דף קא - א
שנינו במשנה: היו שניהם כהנים וכו' ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה:
תנו רבנן:
הכה את זה [את הבעל הראשון] לאחר שהתרו בו אל תכה, וחזר והכה את זה [את הבעל השני] בהתראה, ונמצא שהיכה ממה נפשך את אביו, אלא שאין כל התראה "התראת ודאי".
או שקילל את זה וחזר וקילל את זה, ונמצא שקילל ממה נפשך את אביו.
וכל שכן אם קילל את שניהם בבת אחת, או שהכה את שניהם בבת אחת, שחבטן במקל בהכאה אחת. [1]
הרי זה הספק חייב מיתה כדין מכה אביו ומקלל אביו.
רבי יהודה אומר: אם קילל או היכה את שניהם בבת אחת הרי זה חייב.
אבל אם קילל או הכה את שניהם בזה אחר זה, הרי זה פטור, כי היות ואי אפשר להתרות בו על כל הכאה בתורת ודאי אלא בתורת ספק - התראת ספק לא שמה התראה, לדעתו של רבי יהודה.
והתניא: רבי יהודה אומר: הרי זה פטור אפילו אם קילל או הכה את שניהם בבת אחת!?
ומשנינן: תרי תנאי אליבא דרבי יהודה, תנאים הם שנחלקו בדעתו של רבי יהודה אם חייב או פטור.
ומפרשת הגמרא: מאי טעמא דמאן דפטר [מה טעמו של הפוטר לדעת רבי יהודה]?
אמר רבי חנינא:
כי נאמר ברכה [קללה] למטה אצל אביו ואמו שנאמר: ומקלל אביו ואמו מות יומת, ונאמר ברכה [קללה] למעלה שנאמר: איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו.
מה ברכה שלמעלה שאין בה שותפות עם אחר.
אף ברכה שלמטה שאין בה שותפות, אבל יש בה שותפות אינו חייב. [2] ואיתקש הכאה לקללה, שנאמר: בפרשת ואלה המשפטים [כא, טו - יז]: ומכה אביו ואמו מות יומת. [וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת]. ומקלל אביו ואמו מות יומת, [3] ללמד: מה קללה אינה חייב עליה אלא אם כן אין בה שותפות, אף הכאה איטנו חייב עליה אלא אם כן אין בה שותפות.
שנינו במשנה: עולה במשמרו של זה ושל זה:
תמהה הגמרא: וכי מאחר דאינו חולק בקדשים, למה עולה!?
תמהה הגמרא על התמיהה: והרי ודאי שהספק עולה לעבוד דהאמר אותו ספק: בעינא דניעביד מצוה, רצוני בעשיית מצות העבודה!?
אלא כך תיקשי: "עלה" - דמשמע אם רצה עולה - לא קתני, אלא "עולה" בעל כרחו לעבוד במשמר של כל אחד ואע"ג שאינו חולק בקדשים. [4]
אמר רב אחא בר חנינא, אמר אביי, אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: אכן משום פגם כל משפחה כופין אותו בני כל משפחה לעבוד במשמרתם, שלא יאמרו פסול הוא.
שנינו במשנה: אם היו שניהם במשמר אחד נוטל חלק אחד:
ותמהה הגמרא: מאי שנא שאם היו שני הבעלים משני משמרות דלא נוטל הספק ולו חלק אחד, הרי בודאי דהוא משום דאזיל הולך הספק להא משמרה של בעל הראשון ומדחו ליה אצל משמרתו של הבעל השני, ואזיל להא משמרה דבעל שני, ואף הם מדחו ליה אצל משמרתו של הבעל הראשון.
ואם כן: משמר אחד נמי, יש לנו לומר, שהיות ומחולק היה המשמר לכמה בתי אבות, שכל בית אב עובד ביומו: [5]
אזיל הספק להאי בית אב של הבעל הראשון ומדחו ליה לבית אב של הבעל השני, ואזיל להאי בית אב ומדחו ליה!?
אמר רב פפא: הכי קאמר: אם היו שניהם משמר אחד ובית אב אחד, הרי זה הספק נוטל חלק אחד.
הדרן עלך פרק נושאין על האנוסה
הערות
[1] כן פירש רש"י כאן, אבל במכות טז א כתב רש"י: בבת אחת, בהתראה אחת תוך כדי דבור, דהויא לה התראת ודאי דממה נפשך חד מינייהו אביו הוא. וביאר בערוך לנר דרש"י סבירא ליה כאן, דאם היכה את שניהם בתוך כדי דיבור אינו חייב לדעת רבי יהודה הסובר: התראת ספק לא שמה התראה, כמבואר בהמשך הברייתץא, "כיון דאיכא אכתי ספק על איזה משניהן חייב אף שהיה בתוך כדי דיבור, ולכן לא מתחייב אלא בכי האי גוונא שמתרין בו לא תכה הכאה זו דאתה מתחייב על הכאה זו", ולכן נדחק רש"י כאן. [ואולם ראה ברש"י בחולין פב ב שכתב: הרים שתי ידיו והכה זה באחת וזה באחת, ובכי האי גוונא יש לו ליפטר לפי סברת הערוך לנר]. וכתב שם בערוך לנר, דלפי שיטת רש"י כאן תיקשי האיך משכחת לה שקילל את שניהם בבת אחת ויתייב לדעת רבי יהודה, והרי אפילו אם קילל את שמות שניהם, סאכתי הוי התראת ספק על איזה שם בא לו החיוב, ועל כרחך לא משכחת לה אלא בשקילל את אביו סתם, ומזה הוכיח שאין צריך להזכיר את שם אביו כשהוא מקללו כדי להתחייב. ואולם דחה הוא שם את הפירוש הזה, כי אם כן תיקשי למה פטור לדעת הסובר שאפילו בבת אחת פטור משום שהיא קללה שיש בה שותפות, שהרי בכי האי גוונא אין זו שותפות, [וגם בלאו הכי לא משמע כן הלשון "בבת אחת" שאין כאן שתי קללות בבת אחת אלא קללה אחת במתיחסת לזה או לזה].
[2] כתב בקרן אורה, שלכאורה נראה שאין ממעטים אלא בכי האי גוונא שאין ידוע מי הוא אביו, ואי אפשר לחייבו אלא אם כן קילל או היכה את שניהם בבת אחת, אבל אם היכה את אביו הודאי יחד עם אחר פשיטא דחייב דזה לא מיקרי שותפות; אלא שפקפק בזה מדברי התוספתא, וראה מה שכתב בזה. ולפי מה שכתב, שאין המיעוט אלא באופן שאין ידוע מי הוא אביו, ניחא דברי הגמרא "מה למעלה שאין בו שותפות", שהרי לא תמצא כלפי מעלה ספק כמו כלפי מטה, אבל אם המיעוט הוא על קללת שנים כאחת כל שעל האחד הוא חייב ועל השני הוא פטור, אם כן משכחת לה כלפי מעלה שתהיה ברכה בשותפות.
[3] כתב רש"י: סמכן הענין אלא שפסוק אחד מפסיק ביניהן, ואיכא למאן דאמר היקש הוא באלו הן הנחנקין.
[4] ראה מה שתמהו התוספות, וראה מה שכתב בתוספות יום טוב.
[5] בסוגייתנו כתב רש"י שהמשמר היה מתחלק לששה בתי אבות, וכן כתב במנחות קז ב, והוסיף שבשבת היו כל בתי האבות שוין; אך בתענית טו ב כתב רש"י שהיו חלוקים לשבעה בתי אבות, רש"ש. ולכאורה לפי שיטת רש"י כאן ובמנחות היתה יכולה הגמרא לפרש את משנתנו בשבת שבו היו כל בתי האבות שוין. ובערוך לנר ד"ה להאי הקשה: דילמא חלק אחד בלחם הפנים קאמר, דנתחלק בשבת לכל בני המשמר בשוה, וראה מה שיישב בזה בסוף פירקין.
פרק שנים עשרה - מצות חליצה
כתוב בתורה בפרשת ייבום [דברים פרק כ"ה]: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי: וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה: ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו: ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל".
והיינו, שאם היבם אינו רוצה לשאת את יבמתו, הרי שהיא צריכה לקיים מצות חליצה, כדי להפקיע את זיקתו של היבם ולהתירה להנשא לאחרים.
הפרק שלפנינו עוסק במצות חליצה, היאך היא נעשית בפועל. ואלו הם חלקי החליצה המתבארים בפרק שלפנינו:
א. קריאה. דהיינו, קריאת היבמה לפני הזקנים: "מאן יבמי להקים לאחיו שם וכו'", קריאת היבם לאחר מכן: "לא חפצתי לקחתה", וקריאת היבמה לאחר שנעשית החליצה: "ככה יעשה לאיש וכו'".
ב. חליצה. דהיינו, חליצת נעלו של היבם מעל רגלו הימנית. ובפרק זה מתבאר באיזו נעל נעשית החליצה, היאך היא צריכה לישב על רגלו, והיאך נעשית החליצה על ידי היבמה.
ג. רקיקה. דהיינו, שצריכה היבמה לירוק לפני היבם. ובפרקין מתבאר כיצד נעשית הרקיקה.
ד. קריאת שמו בישראל "בית חלוץ הנעל".
כמו כן מתבאר בפרק זה מתי נעשית החליצה, בפני מי היא נעשית, ואיזה יבם ויבמה כשרים לחליצה.
מתניתין:
מצות חליצה נעשית בשלשה דיינין, ואפילו שלשתן הדיוטות, שאינם מהסנהדרין.
[והגמרא מקשה, אם כן, שנעשית אף בהדיוטות, מדוע תנן בתחילת המשנה: "בשלשה דיינין"?]
חלצה במנעל העשוי מעור רך, כעין מנעל שלנו חליצתה כשרה.
ולהלן יתבאר, שדין זה, שחליצה במנעל כשרה, הוא דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אין חולצין במנעל. אלא, עיקר חליצה נעשית בסנדל, שעשוי מעור קשה [1].
אבל אם חלצה באנפיליא, [2] דהיינו מין מנעל העשוי מבגד חליצתה פסולה [3].
והטעם, משום שצריך שיהא המנעל דבר המגן, דכתיב "וחלצה נעלו", ונעל הוא דבר המגן, כדכתיב בספר יחזקאל [טז י], שאמר הקב"ה לירושלים: "ואנעלך תחש". כלומר, אנעיל אותך מנעל העשוי מעור של תחש, שהוא מין חיה [4]. ומוכח מכאן שמנעל הוא של עור.
חלצה בסנדל שיש לו עקב [5] כשר. ואילו אם חלצה בסנדל שאין לו עקב פסול.
נחתכה רגלו של היבם מן הארכובה [הברך] ולמטה, דהיינו, שנשתייר קצת מן הרגל מהארכובה ולמטה, וחלצה לו שם את המנעל [6] חליצה כשרה.
אבל אם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה, וחלצה לו כך חליצה פסולה. וטעם דין זה יתבאר להלן בגמרא.
חלצה בסנדל שאין שלו [שאין הסנדל של היבם],
או שחלצה בסנדל של עץ, [7]
או שחלצה בסנדל של רגל שמאל הנעול ברגל ימין, שנעל מנעל של רגל שמאל על רגל ימין, וחלצה לו כך,
בכל אלו חליצה כשרה.
אבל אם חלצה לו ברגל שמאל, נחלקו בזה במתניתין להלן [קד א].
וכן אם חלצה בסנדל גדול ממידת רגלו, שהוא יכול עדיין להלוך בו, למרות שהוא גדול ממידתו,
או שחלצה בסנדל קטן ממידת רגלו של היבם, שהוא עדיין חופה את רוב רגלו חליצתה כשרה.
גמרא:
ותמהינן: ומאחר דאפילו שלשה הדיוטות כשרים לחליצה, דיינין למה לי?
ומבארינן: באמת אין צריכין דווקא דיינים, והא דקתני "בשלשה דיינין", קא משמע לן, דבעינן לחלוץ דווקא בשלשה שיודעים להקרות [8] ליבם וליבמה את הפרשה שהם צריכין לקרות [9].
דהיינו, שהיבמה צריכה לומר: "מאן יבמי", ו"ככה יעשה לאיש", והיבם צריך לומר: "לא חפצתי לקחתה", ולבסוף צריכים כולם לענות ולומר: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". וכל קריאות אלו צריכות להיות בלשון הקודש [10]. והיינו שצריכים השלשה להיות כעין דיינים, שיודעין להקרות בלשון הקודש.
ואמרינן: תנינא להא דאמרן לעיל בברייתא.
דתנו רבנן: מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינים. והיינו כפי שתירצנו לעיל.
רבי יהודה אומר: מצות חליצה בחמשה נעשית.
מאי טעמא דתנא קמא?
דתניא: כתיב בפרשת חליצה: "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים". ומיעוט זקנים שנים. וכיון שאין עושין בית דין שקול שיכול להחלק בשווה, כדי שתוכל להיות הכרעה על פי הרוב, לכן מוסיפין עליהן, על אותם השנים, עוד אדם אחד. הרי כאן שלשה.
ורבי יהודה, מנליה דבעינן חמשה? הכי יליף לה: מדכתיב התם "וקראו לו זקני עירו", למדים שצריך שנים. ומדכתיב עוד "זקנים" באותו מקרא שמממנו למד תנא קמא, ילפינן דבעינן עוד שנים [11] . וכיון דאין עושין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד. הרי כאן חמשה!
ותנא קמא, האי דכתיב "זקני", מאי עביד ליה, מה הוא לומד ממקרא זה?
ומבארינן: מיבעי ליה לרבויי דאפילו שלשה הדיוטות כשרין לחליצה.
ורבי יהודה, הא דהדיוטות כשרין לחליצה, מנא ליה?
ומבארינן: נפקא ליה מדכתיב: "ונגשה אליו יבמתו לעיני הזקנים".
דאמר מר: מדכתיב "לעיני הזקנים", ממעטים פרט לסומים, [12] שאינם כשרים לח ליצה.
ומדאיצטריך למכתב "לעיני" למעוטי סומים מחליצה, שמע מינה דאפילו הדיוטות כשרים.
דאי סלקא דעתך דווקא סנהדרין בעינן למצות חליצה, אם כן, למה לי מקרא מיוחד למעוטי סומין? הלא מדתני רב יוסף נפקא שסומין אינם כשרים לחליצה!
דתני רב יוסף: כשם שבית דין צריכים להיות מנוקים בצדק, שנאמר: "בצדק תשפט", כך בית דין צריכים להיות מנוקים מכל מום.
הערות
[1] כך ביאר רש"י את החילוק בין מנעל לסנדל. ובנמו"י לקמן הביא, שיש מפרשים שמנעל הוא מב' או מג' חתיכות כעין שלנו, ויש לו פנתא [גב המנעל] ועקב. ואילו סנדל כולו מחתיכה אחת. וכתב הריטב"א, דלכתחילה ראוי לחוש לשתי השיטות.
[2] כתב הב"ש [סי' קכ"ב], דה"ה בשל עץ או שעם, שחליצתה פסולה. וצריך שיהיו אף התפירות של עור, ותכופות זה לזה. עיי"ש.
[3] נחלקו בזה אמוראים במס' גיטין [כ"ד ע"ב], שמואל סובר שחליצתה פסולה ופוסלתה על האחין. אבל ר' אלעזר סובר שאינה חליצה אף לפסלה על האחין, לפי ש"נעל" כתוב בפרשה, ואין בגד בכלל נעל.
[4] עיי' במפרשים על התורה [שמות כ"ה, ה'], שכתבו שהוא מין חיה שהיתה בימיהם. ובפירוש האבן עזרא הקצר על התורה [שמות כ"ה, ה'] כתב, שהוא שור. ועיי' בתוס' לקמן [ק"ב ע"ב], שהביאו שאמר ר"ת, שצריך המנעל להיות מעור בהמה כשרה, שהרי ילפינן מתחש, שהיא בהמה כשרה. אבל כתבו התוס' שאין זה נראה.
[5] כתב הנמו"י, דעקב היינו כל דבר המעכב את הרגל מלצאת מהמנעל. ומה שפירש רש"י על עקב: "שולא", דהיינו סוליא, לרבותא נקט. דדווקא אם יש עקב החליצה כשרה. אבל אם חסרה הסוליא אפילו מעט במקום העקב, אף שיש למנעל עקב מן הפנתא סביב החליצה פסולה. והקשה התוי"ט על רש"י, דמדתנן "כשר", משמע דבדיעבד הוא. ואם כן, איזהו סנדל הכשר לכתחילה? וכתב בתוס' רעק"א, דאשתמיטתיה דברי התוס' שהקשו כן, ותירצו דנקט לשון כשר איידי סיפא. עיי"ש. אבל הר"ב במס' כלים [פכ"ו מ"ד] פירש, דעקב היינו עור של סנדל המכסה את גובה הרגל מכנגד שוקיו מאחוריו. וכתב התוי"ט דלפ"ז אתי שפיר האי דנקט לשון דיעבד, דבאמת מיירי שאין לו שולא, ואפ"ה כשר בדיעבד הואיל ויש לו עקב, שזה מעכב את הרגל שלא תצא החוצה.
[6] כך פירש רש"י. וכתב [לקמן ק"ג ע"א], דלא קשה מהך דאמרינן התם, האי מאן דמסגי על לחותא דכרעיה, דהיינו שרגלו הפוכה, ודורך על צדה העליון של הרגל, לא חליץ. וכי זה שנחתכה רגלו למטה מן הארכובה לגמרי, טוב יותר מההוא שדורך על צדה השני של הרגל? דבאמת זה טוב יותר, שכשנחתכה רגלו, נשאר השוק, והרי התורה אמרה: "וחלצה נעלו מעל רגלו", והיינו השוק. אבל זה, לאו רגל הוא כלל. ועיי' בראשונים שהקשו עליו מסוגיא דהתם [עיי' בתוס' שם, ובתוס' ישנים ובתוס' חד מקמאי הכא]. עוד הקשו עליו מהך דאמרינן התם, שהחולץ צריך לדחוק רגלו בקרקע, והיאך זה שנחתכה רגלו עושה כן? וכתבו התוס', דאף הקיטע דוחק את שוקו בקרקע. עוד תירצו הראשונים, דאף שאין יכול עתה לדחוק רגלו בקרקע, כיון שמתחילה כשהיתה שלמה היה יכול לדחוק, הוי בכלל כל הראוי לבילה וכו'. אמנם יש ראשונים שפירשו להך דהכא בענין אחר. שבאמת מיירי שרגלו שלמה, אלא שקשרה הרצועות מעל הרגל. ובזה אמרינן שאם הרצועות היו קשורות מעל הארכובה, חליצתה פסולה, דלא חשיב מעל רגלו. אבל אם היו קשורות מן הארכובה ולמטה, כשרה. והביא הנמו"י, דלשיטה זו כתב ר"ת, דקיטע אינו חולץ. וכן דעת הר"מ מקוצי בספר המצות שלו. עיי"ש עוד. ועיי' ברי"ף ובתוס' ישנים.
[7] בירושלמי יש בזה מחלוקת אמוראים. רב סובר דהיינו דווקא כשאין כולו של עץ. ונחלקו שם בדעתו מה צריך שיהא של עור, אם חבטו, דהיינו המקום שהרגל חובטת בו, או תרסיותיו, דהיינו רצועותיו. ור' יוחנן אומר, שאף אם כולו של עץ כשר.
[8] כתב הרמב"ם, שאם חלצה בפני עמי הארץ שאין יודעין להקרות, חליצתה כשרה. שלא אמרו שצריך יודעין להקרות, אלא למצוה [הגר"א].
[9] כתבו התוס', דהיינו דווקא בענין הקריאה. אבל בשאר ענייני החליצה אין צריכים להיות בקיאין בדווקא, כי יכולים לשאול אחר כך את הבקיאים אם עשו כהוגן. אבל בענין הקריאה לא ידעו לשאול לבקיאים אם הקרו יפה. אבל הריטב"א והנמו"י כתבו, שאמנם אין צריך שיהיו סמוכין, אבל צריך שידעו הלכות חליצה כעין דיינים, שלא יהו יושבי קרנות. לפי שדין חליצה כדיני ממונות, שיושבי קרנות פסולין.
[10] וטעמא, משום שנאמר בחליצה "וענתה ואמרה", ולהלן הוא אומר "וענו הלוים ואמרו", מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש. ור' יהודה לומד מדכתיב "וענתה ואמרה ככה", עד שתאמר בלשון הזה [סוטה ל"ב ע"ב]. ואם אינם יכולים לקרות בלשון הקודש, כתב בקרן אורה שדינם כמי שאינם יכולים לקרות וחליצתם פסולה. אבל באור שמח [פ"ד ה"ח] כתב שחליצתם כשרה. עיי"ש הטעם.
[11] כתב רש"י, דממה שכתוב "ונגשה אליו יבמתו לעיני הזקנים" אין למדים, דכיון דכתיב "הזקנים", אהנך דלעיל קאי. אבל תוס' כתבו, דמה שאין למדים מהתם, היינו משום דאצטריך. דאי הוה כתיב "ונגשה יבמתו לעיניהם", הוה אמינא דאין חולצין ליבם סומא. להכי אצטריך "לעיניהם", לאשמועינן שדווקא הם צריכין לראות, אבל היבם לא.
[12] במאירי איתא, דדווקא סומין פסולין. אבל שאר בעלי מומין, אף שפסולין לדין, כשרים לחליצה. ועיי' ברמ"א [סדר חליצה א'], שכתב שיש להחמיר שלא יהא בהם שום מום. שאף שלדיני ממונות בעלי מומין כשרים, שמא חליצה שהיא דבר של איסור חמירא.
בגמרא וחזר וקלל זה: יש להסתפק כיון דבמקלל או"א חייב אפילו שלא בפניהם ואפילו לאחר מיתה אי מחייב בקלל או"א סתם או לא מחייב עד שיזכיר שמה, והנה ממה דיליף בחולין (דף י"א) ממכה או"א דאזלינן בתר רובא משום דאל"כ דלמא לאו אביו הוא ולא יליף כן ממקלל או"א אין להביא ראי' דחייב גם בקלל סתם ולכך אין להוכיח ממקלל דאזלינן בתר רובא די"ל דלעולם ממקלל ג"כ הוי מצי למילף דגם במקלל לא חייב עד שיזכיר שם אביו והא דיליף ממכה משום דמוקדם בפסוק למקלל וגם מדקתני הכא קלל זה וחזר וקלל זה אין ראי' דצריך להזכיר שמם דאל"כ איך משכחת כן דהא כשאמר סתם אביו יש אביו בכלל בכל מקום שהוא די"ל דזה ודאי איירי כשהזכיר שמם אבל הא דבבת אחת י"ל דאיירי באמת בכה"ג שאמר אביו סתם אלא דמכ"מ מסוגין לא משמע כן מדמפרש טעמא דרבי יהודה דפטר בבת אחת משום דיש בו שותפות והא לפ"ז משכחת בבת אחת דלית בו שותפות כגון שאמר אביו סתם אע"כ דבכה"ג לא מחייב, אכן אכתי צ"ע דאפשר דבבת אחת דקתני ת"ק ור' יהודה הוא דומיא דזה אחר זה דע"כ איירי בהזכיר שם אביו וכן איירי בבת אחת שהזכיר שם שניהם ולכן פוטר ר"י מטעם שותפות אבל בהזכיר אביו סתם ולא שמו אפשר דחשיב מקלל ובהאי גוונא גם ר"י מודה דחייב, ולכאורה יש לפשוט ספק זה מדברי רש"י שפי' (ד"ה בבת אחת) שחבטן במקל בבת א' ולמה הוצרך לכך ולא פי' שחבל בזה ובזה תוך כדי דבור של התראה דבלא"ה בחבטן במקל קשה למצוא כן דהא אהכאה בלא חבורה לא מתחייב כדאמרינן (ר"פ אילו הן הנחנקין) והרי בכה"ג משכחת בפשיטות אע"כ צ"ל דרש"י ס"ל דכה"ג לא מקרי התראת ודאי כיון דאכתי איכא ספק על איזה משניהן חייב אף שהי' תוך כ"ד ולכן לא מתחייב אלא בכה"ג שמתרין בו לא תכה הכאה זו דאתה מתחייב על הכאה זו וא"כ גם במקלל אם מקלל בבת אחת את שמות שניהם אכתי הוי התראת ספק על איזה שם בא לו החיוב וע"כ לא משכחת רק בשקלל אביו סתם וא"כ ע"כ מקרי בזה מקלל, אכן לפ"ז כש"כ שיקשה אטעם דר"י הא בזה ליכא שותפות ועיין במכות (דף ט"ז) ששם באמת לא פירש רש"י כמו הכא רק דבת אחת מקרי תוך כדי דבור: שוב הי' נ"ל לפשוט הספק ממה שפסק הרמב"ם ה' ממרים (פ' ה') דשתוקי חייב על אמו ולא על אביו ע"ש ומדקאמר אינו נסקל נראה בפי' דגם אקללה אינו חייב משום דלא ידעינן מי אביו ואי ס"ד דחייב אקלל אביו סתם למה לא יתחייב גם שתוקי אע"כ יהי' מוכח דלא חייב רק במזכיר שם אביו, אבל באמת גם על ראי' זו יש להשיב די"ל דזה מיירי בהזכיר שם אביו ע"פ הגדת אמו כמו שמשמע מלשון הרמב"ם דכתב אע"פ שנבדקה אמו וכו' אבל בהזכיר אביו סתם י"ל דבאמת חייב, ואדרבא בזה יתיישב מה שקשה על הרמב"ם דפסק (שם) דגר אף שנולד בקדושה לא חייב לא על אביו ולא על אמו דכל שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו והרי יקשה למה שתוקי חייב על אמו והכס"מ נדחק בזה ע"ש, אבל לפי דברינו א"ש דבאמת גם שתוקי חייב על אביו בקלל סתם ולא הזכיר שמו, ואכן לדינא צ"ע שראיתי ברא"ה בספר החינוך שכתב ג"כ כדברי הכס"מ לחלק בין גר ובין שתוקי ומדלא כתב כדברינו משמע דס"ל דלעולם אינו חייב עד שיזכיר שם אביו ואף דגם אי נימא דבקלל סתם חייב אי אפשר לחייב שתוקי דשמא אביו נכרי או אינו עושה מעשה עמו מכ"מ משכחת לפ"ז דחייב שתוקי כגון בעשרה כהנים עומדים ובעל א' מהם דהולד שתוקי כדאמרינן לעיל וידענו דממנ"פ אביו ישראל כשר הוא ולדינא צ"ע בכל זה:
שם ר"י אומר פטור בב"א: הא דלא קאמר רי"א אף בבת אחת פטור י"ל דהא אמרינן במכות (דף ט"ז) דאיכא חד תנא דס"ל לר"י התראת ספק שמי' התראה וא"כ י"ל דהיינו הך תנא דהכא וס"ל דמחייב ר"י בזא"ז ורק בב"א פוטר: ובהכי יש ליישב ג"כ מה שדייקו התוספ' למה קתני בתחלה זה אחר זה ואח"כ בבא א' דהוי זו וא"צ אומר זו ולא קתני בת אחת תחלה דהוי לא זו אף זו, ולפ"ז א"ש דגם השתא הוי לא זו אף זו לא בלבד בזא"ז חייב משום דה"ס שמה התראה אלא אפילו בב"א שיש כאן שותפות ג"כ חייב:
שם להאי בית אב ומדחו לי': ק"ק דלמא חלק א' בלחם הפנים קאמר דנתחלק בשבת לכל בני המשמר בשוה כדאמרינן (סוף סוכה) וכל כהן קבל חלקו כדאמרינן בפסחים (ג':) ועיין מה שכתבתי לקמן:
שם ברש"י ד"ה כל משמר. חלוק לששה בתי אבות: הברטנורא בתענית (פ"ד) כתב דחלוק לז' בתי אבות לז' ימי השבת ורש"י גופא וגם הריטב"א כתבו כן בתענית (ט"ו:) ע"ש וכן הוא שם בתוספתא אבל בפסחים (דף נ"ז) פי' כמו הכא לו' בתי אבות וכן אמרינן בהדיא במנחות (דף ק"ז) ע"ש, ונראה דפליגי בזה התוספתא וחזקי' במנחות:
שם בתוספ' ד"ה עולה. דבני משמרה קאי: עיין מש"כ לעיל יישוב לזה, והנה הרמב"ם (פ"ז מהל' כלי מקדש) כתב דמ"ע הוא שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים לענין עבודה וחלוק ע"ש ומשמע מזה דמי שעובד בשאר ימות השנה במשמר שאינו שלו עובר בע' דמלבד ממכריו על האבות, ולפ"ז לק"מ קושית התוספ' דאיכא ספק איסור לעבוד, אכן לפ"ז יקשה היאך מתרץ משום פגם משפחה וכי משום זה מותר לו לעבור על ספק ע' אע"כ מוכח לכאורה דליכא ע' אבל צריך טעם למה לא חשבינן מלבד ממכריו ג"כ מצות ע' עכ"פ לגבי הא שלא לכוף לאנשי משמר וכן מדכתיב ובא בכל אות נפשו דדרשינן שקרבן שלו מותר לכהן להקריב במשמר שאינו שלו ג"כ הוי לאו הבא מכלל ע' שלא להקריב קרבן של אחר במשמר שאינו שלו:
בד"ה ואם היו. חלק א' פשיטא: לפי הגירסא שהביא רש"י שם חלק אחד ס"ד וכפי מה שפירשתי לעיל גירסא זו לא יקשה הכא כן דהכא שפיר שייך חלק, אכן גם לפי גירסת התוספ' אפשר לתרץ קושיתם ע"פ מה שהקשתי לעיל מאי פריך דלמא בלחם הפנים איירי, וי"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה כיון דבסוכה (נ"ה.) מוכח דמה שהכהן חולק בקרבן הוא מטעם עבודה כדכתיב לכהן המקריב אותה לו תהי' חוץ מלחם הפנים שאינו מטעם עבודה שאין בו עבודה למשמר של שבוע זו ע"ש והרי במתניתן משמע מדלא מחלק בין ב' משמרות למשמר א' רק לענין חולק משמע דלענין עבודה איירי במשמר א' כמו בב' משמרות שעולה בעל כרחו שהמשפחות של ב' בתי אבות כופין אותו לכבוד משום פגמם ולכן לא קשה מאי קמ"ל דחולק חלק א' די"ל דטובא קמ"ל כיון שאינו עובד רק בעל כרחו החילוק הוא מטעם עבודה ה"א דלא מחלקינן לי' חלקו כיון שלא הי' רוצה לעבוד אין לו לקבל מטעם עבודה להכי קמ"ל דאעפ"כ אחר שעבד אפילו בעל כרחו חולק, ולכן מתורץ מה שהקשינו דלמא בלחם הפנים קאי דהשתא י"ל דע"כ הוכיח דלא בהני קמיירי דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא שנוטל חלקו כיון דכל הכהנים לא נטלו מטעם עבודה הרי שלא נחלק מחמת עבודה וא"כ לא נגרע הוא מהם ולכן אתי שפיר:
פרק מצות חליצה
במתניתן חלצה בגדול: לא ידעתי למה חלק בבא זו לעצמה ולא תני הך דגדול וקטן עם הג' דרישא כיון דבכולם חליצה כשרה בדיעבד ובשלמא הנך דרישא הוצרך למיתני לבד כיון שמחלק בהם בין מקום שכשרה למקום שפסולה אבל הני הוי מצי למיתני בחד בבא, ואפשר משום דהדיוקים אינם שוים דברישא הדיוק הא סנדל שלו חולץ לכתחלה ובסיפא הדיוק הא אין יכול להלוך בו חליצה פסולה:
שם בגמרא דיינין ל"ל: בירושלמי מקשה ג"כ הכי ומשני לכתחלה בעינן דיינים ובשעת הדחק גם בהדיוטות סגי, ונ"ל דש"ס דילן וירושלמי פליגי בהנך ב' שיטות שהביא הירושלמי שם אי בעינן שידעו להקרות דלהך ברייתא דאפילו אין יודעין לקרות הרי לא שייך כתי' ש"ס שלנו ואליבי' דהך שיטה אזיל התירוץ דירושלמי, אבל ראיתי להרמב"ם בפי' המשניות שכתב כש"ס שלנו וכירושלמי דלכתחלה בעינן דיינים ובשעת הדחק אפילו הדיוטות ובלבד שידעו לקרות וזה צ"ע דמנ"ל כן:
שם ברש"י ד"ה מן הארכובה. שנחתך רגלו: הוצרך לפרש כן דבנחתך רגלו איירי ולא בקשר למעלה מן הארכובה באדם שלם כמו שפירשו הרמב"ם והברטנורא משום דקשיא לי' מהא דאמימר לקמן (ק"ג.) דהאי מאן דמסגי על ליחתא דכרעי וכמו שפי' שם, ועיין ברא"ש שם שתלי בפלוגתת הראשונים:
שם בתוספ' ד"ה מצות. אם הקרו יפה: לולא דבריהם הי' אפשר לומר לפי מה דאמרינן לקמן (ק"ו:) האי מאן דמקרי גט חליצה וכו' ע"ש דמשמע דצריך להקרות דוקא ואפשר לומר דהיינו מדאמרינן (בבכורים פרק ג') דהתקינו שיהו מקרין פרשת בכורים למי שיודע ולמי שאינו יודע ופי' שם הר"מ והר"ש מהירושלמי דאסמכוה אקרא דכתיב וענית ואין עניי' אלא מפי אחרים וא"כ ה"נ דכתיב וענתה ואמרה צריך להקרות לה מפי אחרים דהיינו ודאי ע"פ הזקנים שחולצת לפניהם ולכן לא בעינן רק שיודעין להקרות אבל שאר דיני חליצה די אם ידע היבם החולץ בעצמו ויכול לחלוץ אף כשאין הדיינים יודעים, שוב ראיתי שגם המפרש בירושלמי דפרק זו כתב כעין זה:
בד"ה ואין ב"ד. איכא פלוגתא אי בעינן בכל כחו: כן כתבו ג"כ בפסחים (פ"ט.) אכן לא מצאתי בשום מקום פלוגתא זו רק דבחגיגה (ט"ז:) מוכיח רמי ב"ח ממתניתן דסמיכה בכל כחו בעינן וליכא מאן דפליג וכן בזבחים (ל"ג.) קאמר הש"ס בפשיטות כן ואי רצו לומר דמדהוצרך לידוק כן משמע שיש לטעות ג"כ אפכא א"כ הוי מצי למימר ג"כ דשייך פלוגתא אי סמיכה מן הצדדים דהוצרך ג"כ לידוק שם בחגיגה ממתניתן וכן שלא יהא דבר חוצץ דמוכיח במנחות (צ"ג:) מברייתא גם בזה שייך פלוגתא בין ב"ד, שוב ראיתי בשער המלך בהל' מעה"ק שהקשה כן והאריך ע"ש, ולולא דברי התוספ' אפשר לומר דשייך פלוגתא בסמיכה דלפי המבואר בסנהדרין (דף י"ג) פליגי ר"י ור"ש אי בעינן לסמיכה ג' או ה' ותלי זה בפלוגתא אי גמרינן גז"ש דראש ראש מעולה, או י"ל ג"כ דשייך פלוגתא זו אי בעינן על ממש או על בסמוך דפליגי תנאי בזה במנחות (דף צ"ח) ובסוטה (דף ל"ז) ולכן אם יאמר האחד דבעי ד' לסמיכה יכריעו השנים וכן שייך לר' יהודה ה' מטעם זה אם יאמרו שנים דסגי בב' וב' יאמרו דצריך ה' דיכריע להם האחד דבכל צד איכא קולא דלמ"ד בג' סגי אי אפשר לסמוך בה' דב' היתרים עושים עבודה בקדשים כיון דסמיכה בכל כחו בעינן:
בד"ה זקני. אדלעיל קאי: ליישב דעת רש"י י"ל דבשלמא התם ליכא למימר דהיינו הני דלעיל דבתחלה כתיב ונקרב ב"ה אל האלקים ושוב כתיב עד האלקים יבא דבר שניהם וכיון דכבר כתיב ונקרב דהיינו שבועה איך שייך שוב עד האלקים יבא הרי כבר נשבע אלא ע"כ דקרא כתיב לרבויי' דיין אחר והא דכתיב שוב אשר ירשיעון אלקים בזה ג"כ לא אמרינן דאדלעיל קאי כיון דכתיב בלא הא הוי כמו זקני דהכא אבל הכא דקרא סדר החליצה קפריט שייך שפיר לומר דזקנים דסיפא הם אותם דלעיל, והא דלא ניחא לי' לרש"י לפרש דלכך לא חשיב לדרשא רק ב' פעמים זקנים דזקנים קמא לגופא צריך דרבי יהודה ס"ל כמ"ד בסנהדרין (ג':) דאין דורשין תחלות. דרש"י לשיטתו קאי דגם שם לא מפרש דצריך לגופא אלא דלדרשא צריך למידרש מומחים מה שלא שייך הכא אבל מכ"מ להתוספ' דכתבו שם דגם בלא שצריך לדרשא ג"כ לא דרש תחלות הוי מצי לפרש גם הכא כן וכן משמע אלשון הגמרא דקאמר ורבי יהודה זקני שנים זקנים שנים והשתא לפי' רש"י ור"י דזקנים קמא דרש ובתרא לא דרש הל"ל זקנים שנים זקני שנים: ועוד יש ליתן טעם ולתרץ קושית רש"י הא דלא דרש זקנים בתרא דבשלמא ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים וכן וקראו לו זקני עירו יש לפרש דקאי למנין הדיינים משום דכתיב בסדר שעדיין לא התחיל דין החליצה אבל ונגשה וגו' לעיני הזקנים אין לפרש דכתיב משום מנין כיון דכבר התחיל לפרט הסדר דואמר לא חפצתי לקחתה דכי ס"ד דאח"כ יוסיפו הדיינים אע"כ דהזקנים בתרא הני דלעיל הם אבל בהנך דהאלקים דסנהדרין לא שייך זה דהתם לא קחשיב סדר וכנ"ל:
בא"ד. ולהכי כתיב לעיני הזקנים: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה דאכתי הזקנים קמא ל"ל דמהזקנים בתרא ידעינן שנים אף דלא מיותר לדרשא דגם אי הוי כתיב לעיניהם ג"כ הוי ידעינן שנים כמו מוקראו דלקמן, ולא זכיתי להבין דעתו דהא לקמן לא מרבינן מוקראו אלא אי מיותר הוא דהא מתרץ לקמן משום דלאו מיותר הוא לא דרשינן מיני' וכן מוכח בסנהדרין (י"ג:) לענין וסמכו דלא דרשינן שנים מיני' אלא אי מיותר הוא והא הכא לא מיותר דצריך לעיניהם לגופא שהרוק יהי' נראה לעיני הדיינים או שלא יהיו סומין ולכן שפיר צריך הזקנים קמא:
בד"ה מבעיא לי'. דכתיב השערה דמשמע סנהדרין: א"ל דלא לכתוב השערה ולא צריך זקני די"ל דאצטריך השערה להא דדרשינן לקמן מיני' דצריכי דייני למיקבע דוכתא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0