דף צט - ב
ושניהם אינן מטמאין למתים, שהרי כל אחד ספק כהן הוא. [1] ושניהם אינן נושאין נשים, בין נשים כשרות כלומר: ישראליות, בין פסולות כגון שפחות [המותרות לעבד], [2] שהכשרות אסורות לכל אחד שמא עבד הוא, והפסולות אסורות לכל אחד שמא אינו עבד אלא ישראל גמור, וישראל אסור בשפחה. [3]
ואם הגדילו התערובות שהאחד עבד והשני כהן ואדונו של העבד ושחררו זה את זה, ונמצאו אחד כהן ואחד ישראל:
הרי אלו נושאין נשים ראויות לכהונה בלבד, שהרי כל אחד ספק כהן הוא.
ואינן מטמאין למתים, שהרי כל אחד ספק כהן הוא.
ואולם אם נטמאו אינן סופגין את הארבעים, שהרי כל אחד אינו אלא ספק כהן.
ואינן אוכלין בתרומה, שהרי כל אחד ספק ישראל הוא.
זר האוכל תרומה בשוגג, הרי זה מפריש חולין מתוקנים כמו הקרן שאכל, ובתוספת חומש, והן נעשים תרומה.
אם אכל תרומה השייכת כהן, הרי הקרן ניתן לאותו כהן שאכל ממנו, והחומש לכל כהן שירצה.
ואם אכל תרומת עצמו [כגון ישראל שירשה מאבי אמו כהן], הרי זה משלם את הקרן לעצמו משום כפרה, ומוכרה לכהן, ואת החומש נותן לכהן, [על פי תוספות בכתובות ל ב].
ואולם אם אכלו תרומה, אינן משלמין קרן וחומש שמשלם זר שאכל תרומה, אלא מפרישין חולין מתוקנין, והן נעשין תרומה, ונוטלין אותן לעצמן, ואינן צריכים ליתנן לכהן כשאר זר שאוכל תרומה, כי בממון - המוציא מחבירו עליו הראיה. [4] ואינן חולקין על הגורן, אין נותנים להם תרומה על הגורן, שהרי אחד מהם אינו כהן אלא עבד משוחרר. [5]
ומוכרין את התרומה והדמים שלהן.
תרומה שהפרישו הספקות מגורנם אינם צריכים ליתנה לכהן מספק, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. והיות שאין הם יכולים לאכול את התרומה, הרי הם מוכרים את התרומה לכהן, והדמים שלהם.
ואינן חולקין בקדשי המקדש, כגון עורות הקדשים הניתנים לכהנים. [6]
ואין נותנים להם קדשים.
אין נותנים להם בכורות בהמה וחרמים הניתנים לכהנים, שהרי ספק ישראל הם.
ואולם אין מוציאין את הבכורות והחרמים שלהם מידיהם, שהרי יכולים לטעון שהם כהנים, ודין חרמים שהחרימו הכהנים שהם שלהם, ובהמשך מפרשת המשנה מה יעשו בבכורותיהם.
ופטורין מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה - שכל ישראל חייב לתת לכהן מבהמותיו - כי המוציא מחבירו עליו הראיה.
ובכורו של כל אחד מהם - שאם היה ישראל ודאי היה צריך ליתנו לכהן - יהא רועה עד שיסתאב [יפול בו מום], ואז יחזיקנו מספק ולא יתנו לכהנים, שהרי אין בו איסור זרות אלא איסור גזל, והמוציא מחבירו עליו הראיה.
אבל אם לא ימתין עד שיפול בו מום אלא יקריבנו על גבי המזבח, שוב לא יוכל לאכול את בשרו השייך לו מספק, היות ואינו נאכל אלא לכהנים וזר אסור באכילתם, וזה שספק ישראל הוא, הרי הוא אסור באכילתו. [7] ונותנין עליו [על כל אחד ואחד] חומרי כהנים וחומרי ישראלים, מפרש בגמרא מה באה פיסקא זו לרבות.
גמרא:
שנינו במשנה: מתו הכשרים:
ותמהה הגמרא על לשון המשנה הקוראת לבנים הודאין "כשרים":
אלא הנך - אלו הספיקות המעורבין - וכי משום דאיערוב להו הוו להו פסולין [וכי התערובות פסולים הם]!? עד שאתה קורא את הודאין שאינן ספיקות "כשירין"!?
אמר תירץ רב פפא: אימא: מתו הודאין.
שנינו במשנה: [התערובות] לבני הכלה - אחד חולץ ואחד מייבם:
ומפרשת הגמרא: דוקא מיחלץ והדר יבומי [קודם יחלוץ האחד ואחר כך יוכל השני לייבם].
אבל יבומי ברישא - לא [לא ייבם קודם שיחלוץ השני], משום דאפשר קפגע ביבמה לשוק, אם המיבם אינו בן הכלה.
שנינו במשנה: כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד בגורן: הבינה הגמרא בסלקא דעתין, דהיינו שחולקין לשניהם חלק אחד בגורן, ותמהה הגמרא על כך:
חלק אחד!? והרי פשיטא שאין נותנין להם שני חלקים, כי העבד אינו מקבל תרומה בשביל עצמו אלא בשביל רבו, והרי אחד מהם הוא העבד של רבו!?
ומשנינן: אימא: חלק כאחד, שאין נותנים לאף אחד מהם תרומה על הגורן בלא חבירו, שכל אחד ספק עבד הוא, ואין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, כדמפרש ואזיל. [8]
ואם כן, הרי תנן במשנתנו כמאן דאמר אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו, שעל ידי זה יודעים כולם שמשום רבו חלקו לו.
דתניא: כהנת [אשת כהן שמת והניחה מעוברת] שנתערב ולדה בולד שפחתה, שניהן [העבד ורבו שאין ידוע מי הוא רבו של מי] יוצאין לגורן ונוטלין חלק אחד, שאין חולקין תרומה לעבד, אלא אם כן רבו עמו, דברי רבי יהודה
והטעם הוא משום שאם יחלקו לאחד בלא השני שמא יחזיקוהו על ידי כך בכהן, והרי יתכן שהוא עבד. [9]
רבי יוסי אומר: יכול - כל אחד שבא לחלוק - שיאמר: אם כהן אני, תנו לי בשביל עצמי. ואם עבד של כהן אני, תנו לי בשביל רבי.
וטעם מחלוקתם הוא:
כי במקומו של רבי יהודה, היו מעלין מחלוקת תרומה בגורן ליוחסין. [10]
כל מי שהיו רואים אותו חולק תרומה בגורן היו מחזיקים אותו בכהן, ולכן אמר רבי יהודה שלא לחלוק לעבד בלי רבו.
ואילו במקומו של רבי יוסי לא היו מעלין מחלוקת תרומה בגורן ליוחסין, ולכן אין לחוש אם יחלקו גם לעבדים. [11]
תניא: אמר רבי אלעזר בר צדוק:
מימי לא העדתי אלא עדות אחת, והיא: שחלקו תרומה בגורן לפלוני, והעלו עבד לכהונה על פי, כי אותו פלוני עבד היה, והיה חולק בגורן בשביל רבו.
תמהה הגמרא: וכי "העלו" סלקא דעתך, היתכן שתיגרם תקלה על ידו שיעלו עבד לכהונה על פיו!?
והרי השתא אפילו לבהמתן של צדיקים - כחמורו של רבי פנחס בן יאיר [12] - אין הקב"ה מביא תקלה על ידן -
צדיקים עצמן לא כל שכן שלא יביא הקב"ה תקלה על ידן!?
אלא אימא, תקן את הברייתא, שכך אמר: בקשו להעלות עבד לכהונה על פי! אך לבסוף התברר הדבר, ולא העלו.
ומעשה שהיה כך היה: חזא, ראה רבי אלעזר בר צדוק בעבד שחולקים לו תרומה בגורן באתריה דרבי יוסי [במקומו של רבי יוסי] שחלקו לו תרומה בגורן, ואזל אסהיד על כך באתריה דרבי יהודה [הלך להעיד על מעשה זה במקומו של רבי יהודה] שם לא היו חולקין תרומה לעבדי כהנים. [13]
תנו רבנן: עשרה כהנים אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואלו הן:
א, ב, ג: חרש שוטה וקטן, ומפרשת הגמרא את הטעם של כולם בהמשך.
ד, ה: טומטום ואנדרוגינוס.
ו. והעבד שבא לחלוק בשביל רבו.
ז. והאשה שבאה לחלוק בשביל בעלה הכהן.
ח, ט: והערל אפילו אם מתו אחיו מחמת מילה ולכן לא מל, והטמא.
י. ולכהן הנושא אשה שאינה הוגנת לו, הפסולה לכהונה.
וכולן משגרין להם לבתיהם שיאכלו. ואף הערל, שאינו אוכל בעצמו, יאכילנו לנשיו ולעבדיו.
חוץ מטמא, [14] וכהן הנושא אשה שאינה הוגנת לו.
ומקשה הגמרא:
בשלמא חרש שוטה וקטן ניחא הטעם שאין חולקין להם תרומה, משום דלאו בני דיעה נינהו, ויש בזה משום זילות התרומה לחלוק להם בגורן לעין כל. [15]
הערות
[1] היינו למתים שאינם קרובים, אבל לקרובים הרי הם מיטמאים ממה נפשך, שאם קרובים הם מה טוב, ואם אינם קרובים הרי הוא אינו כהן אלא עבד, ערוך לנר. ועל אף שאסורים שניהם ליטמאות למתים, מכל מקום אינן לוקין מספק, וכמו שמבואר בסיפא. ובתוספות תמהו: למה לא הזכיר זאת התנא ברישא כמו בסיפא, [וראה מה שכתבו בזה המהרש"א וקרני ראם]! ? והרש"ש כתב בזה לחומר הקושיא, שעבד אינו לוקה בשום מקום משום דבמלקות כתיב: ונקלה אחיך לעיניך, ועבד לא מיקרי אח, והיות ואין לוקה העבד בשום מקום, אין זה חידוש כל כך, ראה שם בכל דבריו.
[2] והוא הדין שהיה יכול רש"י לפרש ד"פסולות" היינו ממזרת, שהעבד מותר בממזרת, ערוך לנר.
[3] נתבאר על פי פירוש רש"י. אבל המאירי פירש: ואין נושאין נשים לא כשרות לכהונה ולא פסולות, לא כשרות שמא זה הוא העבד ואסור בכשרה, ולא בפסולות שמא זהו הכהן ואסור בפסולה, וכן משמע שמפרש הרע"ב במשניות. ורש"י מיאן בזה, אף על פי דבפשוטו הנדון הוא על פסולות לכהונה, משום דהלשון "בין כשרות בין פסולות" משמע שהכשרות מותרות לזה ואסורות לזה, והפסולות מותרות לזה ואסורות לזה, ואם תפרש "פסולות לכהונה" דהיינו ישראליות הפסולות לכהונה, הרי לא תמצא "מותרות לזה ואסורות לזה" שהן אסורות בין כך ובין כך, ולכן פירש רש"י דה"כשרות" הן ישראליות המותרות לכהן ואסורות לעבד, ו"פסולות" הן שפחות המותרות לעבד ואסורות לכהן. ועוד, שהרי התנא של משנתנו - בהמשך המשנה - קורא לכשרות לכהונה "ראויות לכהונה" ולא "כשרות". בירושלמי נסתפקו אם יכולין להעיד עדות כאחת, דהיינו שיבואו שניהם ויעידו אותה עדות ותיחשב עדותן כעדות של עד אחד, שהרי עבד אינו כשר לעדות. ואמרו בירושלמי שאין מקבלין אותן, הואיל והוי עדות שאי אתה יכול להזימה [שאינה עדות] היות ואין יודעים מי הוא העד; על פי הפני משה וקרבן העדה.
[4] כתבו התוספות בכתובות ל ב ד"ה זר וז"ל: "אפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי, משלם [קרן] כפרה לעצמו, וחומש לכהן. ואם תאמר: הא דתנן "אם אכלו בתרומה אין משלמין קרן וחומש", ואמאי כיון דכפרה הוא ליחייבו מספק! ? ויש לומר, דודאי צריכין להפריש, אבל אין נותנין לכהן, ולפי זה צריך לומר שהכפרה תלויה בהפרשה", עכ"ל. פשטות ביאור דבריהם: משנתנו מדברת במי שאכל תרומה של אחרים ולא של עצמו, שהרי אם של עצמו אכל אין צריך להשמיענו שאינו נותן את הקרן, שהרי אפילו ודאי היה לא היה משלם קרן אלא לעצמו, אלא ודאי באכל תרומה של אחרים, ואם כן תיקשי לכאורה איך לא ישלם קרן, והרי גזלן הוא! ? אלא כוונת המשנה לומר, שאינו חייב ליתן תרומה זו דוקא לכהן, אף דבשאר תרומה חייב הוא ליתנו דוקא לכהן שאכל ממנו מדין תשלומי תרומה, אבל ודאי שצריך לשלם את התרומה או כל תשלום אחר מדין גזלן. או שהמשנה מדברת באכל תרומה שלא הגיעה ליד כהן שהיא ממון שאין לו תובעין, שמדין גזלן אינו חייב לשלם, וקמ"ל המשנה שאף מדין תשלומי תרומה אינו צריך ליתן את התשלומין לשבט כיון דספק כהן הוא. והמאירי כתב כאן: "ואם אכלו אין משלמין קרן וחומש שכל אחד אומר כהן אני ואיני בדין זרות לשלם חומש אלא שמשלם קרן בלבד, בין שאכלה לכהן שניתנו לו בין שאכלה לישראל קודם שנתנה; ויש מפרשים דוקא שאכלו לכהן משניתנה לו, אבל אכלה לישראל קודם שנתנה, אע"פ שהיה בדעת הישראל ליתנה לכהן אחר אינו משלם כלום, ואין הישראל צריך להפריש אחרת, וכן דעת רבותי נוטה", עכ"ל.
[5] ואפילו אם יבואו שניהם על הגורן ויאמרו: אם כהן אני תנו לי בשבילי, ואם חברי כהן תנו לי בשבילו, אפילו הכי אין חולקין, כי היות ואין הם רשאים לאכול אין חולקים להם שמא יבואו לאוכלו, תוספות.
[6] כן פירש רש"י; והטעם שלא פירש רש"י על שאר קדשים הניתנים לכהנים, היינו משום שהוא בכלל מה שאמרו ואינן חולקין על הגורן משום שאין יכולים לאוכלו, והוא הדין קדשים, ולכן פירש רש"י בעורות קדשים שאינם עומדים לאכילה, וראה גם במאירי. ובטעם הדבר שאין נותנין להם אפילו עורות [כלומר: ואפילו יבואו שניהם בדרך ממה נפשך], כתב הרש"ש דהוא גזירה משום שאר קדשים. ואולם הרע"ב כתב: דלכל חד מינייהו אמרינן אייתי ראיה דכהן את ושקול.
[7] יש להקשות: א. למה אמר "ובכורו" לשון יחיד, ובכל המשנה דיבר בלשון רבים! ? ב. איך ירעה עד שיסתאב והרי עובר בבל תאחר! ? ובערוך לנר יישב קושיא אחת בחברתה, שמשנתנו עוסקת בבכור שירשו שניהם כאחד מן הכהן דממה נפשך אחד מהם יורשו וחולקין אותו בין שניהם, ואמרינן בגמרא ראש השנה [ו ב] שיורש אינו עובר בבל תאחר, וזו היא ששנינו "ובכורו" לשון יחיד ולא "ובכורם" דבכור זה אינו אלא של אחד מהם רק שאין אנו יודעים מי הוא.
[8] ואולם דוקא על הגורן אין נותנין לו, אבל משגרין לו לביתו, כמבואר בברייתא בהמשך הסוגיא.
[9] נכתב ונתבאר על פי רש"י בכתובות כח ב.
[10] סתם "יוחסין" שבש"ס הוא לענין כשרות ופסול חיתון של ישראל, אבל כאן בהכרח שהכוונה היא "כהונה", ובפרט לפי השיטות דאין סתירה בין כהונה לממזרות, שבודאי אין להעלות מתרומה ליוחסין שבכל הש"ס; וראה כתובות יג א "מעלה עשו ביוחסין" ופירש רש"י "בכהונה", אלא שהנידון שם הוא לענין נשים כשרות ופסולות לכהנים, ולא לענין כהונה עצמה.
[11] את דברי הגמרא יש לבאר בשני אופנים: האחד: יסוד מחלוקתם של רבי יהודה ורבי יוסי אם יש לחוש שמא יחזיקוהו בכהן על ידי החלוקה, ומתוך שנחלקו בזה לפיכך היו נוהגים במקומו של זה להעלות ובמקומו של זה לא להעלות. השני: יסוד מחלוקתם הוא משום שבמקומו של זה נהגו לעלות ובמקומו של זה לא נהגו לעלות, ולכן נחלקו אם לחלוק לזה בלא זה או לא. ואף שבפשוטו היה נראה כפירוש ראשון, שהרי לפי פירוש שני אין כאן מחלוקת כלל, שאף רבי יהודה מודה שבמקומו של רבי יוסי אין בזה חשש, ורבי יוסי יודה במקומו של רבי יהודה, ולשון הגמרא הרי משמע שנחלקו בכל מקום. אבל ברש"י כתב כאן "היו מעלין מתרומה ליוחסין, וכו' הלכך אין חולקין לו דלא ליתי לאסוקי ליוחסין", וכן כתובות כח ב כתב "במקומו של רבי יהודה [היו מעלין מתרומה ליוחסין], משום הכי אמר אין חולקין", ועל פי דבריו נתבאר בפנים, [וראה מה שנחלקו תוספות ורש"י בסוכה נא א ד"ה מעלין.
[12] בחולין ז' מבואר, שרבי פנחס בן יאיר הגיע לאכסניא עם חמורו, ושמו שעורים לפני חמורו לאכול ולא אכל, ואמר להם רבי פנחס בן יאיר: שמא אינם מעושרים, ואכן לאחר שעישרו את השעורים אכל החמור. והטעם שנמנע החמור מלאכול טבל הוא משום שאם יאכל החמור את הטבל נמצא שבעל הבהמה נהנה מן הטבל "הנאה של כילוי", ואין הנאה של כילוי מותרת בטבל, תוספות לעיל סז ב.
[13] נתבאר על פי רש"י בכתובות כח ב ד"ה ואסהיד באתריה דרבי יהודה.
[14] כתב רש"י: חוץ מטמא וכו' "לקמיה מפרש", ואולם לא מצינו בגמרא לקמן שתתיחס הגמרא בהדיא לפרש את הטעם בטמא ואף לא בנושא אשה שאינה הוגנת לו, וברש"י מבואר לקמן שהטעם בשניהם משום קנס, בטמא על שלא נזהר לשמור את עצמו בטהרה, ובנושא אשה שאינה הוגנת לו שהרי עבר על איסור.
[15] כן פירש רש"י; ואולם בתוספות מבואר הטעם משום שאינם בני דעה לשומרם בטהרה, ראה עוד שם.
במתניתן ואינן מטמאין למתים: אע"ג דסתמא קתני מכ"מ יש מתים שמותרים לטמא להם כגון להכהנת אם התערובת ולבעלה ולבנים ולבנות ודאי שלהם וכן לנשותיהם אם נשאו כשרות לכהונה דממנ"פ מותרים אי עבד הוא מותר ואי כהן הוא א"כ הרי המתים הם אביו ואמו אחיו ואחותו ואשתו וכן אם עברו ונשאו נשים בין כשרות בין פסולות כגון ממזרת ונתינה והולידו בנים ומתו ג"כ ממנ"פ מותרים להטמא להם אבל אם נשאו שפחה לא דשמא כהן הוא ובנו משפחה אינו קרוי בנו להטמא לו:
שם ואינן חולקין בקדשי המקדש: התוספ' י"ט העיר למה לא קתני כן ג"כ ברישא ולענ"ד י"ל דאף דרש"י פירש דקדשי המקדש היינו עורות קדשים לא נקט רק זה לדוגמא וה"ה שיש ג"כ בכלל זה חזה ושוק והרי זה לא שייך רק למתני הכא דלאחר שנשתחרר האחד אסור בהן אבל ברישא קודם שנשתחרר לא שייך למתני כן שהרי בין כהן בין עבד כהן מותרים בחזה ושוק כמו בתרומה ועוד דאפילו לענין עורות קדשים ג"כ לא שייך ברישא שאיירי בקטנות ג"כ כמו שאכתוב לקמן בתוספ' והרי העורות אינם רק לאנשי המשמר וכיון דקטנים הם ואינם עובדים לא שייך בהם שאין נותנים להם עורות קדשים דאפילו לגדולים שהם ודאי כהנים ג"כ אין נותנים בשאינם מאנשי משמר העובדים:
שם ובכורו יהא רועה עד שיסתאב: המפרש בירושלמי הקשה וכי משום רווחא דידי' מותר לו לעבור על בל תאחר והניח בצ"ע, וצ"ל דעד שיסתאב הוא שמא יפול בו מום קודם רגל ראשון אכן זה דוחק קצת, וביותר נלענ"ד ע"פ מה דאמרינן בר"ה (ו':) וכן פסק הרמב"ם דיורש אינו עובר בבל תאחר והנה זה פשוט דהספקים דמתניתן יורשים את אביהם הכהן מספק וחולקים בין שניהם ואם הי' לאביהם בכור ומת בתוך שנתו והם ירשו אותו אזי ירעה עד שיסתאב דבזה ליכא בל תאחר וב"ד אינו יכול להוציא מידם: ובזה יש לתרץ מה שיש לדקדק בכולה מתניתן נקט לשון רבים ואין נותנים להם כו' וגבי בכור נקט לשון יחיד ובכורו ומ"ט לא קאמר נמי ובכורם, אבל לפ"ז א"ש דקמ"ל בזה דבבכור שירשו איירי וזה הוא רק לאחד מהם שרק הבן הוא היורש אלא דלא ידעינן מי הוא אבל בשאר מילי דמתניתן נקט לשון רבים דאיירי במה שהוא להם ממש ומזה מוכח דיורש גם בע' אינו עובר וכן משמע מדברי הרמב"ם:
שם ונותנין עליו חומרי כהנים: גם פה יש לדקדק דנקט לשון יחיד עליו ולא עליהם ויש לומר שהרי הש"ס מפרש דהיינו שמנחתו נקמצת והשירים קרבין לעצמם והנה זה שייך כשאחד מהם מביא מנחה אבל כששניהם מביאין מנחה אז אין צריך לזה אלא אחת נקרבת בקמיצה כמנחת ישראל ואחת בלא קמיצה כמנחת כהנים ואף שאין הבעלים נכרים זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא וכעין מה שכתב רש"י בנדה (דף ע') וכן אמרינן בפי' בירושלמי על מתניתן דהכא מהו שיביאו שתי מנחות תני מביאין שתי מנחות אחת קריבה בכליל ואחת נקמצת ונאכלת ע"ש ולכן ע"כ לא משכחת דין דנותנין עליו חומרי שניהם רק בשאחד לבד חייב מנחה ועל כן נקט לשון יחיד:
שם בגמרא חוץ מטמא ונושא אשה: דעת הרמב"ם (בפ' י"ב מה' תרומות) דלערל ג"כ אין משגרין וכבר תמה עליו הכס"מ שהרי בגמרא אמרינן דלערל משלחין, ולענ"ד י"ל ביישוב דעת הרמב"ם דאף דלקמן מחלקינן בין ערל לטמא דערל אנוס טפי ולא מאיס כ"כ מכ"מ לר"ע דמרבה בכל מקום ערל כטמא ע"כ לא מחלקינן בכך דהא בחגיגה (ד':) יליף מדמעט קרא טמא מראי' דה"ה ערל ג"כ פטור ומנ"ל דלמא שאני ערל שהוא אונס יותר אע"כ דלר"ע כיון דגלי קרא בפי' דערל יהי' כטמא הוי היקשא ואין משיבים על ההיקש אלא משוינן בכל מקום ערל כטמא וכן נראה מסוגיא דלעיל (ע"ב:) וכיון דהרמב"ם פסק כר"ע לדעת הכס"מ (בפ"ג מהל' מעשר שני) וכן כתב המהרש"א לעיל (דף ע"ד) לכן השוה דין ערל לטמא דלשניהם אין משגרין וברייתא דחלקה ביניהם י"ל דאתיא כמ"ד דלא משוה ערל לטמא לעיל (ר"פ הערל) ע"ש ועיין בלחם משנה (פ"א מהל' חגיגה) שמסופק בשיטת הרמב"ם:
שם ברש"י ד"ה בין פסולות. כגון שפחה משום כהן: שפחה אפילו לישראל אסורה אבל נקט שפחה דהיא המותרת לעבד וה"ה דהוי מצי למינקט ג"כ ממזרת דעבד מותר בה מדאמרינן בקידושין (ספ"ג) ממזר נושא שפחה ועיין לעיל בתוספ' (ע"ט:):
בד"ה אין סופגין. והתראת ספק הוא: בס"א מחקו זה דהא לאו משום התראת ספק הוא אלא דהאיסור הוא בספק אכן בחולין (פ"ו.) קרא רש"י ג"כ לספק איסור בחש"ו ששחטו לענין או"ב התראת ספק ע"ש, גם יש נפקותא בהדיר כל א' בנזיר אם אינו כהן דמשום ספק איסור ליכא דממנ"פ אסור או משום נזיר או משום כהן או באכל תרומה ואח"כ טימא עצמו למת דממנ"פ עבר בלאו אבל מכ"מ התראת ספק איכא דלא ידוע מאיזה לאו מתרינן בו:
בד"ה ואין מוציאין. חטאת או אשם: ק"ל דהא על חטאת ואשם גם ישראל ודאי אין ממשכנין כדאמרינן ערכין (דף כ"א) ואין לומר ע"פ מה שכתבו התוספ' ר"ה (דף ו') דהיכי דכבר עבר על בל תאחר גם חייבי חטאת ואשם ממשכנין דהא הכא ע"כ לא איירי בשכבר עבר על בל תאחר דאי בשעבר ודאי מוציאין מיד התערובות ג"כ וכופין להקריב וגם אין סברא לומר דבהפריש כבר גם חטאת ואשם ממשכנין דמאי שנא הפריש מלא הפריש לענין זה ובשלמא להפי' שכתב רש"י דאין מוציאין שיחזירו לו אנשי משמר הבשר או שהוא יכול לעשות שליח שפיר יש לפרש גם לענין חטאת ואשם אבל לפי מה שפירש שישהו קרבנם עד שיתרצו ליתן לאנשי משמר קשה דא"כ ישראל ודאי נמי, וצ"ל דמה שכתב רש"י חטאת ואשם באמת לא כתב רק לענין החזרת בשר או לעשות שליח אבל לענין להשהות באמת רק לענין עולה איירי:
בד"ה לשון אחר. שהמקריב יעכבנו: לא הבנתי למה לא כתב בפשיטות שלא יכול לאכול כיון שספק משוחרר הוא ובכור אינו נאכל אלא לכהנים וכמו שכתב בעצמו לקמן בסמוך וא"ל שרצה ליתן טעם שאפילו למכור לא יכול שהמקריב יעכבנו דגם בזה לא צריך טעם זה דאפילו המקריב עצמו לא יכול למכור בכור תם שחוט דגנאי הוא לקדשים כמו שכתב רש"י בתמורה (ז':) ולכן לא ידעתי לענין מאי כתב שהמקריב יעכבנו:
בא"ד. וללשון ראשון קשה לי: קושיא זו לא קשה רק להך פי' שכתב שאין מוציאין היינו שיכול לעשות שליח אבל להפי' שצריכין אנשי משמר להחזיר לו הבשר והעור או שיכול להשהות אצלו כל זמן שירצה לא קשה כמובן ולכן לא הבנתי למה דחה רש"י הלשון ראשון לגמרי ע"י קושיא זו:
בד"ה ובכורו. אפילו בזמן הבית: ק"ל הא בתמורה (דף ח') מוכיח בגמרא דדוקא בזה"ז קמיירי דבזמן הבית לית לי' לכהן זכי' בגוי' וכעת ראיתי שגם בתוספ' ר"ע הקשה כן והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל שלפי הנראה מסוגיא דתמורה שם לא מקשה רב משרשי' ממתניתן דהכא אלא מברייתא שהלשון דשם אינו לשון המשנה דכאן וכן נראה מסוגיא דגטין (דף מ"ב) דהא דרב משרשי' היא ברייתא ולא המתניתן דכאן ע"ש וביותר נראה כן שלפי מה שכתב רש"י שם (ד"ה מאי שנא) וז"ל והשתא דמאי דקא מותיב וכו' סיפא דקתני ויאכל במומן לבעלים עכ"ל משמע שדיוקא של רב נחמן לאוקמי' דבזה"ז קמיירי הוא מהלשון ויאכל במומן לבעלים והרי זה לא כתוב כלל במתניתן דכאן רק בהברייתא שהביא רב משרשי' שם וגם שם לא כתוב תיבת לבעלים רק ויאכל במומן ולכן כש"כ שיקשה מ"ט שביק רב משרשי' מתניתן והקשה מברייתא, והנלענ"ד בזה דממתניתן דהכא לא הוקשה לו די"ל דאף שלפי דיוקו איירי בזמן הבית מכ"מ לא יקשה על רב נחמן דליתי גזבר ולישקלי' דידע שפיר שיש לפרש דמה דאמר ירעה עד שיסתאב אינו רק לענין שלא יכולים הב"ד לכופו לקיים מצות נתינה לכהן כמו שכופין על מצות ע' מפני שיכול לומר אנא כהן וזהו מה שדייק רש"י כאן בלשונו דהא לא מצי למיכייפינהו למיתן לכהנים לאקרובי אלא כל זמן שלא בא הגזבר ונטל ממנו ירעה עד שיסתאב אבל מברייתא דקתני ויאכל במומן דמשמע דתקנה אתי לאשמעינן מה יעשה בהבכור מקשה שפיר כיון דבזמן הבית איירי הרי יש תקנה אחרת אם לא יתן לכהן דליתי גזבר ולשקלי' ועל זה תירץ רב נחמן דרב משרשי' לא מסיק מלתא דברייתא דכתיב ויאכל במומן לבעלים דלפ"ז לעולם איירי בזה"ז והפי' דיאכל במומו לבעלים ולא צריך ליתן לכהן אחר אבל במתניתן דהכא דלא כתוב התקנה ויאכל במומו שפיר י"ל דאיירי בזמן הבית כמו שמשמע ממה דקתני גבי ואין חולקין בקדשי המקדש ואין נותנין להם קדשים דע"כ איירי בזמן הבית אבל בברייתא דרב משרשי' באמת לא כתוב כן ולכן יכול לאוקמי' בזמן הזה כן נלענ"ד ביישוב שיטת רש"י, וכן נראה ג"כ בגטין (דף מ"ב) דהך דרב משרשי' ברייתא היא והא דמייתי התם ברייתא ולא מתניתן משום דבברייתא כתוב הלשון משחררין זא"ז דמשמע לכתחלה ומזה פריך דנראה דעומד לשחרור משא"כ במתניתן דכתוב לשון דיעבד ושחררו זא"ז, שוב ראיתי ברש"י עצמו סתירה בזה דבב"ק (י"ב: ד"ה בכור מוכרין אותו) כתב בזמן הזה וכו' ע"ש ושם (י"ג. ד"ה בבכור) כתב אבל נמכר הוא חי וכו' או אם הבית קיים יקריבנו עכ"ל משמע דאפילו בזמן הבית מותר למכור, וכבר עמד על סתירה זו הרא"ש בש"מ שם ומזה נראה דרש"י ס"ל דרק ר"נ ס"ל כן דבזמן הבית אסור למכור אבל כולהו אמוראי שהקשו בתמורה עליו לא ס"ל כן, ולפ"ז י"ל דגם הכא פי' רש"י אליבי' דשאר אמוראי דלא ס"ל כרב נחמן:
בד"ה חלק א'. משמע של כל אחד: ק"ל דמזה משמע שיש שיעור לחלק תרומה כמה יתן לכל כהן ולא מצינו בשום מקום כן רק לענין מעשר עני נותן שיעור כמה יתן לכל עני (בפ"ח דפיאה) אבל לענין תרומה לא מצינו הקפדה רק שלא יתן כל מתנותיו לכהן אחד, ולכן לולא פי' רש"י הי' נ"ל לפרש לפי גרסתו דזה גופא היא קושיתו חלק א' ס"ד היכן מצינו שיעור לחלק וא"כ מזה לכאורה ראי' לגירסת רש"י דלגרסת התוספ' חלק א' פשיטא שפירשו פשיטא שאין להם רק חלק א' יקשה כקושיתנו היכן מצינו חלק א' בתרומה, שוב ראיתי במשנה למלך (בה' מתנות עניים פ"ו) שיש פלוגתא בין הראשונים בזה דלהרמב"ם ור"ש אין שיעור בתרומה ומעשר כמה יתן לכהן וללוי ולפי' רבינו ישעי' במתניתן דאין פוחתין בפיאה (פ"ח) יש שיעור, וא"כ י"ל דגירסת התוספ' אזלא לשיטת רבינו ישעי' והמ"ל שם הניח שיטת רבינו ישעי' בצ"ע ולכאורה יש ראי' גדולה לשיט' זו מסוגיא שלנו לפי גירסת התוספ':
בד"ה היו מעלין. דלא ליתי לאסוקי ליוחסין: כעין זה פי' רש"י ג"כ בהא דאמרינן סוכה (דף נ"א) בהא דמעלין מדוכן ליוחסין דלכך לא העמידו שמא יעלה ליוחסין אבל לפי פי' התוספ' שם דאפכא קאמר דמדלא העמידו רק מיוחסין לכך מעלין מדוכן ליוחסין גם הכא אפשר לפרש אפכא דבמקומו של ר' יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין מפני שס"ל דאין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו ולכן אין חשש שמא עבד הוא אבל במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מפני שס"ל שחולקין תרומה לעבד ועיין בתוספ' כתובות (כ"ה.) דשם נראה דהתוספ' באמת פרשו אף הכא כן וא"כ אזיל רש"י לשיטתו והתוספ' לשיטתם ובאמת מלשון הברייתא במקומו של ר"י וכו' משמע כפירושינו דלפי' רש"י ה"ל למימר בפשטות ר' יהודה סבר מעלין מתרומה ליוחסין ור' יוסי סבר אין מעלין אבל לפי פירושינו א"ש: ולפ"ז י"ל מה שהקשתי לקמן על הרמב"ם דפסק כמ"ד דאין מעלין מתרומה ליוחסין ואעפ"כ פסק דאין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו, ולפ"ז א"ש דהוא ס"ל כפירושינו דלפ"ז י"ל דכ"ע ס"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין דדלמא איכא דלא ידע וחלק תרומה לעבד בלא רבו וכן אמרינן אפכא דאין חולקין תרומה לעבד בלא רבו שמא יעיד א' שיראה שעשו כן דכהן הוא דהוא לא ידע שאין מעלין מתרומה ליוחסין, וזה מה שדייק הרמב"ם בלשונו שמא יראה א' ויעיד שכהן הוא ולא כתב שיעיד שנתנו לו תרומה והכא לא קאמר אלא שבמקומו של ר' יהודה שידוע שעשו כדבריו אם באמת נתנו לו תרומה היו יכולים להעלותו ליוחסין כיון דס"ל דאין חולקין:
בד"ה משגרין. מאכיל לנשיו ולעבדיו: וטומטום שאסור לאכול ג"כ בתרומה משום ספק ערל כדאמרינן לעיל (ע"ב.) ושאסור להאכיל ע"י נישואין משום ספק אשה כמבואר שם בו לא שייך רק משום עבדים:
שם בתוספ' ד"ה ואינן. ואע"ג דתנא בסיפא: עיין במהרש"א שהקשה דהא רישא בקטנות איירי, ולפענ"ד י"ל דהתוספ' הוכיחו דלא איירי בקטנות דאף דאיסור טומאה הוי בקטנים ג"כ כדאמרינן לקמן (קי"ד.) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מכ"מ איסורי כהונה בביאה לא הוי בקטן דלפי הנראה לעיל (פ"ה.) לא קאי הך אמור אל הכהנים רק אטומאה ולא אאיסורי ביאה והרי ברישא קתני ג"כ ואין נושאין נשים וזה ע"כ לא איירי בקטנות ואפילו לפי מה שכתבתי לעיל (שם) דלפי סוגיא דקדושין קאי אכל הפרסה וא"כ שפיר שייך אין נושאין בקטנות מכ"מ לא שייך לומר כן לדעת הרמב"ם (בפי"ז מה' א"ב) דס"ל בביאה בלא קדושין ליכא איסור באיסורי כהונה והרי בקטן לא שייך קדושין וא"כ לעולם ליכא איסור אע"כ דהך אין נושאין איירי בגדלות בלא שחרור וה"ה דהוי מצי למיתני ג"כ ואין סופגין לענין טומאה בכה"ג ועיין לקמן עוד ראי' דאיירי בגדול זהו מה שי"ל ביישוב תמיהת המהרש"א על קושית התוספ', אבל מכ"מ ביישוב קושית התוספ' י"ל כיון דבכלל ואין מטמאין למתים דרישא הוי קטנים ג"כ לכן לא קתני ואין סופגין:
בד"ה ואם. משום כפרה: דאף דאם הפריש נעשה תרומה מספק שהרי התשלומי קרן וחומש נעשו תרומה מכ"מ יש נפקותא שיכול למכרו לכהן והדמים שלו, אכן יש לספק כיון דתנן (בתרומות פ"ז) דבת כהן שהי' אוכלת בתרומה ונפסלה אפילו נפסלה לעולם כגון ע"י ביאת איסור מכ"מ לרבנן דפסקינן כוותייהו אינה משלמת החומש כיון דלא הוי זר מעיקרא וא"כ לכאורה גם בעבד כהן שנשתחרר ניחא הכי וא"כ אפילו כפרה לא צריך כיון דאפילו הוא העבד לא הי' זר מעיקרא אבל באמת נראה דזה דוקא בבת כהן שהיתה אוכלת מצד עצמה אבל לא בעבד כהן שלא הי' אוכל רק מצד קנין כסף שזה צריך לשלם קרן וחומש אם אכל אחר שחרור וכן משמע ממה דתנן שם (פ"ח) גבי פלוגתא דר"א ור"י אף שי"ל ששם איירי בעבד שקנאו רבו כהן שלא הי' אוכל מתחלה אבל הכא בשנולד כשהוא עבד כהן לא הי' זר מעיקרא מכ"מ לא ראיתי בשום מקום חלוק זה ועכ"פ מהתוספ' דהכא מוכח דס"ל דבכה"ג משלם חומש אכן לפי מה שכתבתי לעיל (דף ל"ד) מהירושלמי דעבד כהן הוא ג"כ בכלל הכהן אשר יהי' בימים ההם ולכך פטור כשנשתחרר והוא לא ידע ע"ש אכתי צ"ע דא"כ כשנולד כשהוא עבד כהן ונשתחרר למה יקרא זר מעיקרא:
בד"ה ואינן. דלמא אתי לידי תקלה: ודאי הוכיחו התוספ' שפיר דאפילו יבואו שניהם אין נותנים דאל"כ יקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא גם קודם שחרור אין נותנים רק לשניהם אם יבואו יחד כדאמרינן לקמן חלק כאחד בגורן אבל מכ"מ הטעם קשה למה חיישינן לתקלה הרי בפסחים (כ':) משמע דלא שייך תקלה אלא אם ישהה אצלו והרי הכא אין צריכים לשהות שיכולים למכור לכהן וכן מוכח ממה דאמרינן (בתרומות פ"ט) גבי גדולי תרומה דלא חיישינן לתקלה אלא נותנים גם לעניי ישראל למכור ואפילו ר' טרפון דפליג גבי לקט שכחה וחייש לתקלה מכ"מ גבי מעשר עני לא חייש שם וע"כ היינו טעמא דרק גבי לקט ושכחה דהעניים לוקחין לעצמם חיישינן שמא יאכלו אבל גבי מעשר עני דהבעל הבית מחלק לא חיישינן כן דהבעה"ב יזכיר לעניי ישראל שלא יאכלו וא"כ גם הכא גבי תרומה שהבעה"ב מחלק לכ"ט לא ניחוש כן וי"ל דדוקא גבי גדולי תרומה דמן הדין הם חולין רק מכח גזירה די"ח דבר דיינינן כתרומה לא חיישינן לתקלה אבל בתרומה עצמה חיישינן ואפילו לזמן קצר וכן מוכח ממה דאמרינן בפסחים (דף י"א) גבי חמץ וחדש דאפילו למ"ד דלא חיישי שם היינו גבי חדש מטעם דבדיל מיני' וגבי חמץ משום הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו אבל הכא גבי תרומה דליכא הני טעמי שפיר חיישינן דלמא אתי למיכל אבל ק"ק דמדקתני אין מחלקין על הגורן משמע הא לבתיהם משגרין להם כאחד כמו לקמן בברייתא והרי לטעם דתקלה גם לבתיהם לא ישגרו וא"כ למה נקט על הגורן דוקא ובשלמא ברישא גבי חולקין כאחד א"ש דנקט על הגורן כיון דהטעם משום אתי לאסוקי ליוחסין דלא שייך רק אם נותן בפרהסיא אבל כאן קשה וצ"ע:
בד"ה ואין מוציאין. אם יבא אליהו: סברא זו אמרינן בגטין (דף מ"ב) לענין קנין כספו ע"ש ומכ"מ אין זה קושיא על רש"י דיש לחלק דבשלמא התם כיון שיתברר אם יבא אליהו שהוא עבד לא מקרי מעוכב גט שחרור אלא קנין כספו הוא אבל הכא בעינן שיכול להקריב בשעה שעושה שליח ומה בכך שיתברר לבסוף כיון שעתה אין יכול להקריב א"כ גם עתה אין יכול לעשות שליח:
בד"ה ואם עבד. לאחר שנשתחרר העבד: לפי מה שכתב רש"י דהא דרבי יוסי איירי בספק כהן ספק עבד וכן כתב בכתובות דבפי' אתמר הא דר"י בספק לפ"ז י"ל דבשלמא גבי אשה חיישינן דלא הוי אלא חד ספק אבל בעבד דהכא לא חיישינן דהוי ספק ספיקא שמא לא ישאל ואת"ל דישאל שמא כהן הוא, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' עוד דניחוש שמא ימכור אותו רבו לישראל דבזה הוי ג"כ ס"ס ועוד כיון דבספק איירי לא שייך כלל שימכרנו דחי ימכור את מי כיון שלא ניכר מי הרב ומי העבד וא"ל דא"כ איך חשש רבי יהודה שלא ליתן לו תרומה שמא יעלו ליוחסין הא הוי ג"כ ספק ספקא זה אינו דלענין יוחסין לא מהני ספק ספקא כמש"כ התוספ' (י"ג.) ע"ש, ולפ"ז י"ל דבודאי עבד גם ר' יוסי ס"ל דאין חולקין ועיין מש"כ לקמן בזה:
בד"ה ס"ד השתא. שהחכם עצמו נכשל באכילת איסור: דבריהם דהכא בנויים אמה שכתבו בחולין (ה':) שהקשו שם אמה שקאמר שם השתא בהמתן וכו' מהא דר"י בן טבאי שהרג עד זומם ור' ישמעאל שקרא והטה ולכן חלקו בין מידי דאכילה לשאר דברים ואח"כ הקשו מהא דרב ירמי' דטעם קודם הבדלה ומהא דאכלו בצמא רבא דמערבא והוצרכו לחלק בין אכילת יום האסור לאכילת דבר האסור, ולפענ"ד י"ל ליישב קושיתם והגירסא דהכא בשנדקדק הלשון אין הקב"ה מביא תקלה על ידם ולא קאמר אינם נתקלים או נכשלים אבל י"ל דביומא (פ"ו.) בענין ר' חלוקי כפרה קחשיב חלול השם לעבירה היותר חמורה מכל העבירות ופי' רש"י שם דהיינו מי שחטא והחטיא אחרים והנה ודאי כמו שמזיד דחלול השם שהחטיא אחרים חמור משאר עבירות ה"נ השוגג חמור משוגג דשאר עבירות וגם השכל מחייב כן כי מי שחטא בעצמו ושב ורפא לו אבל מי שהחטיא אחרים הם לא ידעו לשוב כי אינם יודעים כלל שחטאו ונשארה עבירה בלא תשובה, והנה הך בהמתן של צדיקים הוא חמורו של ר' פנחס בן יאיר כמו שפי' רש"י וגבי חמור ודאי לא שייך איסור אם אוכל בלא מעשר רק האיסור הוא על האדם המאכיל אותו טבל וא"כ מה שלא אכל החמור טבל שמר את הבעל בית שהאכיל אותו מן החטא וזהו הלשון שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם וא"כ מה דילפינן דצדיקים עצמם לא כש"כ היינו ג"כ שאין נכשלים אחרים על ידם שזאת העבירה היותר חמורה ולכן ל"ק מכל הני שהקשו התוספ' דהתם הם בעצמם חטאו וזה אפשר גם בצדיקים שיש להם תקנה ע"י תשובה אבל בכ"מ דמייתי הגמרא הך דצדיקים עצמם לא כש"כ היינו היכי שמכשילים אחרים כגון גבי האי דר' יוחנן בחולין (דף ה') שאכל משחיטת כותי ורצה שם להביא ראי' מזה ששחיטת כותי מותרת ולכן דייק שפיר דע"כ להלכה הי' סובר ר' יוחנן כן דאי טעי ואכל אסורא היאך תבא תקלה ע"י הצדיק שילמדו אחרים לעשות כמוהו ויהי' חוטא ומחטיא אחרים וכן גבי האי דר"מ שם (ו'.) דמייתי ג"כ הך דהשתא בהמתן של צדיקים דשם ג"כ יש ספק דין דהא יש פלוגתא אי צריך לעשר ואי הוי ר"מ טעה יבא לידי תקלה שאחרים יעשו כמוהו וכן גבי מעשה דר' חנניא בן גמליאל בגטין (ז'.) דהתם ג"כ הי' בא תקלה על ידו דעבדיו היו עוברין על לפני עור לא תתן מכשול במה שנתנו לו אבר מן החי והוא הי' מחטיא אותן, ולכן א"ש דמייתי גם הכא הך דאין מביא תקלה דגם הכא הי' מחטיא רבי' במה שהי' מחזיק עבד לכהן והכל א"ש, אכן ק"ק למה לא שייך בכל הני מה דקרי שמואל עלי' דרב לקמן (קכ"א.) ובחולין (דף נ"ט) לא יאונה לצדיק כל און וי"ל:
בד"ה ואילו הי'. ואקטן קאי התם: רש"י בסוכה לא כתב כן אלא דאהביא ב' שערות קאי ע"ש ולשיטתו לקטן לעולם אין חולקין בביה"ג ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל נגד דעת המהרש"א דרישא ג"כ בגדולים איירי דאל"כ היאך קתני וחולקין חלק א' על הגורן שהרי לקטן אין חולקין אפילו הוא ודאי כהן ולא לבד לשיטת רש"י מוכח כן אלא גם לשיטת התוספ' דאף דלשיטתם חולקין לקטן כשיודע לישא כפיו הר"ז ע"כ בנושא כפיו דאל"כ היאך ידיעת נש"כ ראי' לידיעת שמירה בטהרה הרי ערבך ערבא צריך מנא ידעי העולם שיודע לישא כפיו אע"כ דכונת התוס' שנו"כ ממש וכמו לפי' רש"י והרי ברישא ששניהם ספק עבד ספק כהן ע"כ אין נושאין כפיהם שהרי עבד אסור לישא כפיו דגרוע מזר שעובר בעשה ואכתי יקשה גם לפי' התוספ' איך חולקין להם בגורן אע"כ דאיירי גם רישא בגדולים, אכן לשיטת התוספ' יש ליישב זה ע"פ מה שחילק הרמ"א (א"ח סי' קנ"ח) בין עולה לעצמו לעולה עם אחרים או לפי מה שחילק המג"א שם דבפלוגתא דתנאי תלי ע"ש וא"כ י"ל דמתניתן אתיא כמ"ד דאין מעלין מדוכן ליוחסין ובעולין לדוכן עם אחרים אבל לשיטת רש"י יקשה אע"כ לרש"י מוכח דרישא בגדולים איירי:
בד"ה וכולן. פן יבואו לחלק: לא זכיתי להבין דא"כ איך משגרין ולא חיישינן ג"כ פן יבואו לשגר אפילו אין להם אפוטרופס, אכן רש"י בסוכה וכן התוספ' הרא"ש כאן יישבו הקושיא בדרך אחר דלבתיהן משגרין כשיודעי' בו שישמור בטהרה או שיש לו אפוטרופס אבל בגורן לא דזילא מלתא דאין הכל יודעים שיודע לשמור בטהרה או שיש לו אפוטרופוס, והנה התוספ' לא ניחא להו לפרש כן דהם לא מפרשים כפי' רש"י דמה שאין מחלקין היינו משום זילא דא"כ ביודע לשאת כפיו למה חולקים דהם סוברים דאפילו בקטנות חולקין ביודע לישא כפיו אבל רש"י לשיטתו שפיר פי' כן כיון דחולק על התוספ' וס"ל דלקטן לעולם אין חולקין, אבל לפ"ז כש"כ שקשה על התוספ' מה שהקשינו למה לא גזרינן בשיגור לבית כמו בחילוק בגורן אטו שלא באפטרופס:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0