דף צט - א
תנו רבנן:
א. יש מי שחולץ לאמו מספק.
ב. ויש מי שחולץ לאחותו מספק.
ג. ויש מי שחולץ לבתו מספק, ומפרש לכולהו ואזיל.
ומפרשת הברייתא את כל שלשת האפשרויות שנזכרו:
א. יש חולץ לאמו מספק, כיצד:
אמו [של החולץ] ושמה רחל, ואשה אחרת ששמה חנה, ולהן [שהיו להן] שני זכרים ודאין, יוסף לרחל וחצרון לחנה -
וחזרו רחל וחנה וילדו שני זכרים אחרים במחבא ונתערבו שני זכרים אלו -
ובא בנה של זו, יוסף בנה של רחל - שהוא אחיו של אחד מן התערובות - ונשא את חנה אמו של זה [של חצרון] -
ובנה של זו חצרון בנה של חנה - שהוא אחיו של השני מן התערובות - נשא את רחל אמו של זה [של יוסף].
ומתו יוסף וחצרון בלא בנים, והוזקקו נשותיהם ליבום, כל אחת לאחד מבני התערובות שהרי אחיהם הוא.
הרי זה, אחד מן התערובות חולץ לשתיהן לרחל וחנה שמא אשת אחיו היא.
וזה השני מן התערובות חולץ אף הוא לשתיהן מספק.
ונמצא כל אחד ואחד מן התערובות חולץ לאמו מספק, שהרי או רחל או חנה היא אמו.
ב. יש חולץ לאחותו מספק, כיצד: [1]
אמו [של החולץ] ושמה רחל - שנישאה לאיש אחר לאחר מות אביו יעקב - ואשה אחרת זרה שילדו שתי נקבות במחבא, ונמצאת אחת מן הנקבות אחותו של החולץ מן האם.
ועמדו שני אחים של החולץ, שילדם יעקב מאשתו לאה, שהם אחים מן האב לחולץ, ורחוקים לנקבה בתה של רחל [שהיא אחות אחיהם; וכל שכן לשניה] ונשאום לאותן נקבות.
ומתו אחיו של החולץ מן האב בלא בנים, ונפלו שתי הנשים ליבום לפני החולץ, אלא שאחת מהן היא אחותו מן האם ופטורה מיבום וחליצה, והשניה זקוקה לו.
הרי זה חולץ לשתיהן מספק שאינו יודע מי היא הזקוקה לו.
ונמצא חולץ גם לאחותו מן האם מספק.
ג. יש חולץ לבתו מספק, כיצד:
אשתו של אדם ושמו ראובן ואשה אחרת של אדם ושמו כלב שילדו שתי נקבות במחבא.
ובאו אחיהן של ראובן וכלב ונשאום, נמצאת האחת בתו של ראובן והאחת בתו של כלב, ואין ידוע מי הן.
ומתו האחים בלא בנים, ונפלו לפני ראובן וכלב ליבום האחת בתו של ראובן ופטורה מיבומו וזקוקה מספק ליבומו של כלב, והשניה בתו של כלב ופטורה מיבומו וזקוקה מספק ליבומו של ראובן, אלא שמעורבות הן.
נמצא זה ראובן חולץ גם לבתו מספק, וזה כלב חולץ גם לבתו מספק. [2]
תניא: היה רבי מאיר אומר:
איש ואשה, פעמים שמולידין חמש אומות, כלומר: חמשה מינין חלוקים זה מזה ביחס. [3]
כיצד:
ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק דהיינו מן הגוי שאין העבד והשפחה קנויים לו אלא למעשה ידיו בעלמא, ועדיין הם גויים גמורים, [4] ולהן שני בנים גויים, ונתגייר אחד מהן -
נמצא שיש לאותן איש ואשה: בן אחד שהוא גר ובן אחד שהוא גוי, הרי שתי אומות.
הטבילן לאיש ואשה שלקח מן הגוי לשם עבדות של ישראל, ונעשו עבד כנעני ושפחה כנענית שגופן קנוי ושם "עבד" להן, ונזקקו זה לזה וילדו עבד. [5]
הרי כאן שלש אומות מאותן איש ואשה: א. גר, ב. וגוי ג. ועבד.
חזר הישראל שקנאם ושחרר את השפחה והרי היא ישראלית, ובא עליה העבד וילדה ולד ממזר [וכדמפרש ואזיל, שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר].
הרי כאן ארבע אומות לאותן איש ואשה:
א. גר, ב. וגוי, ד. ועבד, ה. וממזר. שחרר שניהם כלומר: חזר ושחרר גם את העבד והשיאן זה לזה, וילדו ישראל כשר. הרי כאן חמש אומות לאותן איש ואשה: א. גר, ב. וגוי, ג. ועבד, ד. וממזר, ה. וישראל. מאי קא משמע לן? גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד הוא ממזר, ודלא כמאן דאמר: הולד הוא כשר. תנו רבנן [סיפא של הברייתא הקודמת היא]: יש מוכר את אביו כדי להגבות לאמו את כת ובתה. כיצד: ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק דהיינו מישראל שהטבילן לשם עבדות, [6] ולהם היה בן בשעה שלקח את אביו ואמו. [7] ושחרר הלוקח את השפחה ונשאה ונתחייב לה כתובה כשאר ישראלית.
ועמד אותו לוקח וכתב את כל נכסיו לבנה, ובכלל נכסיו נמצא העבד שהוא אביו של מקבל המתנה.
נמצא זה הבן מוכר את אביו כדי להגבות לאמו את כתובתה, שהרי כל נכסי הלוקח נשתעבדו לכתובתה של אשתו, וכשנתן אותם לבן העבד, הרי האשה גובה את כתובתה מנכסים אלו, ובכללם גובה היא את העבד שהוא אביו של מקבל המתנה.
מאי קא משמע לן?
ומפרשינן: כולה הך ברייתא רבי מאיר היא וכשם שהרישא רבי מאיר אמרה, ועבדא כמטלטלי דמי, ומטלטלי משתעבדי לכתובה.
כלומר: רבי מאיר היא, הסובר מטלטלין משתעבדים לכתובה, [8] ולפיכך משתעבד העבד שאין דינו אלא כמטלטלין.
ואיבעית אימא: רבנן היא, הסוברים: מטלטלין לא משתעבדים לכתובה ואין גובים מהן כלל, והא קא משמע לן דעבדא כמקרקעי דמי, ולכן גובים מהעבד.
מתניתין:
האשה שנתערב ולדה בולד כלתה שילדה אותו לבנה, והגדילו התערובות, ונשאו נשים, ומתו בלי בנים, ונמצאת האחת זקוקה ליבום לבני הכלה, והאחת לבני הזקנה, ואין ידוע אי זו זקוקה למי.
הרי בני הכלה הודאין חולצין [9] לשתיהן מספק.
ולא מייבמין אף אחת מהן, [10] שהרי יבום של כל אחת מהנשים לגבי בני הכלה הוא [11] ספק יבום אשת אחיו המותר - אם אשתו של בן הכלה היא; ספק "יבום" אשת אחי אביו האסור - אם אשתו של בן הזקנה היא.
ואילו בני הזקנה או חולצין או מייבמין לאחר שבני הכלה יחלצו להן. [12]
שהרי יבומו של כל אחד מבני הזקנה הוא ספק יבום של אשת אחיו ומצוה היא, וספק "יבום" של אשת בן אחיו שמותר הוא [13] כי היא אינה ערוה על הדוד שלה:
מתו הכשרים, היינו בני הכלה או בני הזקנה הודאין:
הרי התערובות לבני הזקנה: חולצין, כלומר: אם מתו בני הזקנה הודאין ונפלו נשותיהם ליבום לפני התערובות, הרי התערובות חולצין להן מספק.
ולא מייבמין, שהרי יבומו של כל אחד מן התערובות הוא ספק אם יבום אשת אחיו המותר הוא - אם בן התערובת אף הוא בן הזקנה; וספק אם "יבום" אשת אחי אביו האסור הוא - אם בן התערובת הוא בן הכלה.
ואילו התערובות לבני הכלה: אחד חולץ ואחד מייבם.
אם מתו בני הכלה הודאין, הרי אחד מן התערובות חולץ תחילה, ושוב מיבם השני, שהרי אם הוא היבם מה טוב, ואף אם אינו היבם הרי מותרת היא לו לאחר שחלצה מבן התערובת השני.
כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: אלו הדינים כולם [המבוארים בהמשך המשנה] מבוארים על שלשה שרשים:
אחד מהן: ספיקא דאיסורא לחומרא.
והשני: המוציא מחבירו עליו הראיה.
והשלישי: שלא נחייב לשום אדם בעונש מן העונשים מספק.
הכהנת [אשת כהן שמת והניחה מעוברת] [14] שנתערב ולדה הכהן בולד שפחתה, ונמצא כל אחד מהם שהוא ספק עבד של כהן ספק כהן:
הרי אלו התערובות אוכלים בתרומה, כי בין אם כהן הוא, ובין אם עבדו של כהן הוא, הרי הוא אוכל בתרומה.
וחולקין חלק אחד בגורן, מפרש לה בגמרא.
הערות
[1] דברי הגמרא מתבארים בפנים כגירסת רש"י, וכפירושו שנקט לעיקר.
[2] שנינו גבי מלך [סנהדרין יח א] שאינו חולץ, והטעם מבואר ברש"י שם [יט ב] משום שחליצה גנאי הוא לו לבוא לבית דין ותהא רוקקת לפניו, ולפי זה אף האב אינו חולץ, והטעם שמבואר כאן שהאב חולץ הוא משום שאב שמחל על כבודו כבודו מחול, ערוך לנר, וראה עוד שם.
[3] מאירי.
[4] נתבאר על פי רש"י ד"ה אחד עובד כוכבים, שכתב: דבנים שילדה בעודה תחת ידי העובד כוכבים המוכרה אינן עבדים, ומבואר שמפרש את לשון הברייתא שקנה את מי שהיו עבד ושפחה אצל גוי, ואף שזה אינו מוסיף ואינו גורע בדין הברייתא, וגם אין מכירת הגוי מכירה, כי מאחר שאין הם קנויים לו אלא למעשה ידיהם אין הוא יכול למוכרם לישראל להיות לישראל בהם קנין הגוף. והמאירי כתב: "ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק, ר"ל מן הגוי, ונמצא שלא הוטבלו לשם עבדות והרי הם גוי וגויה, ואינו קורא אותם "עבד ושפחה" אלא מפני שהוא לוקחם להטבילם לשם כך"; ולדבריו אין צריך לומר שקנאם מן הגוי אלא שקנה אותם מעצמם להיות עבד ושפחה, אלא שמהמאירי גופיה משמע שהוא מפרש כרש"י.
[5] אפילו הטביל את השפחה בלבד ובא עליה העבד הגוי הרי הבן עבד, ולא אמרו "הטבילן" - דמשמע לשניהם - אלא בשביל המשך הברייתא, וראה בקרן אורה בזה.
[6] כן פירש המאירי, וכוונתו משום דבהך סיפא דברייתא לא נאמר שהטבילן לשם עבדות, ועל כרחך שכבר היו טבולים לעבדות קודם שקנאם. ובפשוטו מרש"י מוכח לא כן, שהרי כתב שאת הבן לא לקח, ופשטות כוונתו מבוארת באחרונים, שהוא משום שאם לקח גם את הבן הרי הוא עבד, ואין יכול להקנות לו את נכסיו כיון ד"מה שקנה עבד קנה רבו", ראה בהערה הבאה ; ואם תמצי לומר שכבר היו עבד ושפחה קודם שנולד הבן, אם כן מה הועיל רש"י במה שאמר שלא קנה את הבן והרי סוף סוף עבד הוא למוכר, ובהכרח שרש"י מפרש דלא כהמאירי.
[7] כתב רש"י: ולהם בן, ולא קנה את הבן; ופשטות כוונתו היא, משום שאם קנה את הבן הרי אף הוא עבד ואינו זוכה במתנתו דמה שקנה עבד קנה רבו, והקשה על זה ב"ערוך לנר", שהרי הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין, כמבואר בגיטין ח; וכיוון בזה לדברי המאירי שכתב דהבן היה עבד, וכתב, שהבן קנה עצמו בן חורין על ידי שכתב לו את כל הנכסים, וכן תמה בהגהות היעב"ץ על רש"י. ובערוך לנר כתב לפרש מכח קושיא זו את דברי רש"י בדרך מחודשת, והיא: דכיון דקתני "מוכר את אביו" הרי משמע דיש לו חייס לאביו, ועבד הרי אין לו חייס, ולכן פירש רש"י דהבן לא נמכר, ואף שאביו הוא עבד ועבד אין לו חייס, מכל מקום כיון דהעבד עצמו אינו עבד, וקודם שנעשה אביו לעבד הרי היה חייס לאב עם בנו, כהאי גוונא לא פקע יחוסו. ומיהו כבר הביאו האחרונים דבתוספתא איתא שהבן נולד אחר שנעשו עבד ושפחה.
[8] נחלקו הראשונים בביאור סוגייתנו: יש מפרשים, כי לדעת רבי מאיר גובים מטלטלין לכתובה בין מן היתומים ובין מן הלקוחות [שלא כבשאר חובות שאין בעל חוב גובה מטלטלים אלא מהבעל חוב עצמו], ולפיכך גובה האשה את העבד שניתן במתנה לבן השפחה, ראה דברי תוספות חד מקמאי. ואולם הריטב"א והמאירי כתבו שאינו גובה מן הלקוחות, וכתבו לפרש דמיירי במתנת שכיב מרע שהיא כירושה וגובה לדעת רבי מאיר אפילו מן היתומים, [ולא כדעת רבינו תם שאינו גובה מן היתומים אפילו לרבי מאיר], וראה גם בתוספות בדברי ר"י ובהגהת הרש"ש בדבריהם. עוד פירשו הריטב"א והמאירי, דמיירי הכא כשנתן כל נכסיו לבן על מנת שיהא קיים בהם שעבוד כתובת אמו שלא תפסיד כלום בכתובתה מפני מתנה זו; ומה שהגמרא מפרשת דברייתא זו אינה אלא כרבי מאיר, היינו משום דלדעת חכמים אין גובין מטלטלין לכתובה אפילו מן הבעל עצמו, ונמצא שאין מפסידה כלום מפני מתנה זו.
[9] אין שנים צריכים לחלוץ לאחת, ומה ששנה התנא לשון "חולצין" שהוא לשון רבים, הוא משום שאם ירצו חולץ האחד לזו והאחד לזו.
[10] פירוש, אף לאחר שיחלצו להן בני הזקנה, שהרי קודם שחלצו להן, הן עדיין בספק יבמה לשוק.
[11] לשון המשנה התבאר לפי הגירסא שלפנינו "הוא" דהיינו לשון זכר.
[12] תוספות יום טוב בשם הרמב"ם.
[13] הביאו התוספות בשם הירושלמי להוכיח ממשנה זו, שמותר לאדם לישא את אשת בן אחיו, וביארו התוספות, שהחידוש הוא: אף על פי שיכול לבוא לידי ביטול מצות יבמין אם ימות ותפול לפני אחיו ותהיה אסורה לו משום כלתו. ומבואר מדברי הירושלמי, כי אם היה אסור לישא את אשת בן אחיו משום ביטול מצות יבמין, היה אסור אף בנידון דידן ליבמה, ואף שעושה כן מצד ספק קיום מצות יבום. וביאר בערוך לנר, דהיינו משום שאין כאן ספק ביטול מצות יבום כיון דאפשר בחליצה, אבל כשנושא את מי שהיא ערוה על אחיו נמצא מבטל מצות יבום לגמרי, כי אף חליצה אין שייך בערוה.
[14] כן משמע שמשנתנו עוסקת באופן שכבר מת אדון השפחה והולד שנולד הוא יורשו, ממה ששנינו: הגדילו התערובות ושחררו זה את זה, וכן ממה ששנינו "וחולקין חלק אחד בגורן" [ראה בגמרא ביאור פיסקא זו], ומשמע שכל אחד הוא ספק עבדו של שני.
בגמרא לבתו מספק: ק"ל לפי מה דאמרינן בסנהדרין (י"ט:) דהמלך לא חולץ ופי' רש"י משום דאיכא זלזול כבוד במה שירקה בפניו וא"כ איך בתו חולצת הא איכא ג"כ זלזול כבוד לאבי' וי"ל דלפי מה דמשמע שם טעמא דהמלך לא חולץ אף כשירצה משום דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ובאב לא שייך זה דאם מחל על כבודו כבודו מחול כמבואר בי"ד (סי' ר"מ סעיף י"ט) ע"ש: ובזה א"ש ג"כ למה לא מפרש הכא כמו לקמן באיש ואשה מולידין וביש מוכר את אביו מאי קמ"ל דהשתא בבתו טובא קמ"ל דמותרת לחלוץ לאבי' ואגב בתו נקט נמי אחותו ואמו, אי נמי י"ל דבהני קמ"ל שלא ניחוש שמא יטעו לומר שודאי אינן ערו' וישאו קרובם לקרובותיהן:
שם פעמים שמולידים חמש אומות: הא דלא חשב ג"כ שהולידו בן שנתגייר ומכר עצמו לעבד עברי ואיכא שש די"ל דע"ע לא חשיב אומה בפ"ע אף שחלוק מדין ישראל שמותר בשפחה מכ"מ לא הוי אומה כמו ממזר ולכן לא חשיב ג"כ עוד כגון שהי' להן בן שנולד בעבדות ושחרר חציו והוי חצי עבד וחצי בן חורין דגם זה לא חשיב כאומה בפני עצמו, ובלא"ה א"ש הא דלא חשיב עבד עברי דגר אינו נמכר בע"ע כמש"כ התוספ' בגטין (מ"א.) ע"ש:
שם הבא על בת ישראל הולד ממזר: הא דלא קאמר ג"כ דקמ"ל דהם אין קונין זה מזה דאל"כ לא משכחה אחד עכו"ם כמש"כ רש"י די"ל דמכ"מ משכחת כגון שאביו ואמו ילדו אותו קודם שנמכרו לעבד ושפחה לנכרי דבכה"ג אפילו בישראל לא קנו את הבן כמש"כ רש"י לקמן (בד"ה ולהם בן) ולא קנה את הבן עכ"ל והא דנקט רש"י דהם אינן קונין זה מזה המסקנא נקט אבל מכ"מ מהכא ליכא למישמע:
שם הולד ממזר: ק"ק למה לא קאמר ג"כ דקמ"ל דקהל גרים אקרי קהל דאי לא אקרי קהל המשוחררת מותרת לעבד כמו דמותרת לממזר ושאר פסולי קהל וא"כ אין הולד ממזר וביותר קשה דהא הכא אליבי' דר"מ קיימינן דברייתא ר"מ הוא ולפי מה דאמרינן בקידושין (דף ע"ב) זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים וכו' ע"ש נראה דמתניתן דריש פ' עשרה יוחסין ר"מ היא והרי מתניתן זו ע"כ ס"ל קהל גרים לא אקרי קהל מדתנן גירי וחרורי ממזרי ונתיני מותרין לבא זה בזה וכמו שפי' רש"י שם (דף ס"ט) וא"כ איך סבר ר"מ הכא דעבד הבא על המשוחררת הולד ממזר, וי"ל דכבר כתבו התוספ' לעיל (דף ע"ט) דגר אסור בשפחה אפילו למ"ד לא אקרי קהל וא"כ ה"ה ג"כ דעבד אסור במשוחררת ועיין מה שכתבתי שם ראי' לזה ממה דקאמר ב"ש וב"ה לישא שפחה אינו יכול אכן ק"ק מ"ט אסור הרי אי לא אקרי קהל כש"כ דאינו בבני ישראל דכבר כתבו התוספ' בסוכה (דף כ"ח) דבכל מקום דכתיב בני ישראל ממעטינן גרים והרי איסור שפחה ועבד לישראל אתי מלאו דלא יהי' קדש בבני ישראל ולא תהי' קדשה בבנות ישראל וא"כ היאך נאמר דגרים בכלל אפי' למ"ד דלא אקרי קהל, והנה בחדושי שם כתבתי דבספרי מקיש גרים לישראל לכל הדינים מקרא דהקהל חקה אחת לכם ולגר הגר ולפ"ז גם הכא א"ש, אלא דק"ל דמש"ס דילן לא משמע דס"ל כהספרי דבסוטה (דף כ"ו) פריך ואימא ה"נ דממעטינן גרים מבני ישראל ולא מתרץ דאיכא הקישא דהקהל חקה אחת וצ"ע:
שם עבדא כמקרקע דמי: לפ"ז צ"ל דברייתא לאו ר"מ דאל"כ היאך שמעינן דכמקרקע דמי כיון דאפילו אי מטלטלי ננהו ג"כ גובה כתובתה מהם, אכן ק"ק היאך קמ"ל דכמקרקע דמי כיון דאיכא למימר דר"מ היא וי"ל ע"פ מה שהקשו התוספ' שהרי מטלטלי דמתנה גם לר"מ לא משתעבדי ותרצו דבמתנת ש"מ איירי והשתא י"ל דלתי' איבעית אימא איירו בסתם מתנה שהיא מתנת בריא ולכן שפיר קמ"ל דעבדא כמקרקע דמי דאפילו לר"מ לא גובה כתובתה ממנו אי ניתן במתנה אי לאו דכקרקע דמי, ועיין מה שכתבתי לקמן בתוספ' עוד יישוב לזה:
שם ברש"י ד"ה ה"ג לאחותו מספק. ולבי מגמגם בה: לענ"ד גם על פי' רש"י יש קושיא למה לא השו' התנא הך דאחותו ובתו להך דאמו דבאמו נקט דשני אחים של שני הספקים חולצין לשתיהן ובבתו ואחותו נקט דרק האחר חולץ לשתיהן וכפי אשר נקט באחותו ובתו לפי פי' רש"י הוי מצי למינקט ג"כ באמו דלא שיוסף נשא חנה אמו של חצרון וגם חצרון נשא רחל אלא או או דהיינו או שיוסף נשא חנה וכשמת שני בני התערובות צריכים לחלוץ לה או שחצרון נשא רחל ובני התערובות חולצין לה אף שלהאחד היא ודאי אמו, ובאמת זה א"ש יותר לפי' רבותיו של רש"י דלפי פי' זה באמת איירי גם באחותו ובתו משני אחים ששניהם נשאו רק דלפי' זה ודאי קשה קושית רש"י דלא הוי חולץ לאחותו ובתו מספק אלא חולץ לספק בתו ואחותו, ולכן לולא פירושיהם הי' נלענ"ד לפרש הך דאחותו ובתו שוה לגמרי להא דאמו דאחותו מספק יש לפרש כגון יעקב יש לו ד' בנים ראובן מלאה יוסף מרחל דן ונפתלי מבלהה ורחל ולאה אחר מיתת יעקב או קודם שנשאן היו להם ב' אנשים וילדו מהן ב' נקבות במחבא ונשאו לדן ונפתלי וכשמתו נפלו הב' ספקות שהיו נשותיהם לפני ראובן ויוסף לייבום א"כ כל א' מהם צריך לחלוץ לשתיהן דאם לא יחלוץ כל א' אלא לאחת שמא היא אחותו מאמו שהיא ערו' לו ואינה זקוקה וא"כ לא פטר בה בחליצתה זיקת אחיו, ובזה א"ש הלשון דכל א' חולץ בודאי לאחותו ספק וכן בבתו מספק משכחת בכה"ג כגון ראובן וכלב הם אחי' מן האב ונשיהם ילדו להן בנות במחבא ונתערבו ונשאו הבנות לשני אחיהם שמעון ולוי ומתו שמעון ולוי אז ע"כ ראובן חולץ לשתיהן וכלב חולץ לשתיהן כיון דכל אחת היא ספק בתו לא נפטרה זיקתו מן אחיו ע"י חליצתו, ובהכי הכל א"ש דהוי אחותו ובתו דומה לאמו וגם דכל א' חולץ ודאי לאחותו ובתו מספק, ואפשר דלזה כוונו רבותיו של רש"י רק שנפל שבוש בהעתקת פירושיהם, ומה דנקט בכל א' בשני אחים ולא נקט באמת כן כפי' רש"י באחותו ובתו שאין כאן רק אח א' לבד שחלץ לאמו ואחותו ובתו מספק י"ל דאולי דבכה"ג באמת לא אמרינן יחלוץ דכמו דגזרינן לקמן (דף קי"ט) באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י דאפילו ע"י חליצה לא תנשא דשמא יתברר הספק לבסוף ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ע"ש א"כ ה"נ אם לא יחלוץ רק האחד מספק לשתיהן אפשר שניחוש שמא יתברר לבסוף מי היתה הערו' ושחליצתה לאו חליצה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה אבל בכה"ג שנקט דכל א' חולץ לשתיהן אין חשש כיון דכל א' ודאי חלוצה היא ולדינא צ"ע אם ניחוש שמא יתברר באח א' כמו בהלכה למדינת הים דשם בקל יותר להתברר מכאן אבל עכ"פ י"ל דלכך ניחא לי' להתנא לנקוט החליצה באמו אחותו ובתו בשני אחים:
בד"ה ולהם בן. ולא קנה את הבן: ק"ק אפילו קנה את הבן מכ"מ כשכתב לו כל נכסיו יצא בן חורין וקנה נכסים כדאמרינן (פיאה פ"ג) ובגטין (דף ח') ע"ש, וי"ל דהנה לעיל (דף ס"ב) ס"ל לר' יוחנן דנכרי יש לו חיים אבל עבד אין לו חיים וכוותי' פסקינן, ולכאורה יש להסתפק בעבד שהי' לו בן קודם שנמכר לעבד אם נקרא אחר שנעשה עבד עדיין בנו או לא אבל יש להוכיח דגם בזה לא מקרי בנו אף שכל זמן שהי' נכרי ולא עבד הי' הבן מתייחס אחריו מכ"מ כשנמכרו לעבדים בטל ייחוסו דאל"כ מאי פריך (שם) מציבא דלמא היו בניו קודם שנמכר לעבד אע"כ דגם בזה אין לו ייחוס, אכן אכתי יש להסתפק אם האב נמכר לעבד והבן לא נמכר אם בזה יש לו חיים ויש סברא לומר דבזה יש לו חיים אחר אביו כיון שהוא לא נשתנה להיות נקרא דומה לחמור ומבני ציבא פריך שפיר דשם גם הבנים היו עבדים כדכתיב בפסוק והשתא י"ל דגם רש"י הכי ס"ל ולכן כתב דהבן לא נמכר דבזה נשאר הבן בייחוסו ושייך שפיר לקרותו בן שמוכר את אביו אבל אם הבן הי' עבד ג"כ ופסק ייחוסו וכשנשתחרר נעשה כקטן שנולד ואין לו ייחוס אחר אביו לא שייך לקרותו שמוכר את אביו:
שם בתוספ' ד"ה כתב. במתנת שכיב מרע איירי: לפ"ז קשה הלשון ועמד וכתב דהא מתנת ש"מ לא בעי כתיבה דככתובה וכמסורה דמי, ועיין בתוספ' הרא"ש שנראה ג"כ שהרגיש בזה, וגם הלשון ועמד אינו מדוייק דהא סתם מתנת ש"מ היא כדשכיב בערסא, אכן לפי השיטה שהביא הרמ"א באהע"ז (סי' ק' ס"א) דמי שצו' שינתן לאחר מותו אפילו כשהוא בריא מכ"מ אשה גובאת כתובתה כמו מתנת ש"מ ע"ש שפיר י"ל דהכא במתנת בריא איירי:
בד"ה מני. הוקשו עבדים לקרקעות: ק"ק לפי מה שכתבו התוספ' ב"ב (דף ק"נ) דלענין מידי דאורייתא ודאי כמקרקע דמי אבל לענין מילי דרבנן יש ספק א"כ מאי קושיא הא הכא מילי דרבנן ננהו דהא י"ל דס"ל כתובה דרבנן ואפילו אי ס"ל כתובה דאורייתא כמו שמשמע בכתובות (דף נ"ו) מכ"מ הא דמטלטלי לא משעבדא לכתובה היא רק תקנה דרבנן וגם לגבות כתובה מן היורשים משמע דגם לר"מ דרבנן עיין מש"כ בזה הפני יהושע שם (דף פ"ב) וי"ל דלפי הנראה מהרשב"ם (שם ודף ס"ח) גם בדרבנן לא אמרינן דכמטלטלי אלא לענין לשון בני אדם דבלשון מתנה יש ספק אי הוי עבדים בכלל קרקעות אבל לענין דין אפילו בדרבנן הוי כמקרקע ולכן הוצרכו לחלק אי סמכא דעתא או לא אבל באמת מדברי התוספ' עצמם בב"ק (דף י"ב) לא נראה כן אלא דבכל דיני דרבנן יש ספק אי כמטלטלי או לא, ולולא דברי התוספ' הי' נ"ל לפרש בענין אחר דלכאורה תמו' מה דקאמר הכא לר"מ דעבדא מטלטלי דהא ר"מ גופא ס"ל בב"ק (דף צ"ו) דעבדא כמקרקעי בהא דס"ל דבעבדים אומר לו הרי שלך לפניך וחכמים דפליגי ס"ל כמטלטלי דמי וע"ש דמוכח דאפי' במדאורייתא ואפי' לענין אי אין נשבעין עליהן כמו על הקרקעות פליגי וכן כתב בפי' בשיטה מקובצת ב"ק (דף י"ב) בשם תלמידי ה"ר פרץ ע"ש, אבל י"ל דתירוץ קמא דהכא דמוקי לר"מ עבדא כמטלטלי אזיל אליבי' דרב דמפיך שם ר"מ לדרבנן וס"ל דר"מ ס"ל הכי אבל תירוץ איבעית אימא י"ל דאזיל אליבי' דמתניתן שלפנינו דלא איפוך וס"ל ג"כ דכולה ר"מ היא, ובזה מיושב מה שהעירו התוספ' דבכל דוכתא אמרינן אתקש לקרקעות דלר"מ באמת לא אמרינן כן לרב, ובזה מיושב ג"כ מה שהקשינו לעיל לתי' איבעית אימא איך קמ"ל דכמקרקע דמי כיון דאיכא למימר ר"מ היא:
בד"ה ספק. לידי בטול מצות יבמים: א"ל איך ס"ד דמשום חשש בטול מצות יבמים יבטלו עתה מצות יבום וא"כ אכתי מנ"ל דשרי לישא לכתחלה אשת ב"א די"ל דהכא לא חשיב בטול מצות ייבום גם אי לא ייבם כיון דאפשר בחליצה והמפרש בירושלמי לא דק בזה, וא"ל הא לעיל (כ"ו.) חיישינן לבטול מצות ייבמין ואיך אמרינן הכא דלא חיישינן דשאני התם דהחשש הוא שיבטל מצות יבום בשכבר מת אחיו וחלה מצות יבום משא"כ הכא דלא הוי החשש אלא שיבטל מצוה שלא חלה לעולם אכן לפי מה שכתבתי לעיל (דף ס"ב) דהיכי דיש בנים לנושא בת אחיו לא שייך חשש משום בטול מ"י דלמיתה דתרי לא חיישינן לכאורה קשה על הירושלמי דמאי ראי' מכאן הא י"ל דהכא איירי ביש לו בנים ולכך מייבם ודוחק לומר משום דסתמא קתני ובאמת מזה לכאורה ראי' לפי' המפרש בירושלמי שלא גזרינן משום א"א:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0