנחס דמי ששב נעשה ברי' חדשה לפני הקב"ה וזה נרמז ג"כ בנינו' נהפכת דמשתמע לתרי אפי נהפכת כמהפכת סדום או נהפכת שבטל נינו' הרשעה ונעשה נינו' ברי' חדשה ע"י תשובה וא"כ באמת נעשה דבור הקב"ה ולא נבטל, ובזה יובן דר"ע אמר גר נושא אשת אחיו מאמו והטעם כמו שפי' רש"י דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי אכן מנ"ל לומר שדבר שלא נשתנה לעין יהי' כאלו בטל ונולד מחדש לזה מביא הרי כתיב שנית ולא שלישית וקשה קושית הגמרא הרי כתיב כדבר ד' ע"י יונה בן אמתי וצ"ל כתי' רנב"י כשם שנהפך נינו' וא"כ מזה נראה שקרי לי' נהפך ע"י תשובה שהרי רק לענין זה מקיש הא דירבעם לנינו' וזה ע"כ ע"י שנעשה ברי' חדשה וא"כ אין תימא לומר ג"כ על גר כן:
שם בתוספ' ד"ה על עסקי. תימא דאמאי אצטריך למיכתב שנית: לכאורה הי' אפשר לומר ע"פ מה שתרצו לקמן לרנב"י דנבואת ההיטב חרה לך בו ביום הי' ולא חשיב רק חד נבואה עם הך דשנית וא"כ י"ל דגם לרבינא מתרצינן כך ובאמת חשבינן זה ג"כ על עסקי ננוה דהא הנבואה הי' ואיך לא אחוס על ננוה ולכן כתיב שנית לאשמעינן הך גופא דנבואת ההיט' חרה לך באותו יום היתה ולכן לא נחשב לנבואה שלישית, אכן לענ"ד מה שכתבו התוספ' דהנבואה באותו יום הי' צע"ג דהפסוקי' מוכיחים נגד זה דגם אי נאמר דציווי הקב"ה לקרוא בננוה וקריאת יונה מהלך יום א' ושניחם הקב"ה על הרעה ע"י תשובת אנשי ננוה ויציאת יונה מן העיר וצמיחת הקקיון הי' הכל ביום א' מכ"מ כתיב בפי' שממחרת יבשה הקקיון ואז היתה הנבואה ההיטב חרה לך וא"כ ע"כ ב' הנבואות לא ביום א' היו והתוספ' הרא"ש באמת לא כתב בזה כתי' התוספ' רק כיון דשניהם על עסקי ננוה היו לא חשיב רק נבואה א', אכן גם זה צ"ע דא"כ ראשון ושנית ג"כ לא יחשוב רק נבואה אחת, ולכן נלע"ד ביישוב קושית התוספ' לרנב"י לפי מה דכתבו בדבור שאחר זה דלא חשיב אלא דברים שהם צורך גדול כגון מעשה ננוה ולכן הך דבור דההיטב חרה לך ואיך לא אחוס על ננוה לאו צורך גדול הי' אחר שכבר ניחם הקב"ה על הרעה, א"נ י"ל דלא חשיב רק מה דהי' נבואה לעתיד אבל הך דבור דאיך לא אחוס לא הי' רק דבור הקב"ה ולא נבואה לעתיד כמו הנך ראשונים דמעשה ננוה ולכן שפיר כתב שנית ועכ"פ ע"כ לאו באותו היום הי' וא"כ קושיתם דהכא במקומה עומדת ל"ל למיכתב שנית, וי"ל ע"פ מה שכתב רש"י (במלכים ב' י') והיא במכילתא (ר"פ בא) דלכך נענש יונה דלא דברה שכינה עמו שלישית משום שברח מפני זכותן של ישראל והקפיד על כבוד הבן יותר מכבוד אב, ולפ"ז י"ל דלכך פרט הכתוב שנית להשמיענו זה שהי' ראוי שנבואה שלישית ג"כ תאמר על ידו דהיינו לרבינא נבואה של נחום שהיתה על עסקי ננו' ולרנב"י גם נבואה אחרת רק שנענש ולא נאמרה רק שנית אבל אי לא הוי כתיב שנית לא ידענו זה שהרי כמה נביאים הי' שלא נתנבאו רק נבואה אחת או שתים:
בד"ה רב נחמן ע"י יונה בן אמתי: מדרש הוא בסדר עולם ושם כתיב ויאמר ד' אל יהוא וגו' מי אמר לו כך יונה בן אמתי עכ"ל, והנה לכאורה היו התוספ' יכולים להקשות מנבואה קדומה דהנבואה שנאמרה ליהוא כה אמר ד' משחתיך למלך אל ישראל (מלכים ב' ט') היתה ג"כ ע"י יונה בן אמתי כמבואר ג"כ בסדר עולם הובא ברש"י (שם) ולא עוד שבזה לא שייך תירוץ התוספ' דודאי משיחת מלך לישראל צורך גדול הי', אך באמת זה אינו דשם לא היתה הנבואה ליונה רק לאלישע ששלחו ליונה שהי' מבני הנביאים לפניו, אכן לפי הנראה מהפסוקים גם נבואה זו דבני רבעים הי' זמן קצר אחר זה וא"כ דוחק שמאז ועד נבואה זו נעשה מיונה שהי' תלמיד נביא נביא ובפרט שאלישע עוד האריך ימים אחר זה שהרי עוד הי' חי בימי יואש בן יהואחז בן יהוא כנראה מהפסוקים (שם י"ג), ולכן נלענ"ד שגם נבואה זו דיען אשר הטיבות היתה לאלישע ושלח ליונה בשליחות שנית ליהוא ומה שכתוב מי אמר לו כך יונה בן אמתי רצה לומר שלא נאמר דויאמר ד' אל יהוא פירושו שליהוא עצמו היתה הנבואה אלא שהאמירה זו היתה לו ג"כ ע"י יונה בן אמתי אבל לעולם הנבואה היתה כמו הנבואה הראשונה לאלישע ובזה מתורץ מה שהעירו התוספ' בזה:
בד"ה נשא. מותר באחותו מן האם שנולדה בנכריות: הא דלא מותר גם באחותו שנולדה בקדושה דהא ליכא גזירה גבי' כיון שהוא נולד שלא בקדושה ולית לי' קורבא היינו טעמא דאף דהוא מותר בה מכ"מ היא תהי' אסורה להנשא לו דבה איכא גזירה שתנשא גם לאחי' שנולד אחרי' בקדושה אבל היכי שתרוייהו שלא בקדושה נולדו בזה ליכא למיגזר כלל בא"ד. וקשה דהא לעיל בפ"ב: ליישב שיטת רש"י י"ל דודאי לרב ששת דאסר לגר אשת אחיו מאמו דאתו לאחלופי בישראל גם באחותו אסור אפילו נולדו שניהם שלא בקדושה רק דהכא פי' רש"י להס"ד דרצה להוכיח מהא דקתני ומותר באשת אחיו מאמו כרב אחא בר יעקב דבנשא בגירות איירי וא"כ לכאורה יקשה מ"ש באשת אחיו דמותר ומ"ש באחותו דאסר ואף דרש"י כתב לקמן דה"ט דבקורבא גזר רבנן אבל ע"י קדושין לא גזור היא גופא תקשי' דמ"ש כיון דטעמא שיבא להתיר גם ע"י ישראל בכה"ג מ"ש ע"י קורבא מע"י קידושין ועוד קשה דהא חמותו ג"כ ע"י קדושין ואעפ"כ גזרינן כקושית התוספ', ולכן סבר רש"י דלרב אחא בר יעקב באחותו ליכא טעמא משום דאתי לאחלופי בישראל אלא משום גזירה שמא ישא גם אחותה שנולדה בקדושה אבל באשת אחיו שע"י קדושין דוקא הוא לא גזרינן כן דבזה הוי חשש יותר רחוק שמא לא יהי' לו אח בקדושה ואם יהי' לו שמא לא ישא אשה ואם ישא שמא לא תמות בחייו אבל באחותו ליכא רק חשש א' שמא יהי' לו אחות בקדושה וישאנה ולכן גם בחמותה חיישינן אי שרינן לו יסבור דליכא קורבא גם בבתה הנולדה בקדושה וישאנה ג"כ אחר שנשאה ובזה יש איסור שריפה אבל אי החשש משום דאתי לאחלופי בישראל בכה"ג ודאי ליכא לחלק בין אשת אחיו לאחותו וחמותו, אכן כל זה לרב אחא בר יעקב דלא גזר באשת אחיו מאמו דלמא אתי לאחלופי אבל לפי מה דמסיק דבנשאה בעודו עכו"ם איירי אבל בנשאה בגיורת באמת אסור אחיו בה וכרב ששת ומשום דאתי לאחלופי לטעם זה באמת גם באחותו אסור אפילו נולדו שניהם שלא בקדושה משום דלמא אתי לאחלופי בישראל ולכן ל"ק מסוגיא דלעיל (פ"ב) דהיא כרב ששת דאסר דפסקינן כוותי': ובהכי יש ליישב ג"כ הא דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו כרב ששת דאסר דכתבו הטעם כיון דלא אפסיק הלכתא בפי' עבדינן לחומרא וכבר הביא הנ"י בשם הריטב"א ושאר פוסקים דפסקו כרב אחא בר יעקב כיון דאיסור דרבנן הוא אזלינן לקולא וא"כ ודאי יקשה למה פסקו הם מספיקא לחומרא באיסור דרבנן, אבל לפ"ז א"ש די"ל דהם פירשו ג"כ כפי' רש"י וכדכתבנו וא"כ מוכח מסתם גמרא דלעיל דס"ל כרב ששת ולכן שפיר כתבו כיון דלא איפסק הכא בפי' כראב"י עבדינן לחומרא כרב ששת דסתם גמרא כוותי' אתיא:
בא"ד. דכשתי אמהות דמי אפילו הכי אסירי: במהרש"א הקשה דלפ"ז מאי פריך לרב ששת מהך דאשת אחיו מאמו דלמא גם ר"ש לא אסר אלא בהי' לידתו שלא בקדושה אבל בהי' לידתו בקדושה לא, ולענ"ד י"ל דאי אפשר לומר לפי המסקנא לר"ש כן דהא בש"ס לעיל מוכיח מהא דקתני אפילו במתניתן דאפילו האחד הורתו ש"ב והשני הורתו ג"כ בקדושה דאף דכב' אמהות דמי אפילו הכי אסור לר"ש וא"כ ה"ה ג"כ בשלידת האחר בקדושה והשני שלא בקדושה לא מותר מטעם דנראה כב' אמהות כיון דמוכח עכ"פ דהיכי דלא נחלקין לגמרי בין בהורה בין בלידה לא מחזי כב' אמהות:
בא"ד. ולא שייך בה שמא יאמרו: עיין במהרש"א שכתב שזה אינו מדוקדק לפי מה שכתב ר"י לקמן דאחותו בין מן האב בין מן האם מותר בגיותם, ולא ידעתי מאי קשיא לי' דמאן לימא לן דריב"א לא ס"ל כרבינו חיים לקמן דס"ל דנאסרו בגיותם וגם רש"י בסנהדרין הכי ס"ל דאחותו מן האם נאסרה לבני נח:
בא"ד. דאסר ב"נ באחותו בין מן האב בין מן האם: עיין ברש"י בסנהדרין (דף נ"ח) שפי' ג"כ שם דלר"מ אחותו מאמו אסורה לב"נ דסבר כר"א ודרש את אביו זה אחות אביו ואת אמו זה אחות אמו וא"כ כש"כ אחותו מאמו אבל אחותו מאביו לא הוי כש"כ מאחות אביו דהיא גופא ג"כ לא אסורה אלא משום צד אם שהיא אחות אביו מן האם כמו שפי' רש"י שם אבל רבינו חיים הוסיף דאפילו אחותו מאביו ג"כ דאורייתא דר"מ דרש קרא לאחותו מאביו ואמו ממש, ומה שהקשו התוספ' עליו דהא משמע דכ"ע מוקי קרא לאחות אביו ואחות אמו והיינו מדאמרינן דאחות אביו מן האם ואחות האם מן האם מוציא ומדמוקי התם בסנהדרין ברייתא כר"מ אליבי' דר"א לפענ"ד י"ל דר"ח מפרש טעמא דאחות אב ואחות אם כפי' רש"י דהכא גזירה משום אחותו ולא משום קרא דקרא דעל כן יעזוב קאי אאחותו מאביו ואאחותו מאמו: ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' עוד אר"ח דהתם משמע דטעמא דאחות אב מן האם הוא משום שמא ואמרו ושייך שמא יאמרו גם בלא ראה עצמו שעה א' בנכריות, דלפ"ז א"ש דבאמת אין הטעם משום שמא יאמרו אלא כפי' רש"י דהכא משום גזירה דאחותו אבל באחות האב מן האב ליכא למיגזר אטו אחותו מן האב דאין לו קורבת האב אפילו אם יוליד אביו בקדוש' כיון שהורתו שלא בקדושה הי' ומהא דמוקי ר"מ כר"א אין ראי' די"ל דמשום אחותו הוצרך לאוקמי' כן: א"נ י"ל דס"ל ר"ח כמש"כ התוספ' בסנהדרין שם דלא מהנך דחייבי כריתות פריך שם דר"מ אדר"מ אלא משום אשת אביו וחמותו ולכך הוצרך לאוקמי' כר"א אבל לעולם י"ל דלר"מ גופא קרא לאו באחות אביו וא"א איירי אלא באחותו ונקט ר"א משום דהוצרך להביא הך ברייתא משום פלוגתא דר"ע אבל לעול' באחות אביו ואחות אמו אין הטעם משום שמא יאמרו דלא שייך כיון שלא ראה עצמו שעה א' בנכריות: ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' (בד"ה אחות האב) אפי' רש"י שכתב דגזרינן משום אחותו מן האם שהרי בסנהד' משמע דטעמא משום שמא יאמרו, ולפ"ז י"ל דרש"י דהכא כשיטת רבינו חיים ס"ל דלא שייך שמא יאמרו כיון שלא ראה עצמו שעה א' בנכריות ולכן ע"כ כתב הטעם משום גזירה ואף דרש"י בסנהדרין באמת כתב משום שמא יאמרו בלא"ה חלוק שיטת רש"י שם מהך דהכא דהא לענין אחותו כתב שם ג"כ הטעם משום שמא יאמרו והכא כתב משום גזירה דאחותו שנולדה אחריו, וגם סתירה זו א"ש לפי מה שפירשנו דהכא כשיטת ר"ח ס"ל דלא שייך שמא יאמרו כיון שלא נאסר שעה א' דהא איירי בנולד בקדושה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0