דף קא - ב
שנאמר: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". ואם כן, הרי נתמעטו סומין מלהיות בסנהדרין, שהרי הם בעלי מום! [13]
אלא, על כרחך, שאפילו הדיוטות כשרים לחליצה, ולכן צריך את המקרא של "לעיני", למעט סומין.
ואידך, תנא קמא, ההוא מקרא ד"לעיני", מאי עביד ליה? מה הוא למד ממנו?
ומבארינן: ההוא לכדרבא הוא דאתא.
דאמר רבא: צריכי דייני למיחזי רוקא דקא נפיק מפומא דיבמה, צריכים הדיינים לראות בעיניהם את הרוק כשהוא יוצא מפיה של היבמה [14]. דכתיב: "לעיני הזקנים וירקה". ואידך נמי, רבי יהודה, הא מיבעי ליה לקרא ד"לעיני" לכדרבא!
ואמרינן: אין הכי נמי. באמת המקרא של "לעיני", לההוא דרבא הוא דאתא.
ואלא הדיוטות, מנא ליה לרבי יהודה דכשרין לחליצה? והרי המקרא "לעיני" נצרך לדרשה אחרת!?
ואמרינן: נפקא מדכתיב "בישראל", שמשמע ישראל כל דהו, ואפילו הדיוטות.
ואידך, תנא קמא, האי קרא ד"בישראל" מאי עביד ליה, מה הוא למד ממנו?
ואמרינן: מיבעי ליה לאותו מקרא לכדתני רב שמואל בר יהודה:
"בישראל" בבית דין של ישראל דווקא תיעשה החליצה, ולא בבית דין של גרים.
ואידך, רבי יהודה, מנין הוא למד שחליצה נעשית דווקא בבית דין של ישראל?
ואמרינן: "בישראל" אחרינא כתיב בפרשת חליצה. ומאותו מקרא הוא למד דין זה.
ואידך, תנא קמא, מה הוא למד מאותו מקרא ד"בישראל" האחר? ואמרינן: מיבעי ליה לכדתניא: אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי טרפון, ובאה יבמה לחלוץ, ואמר לנו רבי יהודה: ענו כולכם ואמרו: "חלוץ הנעל". ולמדין אנו דין זה ממה שכתוב: "ונקרא שמו בישראל", שכולם צריכים לקרוא "חלוץ הנעל".
ואידך, רבי יהודה, מנין לו אותו דין של ר' יהודה?
ואמרינן: מדכתיב באותו מקרא "ונקרא" [15] נפקא ליה האי דינא, שמשמע שצריך להקרא שמו של היבם "בית חלוץ הנעל" בפי הכל.
ותמהינן: אלא מעתה, שאנו למדים ממה שכתוב "זקנים" ו"זקני", שצריך שלשה דיינים לתנא קמא, וחמשה לרבי יהודה, אם כן נלמד ממה שכתוב באותו מקרא "וקראו לו זקני עירו" לשון רבים, שצריך עוד שנים, וממה שכתוב "ודברו אליו" עוד שנים, ואם כן, הכי נמי שנאמר שלשיטת רבי יהודה הרי כאן תשעה, שיהא צריך לחליצה תשעה דיינים, ולשיטת רבנן נאמר שהרי כאן שבעה, ויהא צריך שבעה דיינים לחליצה!? ומתרצינן: ההוא מקרא ד"וקראו" מיבעי ליה לכדתניא: "וקראו לו זקני עירו" דווקא הם, ולא שלוחם [16].
ומהמקרא "ודברו אליו" מלמד שמשיאין לו ליבם עצה ההוגנת לו. שאם היה הוא ילד, דהיינו צעיר, והיא, היבמה, זקנה, דהיינו מבוגרת. או שהוא זקן והיא ילדה, אומרים לו: מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, חלוץ לה, ואל תיבמנה, וכלך אצל שכמותך, אצל אשה שהיא בגילך, ואל תכניס קטטה לתוך ביתך!
אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה: חליצה בשלשה, הואיל וסתם לן התנא [17] של משנתינו כוותיה [כמותו]. דהיינו, ששנה התנא במשנתינו סתם "מצות חליצה בשלשה", ולא הביא שיש מחלוקת בזה.
אמר ליה רבא לרב נחמן: אי הכי, במיאון [דהיינו, קטנה שהשיאוה אמה ואחיה בקטנותה, יכולה למאן קודם שתגדיל תחת בעלה, ולומר שאינה חפצה בו. ודין זה מדרבנן הוא, דמדאורייתא אף מיאון אינה צריכה, ואין קידושיה כלום, שרק אביה יכול לקדשה בקטנותה] נמי [18] נאמר שהלכה שתיעשה בשלשה, משום שסתם לנו התנא כך, דתנן סתם משנה במסכת סנהדרין: המיאון והחליצה בשלשה!?
וכי תימא הכי נמי, שבאמת כך ההלכה, והתניא: מיאון, בית שמאי אומרים: צריך להיעשות דווקא בבית דין מומחין. ובית הלל אומרים: בבית דין, ואף שלא בבית דין.
אלו ואלו, בית שמאי ובית הלל, מודים שצריך שלשה למיאון. אלא שנחלקו אם צריכים הם להיות דווקא דיינים מומחים.
רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי מכשירין אף בשנים.
ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג, דהיינו, כרבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי, שמכשירים בשנים!
ומוכח שאין צריך דווקא שלשה למיאון, ודלא כסתם משנה!
ומבארינן: התם, בענין מיאון, יש רק חד סתמא, רק משנה אחת סתמה כך. ואילו הכא, בענין חליצה, יש תרי סתמי, דהיינו, משנתינו, ואותה משנה של מיאון במסכת סנהדרין, ולכן הלכה כך.
ומקשינן: התם נמי, בענין מיאון, תרי סתמי נינהו!
דתנן: האשה שנדרה הנאה מבעלה, ולא הפר לה, והלכה לחכם שיתיר לה, ולא מצא לה החכם פתח, הרי זה, אותו חכם, לא ישאנה, את אותה אשה. שמא יחשדו שלכן לא התאמץ למצוא לה פתח, כדי שתצא מבעלה, ויוכל הוא לשאתה.
אבל אם מיאנה או שחלצה בפניו, בפני החכם ישאנה, יכול לשאתה. מפני שאין המיאון נעשה רק בפניו, שאז היה מקום לחשד שעשה את המיאון או החליצה כדי שיוכל לשאתה, אלא הוא נעשה בב"ד, דהיינו בפני שלשה, ואין מקום לחשד.
אם כן, מצאנו עוד סתם משנה שמיאון נעשה בפני שלשה!
אלא, התם, גבי מיאון, תרי סתמי. ואילו הכא, גבי חליצה, תלתא סתמי. דהיינו, השתים שהבאנו לעיל, ועוד משנתינו שהבאנו עתה, לענין חשד.
ותמהינן: מכדי הא סתמא, והא סתמא, מה לי חד סתם, מה לי תרי סתם, מה לי תלתא!? סוף סוף סתם לנו התנא כך, ומשמע שכך היא ההלכה!
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מה שפסק רב נחמן שחליצה בשלשה, היינו הואיל וסתם במקום מחלוקת היא. שהביא שם התנא שנחלק רבי יהודה בענין אחר, ובעניין חליצה לא שנה התנא שנחלק, אלא שנה סתם שחליצה בשלשה. שמע מינה שחזר בו רבי יהודה, והודה לתנא קמא שחליצה בשלשה.
דהכי תנן התם: סמיכת זקנים [19] [על ראש פר העלם דבר של ציבור], ועגלה ערופה, נעשים בשלשה. דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר: בחמשה.
ובסוף המשנה שנינו: החליצה והמיאונין בשלשה. ולא שנה התנא דקפליג רבי יהודה בזה. והרי בברייתא שהביאה הגמרא לעיל, נחלק רבי יהודה, וסובר שחליצה נעשית בחמשה!
שמע מינה הדר ביה [חזר בו] רבי יהודה, והודה לתנא קמא, שחליצה בשלשה [20].
מה שאין כן לענין מיאון, שהרי באותה משנה ששנינו בסתם שנעשית בשלשה, לא נחלקו רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אליעזר ברבי יוסי בענין אחר, שנאמר שמזה שלא נחלקו בענין מיאון, משמע שחזרו בהם. לכן אין ראיה משם שהלכה שבשלשה.
ומסקינן: שמע מינה.
אמר רבא: צריכי דייני למיקבע דוכתא [לקבוע מקום] לחליצה. דכתיב: "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים". ולשון "השערה" [21], משמע שצריך מקום מיוחד [22] ומזומן לכך.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא דחליצה בחמשה [23].
ותמהינן: כמאן, כרבי יהודה? והא אמרינן לעיל דהדר ביה!
ומבארינן: מה שעשו חליצה בחמשה, לא משום שכך הדין, אלא לפרסומי מילתא עשו, כדי לפרסם שהיא חלוצה, שלא ישאנה כהן. או, כדי שיקפצו עליה לשאתה.
רב אשי איקלע לבי רב כהנא, אמר ליה רב כהנא: סליק מר לגבן [עלה אלינו] למלויי בי חמשה [להשלים למנין חמשה לצורך חליצה].
אמר רב כהנא: הוה קאימנא קמיה דרב יהודה [הייתי עומד לפני רב יהודה], ואמר לי: תא סק לזירזא דקני [בוא עלה לחבילה של קנים] [24] לישב שם לאיצטרופי בי חמשה.
אמרו לו: למה לי חמשה?
אמר להו: כי היכי דליפרסם מילתא [כדי שיתפרסם הדבר].
אמר רב שמואל בר יהודה, כי הוה קאימנא קמיה דרב יהודה, אמר לי: סק תא לזירזא דקני לאצטרופי בי חמשה, לפרסומי מילתא.
אמר ליה רב שמואל בר יהודה, תנינא: כתיב בענין חליצה: "בישראל", ודרשינן: בבית דין ישראל תיעשה החליצה ולא בבית דין של גרים. ואנא [ואני] גר אנא [שרב שמואל נתגייר עם אביו יהודה], ופסול אני לחליצה.
אמר רב יהודה: כגון רב שמואל בר יהודה, אף שהוא גר, מפיקנא ממונא אפומיה. כלומר, נאמן הוא עלי כל כך, שאוציא ממון על פיו.
ותמהינן: מפיקנא ממונא סלקא דעתך? והא "על פי שנים עדים" אמר רחמנא! ורב שמואל בר יהודה עד אחד הוא!
אלא כך אמר רב יהודה: מרענא שטרא אפומיה. שאם יאמר לי ששטר זה פרוע הוא, לא אדון עליו לפרעו [25].
הערות
[13] כתב הרש"ש בשם השבו"י, דמכאן ראיה שאף אם נסתמא הדיין לאחר שמינוהו, מורידין אותו. דאל"כ, שפיר בעי "לעיני", למימר שגבי חליצה, אף בנסתמא אח"כ פסול!
[14] וכתבו התוס' בשם ר"ת, דלפ"ז, סומא בעין אחת, שיכול לראות את הרוק, כשר לחליצה. וכ' הגר"א, דלטעם זה דווקא לכתחילה לא יהא סומא בחליצה. אבל בדיעבד כשר. [אבל למאן דס"ל שסומא בשתי עיניו פסול לדיני ממונות, אף כאן יהא פסול בדיעבד. יש"ש]. והיש"ש כתב, דאף שלמדים מיעוט סומא ממקרא זה, מ"מ אין מקרא ד"לעיני" יוצא מידי פשוטו, ולהכי אף סומא בעין אחת פסול, ואף בדיעבד. אמנם בריטב"א איתא, דאף אם למדים מהמקרא ד"לעיני", לא פסלינן אלא סומא בשתי עיניו. אבל סומא בעין אחת, כשר. דאין משמעות "לעיני" שצריך שיהא לכל דיין שתי עינים, אלא, עין אחת לכל דיין במשמע. ועיי' ביש"ש מה שהקשה עליו.
[15] כתבו התוס' דמ"בישראל" דריש, דסמכיה קרא אצל "ונקרא שמו". אבל מ"ונקרא שמו" לחודיה לא משמע שכולם צריכים לענות, אלא רק הדיינים.
[16] הקשו התוס', אם כן, נלמד מכאן דאין שלוחו של אדם כמותו! עיי"ש.
[17] כתבו התוס', דמטעם יחיד ורבים הלכה כרבים אין לפסוק כוותיה, משום דמסתבר טעמא דיחיד.
[18] תמהו התוס', מאי קושיא, וכי בשביל כך נפסוק ככל סתמי המשניות? ותירצו, דחליצה ומיאון דמיין להדדי, שיוצאת על ידי מעשה שלהן. וגם נשנו ביחד.
[19] הקשו התוס' [בע"א, ד"ה ואין ב"ד], אמאי בעינן שלא יהא ב"ד שקול, באיזה ענין יש מחלוקת לגבי סמיכת זקנים? ותירצו, שיש מחלוקת אי בעינן סמיכה בכל כחו. עוד תירצו, שכלל הוא, שבכל מקום שצריך שיהא ראוי לב"ד, אמרינן שאין ב"ד שקול.
[20] הביאו התוס', שפסק ר"ת שסומא באחת מעיניו כשר לחליצה, שהרי למסקנה לא נתמעט סומא מ"לעיני", ולראות את הרוק שיוצא מפי היבמה, יכול אף בעין אחת. ועיי' בנודע ביהודה מהדורא תניינא אה"ע סי' קנ"א, ושואל ומשיב מה"ק ח"ג סי' ק"ה [מהרש"ם].
[21] בפרישה [קס"ט י"א] כתב, דהמשמעות היא מדכתיב "השערה" בה' הידיעה.
[22] וכתב המאירי, שאינם רשאים לחלוץ במקום שהם שם במקרה. ומכל מקום, אם חלצו כך, חליצתן כשרה. שאין קביעות המקום אלא כדי לפרסם את הדבר. והאי דילפינן לה מ"השערה" אסמכתא בעלמא היא. אמנם ביש"ש כתב שהוא לימוד גמור. וכתב היש"ש [פי"ב סי' ב'], שאם קבעו מקום, ולבסוף חלצו במקום אחר, גריע מאילו לא קבעו מקום כלל, והחליצה פסולה, וצריכה חליצה אחרת.
[23] כתבו הפוסקים, שאותם שנים שמוסיפין על השלשה אינם צריכים להיות כעין דיינים שיודעים להקרות. ולכתחילה צריכים שנים אלו להיות כשרים, אבל בדיעבד החליצה כשרה אף אם הם קרובים [והא"ז פליג על זה. עיי' בתה"ד ח"א סי' רכ"ו], מה שאין כן בשלשה, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול החליצה פסולה. עוד כתב היש"ש, שאותן שנים הנוספים צריכים להיות מובדלים מהשלשה הראשונים, ומושיבין אותם על ספסל מיוחד להיכר, כדי שלא יאמרו שחליצה בחמשה מן הדין. ובפרקי דר"א [פי"ט] איתא: עדות חליצה בעשרה. ופירשו הראשונים, שצריך לחלוץ בפני עשרה כדי לפרסם הדבר. וכ"כ הרשב"א להלכתא, דלכתחילה צריך עשרה. אבל בספר הישר כתב דאין סומכין על הפרדר"א.
[24] בהגהות מרדכי איתא שמצותה של חליצה להיות בגבהה של עיר, במקום מפורסם. והכי איתא בספרי [תצא פיסקא רפ"ט]: מצוה בבית דין שיהא בגבוה שבעיר, שנאמר ועלתה יבמתו. ובשו"ת ר"י מיגש [סי' קי"ז] כתב, דאין זה חיוב, אלא אורחא דמילתא קאמר. ואיתא בכנה"ג [סי' קס"ט], דנוהגין לחלוץ בחצר בית הכנסת. אמנם הביא שם, שיש מקומות שנהגו לחלוץ בבית היבמה, מפני נשים כבודות שאין דרכן לצאת מפתח ביתן.
[25] כך פירש רש"י. ובמס' כתובות כתב, דלא מקרע קרעינן ליה, ולא מגבא גבינן ליה. אבל ר"ת ור"ח מפרשים, דהיינו שלא יוכל בעל השטר לגבות בלא שבועה בגלל דבריו של רב שמואל בר יהודה, ואפילו אם הוא קרוב ללוה או למלוה. עיי"ש.
בגמרא האי לכדרבא הוא דאתי: ק"ק דא"כ האי אמר מר דלעיל דמפיק מלעיני פרט סומא כמאן אתיא ועוד מאי פריך לרבי יהודה ואידך נמי מבעיא לי' לכדרבא דלמא ס"ל כהך דאמר מר ועוד קשה לפי האמת דמרבינן הדיוטות מבישראל מנ"ל לרבא למפיק מלעיני דצריכים שיראו הדיינים דלמא לא אתי רק למעט סומים, וי"ל דודאי עיקר דרשא דלעיני אתי למעט סומים כדרשה דאמר מר רק דרבא מפיק ג"כ דצריכים שיראו הדיינים מדסמיך לעיני הזקנים לוירקה ולא כתיב ונגשה יבמתו לעיני הזקנים אליו וחלצה וגו' וירקה אע"כ דקרא אתי להורות ג"כ דצריכים שיראו הזקנים החליצה והרוק ולא די במה שהם ראויים לראות דלעיני הזקנים נדרש לפניו ולאחריו ולכן לא מפסיק באליו בין לעיני הזקנים לוחלצה וכו' וירקה ולכן הכא מתרץ שפיר דליכא להוכיח דהדיוטות כשרים דאל"כ לעיני פרט לסומים ל"ל דאף אי ידעינן כבר למעט סומים מדבעינן סנהדרין מכ"מ הוי מצרכינן לעיני להך דרבא אבל לפי האמת תרתי שמעת מינה ועיין מש"כ לקמן:
שם אלא מעתה וקראו שנים: לשון אלא מעתה ק"ק מה חדש בסוגיא דקמן דפריך הכי, וי"ל דפשטות דקרא הכל קאי אהזקנים דרישא וא"כ גם מוקראו ודברו לא שייך לרבוייא יותר אבל אחר דקאמר דר"י דרש זקני לחוד וגם רבנן הוי דרשי כן אי לאו דצריך זקני לדרשה אחריתא לכן פריך אי הכי לדרוש נמי וקראו ודברו לרבות אחריני וכלשון זה פריך ג"כ בסנהדרין (דף י"ד) וגם שם יש לפרש כן:
שם וקראו לו ולא שלוחן: לא ראיתי להרמב"ם שהביא דין זה שהב"ד בעצמן יקראו לו ולא שלוחן רק כתב סתמא שהב"ד קוראין לו ונותנין לו עלה, וביותר יש לתמוה על הש"ע (אהע"ז סי' קס"ו) שהשמיט דין זה לגמרי שהב"ד קוראין לו ולא הביא רק שב"ד נותנין לו עצה גם בסדר חליצה לא הוזכר מזה שהב"ד בעצמם צריכין לילך אל היבם ולקרוא לו, וי"ל כיון דלקמן (ק"ו:) תנן מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב"ד וכו' ע"ש ומשמע מזה דהם באים בלא קריאה כלל מזה הוכיחו הפוסקים דמה דאמרינן הכא וקראו לו ולא שלוחן לאו קריאה לב"ד קאמר אלא היינו הדבור של ודברו אליו דהיא העצה שנותנין לו ומה שכפל הפסוק לכתוב וקראו ודברו היינו לדרוש דעצה זו הם בעצמם יתנו ולא ע"י שלוחן וכיון שהפוסקים השיאו הך דב"ד נותנין לו עצה הוי ממילא הך דרשא דוקראו לו ולא שלוחן ג"כ בכלל: ובהכי א"ש שלא יקשה מאיזה משמעות דריש ולא שלוחן אבל השתא א"ש דמיתורא דוקראו לו קדרש, וכן מה שהביאו התוספת ויצאו הן ולא שלוחן התם נמי מיתורא דויצאו קדרש דמיותר הוא, וכן מה שהביאו מידו ולא שלוחו התם נמי יתור הוא דה"ל לכתוב וסמך יד ומדכתיב ידו ממעטינן שלוחו ואף דבמנחות דרשינן ג' דרשות מידו היינו מדכתוב ג' פעמים ידו בעולה ובשלמים ובחטאת, וראיתי בקרבן אהרן שהקשה הא ד' ידו כתיבי חד בעולה וג' בשלמים ורצה ליישב דחדא קאי למעט בנו, ובמח"כ שכח הני תרי דבחטאת אבל האמת נראה דג' דשלמים לא נחשבו רק לחד דכתיבי בג' מיני בהמות וכן הני תרי דחטאת לא נחשבו רק לחד והיינו ג' ידו דקדרש התם ואף דבפר כהן משיח ובשעיר נשיא כתיב ג"כ ידו התם לגופא אתי לדרוש גם בהם הנך מיעוטים דדרשינן בקרבן הדיוט דאחר דכבר דרשינן כולהו בקרבן הדיוט מכח ג' ידו ידעינן בהו הנך ג' מחד ידו:
שם וכי תימא הכי נמי והתניא: עיין לקמן (ק"ז:) שכתבו התוספת בשם ר"ח דמה דאמר ר"נ הלכה כאותו זוג הוא רק בדיעבד אבל לכתחלה בעינן ג' אכן ה"ה (פי"א מהל' גירושין) כתב דדעת רמב"ם ורש"י אינה כן אלא דגם לכתחלה לא בעינן ג', ולכאורה יש להביא ראי' לשיטתם מסוגיא דידן דלפי המבואר לקמן (ק"ה:) מה דאמר ר"נ הכא לענין חליצה הלכה חליצה בג' פירושו דלכתחלה בעינן ג' דדיעבד אשמעינן באידך מימרא דלקמן דאין הלכה כאותו זוג והשתא אי הך הלכה כאותו זוג דקאמר לענין מיאון הוי בדיעבד דוקא קשה מאי פריך אי הכי אפילו מיאון נמי הא באמת שוה מיאון לכתחלה לחליצה והא ר"נ לא קאמר חליצה בג' הואיל דסתם לן תנא כוותי' רק לכתחילה אע"כ מוכח דלא כר"ח אלא כרמב"ם ורש"י דמה דאמר לענין מיאון הלכה כאותו זוג אפי' לכתחלה קאמר, ועיין מש"כ בזה לעיל (כ"ה:) בזה הענין ולשיטת ר"ח צריך לדחוק דסמיך בקושיתו אמה שאמר ר"נ ג"כ לענין חליצה דאין הלכה כאותו זוג דמזה ידענו דלענין חליצה בדיעבד עבד קאמר אבל זה ודאי דוחק:
שם אמר רבא צריכי דייני למיקבע: דקדק המהרש"ל ביש"ש דלמה הפסיק הכא במימרא דרבא זו כיון דהך דעבדי עובדא בחמשה עדיין שייך למנין הדיינים ולפלוגתא דת"ק ור"י, ולענ"ד י"ל דגם זה שייך להך פלוגתא ע"פ מה שכתבתי לעיל אדברי תוספ' (ד"ה מבעי') שכתבו דלכך צריך לת"ק קרא לרבות הדיוטות מדכתיב השערה ולכאורה יקשה דלא לכתוב השערה ולא בעי זקני ותרצתי דשערה צריך למיכתב משום הא דרבא ולכן צריך למייתי הא דרבא דאל"כ יקשה דלת"ק ליבעי חמשה כיון דל"צ קרא לרבות הדיוטות, א"נ י"ל כיון דקאמר דצריך חמשה לפרסומי מלתא ופי' רש"י שלא תנשא לכהן א"נ דליתו אינשי וליקפצו עלי', ולכאורה י"ל דא"כ גם בגט ליבעי' פרסום דשייך ג"כ הני תרי טעמי, וא"ע ראיתי שגם בב"ח דקדק כן ותירץ בדוחק אבל י"ל דרק בחליצה עשו חכמים תקנה לפרסום דאסמכוה אקרא מדהקפידה התורה שהדיינים יקבעו דוכתא שהוא לפרסם כדכתיב בלשון השערה ולכן הקדים הך דרבא לדין דפרסום:
שם לאצטרופי בי חמשה: י"ל למה שינה הלשון דלעיל קאמר למלויי בי' חמשה והכא קאמר לאצטרופי הן אמת דברי"ף ורא"ש וריטב"א הביאו גם הכא לשון למלויי אבל בכל גמרות שלנו כתיב לשון לאצטרופי, ולענ"ד שזה גרסת רש"י ע"פ מה שחלקו הריטב"א ונ"י הובא גם בבית שמואל (סי' קס"ט) בין אם השנים היו בתחלה בחבורה א' עם השלשה שאז גם השנים צריכין להיות כשרים ובין אם הג' כבר ישבו ואח"כ קראו השנים למילוי בעלמא שאז השנים יכולים להיות גם גרים ופסולים ולכן במעשה דר"כ דאמר סליק מר לגבן דמשמע דהם כבר ישבו נקט הלשון למלויי אבל בהא דרב יהודה דעדיין לא ישבו שהרי צוה לתקן להם מקום ישיבה נקט לשון לאצטרופי דמשמע שהוא שו' להם ולכן נקט רש"י הלשון והלכו לישב שם לשם חליצה לאשמעינן דאיירי שעדיין גם הם עוד לא ישבו:
שם ואנא גר אנא: מזה משמע דגר לא כשר אפילו להוספת חמשה אכן ברא"ש הביא הגירסא דא"ל רב יהודה על זה לפרסומי מלתא וא"כ מוכח דכשר להוספה, ובזה יש ליישב מה שהקשה הלח"מ (בה' יבום וחליצה פ"ד) אנימוקי יוסף שהביא בשם ראשונים דכשר גר להוספה והקשה מסוגיא דילן, ולפ"ז א"ש די"ל דהם גרסו כגירסת הרא"ש, ועיין בים של שלמה שכבר הביא קושית הלח"מ בשם ת"ה והביא שם ג"כ פלוגתת הראשונים ותמהני שלא הרגיש בזה שזה תלוי בגרסות הגמרא, והנה הריטב"א תירץ אקושיא זו דיש חילוק בין אם השנים נצטרפו עם הדיינים שאז צריכים להיות כשרים ולא גרים ופסולים ובין אם הם רק למילוי שאז גם גרים ופסולים יכולים להיות והכא משום כבודו דרב שמואל רצה רב יהודה לצרפו עמו: ובזה א"ש מה דקאמר רב יהודה כגון רב שמואל מפיקנא ממונא אפומי' דהיאך שייך זה לכאן להפליג עתה בשבחו, אבל לפי' הריטב"א א"ש שרצה להראות לתלמידיו זה שבאמת הי' אפשר להכשיר לרב שמואל אם אומר שיהי' למילוי אבל לאדם חשוב כזה ע"כ אני צריך לצרפו ולכן יפה השיב לי שהוא גר:
שם ברש"י ד"ה בישראל. שם בישראל: ק"ק איך שייך לדרוש מזה דיינים דהרי זה קאי שלא רוצה להקים שם לאחיו ע"י יבום דלא בעי ב"ד, וי"ל דהכי קדרש ועלתה וגו' אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם כן תאמר בישראל בב"ד של ישראל כל דהו דהשתא בישראל אואמרה קאי:
שם בתוספ' ד"ה יפה. פסול יוחסין: זה לכאורה שלא בדיוק שהרי לר' יהודה דאליבי' קיימינן דרשינן מעמך משום שכינה בסנהדרין (דף י"ז) וצ"ל דהתוספ' נקטו כן כס"ד דהגמרא שם (דף ל"ו) דרצה לילף פסול יוחסין מעמך ופריך דלמא משום שכינה ומשני דמונשאו אתך נפקא וע"ז סמכו גם התוספ' בדיוקם:
בא"ד. לפסול בעלי מומין: לפ"ז יקשה אמה שכתב רש"י בסנהדרין (דף י"ז) דמדומין לך תרוייהו ילפינן מיוחסין ומנוקים ממום אבל באמת מבואר זה ע"פ דברי התוספ' שם (דף ל"ו) שמשם נראה דגם התוספ' ס"ל דמאתך בדומין לך לפי המסקנא תרווייהו נפקא רק דאי לאו ממום אין בך לא הוי מוקמינן אתך לבעל מום אלא למיוחסין לבד אבל השתא דידעינן ממום אין בך דע"כ הלכה למשה מסיני שיהו סנהדרין מנוקין מכל מום שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר וע"כ גמרא גמירי לי' כדאמרינן שם (דף כ"ב) אמרינן דגם בעל מום הוא בכלל אתך, ובזה א"ש מה דקאמר הכא דלא אצטריך לעיני משום קרא דמום אין בך דשיר השירים והיינו ע"כ דזה מורה דמדאורייתא הוא שלא יהיו סנהדרין בעלי מומים:
בד"ה מונקרא. אלא דוקא אדיינים: לכאורה לא מייתרינן בזה דאכתי בעינן בישראל להך דרשה למיסמך לי' ונקרא שמו דהא לא הי' אפשר לכתוב בענין אחר, ולולא דבריהם הי' נלענ"ד דמונקרא שמו לחוד דרש כדמשמע פשטות לישנא דגמרא דמדלא כתיב וקראו שמו כמו דכתיב לעיל וקראו לו ודברו אליו מזה משמע דלא אדיינים לחוד קאי אלא דיהי' נקרא שמו כן גם מאחרים חוץ מאותן שהוזכרו בפרשה:
בא"ד. ואמר ר"י דהתם דרשינן מדסמכינן: ק"ק דזה דלא כסוגיא דהתם דפריך דצריך בישראל למעט ב"ד ש"ג ומתרץ בישראל אחרינא כתיב ותו פריך דצריך להא דר"ט ומתרץ דמונקרא שמו נפקא ולמה לא מתרץ דהא דהתם מדסמכינן נפקא ועוד דקאמר דר"ט מונקרא שמו נפקא והכא מסקינן לרבנן דלא נוכל למילף מונקרא שמו רק מבישראל, וי"ל דכוונת התוס' דסוגיא דקדושין היא סיומא דסוגיא דהכא וכאלו הכא מקשה אהא דקאמר מונקרא נפקא ואידך נמי מונקרא נפקא דהיינו לרבנן ואכתי בישראל ל"ל וכאלו מתרץ אלא ההיא לכיון שחלץ נעל הותרה לכל ישראל אתיא והשתא לרבנן בישראל קמא למעוטי ב"ד ש"ג אתי ובישראל בתרא להותרה לכל ישראל אתיא והא דר"ט מונקרא נפקא, אכן לפ"ז אכתי יקשה לרבי יהודה מנ"ל הא דהותרה לכל ישראל ואהא תירצו התוספת דרבי יהודה נפקא לי' כן מדסמכי' לבית חלוץ הנעל ולרבנן אין זה משמעות ולכן סוגיא דקדושין דלא מתרץ הכי כרבנן אתיא:
בד"ה וקראו. נילף מהכא דאין שלוחו כמותו: אין לפרש דבגירושין ובפסח דכתיבי קראי דשלוחו כמותו נילף מהכא דאין שלוחו כמותו דודאי שאני הני דגלי קרא בפי' אלא קושיתם היא אהא דאמרינן בקדושין שם דקרא דאתם דגבי תרומה ל"צ לגופא דשלוחו כמותו דנילף במה הצד מגירושין ופסח ולכן דרש מיני' מה אתם ב"ב אף שלוחכם ב"ב והשתא הקשו מנ"ל דרשא זו הא שפיר צריך אלגופא דלא נילף מהכא דאין שלוחו כמותו:
בא"ד. וא"ת ל"ל קראי: ק"ק מאי קושיא דלמא אי לאו קראי ה"א כיון דמסברא אמרינן דאין שלוחו כמותו א"כ כיון דכתיב שוב מיעוטא דהן ולא שלוחן הוי כמו מיעוט אחר מיעוט וה"א דאדרבא בהני שלוחים כשרים ובגטין ופסח ילפינן מינייהו ולכן צריך לכתוב קראי דהתם כי היכי דנדרוש קראי דהכא למיעוטא ואולי לא נחשב זה כמיעוט אחר מיעוט, גם א"ל דלמא להכי צריך קראי דהתם כיון דקרא דאתם דגבי תרומה ע"כ צריך לכתוב משום דרשא דמה אתם ב"ב וכו' ולכן אי לאו קראי דהתם לעולם ה"א דבגירושין ופסח אין שלוחו כמותו דהוי ילפינן מהני דהכא וא"ל דא"כ לא לכתוב קרא כלל דז"א דאז ה"א דקרא דתרומה אתי להורות דשלוחו כמותו והוי ילפינן כולהו מתרומה די"ל דמתרומה לא ילפינן שכן ישנה במחשבה כדפרכינן התם, גם א"ל דאכתי לענין תרומה הוי אמינא לדרוש קרא אלגופא אי לא הוי כתיב קרא כלל די"ל דאין סברא דכתיבי כל הני קראי לגלות דקרא דתרומה לא אשליחות אלא אשלוחו ב"ב קאי:
בד"ה הואיל. דמסתבר טעמא דיחיד: ק"ק מאי מסתבר איכא ואף דלעיל (דף מ"ז) פריך ג"כ הכי ומשני מ"ד מסתבר טעמא דר"י הלא התם מפרש למה מסתבר דמסייע לי' קרא אבל הכא למה מסתבר, ולולא דברי התוספת הי' נ"ל כיון דרבא אמר כן בשם ר"נ והקשה לר"נ ממה שאמר ר"נ גופא דבמיאון אין הלכה בשלשה אף דהתם ג"כ סתם תנא כן והיינו כדמסיק הואיל וסתם במקום מחלוקת לכן שפיר צריך להשמיענו דהלכה חליצה בשלשה כסתם מתניתין אף שאמר בעלמא דבמיאון אין הלכה כסתם משנה:
בד"ה ש"מ הדר. פסק ר"ת דסומא: מזה משמע דרק משום דאין הלכה כר"י פסק ר"ת כן בתוספת הרא"ש כתב בפי' כן דהשתא דהדר בי' רבי יהודה פסק ר"ת כן, ולכאורה קשה דאיך תלי זה בדר"י הא גם לרבי יהודה מסקינן לעיל דעיני לכדרבא הוא דאתי וא"ע ראיתי שגם מהרש"ל ביש"ש הקשה כן והניח בקושיא, והנלענ"ד דלר"ת הוקשה מה שהקשינו לעיל דהתנא דאמר לעיני פרט לסומא הוי דלא כמאן ולכן ס"ל דמה דאמר לעיל ואידך דהיינו ר"י נמי מבעי' לי' לעיני לכדרבא ומסיק ה"נ ור"י דרש מונקרא שמו זה לא הוי רק בדרך שקלי וטרי' כאלו אמר לימא רבא כתנאי אמר למלתי' דע"כ ר"י לא ס"ל כוותי' כיון דע"כ לא מפיק הדיוטות רק מדדרש לעיני פרט לסומים ודחי דלמא הוא דרש ג"כ כרבנן רק דמפיק הא דר"ט מונקרא שמו אכן כיון דאיכא תנא דדרש לעיני פרט לסומים ע"כ ר"י היא ובאמת לא דרש ונקרא שמו לדרשה לבד ולכן שפיר כתב ר"ת דרק אחר דהדר ר"י ואין צריך חמשה הדין כן דסומא כשר לחליצה:
בד"ה ואנא גר. אפילו לחליצת גרים: ק"ל דהא גרים לאו בני חליצה ננהו אפילו הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה כדאמרינן לעיל (דף צ"ז) וראיתי בתוספת הרא"ש שהוסיף על דברי תוספת לחליצת גרים שהי' הורתן ולידתן בקדושה וכ"כ ברא"ש אבל עדיין ק"ל שהרי הורתן ולידתן בקדושה לא נקראו גרים אלא ישראל מעליא ננהו כדאמרינן בכתובות (דף מ"ד) וא"כ גר פסול להם אפילו לדיני ממונות ואכתי איך תרצו התוספ' קושיתם והרי התוספ' בעצמם כתבו לקמן כן דבלאו דרשה דבישראל פסול גר לחליצת גרים עד שתהא אמו מישראל והרי הכא לא היתה אמו מישראל, שוב ראיתי למהרש"ל ביש"ש שעמד בזה ע"ש:
בד"ה מרענא שטרא. גבי היוצא משום שם רע: לכאורה עדיפא מזה הוי מצי להקשות דאי ס"ד דמרענא שטרא הוא דלא מיגבה גבינא בי' הא דדחק בש"ס בכתובות גבי היוצא משום שם רע לפרש מהו שטרא ריעא דקאמר התם למה לא מפרש דהיינו דגברא מעיד דפרוע הוא אבל לשיטת ר"ת א"ש דלא מגבינן בי' משמע דלא מגבינן כלל אפילו בשבועה ואולי עד א' ג"כ לא עדיף מקול והוי שייך גם בזה מה שהקשה שם מהא דאמר רבא יצא שם מזנה כן י"ל ליישב שיטת רש"י בזה, ומה שהקשו התוספת מהלשון דלא קאמר לא מגבינן בי' כבר תי' בש"מ בשם הריטב"א שם דלישנא קלילא נקט ע"ש:
בא"ד. הי' קרובו של תובע: ק"ל דא"כ איך אמר לי' רבא איכא אינש אחרינא בהדי דמר ע"ש אפילו איכא אינש בהדי מכ"מ אינו מועיל לחייבו שבועה מטעם עד א' כיון שרב פפא נתכוון ג"כ להעיד ה"ל נמצא א' קרוב או פסול דעדותו בטלה כדאמרינן במכות (דף ו') דהלא פסקינן כרב נחמן דאפילו לדיני ממונות עדותו בטלה ודוחק לומר דרבא דבתרא הוא פליג ארב נחמן דפסקינן כוותי', וא"ל דשאני הכא דאינו רק עדות לחייבו שבועה שהרי מדברי הלכות גדולות ושו"ת הרי"ף שהובאו ברא"ש שם מוכח דכל היכא דאמרינן נמצא אחד קרוב א"פ עדותן בטלה דאפילו שבועה אינו יכול לחייב מצד עד א', שוב ראיתי בפני יהושע (שם) אחר שהוכיח ג"כ משו"ת הרי"ף דאפילו לשבועה אינו נאמן כתב דמדברי התוספ' משמע דלשבועה כשר ומסיים דלדינא צ"ע ע"ש, ולפי מה שכתבתי יש ראי' גמורה דהתוס' חולקין על הרי"ף והתוספת כאן לשיטתם דשם אזלו, ולפ"ז א"ש למה לא פי' רש"י כפי' ר"ח די"ל דס"ל שם כהרי"ף:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0