דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קג - א

בין כשהוא עומד, בין כשהוא יושב, ובין כשהוא מוטה, [57]

והחולצת מן הסומא, [58]

חליצתה כשרה [59].

אבל אם חלצה במנעל הנפרם שאין חופה עתה את רוב הרגל, או בסנדל הנפחת שאינו מקבל את רוב הרגל,

והחולצת בסמיכת הידים, דהיינו, מי שאינו יכול לילך ברגליו, הולך בידיו, ועושה להן בתים של עור, מפני שמכניסם בטיט וסומך עליהם, וגורר את רגליו [60],

והחולצת באנפיליא של בגד,

וחולצת מן הקטן חליצתה פסולה.

רואים מכאן את חילוקו של רבא, שבאנפיליא של עור חליצתה כשרה, ובאנפיליא של בגד חליצתה כשרה.

והוינן בה: האי דאמרינן דחולצין בקב הקיטע, ואם כן, סבירא לן שקב הקיטע מנעל הוא, מני? רבי מאיר היא!

דתנן: הקיטע יוצא בשבת בקב שלו, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אוסר.

ומוכח שרבי מאיר סובר שקב הקיטע מנעל הוא, ולכן מותר לו לצאת בו בשבת, ככל בגד אחר, שמותר לצאת בו. אבל רבי יוסי שאוסר, סובר שקב הקיטע אינו נחשב מנעל.

ואילו זה ששנינו בברייתא שאין חולצין באנפיליא של בגד אתאן רק לשיטת רבנן! [61]

שהרי רבי מאיר שסובר שיוצאין בקב הקיטע בשבת, אינו מדייק מהכתוב "ואנעלך תחש" שדווקא דבר העשוי מעור נחשב מנעל. ואם כן, הוא הדין שמותר לצאת בשבת באנפיליא של בגד, והוא הדין שחולצין באנפיליא של בגד.

ורק לשיטת רבנן החולקים על רבי מאיר, וסוברים שדווקא דבר העשוי מעור נחשב מנעל, אנפיליא העשויה מבגד פסולה לחליצה.

ודבר זה תמוה, שהרישא של המשנה הולכת לשיטת תנא אחד, והסיפא לשיטת תנא אחר!

אמר אביי: מדסיפא דברייתא, שאנפיליא של בגד פסולה לחליצה, על כרחך אליבא דרבנן היא, רישא נמי, דתנן שחולצין בקב הקיטע, אליבא דרבנן היא. ורישא מדובר בקב שמחופה עור, [62] ולכן הוא נחשב מנעל אף לשיטת רבנן.

אמר ליה רבא: אבל קב שאין מחופה עור, מאי? פסול!?

אי הכי, אדתני סיפא שאין חולצין באנפיליא של בגד, ליפלוג בדידה, שיחלק התנא בקב הקיטע עצמו: במה דברים אמורים שחולצין בו, במחופה עור, אבל אין מחופה עור פסול!

וזה חידוש גדול יותר, כי אנפיליא של בגד אינה מגינה על הרגל, ופשוט יותר שפסולה. אבל קב הקיטע מגן, ואף על פי כן פסול, משום שאינו של עור!

אלא אמר רבא: מדרישא רבי מאיר, סיפא נמי רבי מאיר. וסובר רבי מאיר שלמרות שאין צריך שיהא המנעל דווקא של עור, שהרי אינו מדייק כך מהפסוק "ואנעלך תחש", מכל מקום צריך שיהא המנעל מגן על הרגל.

ולכן, האי, קב הקיטע, שמגין, כשר לחליצה. ואילו האי, אנפיליא של בגד, שלא מגין על הרגל, פסול [63].

אמר אמימר: האי מאן דחליץ, צריך למדחסיה לכרעיה [64]. דהיינו, צריך היבם לדחוף את רגלו בקרקע בזמן החליצה [65].

אמר ליה רב אשי לאמימר, והתניא: בין עומד בין יושב בין מוטה, ומוטה אין דרכו לדחוף רגלו בקרקע!

אמר ליה: אימא הכי: מה שמותר לחלוץ כשהוא מוטה ולעולם דדחיס לכרעיה דווקא, רק אז יכול לחלוץ מוטה.

ואמר אמימר: האי מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה, דהיינו, שרגלו הפוכה, וכשהוא הולך, דורך הוא על צדה העליון של כף הרגל לא חליץ, אינו יכול לחלוץ [66]. משום שכתוב "וחלצה נעלו מעל רגלו", וליחתא דכרעא אינה נחשבת רגל [67].

אמר ליה רב אשי לאמימר, והתניא: סמוכות הרגלים חולץ בהן, לאו [האם לא מדובר שם] דחליץ בה איהו, אותו אדם שלובשן? והרי רגליו עקומות, שהרי הוא גורר את רגליו!

ואמרינן: לא. מדובר דיהיב ליה את אותן סמוכות הרגלים, לאדם אחר וחליץ בהן אותו אדם.

אמר רב אשי: למאי דקאמר אמימר שמי שרגלו הפוכה אינו יכול לחלוץ, לאו בר אבין חליץ, ולאו בר קיפוף חליץ [68]. ששניהם היו ספדנים, ומתוך שהספידו את רבינא שלא כראוי, נתהפכו רגליהם.

שנינו במשנתינו: מן הארכובה ולמטה כו'.

ורמינהי: "שלש רגלים תחוג וגו'" פרט לבעלי קבין, שאינם חייבים בעליה לרגל. רואים מכאן ששוק אינו רגל, ולכן אין בעלי קבין חייבין בעליה לרגל!

ומתרצינן: שאני הכא לענין חליצה, דכתיב: "מעל רגלו", ולא כתיב "וחלצה נעלו מרגלו", משמע שאף מדבר שהוא מעל רגלו חולצת [69], דהיינו השוק.

ומקשינן: אי הכי, למעלה מן הארכובה נמי תוכל לחלוץ, שהרי גם זה "מעל רגלו"!?

ומבארינן: מדכתיב "מעל", משמע דווקא מה שהוא ממש מעל רגלו, דהיינו השוק, ולא מה שהוא מעל דמעל רגלו, דהיינו למעלה מן הארכובה.

אמר רב פפא: שמע מינה ממשנתינו, דהאי איסתוירא, דהיינו, מקום חיבור השוק והרגל [הקרסול], עד ארעא נחית, מגיע עד הקרקע, ואין עוד פרק אחר למטה ממנו בעקב.

דאי סלקא דעתך שמיפסק פסיק בפרק אחר, הוה ליה איהו, אותו פרק, מעל הרגל, ושוקא [השוק] מעל דמעל, ואם כן, לא תוכל לחלוץ בשוק!

אמר רב אשי: אין ראיה לכך ממשנתינו, דאפילו תימא מיפסק פסיק איסתוירא בפרק אחר, מכל מקום כל מה דבהדי כרעא, דהיינו, שעומד בשוה לכף הרגל, אינו נחשב מעל הרגל, וככרעא עצמה דמי. ולכן, למרות שיש דבר המפסיק בין הרגל לשוק, אין השוק נחשב "מעל דמעל", אלא רק "מעל" הרגל, ולכן אפשר לחלוץ בשוק [70].

שנינו במשנתינו: מן הארכובה ולמעלה.

מתיב רב כהנא: הא כתיב "ובשליתה היוצאת מבין רגליה", חזינן שגם הירכים נחשבים רגל!

אמר אביי: בשעה שאשה כורעת לילד, נועצת עקביה בירכותיה ויולדת. ואם כן, הולד יוצא מבין רגליה ממש.

תא שמע: דכתיב: "לא עשה רגליו ולא עשה שפמו". וזה שכתוב "לא עשה רגליו" היינו שלא הסיר זקן התחתון, ומוכח שאף ירכותיו נחשבים רגל!

ומתרצינן: זה שכינה הכתוב את מקום זקן התחתון "רגליו", משום לישנא מעליא הוא [71].

תא שמע: "ויבא שאול להסך את רגליו". והכוונה שהטיל מי רגליו [72], ומוכח שירכים נקראים רגל!

ומתרצינן: גם שם נקט כך הכתוב משום שרצה לדבר בלישנא מעליא.

תא שמע מדכתיב: "אך מסיך הוא רגליו בחדר המקירה",

ודחינן: התם נמי לישנא מעליא הוא.

תא שמע ממה שכתוב ביעל, אשת חבר הקיני, כשסיסרא ברח אל אהלה מפני ברק שרדף אחריו, ושידלה אותו שיבא עליה, ונתכוונה לשם שמים [73], כדי שיתייגע ותוכל להרגו: "בין רגליה כרע כו'". חזינן שירכות נחשבים רגלים!

ודחינן: התם נמי לישנא מעליא הוא.

אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע, סיסרא, את יעל באותו היום. שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד". מזה שנקט הכתוב שבע פעמים לשונות "כרע", "נפל", "שכב", מוכח שבעל את יעל שבע בעילות.

ותמהינן: אמנם נתכוונה יעל לשם שמים, אבל סוף סוף, והא קא מתהניא מעבירה [הרי היא נהנתה מהעבירה] [74]!


הערות

[57] הקשו התוס', מהיכא ס"ד לפסול ביושב ומוטה? ותירצו, דהיינו משום דאמרינן לקמן דחליצה כגמר דין, ואיתא במס' שבועות דבגמר דין בעלי דינין בעמידה. ועיי"ש מה שהאריכו עוד. והביא הנמו"י, דכתבו המפרשים, דאע"ג דתניא "חליצתה כשרה", דמשמע דיעבד, הוא הדין דלכתחילה נמי שרי יושב ומוטה. ואיידי דתניא בסיפא "חליצתה פסולה" תנא ברישא חליצתה כשרה. והאי דלקמן [ק"ו] דאמר לה רבי חייא: בתי עמודי! אפשר דלאו בשעת חליצה קאמר לה, אלא קודם חליצה, כשבאה לפניו להתרעם, ואז הוא דין דבעי עמידה, דכתיב "ועמדו". אמנם הביא שם, דבספרי תניא: ועמד ואמר, מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה. והגאונים ז"ל סמכו עלה, וכתבו דדברים אלו אין אומרים אותם אלא בעמידה. ומלשון הרמב"ם משמע דאין צריך עמידה אלא בקריאה וברקיקה, אבל חליצה נעשית אף ביושב. וכ' הנמו"י דצריך ביאור מנא ליה דברקיקה צריך עמידה. והריטב"א כתב: הנכון דכל עניני חליצה בעיא מעומד לכתחלה, ולא משום דכתיב ועמד ואמר, דההוא דספרי אסמכתא בעלמא הוא, אלא משום דהוי כעין דין, דכתיב "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב".

[58] כתבו התוס', דסד"א דחליצתה פסולה, משום דכתיב: "לעיני הזקנים", וסד"א דה"ה שצריך להיות לעיני היבם. א"נ, משום דכתיב: "וירקה לפניו", והוי כמו לעיניו. עיי"ש. והנמו"י כתב, דה"ט שכשרה, משום שיכול היבם להכירה בקולה. ולא גזרינן סומא אטו חרש.

[59] כתב הרמב"ם דאין הסומא [בשתי עיניו] חולץ לכתחילה, כיון שצריך שתירוק בפניו, והרי אינו יכול לראות את הרוק. וכתב הה"מ, דאף אם אין שם יבם אלא הוא, לא יחלוץ לכתחילה, כיון שאפשר ביבום. אבל הראב"ד כתב, דבכה"ג חולץ, דאין לך דיעבד גדול מזה. ומ"מ בדיעבד חליצתו כשרה, שהרי אין הרקיקה מעכבת. אבל הרשב"א והריטב"א והנמו"י ועוד ראשונים, ס"ל שחולץ אף לכתחילה. ואף אם יש שם עוד יבמים פקחים.

[60] כתב המאירי דבסמיכת הידים אין רצועות וקשרים ולכן פסולה לחליצה, משא"כ בסמיכת הרגלים.

[61] הקשה הרש"ש, אמאי לא הקשתה כך הגמ' גבי משנתינו, שגבי אנפיליא תנן שחליצתה פסולה, וגבי סנדל של עץ תני שכשרה! עיי"ש ובמה רש"א.

[62] כתבו הראבי"ה והאו"ז, דהיינו דווקא כשמחופה עור מבפנים, שאז אין העץ נוגע בבשר הרגל אלא בעור. אבל במחופה מבחוץ חליצתו פסולה. אבל הרשב"א והריטב"א ועוד ראשונים סוברים שאין חילוק בזה, ואף במחופה מבחוץ חליצתו כשרה.

[63] כתבו הראשונים, שלשיטת רבא, גם ר' יוסי סובר שחולצין במנעל שאינו עשוי עור, שאינו דורש את הדרשה מ"ואנעלך תחש". ונחלקו בענין קב הקיטע שאינו מחופה עור לשיטת ר' יוסי. תוס' במס' יומא [ע"ח ע"ב] ועוד ראשונים סוברים שאין חולצין בו, לפי שהוא רחב ועשוי ליפול מעל רגלו, והרי הוא כמנעל הגדול ממידת רגלו, שאין חולצין בו. אבל הרשב"א [שם] כתב, דדווקא סנדל של עץ שהוא קשה, אין חולצין בו לר' יוסי, לפי שעשוי להשמט מעל רגלו. אבל בשל שעם, שאינו קשה כל כך, חליצתו כשרה. והרמב"ן במס' שבת [ס"ו ע"א] כתב, דלשיטת ר' יוסי חולצין בקב הקיטע.

[64] וז"ל הרמב"ם [פ"ד מה' יבום וחליצה הי"ז]: היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שמהלך על אצבעות רגליו אינו חולץ. שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בקרקע, וזה אינו יכול. וכתב בשו"ת התשב"ץ [ח"א סי' קס"ז], דלפ"ז, אם לא נעץ רגלו בקרקע חליצתו פסולה. עיי"ש.

[65] כתבו הרא"ש והנמו"י, דהטעם משום שלפעמים מנעל בית הדין גדול ממידת רגלו, ואם לא ידחוס רגלו בקרקע, יראה כאילו יוצא המנעל מאליו. ועיי' בשו"ת נו"ב מהדו"ק סי' צ"ד.

[66] ואם היתה רגלו הפוכה על צדה, או שהיה מהלך על ראשי אצבעותיו, כתב הרמב"ם שאינו חולץ, שהרי אינו יכול לדחוק רגלו בקרקע. ואם חלץ חליצתו פסולה. אבל לשיטת רש"י, דטעמא דמאן דמסגי אליחתא דכרעא משום שאין זה נחשב מעל רגלו, במהלך על ראשי אצבעותיו חליצתו כשרה, שהרי החליצה מעל רגלו. אלא שלכתחילה לא יחלוץ, משום שאין יכול לדחוק רגלו [שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קס"ז]. וכן במי שרגלו הפוכה על צדה, כתב מהרשד"ם [אהע"ז סי' צ"ו] שלשיטת רש"י חליצתו כשרה, שהרי היא מעל רגלו. ובשו"ת הב"ח שם פליג על זה.

[67] ואע"ג דתנן לעיל [דף ק"א]: שאם נחתכה מן הארכובה ולמטה, החליצה כשרה, התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק, ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו. אבל האי לאו רגל הוא. רש"י. ועיי' מה שכתבו בזה התוס'. ור"ת מפרש, שהטעם שמאן דמסגי אליחתא דכרעיה לא חליץ, משום דלא מצי שפיר למדחסיה לכולי כרעיה אארעא. משא"כ בקיטע, שדחיס שפיר כוליה כרעיה אארעא. ועיי"ש עוד בתוס'.

[68] כתב הרי"ף דאיכא מ"ד דרב אשי פליג אאמימר, וס"ל דאף מי שנתהפכה רגלו חולץ. אבל הרי"ף עצמו סובר דרב אשי כאמימר ס"ל. וכך פסק להלכה [וכן עוד ראשונים]. והיש"ש [סי' ט"ו] כתב, דלשיטת אמימר אינה חליצה כלל, ואינה פוסלתה על האחין. ואילו לשיטת רב אשי הויא חליצה פסולה, ופוסלתה על האחין.

[69] ואף שעתה אינו מעל רגלו, שהרי אין לו רגל עתה, מ"מ כיון שקודם שנקטעה רגלו היה נחשב השוק "מעל רגלו", אף עתה נחשב "מעל רגלו". וכתב הבית שמואל [סי' ל"ד], דהיינו דווקא אם נולד כשרגלו שלמה, ונקטעה אח"כ. אבל אם נולד בלי רגל, חליצתו פסולה. והביא שם שהראב"ד פליג על זה, וס"ל שאף כשנולד כך, חליצתו כשרה.

[70] כתב בשו"ת חתם סופר, דאם נחתכה רגלו עד הקרסול ונשאר הקרסול קיים, תליא בפלוגתא דרב פפא ורב אשי דהכא. דרל"פ שהקרסול קרוי רגל, חליצתו כשרה אף לדעת הפוסלים כשנקטעה רגלו למעלה מהקרסול. ואילו לרב אשי שאין הקרסול קרוי רגל חליצתו פסולה. והגרעק"א [בשו"ת סי' צ"ח] כתב, דלדעת הפוסלים חליצת קיטע לפי שאינו יכול לדחוק רגלו בקרקע, אף כשהקרסול קיים אינו חולץ.

[71] שמצוה ודרך נקיי הדעת לספר בלשון נקיה [רש"י פסחים ג' ע"א].

[72] וכתבו המפרשים שם [שמואל א', כ"ד ד'], דנקרא "מסיך", משום שדרך הצנועים לסכך ולכסות הרגלים כשמטילים מי רגלים. ויש מפרשים [עיי' ברד"ק שם], שהכוונה לעשיית צרכים הגדולים. וכן משמע במשנה בפ"ג דיומא: כל המסיך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים. וכן פירש רש"י שם.

[73] והכי איתא בבראשית רבה [פרשה מ"ח]: "הה"ד תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך, רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן, רבי אלעזר אמר מנשי דור המדבר שהן יושבות באהלים, שנאמר איש לפתח אהלו, ולמה תבורך מהם, הן ילדו וקיימו את העולם, ומה היה מועיל להם שאלמלא היא כבר היו אבודין. רבי שמואל בר נחמן אמר מן האמהות, הן ילדו וכו' שאלולי היא כבר היו אבודין".

[74] כתבו התוס', דאין כוונת הגמ' לשאול למה לא מסרה נפשה, שהרי קרקע עולם היתה. ועוד, הרי אדרבה, הרי היא שידלתו לבוא עליה! אלא, שאלת הגמ', אמאי משבחה הכתוב על כך, דכתיב: "תבורך מנשים יעל וגו"', עיי"ש.

בין שהיה היבם עומד, בין יושב, בין מוטה (נשען), והחולצת מן הסומא (העיוור) — בכל אלה חליצתה כשרה. אבל אם חלצה במנעל הנפרם (שנקרע) עד שאין חופה את רוב הרגל, או בסנדל הנפחת (השבור) שאינו מקבל את רוב הרגל, ובסמיכת הידים שעושה קיטע לעצמו גם בידיו מעין נעלי עור, כדי לגרור את עצמו בעזרתן, ובאנפיליא של בגד, וחולצת מן הקטן — בכל אלה חליצתה פסולה.

ומעירים: דעה זו, שקב הקיטע נחשב כנעל, מני [שיטת מי היא] — שיטת ר' מאיר היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הקיטע יוצא בשבת בקב שלו, שהוא כנעל של אדם אחר, שאינו מקפיד על טיב החומר שממנו עשויה הנעל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אוסר, כיון שסבור שאין הקב נחשב כנעל.

אך בהמשך נאמר שבאנפיליא של בגד החליצה פסולה, אם כן אתאן לרבנן [באנו לשיטת חכמים], כר' יוסי, החולקים על ר' מאיר, שסבורים שאין נעל אלא מעור!

אמר אביי ליישב את הסתירה: מדסיפא רבנן, רישא נמי רבנן [מכיון שסופה של המשנה כדברי חכמים, תחילתה גם כן כדברי חכמים], ורישא [ותחילתה] שהתיר בקב הקיטע, הרי זה במחופה עור שיש בו כעין נעל.

אמר ליה [לו] רבא: אם כן, לדעתך יש להסיק: אבל אם אין הקב מחופה עור מאי [מה] יהיה הדין — פסול, אי הכי [אם כך] אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסוף] באנפיליא של בגד שהוא נושא רחוק יותר, ליפלוג בדידה [שיחלק בהלכה זו עצמה] ויאמר: במה דברים אמורים — במחופה עור, אבל אין מחופה עור — פסול!

אלא אמר רבא שיש ליישב את הסתירה באופן אחר: מדרישא [מכיון שתחילתה] כדברי ר' מאיר, סיפא נמי [סופה גם כן] כדברי ר' מאיר, ולדעתו אין צורך שהנעל תהיה מעור דווקא, וההבדל בין קב לאנפיליא הוא זה: האי [זה], הקב — מגין (מגן) על הרגל, והאי [וזה] — לא מגין על הרגל, שהרי אין לו סוליה קשה. ואין נעל אלא זו המגינה על הרגל.

א כיון שהבאנו ברייתא זו מביאים מה שאמר אמימר: האי מאן דחליץ [מי שחולץ] ליבמה, צריך למדחסיה לכרעיה [ללחוץ את רגלו] בקרקע, וכך תחלוץ לו היבמה.

אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בין עומד בין יושב בין מוטה ומוטה אינו יכול בקלות ללחוץ רגלו! ומשיבים לו: אימא [אמור] והוסף על הברייתא: ולעולם אין החליצה מתקיימת בכל המצבים הללו אלא דדחיס לכרעיה [כשלוחץ את רגלו] בארץ.

ואמר אמימר עוד בענין זה: האי מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה, לא חליץ [מי שהולך על אחורי רגליו, שרגלו הפוכה, אינו חולץ]. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: סמוכות הרגלים, כלומר, מי שאינו יכול להלך על כפות רגליו ושם סמוכות על ברכיו והולך עליהן, ושוקיו נגררים מאחור, אפשר לחלוץ בהן, לאו דחליץ בה איהו [האם אין הכוונה שחולץ בהן הוא, הקיטע הזה] בסמוכות הללו? משמע שאף רגל עקומה כזו נחשבת כרגל! ומשיבים: לא, הכוונה היא דיהיב ליה [שהוא נותן אותה, את הסמוכות הללו] לאחר שרגלו כתיקונה וחליץ [וחולץ], שאותו אדם רשאי לחלוץ בסמוכות אלה, כי גם אלה נחשבות לנעל, אבל הוא עצמו שרגלו עקומה אינו יכול לחלוץ.

אמר רב אשי: למאי דקאמר [לפי מה שאמר] אמימר — לאו [אין] בר אובא חליץ [חולץ] ולאו [ואין] בר קיפוף חליץ [חולץ] ששני אלה היו ספדנים מפורסמים בדורו של רב אשי, ורגליהם נתעקמו עד שלא יכלו להלך על כפות רגליהם.

ב שנינו במשנה שמי שנחתכו רגליו מן הארכובה (הברך) ולמטה, וחלצו לו — חליצתו כשירה. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו לענין עליה לרגל, נאמר: "שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (שמות כג, יד) — ומכאן דורשים שצריך לעלות לירושלים ברגל ממש — פרט לבעלי קבין, משמע שרגל־תותבת ("קב") אינה קרויה רגל!

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] בענין חליצה, דכתיב [שנאמר]: "וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, ט), ולכן אנחנו מפרשים שלא רק ברגלו — בכף רגלו ממש — אלא גם בחלק שמעל לו, כלומר, בשוק. ושואלים: אי הכי [אם כך] שיכול לחלוץ גם מעל רגלו, אם נחתכו רגליו למעלה מן הארכובה נמי [גם כן] יחלוץ! ומשיבים, יש לדייק: מעל רגלו, כלומר, מעל כף הרגל, ולא מעל למעל, מן הארכובה ולמעלה, בירך, שזה למעלה מן השוק.

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] כי האי איסתוירא עד ארעא נחית [זו, עצם העקב, יורדת עד הארץ] ומתחברת לכף הרגל, דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק [שאם עולה על דעתך לומר שהיא פסוקה וחלוקה], ויש עצם אחרת שם, אם כן הוה ליה איהו [הרי נמצא שעצם הקרסול היא] "מעל" ושוקא [והשוק] הוא מעל למעל! אמר רב אשי: אפילו תימא [תאמר] מיפסק פסיק [שהוא מופסק מן השוק], בכל זאת, כל דבהדי כרעא [שביחד עם כף הרגל], ככרעא דמי [כרגל הוא נחשב], ומה שנקרא "מעל רגלו" זה השוק, ולא הקרסול.

ג שנינו במשנה שמי שנחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה — החליצה פסולה. משמע שרגל נחשבת רק עד השוק בלבד, ואין הירך קרויה רגל. מתיב [מקשה על כך] רב כהנא, נאמר: "ובשליתה היוצאת מבין רגליה" (דברים כח, נז), משמע שבין הרגלים הוא עד הירכיים, מקום יציאת הוולד! אמר אביי: הכוונה היא מבין רגליה ממש, כי בשעה שאשה כורעת לילד — נועצת עקביה בירכותיה, ויולדת ונמצא הוולד נראה יוצא מבין הרגלים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנאמר במפיבושת בן שאול: "ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו" (שמואל ב', יט, כה), שלא תיקן ולא טיפל בשיער שפמו ובשיער ערוותו, משמע שגם ירך קרויה רגל! ומשיבים: דבר זה הוא לישנא מעליא [לשון מעולה, נקיה] שלא רצו להשתמש במפורש במילים לא יפות. ועוד מקשים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנאמר: "ויבא שאול להסך את רגליו" (שמואל א' כד, ג), כלומר, לעשות צרכיו, משמע שגם ירכיים קרויות רגלים! ומשיבים: גם זו לישנא מעליא [לשון מעולה, נקיה].

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנאמר במלך מואב "אך מסיך הוא את רגליו בחדר המקרה" (שופטים ג, כד)! ומשיבים: גם כאן לישנא מעליא [לשון מעולה, נקיה] היא. ועוד מקשים ממה שנאמר בשירת דבורה אודות יעל: "בין רגליה כרע נפל" (שם ה, כז), שפירשוהו במשמעות של בעילה, ואם כן משמע שירכיים קרויות רגלים! ומשיבים: גם שם לישנא מעליא [לשון מעולה, נקיה] היא.

כיון שהוזכרה יעל, מביאים את המדרש בענין זה. אמר ר' יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע (סיסרא) באותו היום את יעל, שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד" (שם) שכל לשון "כריעה", "נפילה" או "שכיבה" היא רמז לבעילה. שרצתה להחלישו על ידי כך כדי שתוכל להורגו. ושואלים: ואיך עשתה יעל דבר זה? והא קא מתהניא [והרי היא היתה נהנית] מעבירה! אמר ר' יוחנן משום (משמו של) ר' שמעון בן יוחי: כל טובתן של רשעים, שעושים דבר הגורם לכאורה הנאה —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

whether the yavam is standing or sitting or leaning; and a woman who performs ḥalitza on a blind yavam; in all of these cases her ḥalitza is valid. But if she performs ḥalitza when he is wearing a shoe that is so torn that it does not cover most of the foot; or using a broken sandal that does not hold most of the foot; or using a hand blanket that the amputee wears on his hands, similar to a leather shoe, in order to drag himself using them; or using a soft shoe [anpileya] made of cloth; or a woman who performs halitza with a yavam who is a minor; in all these cases her ḥalitza is disqualified.

The Gemara comments: Who is the tanna who holds that an amputee’s prosthetic is considered a shoe? It is Rabbi Meir, as we learned in a mishna (Shabbat 65b): One with an amputated leg may go out on Shabbat with his wooden leg, as it has the legal status of a shoe; this is the statement of Rabbi Meir. He reasons that the prosthesis functions like the shoe of any other person, indicating that Rabbi Meir is not especially concerned about the material from which the shoe is made. And Rabbi Yosei, on the other hand, prohibits the amputee from going out on Shabbat with his wooden leg, as he does not consider it a shoe that is being worn, but rather a wooden object that is being carried.

The Gemara asks how Rabbi Meir can be the tanna of the baraita, as the continuation of the baraita states ḥalitza is disqualified if performed with an anpileya made of cloth, as this cloth shoe is not to be considered a shoe. If so, have we come to the opinion of the Rabbis, who rule in accordance with Rabbi Yosei, and render it prohibited to use any shoes for ḥalitza that are not made of leather?

In an attempt to resolve the contradiction Abaye said: Since the latter clause of the baraita is in accordance with the Rabbis, who rule like Rabbi Yosei, the first clause is also in accordance with the Rabbis. And therefore the first clause, which permits the amputee’s prosthesis, is referring to a prosthetic foot covered in leather, as it constitutes a shoe due to its leather exterior.

Rava said to him: But according to your explanation, if the prosthesis is not covered in leather, what would its status be? It would be unfit. If so, rather than teaching in the latter clause: Anpileya made of cloth is invalid for ḥalitza, let it distinguish within the matter itself and say: In what case is this statement that a wooden prosthesis is fit said? It is in the case of a prosthetic leg covered in leather, but if it is not covered in leather, it is unfit.

Rather, the fact that the baraita was not taught in that manner indicates that Abaye’s explanation is incorrect. Therefore, Rava said that the contradiction should be reconciled in another way: Since the first clause of the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, that the shoes need not be made of leather, the latter clause is also taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and the distinction between a wooden prosthetic and an anpileya of cloth is: This prosthesis protects the foot, and that soft shoe does not protect the foot, as it does not have a hard sole. Rabbi Meir does not require that the shoe be of leather, but he does require that it be protective footwear.

With regard to the statement in the baraita that indicates that ḥalitza may be performed even if the yavam is not standing, Ameimar said: The one who performs ḥalitza by having his yevama remove his shoe must press his foot to the ground, and while in this position the yevama will remove his shoe.

Rav Ashi said to Ameimar: But isn’t it taught in the baraita above: She may perform ḥalitza whether he was standing or sitting or leaning? One who is leaning cannot easily press his foot into the ground. He answered him: Say that the man may perform ḥalitza while in any of these positions, but that actually this is true only if he presses his foot to the ground, which is admittedly more difficult to do while leaning.

And Ameimar also said about this issue: Someone who walks on the backs of his feet, meaning he is clubfooted and his foot is twisted upside down, cannot perform ḥalitza. Rav Ashi said to Ameimar: But isn’t it taught in a baraita: Leg supports can be used for ḥalitza. Does this not mean that this lame individual performs ḥalitza using these supports on his knees? This would indicate that even one with twisted feet can perform ḥalitza. The Gemara answers: No, the intention is that if he gave these supports to another whose foot is shaped normally and he wore them while performing ḥalitza, it is valid. That other one is allowed to perform ḥalitza while wearing these supports because they are also considered shoes, but one whose foot is misshapen may not perform ḥalitza with them, as it functions for him as a foot, not a shoe.

Rav Ashi said: According to what Ameimar said, bar Uva cannot perform ḥalitza and bar Kipof cannot perform ḥalitza, as these two, who were famous eulogizers in Rav Ashi’s generation, had feet that became so crooked that they were unable to walk normally.

It was taught in the mishna that if one’s leg was amputated from the knee down and his yevama performed ḥalitza with him, the ḥalitza is valid. The Gemara raises a contradiction from a baraita that comments on the pilgrimage one makes to Jerusalem during a Festival. The Torah states: “Three Festivals [regalim] you shall celebrate for Me in the year” (Exodus 23:14). The baraita comments on the verse: Festivals are referred to in the verse as regalim, which literally means feet, indicating that one must actually make the pilgrimage to Jerusalem by foot [regel] during the Festival, which comes to exclude people who have prostheses. This indicates that a prosthetic foot is not called a regel, which seems to contradict the mishna that allows ḥalitza on a prosthetic from the knee down.

The Gemara answers: It is different here, with respect to ḥalitza, as it is written: “She removes the shoe from on his foot [me’al raglo]” (Deuteronomy 25:9), which indicates that not only can his actual foot be used for performing ḥalitza, but also the part above it, i.e., the calf. The Gemara objects: If that is so, that one may use a part of his leg above his foot to perform ḥalitza, then if one’s leg was amputated from above the knee, he should also be eligible for ḥalitza; and yet, the same mishna taught that only one with a leg amputated from below the knee is eligible for ḥalitza. The Gemara answers that the verse states: “From on his foot,” meaning above his foot, but not: From on that which is on his foot; the wording indicates that it can be above his foot until the knee, but not any further above that.

Rav Pappa said: Learn from here that the heel bone [istavira] reaches to the ground where it connects to the foot, for if it enters your mind to say that it is separate and divided, and there is another bone in between, then that ankle bone is “from on the foot” and the calf would be prohibited for ḥalitza, as it would be considered: From on that which is on his foot. Rav Ashi said: Even if you say that it is separate and divided from the calf, because anything that is connected with the sole of the foot is considered like the foot, then the ankle is certainly part of the foot, making the calf the area that is “from on the foot.”

It was taught in the mishna that if one’s legs were amputated from the knee and above, the ḥalitza is invalid. This implies that the regel includes the calf but not the thigh. Rav Kahana raised an objection from the verse: “And against her afterbirth that emerges from between her legs [ragleha]” (Deuteronomy 28:57), implying that regel includes even the thighs. Abaye said: The verse actually means between her feet, as when a woman crouches to give birth, she pushes her heels into her thighs and she gives birth, so it appears as if the fetus emerges from between her feet.

The Gemara continues its challenge. Come and hear another verse: “He had neither dressed his feet [raglav], nor trimmed his beard” (II Samuel 19:25). The phrase “dressed his feet [raglav]” is referring to treating his pubic hair, implying that even the area around the thigh is referred to as regel. The Gemara answers: This is a euphemism. The Gemara attempts another challenge: Come and hear from another verse: “And Saul went in to cover his feet [raglav]” (I Samuel 24:3), meaning: To urinate, implying that regel refers even to the thighs. The Gemara answers: This is also a euphemism.

Come and hear the meaning of: His feet, from the following verse regarding the Moabite king, Eglon, which states: “Surely he is covering his feet [raglav] in the cabinet of the cool chamber” (Judges 3:24). The Gemara answers: This is a euphemism. The Gemara attempts another proof from a verse regarding Sisera’s encounter with Yael: “At her feet [ragleha] he sunk, he fell” (Judges 5:27), which indicates that they had sexual intercourse, and implies that regel includes the thigh. The Gemara answers: This is also a euphemism.

The Gemara elaborates on what happened when Sisera was in Yael’s tent. Rabbi Yoḥanan said: That wicked man, Sisera, had sexual intercourse with Yael seven times that day, as it is stated: “At her feet he sunk, he fell, he lay; at her feet he sunk, he fell; where he sunk, there he fell down dead” (Judges 5:27). Each instance of the terms “sunk,” “fell,” or “lay” in the verse indicates an act of intercourse, as Yael sought to tire and weaken Sisera to enable her to kill him. The Gemara asks: But how could Yael do this even for the noble purpose of killing the wicked Sisera, as she derived pleasure from the transgression of licentious sexual relations with a gentile? Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Every act that is a benefit for the wicked

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמר רבא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר. לאו לאפוקי מדר' יוסי דלר' יוסי של עץ נמי מנעל הוא כדאמר רבא במסכת יומא בפרק בתרא (דף ע"ח) אלא לאפוקי מהא דתנן סנדל של סיארין טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר' עקיבא ולא הודו ואמר רבא גופי' בפרק במה אשה (שבת דף ס"ה) לא הודה לו ר' יוחנן בן נורי אבל ר' יוסי הודה לו וכבר פרשתי' שם במסכת שבת בארוכה.

אמר ליה רב אשי והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה. מהכי משמע דחליצה אפילו מיושב ואפילו לכתחלה, דאי לא תימא הכי מאי קא מקשה ליה רב אשי לאמימר, דהא אמימר צריך קאמר דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד ודאי אף על גב דלא דחיס ליה חליצתה כשרה. ויושב נמי היינו בדיעבד הא לכתחלה עומד בעינן, ואם כן מאי קושיא. אלא על כרחין משמע דיושב אפילו לכתחלה. ואף על גב דקתני בברייתא חליצתה כשרה, לאו בדיעבד קאמר אלא משום דקתני סיפא חליצתה פסולה תנא רישא חליצתה כשרה והוא הדין לכתחלה. ותדע לך דהא עומד לכתחלה הוא, וקתני בין עומד חליצתה כשרה. ואיכא למידק נמי מהא דגרסינן בפרק אלו מגלחין במועד (מועד קטן כ, ב כא, א) אדכר דמיושב קרע וקם וקרע מעומד, אמר ליה קריעה דמעומד מנא לן אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע, אלא מעתה ועמד ואמר [לא חפצתי לקחתה] הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה, ומהדרינן התם מי כתיב ויעמד ויאמר ועמד כתיב. אלא שיש לדחות בזו, דהתם בדיעבד קאמר ומדקרע מיושב והדר קם וקרע מעומד, לומר דאפילו בדיעבד לא מהני, אקשי ליה מחליצה דבדיעבד מיהא חליצתה כשרה, ואהדר ליה דכיון דלא כתיב ויעמד ויאמר לא משמע עיכובא אלא לכתחלה. אבל מהא דאקשי ליה רב אשי איכא למידק ודאי דאפילו לכתחלה נמי חולצת בין עומד בין יושב כדאמרן.
והא דתניא בספרי (כי תצא פי' רצ) ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה, משמע דפליגא אברייתא דבין עומד בין יושב. ותנאי נינהו דתנא דספרי דריש ועמד ואמר, ותנא דבין עומד בין יושב לא דריש ליה, מדלא כתיב ויעמד ויאמר. ואנן אברייתא דשנויה בגמרין סמכינן דמשמע דאיהי נשנית בבית המדרש. ועוד מדמותבינן מינה אלמא הלכתא היא. אבל הגאונים ז"ל (הובא ברמב"ן להלן (יבמות קו, ב) ד"ה קוראה) נראה שסמכו על אותה ברייתא שבספרי וכתבו דדברים אלו אין אומרין אותן אלא בעמידה. וכן בהלכות ה' רבינו אלפסי ז"ל בסדור החליצה (להלן בסוף הפרק בסוף גט חליצה) ואיני יודע מפני מה סמכו על אותה ברייתא ולא על ברייתא זו שהיא העיקר כמ"ש. ושמא חששו לה להחמיר. והתימא הגדול שהצריכו אפילו האשה בעמידה, ואפילו לאותה ברייתא שבספרי לא משמע אלא באיש בלבד, וכדתניא מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה . וכי כתיב בדידיה כתיב ועמד ואמר, ולא כתיב ועמדה ואמרה, אלא שמע מינה בדידיה בלחוד קפיד קרא. (וכן כתב הרי"ף שם רק על היבם וקושית הרשב"א היא על הגאונים).
והא דאמרינן לקמן (יבמות קו, א) בההיא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא ואמר לה בתי עמודי, לאו בשעת חליצה הואי אלא קודם חליצה שבאה לפניו להתרעם, או ליטול עצה כיצד תעשה (וכמה תשלם ליבם), [בכת"י: ובמה תנצל מן היבם], דקא בעי למיכליה לממונה. ותדע לך דהא אמר לה לא ידע ליה, כלומר לא ידע בה במום זה שהיא קטעת, ואמר לה לא ניחא לך ביה חליץ, דאלמא לאו באפי יבם הוה, אלא מפני שהיה נראה לו שהיתה קטעת, ולא היה ברי לו אם כמו שהיה סבור אם לא. אמר לה בתי עמודי. וטעמא דמלתא דעל ידי כך הכיר שהיבם הזה אינו הגון שלא היה מתכוין למצוה אלא לשם דבר אחר ועל כן סמך והטעהו. דאלו היה הגון לה למה היה מטעה אותו, חלילה להם להטעות ולרמות אלא לצורך מצוה. ולעולם חליצה בין יושבת בין עומדת בין מוטה, דלכולי עלמא בדידה לא קפיד קרא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד הלכה ו-ז) והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות הסנדל. אלא שאחר כך כתב, ואחר כך עומדת ורוקקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינין שמצות חליצה שיהיו שניהם עומדין בשעת רקיקה ובשעת קריאה. ונראה מדבריו דחליצה בין בעמידה בין בישיבה ואפילו לכתחלה וכדמוכח הכא כדכתיבנא (לעיל ד"ה אמר), אבל קריאה לכתחילה מעומד. וטעמא דמלתא משום דלא כתיב ועמדה וחלצה נעלו, אלא ועמד ואמר שתהא קריאה מעומד דבקריאה הקפיד הכתוב. והלכך לא שנא איהו לא שנא איהי לעולם תהא הקריאה מעומד.
אלא דאכתי קשה לי דהא לא משמע הכי בההיא דאלו מגלחין (מועד קטן שם) מדמקשינן אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד בין יושב, ומאי קושיא דהא ועמד ואמר בקריאה הוא, אבל חליצה דלא כתיב בה עמידה בין יושב בין מוטה, וברייתא דקתני בין יושב בין מוטה בחליצה תניא. ואפשר לתרץ לפי דבריו דהא דקתני והחולצת מן הגדול בין עומד בין יושב כללא הוא לכל ענין החליצה שהוא קריאה וחליצה ורקיקה, ולא לחליצת הסנדל בלבד. והיינו דאקשינן מינה בפרק אלו מגלחין כאלו קתני בברייתא בהדיא קרא בין עומד בין יושב חליצתה כשרה, דברייתא כללא היא לכל מילי דחליצה. ולא עוד אלא דעיקר צריכותא דברייתא משום קריאה היא, ולומר דאף על גב דכתיב ועמד ואמר דמשמע דקריאה מעומד הני מילי לכתחלה הא אי עבר וקרא מיושב חליצתה כשרה, ומיהו ברייתא בדיעבד היא הא לכתחלה קריאה מעומד בעינן. והא דאקשי ליה (אביי) [צ"ל: רב אשי] לאמימר מהא דמשמע דברייתא אפילו לכתחלה קתני וכדכתבינן, היינו דוקא בחליצת הסנדל והכי קאמר, והא קתני בין יושב בין מוטה, ואף על גב דברייתא בדיעבד היא, הכי משמע בקריאה משום דכתיב בה ועמד ואמר, הא בחליצת הסנדל אפילו לכתחלה משום דבדידה לא כתיב עמידה. והוא הדין דהוה ליה לאקשויי מקרא גופיה, דהא לא כתיב עמידה אלא בקריאה, הא בחליצה לא שנא הכי ולא שנא הכי, אלא משום דברייתא קתני בהדיא בין עומד בין יושב ניחא ליה טפי לאקשויי מברייתא.
ויש לנו כיוצא בה בתלמוד בפרק קמא דקדושין (יח, א) יש בעברי שאין בעבריה שהעברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון, ורמינהי יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין, אף על גב דהוה מצי לאקשויי מגופיה דקרא דהא בהדיא כתיב (דברים טו, יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. זהו שנראה לי להעמיד דברי הרב ודברי הגאונים. אלא שראיתי לקצת המחברים (ספר התרומה הלכות חליצה סי' קלג) שהצריכו בעמידה אפילו בחליצת הסנדל ולא ירדתי לסוף דעתם ואם תאמר תיפוק ליה משום דבעינן ועמדו שני האנשים ובין שתהא חליצה כתחלת דין בין שתהא כגמ"ד בעינן ועמדו. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן (יבמות קו, א ד"ה לישנא אחרינא) בתי עמודי על רגלך דכתיב ועמדו ב' האנשים בעמידה. יש לומר חליצה לאו כדין דמיא להא, דהא אפילו בהדיוטות הוא דבר תורה, מה שאין כן בשאר דינין והוא הדין לעמידה, ותדע לך מדאיצטריך למכתב ועמד ואמר, ואי כדין היא למה לי קרא תיפוק ליה משום דכתיב ועמדו ומיהו אכתי קשיא לי לדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דלא בעי עמידה בחליצת הסנדל, אם כן אף ברקיקה כן דברקיקה נמי לא כתיב עמידה וצ"ת. (ועיין ריטב"א כאן ומ"מ שם).

הא דאמר רבא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר. לאו לאפוקי מדר' יוסי דלר' יוסי של עץ נמי מנעל הוא כדאמר רבא במס' יומא בפרק בתרא (עח, ב) דכולי עלמא מנעל הוא כלומר בין ר' מאיר בין ר' יוסי, אלא הכא לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי קאמר וכדאיתא בפרק במה אשה גבי הא דתנן סנדל של סיידין (שבת סה, ב) טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר' עקיבא ולא הודו לו ואמר רב לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי אבל ר' יוסי הודה לן.

מתניתין. מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. פירוש מתניתין כללא הוא דכל שהוא למטה מן הארכובה, מעל רגלו קרינא ביה. והלכך אם נקטעה רגלו חולץ בשוקו כל שהוא מן הארכובה ולמטה והיינו דאקשיה למתניתין מרגלים פרט לבעלי קבין, מכל מקום מתניתין משמע להו בנקטעה רגלו, ושאני הכא דכתיב מעל רגלו, לומר דכל שהוא למטה מן הארכובה כשר לחליצה, דמנעל אמר רחמנא והוא דדחיס מאי דאישתייר אארעא וכדאמר אמימר (לעיל בסמוך). ומתניתין נמי היכא דלא נקטעה רגלו אלא שקשר מנעל למעלה מן הארכובה חליצתה פסולה, דמעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל, אבל למטה כשרה. והיינו דגרסינן בירושלמי (ה"א) כולי מתניתא בקושר מן הארכובה ולמעלה פסולה, איני והא כתיב ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם, ותניא ביד עד לפרק ברגל עד סובך וכה את אמר הכין, שניא היא דכתיב מעל רגלו אי הכי תהא כשרה אפילו מהארכובה ולמעלה מעל רגלו ולא מעל דמעל.

מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ ק"ל דמשמע הכא דסבר רבא דר"מ הוא דחשיב מנעל של עץ מנעל אבל ר' יוסי אוסר מפני שאינו מנעל ואלו במ' יומא ובמסכת שבת אתי' למימר דר"מ ור"י במנעל ולאו מנעל פליגי ואמר רבא דכ"ע מנעל הוא ובגזירה דילמא משתליף ואתי לאתויי בר"ה קמיפלגי דר' יוסי סבר גזרי' ור"מ סבר לא גזרי' ודייקינן נמי דקתני ר' יוסי אוסר ולא קתני ר' יוסי מחייב תו ק"ל דהתם אמר רבא דלכ"ע מנעל הוא ואלו איהו גופיה הוה נפיק בסנדל של גמי כדאית' בפ' י"ה וליכא למימ' דהתם רבה גרסי' דהא בתר אביי מייתי לה תלמוד' התם והנכון דהא דאמר התם דכ"ע מנעל הוא היינו ר"מ ור' יוסי אבל הא איכא ר' יוחנן בן נורי דפליג כדאי' בפ' במה אשה יוצאה וסבירא לן כוותיה וכדאמרי' התם דר"ע מתיר בסנדל של סיידי' ולא הודו לו ר' יוחנן בן נור' ורבנן דאמרי כשמעתיה היינו ר' יוחנן בן נורי דסבירא לן כוותיה ומאי דתלי' בשמעתיה עץ דשל מנעל הוא בדר"מ ולא כדר' יוסי איכא למימר שאוסר מן התורה מפני שאינו מנעל ואיידי דקתני ר"מ יוצא אדם נקט ר' יוסי אוסר ולא נקט מחייב וזה ברור ובתוס' תירצו בענין אחר. ולר"מ דשרי לחלוץ בסנדל של עץ י"ל דאיהו לא דריש ואנעלך תחש א"נ דדריש ליה וסבר דנעל נעל ריבה כל שהוא כעין מנעל:

אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לרגליה בארעא אמר ליה רב אשי לאמימ' והתני' בין עומד בין יושב בין מוטה ק"ל דהתם תניא חליצתה כשרה בדיעבד ואמימר אמר צריך לכתחלה וי"ל דרב אשי קים ליה דאמימר צריך לעכב קאמר והיינו דלא שני לי' אמימר הכי ואחרים פירשו דברייתא אפילו לכתחלה קא שרי ודומיא דעומד קתני יושב ונקט חליצתה כשרה בדיעבד משום דבעי למתני סיפא חליצתה פסולה בדיעבד וא"ת והא תניא בספרי ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלא בעמידה ויש לומר דההיא לענין הקריאה בלבד כדכתי' ועמד ואמר וכן כתב הרשב"א זכרונו לברכה שהקריאות בעמידה ובחליצה יושבת וחולצות וכן כתב שהרקיקה מעומד ואפשר דהתם טעמא משום דבעי רוק הנר' לדייני' ושתרוק כנגד פניו וכדאיתא בשלהי פרקי' וק"ל דהא דאמרינן בפרק ואלו מגלחי' קריעה מעומד מנ"ל אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע אלא מעתה גבי חליצה דכתיב ועמד ואמר ה"נ והתניא בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה ואם איתא דהאי ועמד לא קאי אלא אאמר בלחוד מאי מקשי לה מחליצה דלא כתיב בה ועמד ויש לומר דקים ליה דהא דקתני ברייתא בין עומד בין יושב על כל ענייני חליצה קאמר ושמע מינה דמדאוריתא לא בעי עמידה דאם כן אפילו בדיעבד נמי אלא מדרבנן בעלמא הוא ואין זה מחוור והנכון בכל ענייני חליצה בעי מעומד לכתחלה ולאו משום דכתיב ועמד ואמר דההיא דספרי אסמכתא בעלמא הוא אלא משום דהוי כענין דין דכתיב ביה ועמדו שני האנשים וכן פירש רש"י זכרונו לברכה בעי עמיד' לחליצה משום ועמדו שני אנשים והיינו שאינו מעכב בדיעבד ופרכינן מינה בפרק ואלו מגלחין משום דבעי התם קריעה מעומד ואפילו בדיעבד כדאמרינן התם אדכר דקרע מיושב וקרע מעומד ומהדרינן דהכא ועמד ואמ' כלו' שאין לומר דבעי עמידה אלא לישנא דקרא הוא וכן כתב הרב בעל ספר המצות ז"ל כל עמידה שאין אחריה שום מעשה אינה אלא כלשון בני אדם שאו' עומד ועשה ואוכל והולך והא דפריך הכא רב אשי מהאי ברייתא י"ל כתירוץ הראשון שכתבו א"נ דכיון דטעמא דבעי עמידה לכתחלה אינו אלא משום ועמדו שני האנשים מהיכא תיתי לן דצריך למדחס רגליה ופרקי' לעולם דדחי' פי' דהכי גמירי לה דאפי' כשחולץ מיושב צריך למדחסי רגלי' דתהוי חליצה מעליא:

והא דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה פרש"י ז"ל כגון שנחתכו רגליו וכ"ת והא אמר אמימ' דמאן דמסגי על לוח' דכרעי' לא חלץ משום דלא הוי רגל וכ"ש האי שאין לו כלל תירץ רש"י ז"ל דהכא כיון שאין לו שום רגל שוקיו עומדי' במקום רגליו ובודאי שכן נר' מדפרכי' בגמ' על מתני' מהא דתני גבי עלייה לרגל פרט לבעלי קבין כלו' דלא חשיב רגל א"ד מתני' כבעלי קבין היא ופרקי' דשאני הכא דכתיב מעל רגלו ופרש"י ז"ל מדלא כתיב מרגלו משמע שחולץ מדבר שהו' על רגלו ואשמועי' דחליצת שוק שמה חליצה ואין זה מחוור בעיני ר"ת ז"ל דמעל רגלו לא בא אלא לומר שאם קשר' הרצועות בשוקו דהוי חליצה ולעולם כשיש לו רגל דאי לא היכי קרינן ביה מעל רגלו עוד ק"ל דהא גמרינן לקמן רגל רגל ממצורע דכתיב ביה על בוהן רגלו אלמא רגל ממש ולא שוק יש שפי' דקרא אשמועי' דכל שהוא מן הארכובה ולמטה רגל הוא וקרוי עליונה של רגל והיינו דאמרי' מעל רגלו אמר קרא ואחרי' פי' דתלמוד' הוא דהוי ס"ד דכי קתני מן הארכו' ולמטה חליצתה כשרה כשאין לו רגל ד"ה דשוק במקום רגל דאי כשיש לו רגל אין החליצה ברגל כלל ולהכי פריך מדתניא רגלים פרט לבעלי קבין דשוק לא מיקרי רגל ופרקי' כשיש לו רגל וכי קתני חליצתה כשרה ואעפ"י שהחליצה אין ברגל משום דאמר קרא מעל רגלו וכן דעת ר"ת ז"ל דקטע אינו חולץ ובירושלמי מצאתי ביני מתני' בקושר למעלה ולמטה:

ומה שאמר בין עומד בין יושב בין מוטה פירושו שאף לכתחלה נעשית מיושב והראיה שהרי אמרו בסמוך הא מאן דחליץ צריך למידחסיה לכרעיה וצריך פירושו לכתחלה והקשו לו מזו דקאמר בין עומד בין יושב בין מוטה כלומר ויושב מיהא אין לנעוץ עד שתירץ לו לעולם דדחיס ליה ואם כן חליצתה כשרה דקאמר משום שארא נקטה אבל לענין ישיבה אפילו לכתחילה דהא תלמוד אף בחליצת גדול ואף בעומד קתני חליצתה כשרה וכן קצת מפרשים מביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד מועד קטן כ' ב' דמעומד מנא לן דכתיב ויקם איוב גו' אלא מעתה ועמד ואמר הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב כו' וזו מיהא אינה ראיה דקריעה מעומד ענינה דאפילו בדיעבד לא מהניא אלא מעומד וכדאמרינן התם אידכר דמיושב קרע והדר קרע מעומד ואקשי ליה מיהא דבדיעבד מיהא כשר אלא שזו שכתבנו תחלה ראיה להכשיר אף לכתחלה ומכל מקום בסיפרי אמרו ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה ויראה שקריאת הפסוקים צריך שיהא בעמידה אבל החליצה הואיל ועל כל פנים היא יושבת אף הוא יושב לכתחלה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שאף הם כתבו שהרקיקה אף היא בעמידה ואם כן קושיא שבמועד קטן דעת המקשה היה דבין עומד בין יושב דקאמר על כל כלל החליצה יהא אומר כן וסוגיא בעלמא היא ויש מצריכין עמידה אף לאשה בשעת חליצה והבל הוא ומה שפירשו גדולי הרבנים במה שאמר בתי עמודי דכתיב ועמדו האנשים דאלמא דין הוא בחליצה דרך פירוש אמרוה שהרי לענין יבום נאמרה אלא שלא אמר לה עמודי אלא שתעמוד עמו ויתקים זיווגה אבל לענין חליצה ולענין פסק הואיל ובהדיוטות סאגי אף בעמידה אינה כדין:

וכן מה שאמרו שהחולצת מן הסומא חליצתה כשרה הלכה היא דאע"ג דכתיב וירקה בפניו כל שהוא לשם בפניו הוא והראיה שהרי אמרו ברוק היוצא מפיה שצריך שיהא נראה לדיינין ודקדקוה מדכתיב לעיני הזקנים ובפניו דיבם לא משמע להו הכי ומכל מקום לכתחלה לא יחלוץ במקום שיש אח שלא נסתמא הא במקום שאין שם אחר חולצת ממנו ובדיעבד חליצתה כשרה אף במקום אח:

זהו ענין הבריתא לענין פסק ולענין ביאור מיהא התחילו לדקדק בה ממה שראו בבריתא זו מקצת דברים שבה נאמרים לדעת ר' מאיר וקצתם לדעת רבנן והוא שהקשו קב הקטע מני ר' מאיר דחשיב ליה מנעל לענין שבת עד שמתירו לצאת בו בשבת שאלו לרבנן אינו מנעל ואינו יוצא בו בשבת וכן לענין חליצה לא הוי מנעל והדר תני באנפיליא של בגד חליצתה פסולה אתאן לרבנן דאלו לר' מאיר אף זו כשרה ותירץ אביי דרישא נמי רבנן ובמחופה עור והוא הדין לסיב ושעם במחופין עור ולרבא כלה ר' מאיר היא וסיפא משום דלא מגין ולר' מאיר אין מדקדקין בעור ודרשא דואנעלך תחש לא סבירא ליה אלא כל שהוא מגין מנעל הוא ואנפיליא של בגד אינה מגינה ולרבנן כל שאינו עור אינו נעל ואינו חליצה אלא שלשיטה שניה כל שאינו עור ומגין חליצתה פסולה:

זהו ביאורה של שמועה ומה שצריך ממנה לענין שבת ויום הכפורים כבר ביארנוהו במקומו בששי של שבת ובאחרון של יומא:

היבם צריך שינעוץ רגלו על הקרקע עד שיראה שהחליצה באה מכחה ומכל מקום דיו בנעיצה מועטת ואין צריך נעיצה בכל כחו שאלו כן לא התירו להיותו עומד בין יושב בין מוטה שהמוטה אינו יכול לנעוץ כל כך אלא שלא בא אלא לומר שאינו צריך נעיצה כל כך ומכל מקום אם לא נעץ צלל חליצתו כשרה וכמו שכתבנו ומכל מקום גאוני ספרד דקדקו בה בהפך מה שכתבנו למעלה לומר שלא נאמר בין יושב בין מוטה חליצתו כשרה אלא בדיעבד ומינה שאם לא נעץ הרגל חליצתו פסולה מדאקשי ליה מינה ומכל מקום עיקר הדברים כמו שכתבנו למעלה:

מי שרגליו הפוכות עד שדורס בגב הרגל אינו חולץ שאין זה מעל רגלו שהרי אינו חולץ מעל גב הרגל ואם כן מה שהתרנו בסמיכות הרגלים לא לאותו שהוא מביאן אלא לאחר שרגלו ישרה וללמדנו שאף הם קרויות מנעל אבל הן עצמן אינן חולצין שהרי כל שהולך על ידיו וגורר את רגליו על הארץ מהלך הוא בגב הרגל והוא הדין שאם הוא עצמו כשהוא עומד או יושב היתה עמידתו או ישיבתו ברגל ישרה שאף הוא חולץ בהן ולפי מה שכתבנו למדת שאם חלץ חליצתו פסולה אחר שבאנו עליה מטעם מעל רגלו ומכל מקום יש באין בה מטעם שאינו יכול לנעוץ עקבו ולדעת זה לשיטתנו בדיעבד מיהא חליצתו כשרה וגדולי המחברים כתבוה מטעם נעיצת העקב ואעפ"כ כתבו שאף בדיעבד חליצתו פסולה וכדעת גאוני ספרד שכתבנו ומטעם זה כתבו שהמהלך על ראשי אצבעותיו אינו חולץ שהרי אינו יכול לנעוץ עקבו אלא שבזו מיהא הרגישו בהם גדולי המגיהים וכתבו שלא שמעו מעולם שתהא הדריסה מעכבת החליצה ונראה שלדעתם לא באו בה אלא מטעם מעל רגלו על הדרך שכתבנו וכן עיקר:

כבר ביארנו שהשוק נקרא מעל הרגל ומן הארכובה ולמעלה נקרא מעל דמעל הואיל ופרקים חלוקים הם ולא סוף דבר מפני שמפרק הסובך הנקרא איסתוירא ובלשון לעז קלוילא עד כף הרגל הדורס על הארץ אין שם עוד פרק ושאלו כן היה אותו פרק מעל והשוק מעל דמעל אלא אפילו היה שם פרק כל שהוא עומד למול עובי הרגל כרגל הוא חשוב והילכך כל מארעא עד איסתוירא רגל הוא והוה ליה שוק מעל רגלו כמו שהתבאר:

קב הקיטע דאמר חליצתו כשרה אלמא חשיב ליה מנעל מני ר' מאיר דלא בעינן דומיא דתחש שהוא של עור דתנן הקיטע יוצא בשבת באנפליא של בגד [חליצתה פסולה] אלמא בעינן דומיא דתחש של עור וא"כ קשה רישא לסיפא וא"ת אמאי לא פריך ה"נ עלה דמתניתין דקתני באנפליא חליצתה פסולה אלמא בעינן דומיא דתחש והדר תני סנדל של עץ חליצתו כשרה אלמא לא בעי דומיא דתחש וי"ל ממתני' ליכא לאותובה דעלה ודאי מצי לשנויי כי תנן סנדל של עץ חליצתה כשרה במחופה עור ולא שייך למפרך עלה פלוג ולתי בדידה [ועוד קשיא] דהכא אמר של שעם חליצתה כשרה אלמא מנעל הוא ואמרינן במסכת יומא דכמה אמוראי נפקי ביוה"כ במנעל של שעם אלמא לאו מנעל הוא וצ"ל דשני מיני שעם הם א) פרש"י במס' שבת פרק במה אשה דפליג ר' מאיר ור' יוסי בקב הקיטע ר' מאיר חשיב כמנעל ומלבוש הוא ור' יוסי לא חשיב ליה כמנעל ומשאוי הוא. ותירץ במס' יומא קאמר לטייל בו ביוה"כ אלמא לכ"ע מנעל הוא ומוקים התם פלוגתא דר' מאיר לא גזר דלמא נפיל ואתי לאתויי ור' יוסי גזר דלמא נפיל ואתי לאתויי. וא"כ הכא מאי קאמר קב הקיטע מני ר' מאיר היא כר' יוסי נמי מצי לאוקמי כיון דלכ"ע מנעל הוא. וי"ל כיון דר' יוסי חייש דלמא נפיל ואתי לאתויי הוי מנעל גדול שאינו יכול להלוך בו ופסול לחליצה:

רגלים פרט לבעלי קבין דפטורים מן הראייה אלמא שוק לאו רגל הוא לפרש"י דפי' במתניתין נחתכו רגליו מן הארכובה ולמטה כשרה פריך שפיר להדיא ולפר"י נמי פריך הכי כיון דשוק לאו רגל הוא מה לי אם נקשרו מן הארכובה ולמטה או למעלה:

ת"ש לא עשה רגליו. כאן פרש"י יפה לא הסיר שער זקן התחתון ולעיל בפרק החולץ לא פירש כן:

אמר אמימר אהי מאן דמחליץ צריך למדחסו' לצרעי' פי' לדחוק רגליו בקרקע בחזוק א"ל ר"א לאמימר והתני רבי בין עומד בין יושב פי' והמוטה אין דרכו לדחוק רגליו ומהדר לעולם דדוחק לכרעי' פי' אע"פ שהוא מוטה ידחוק רגליו בקרקע.

ואמר אמימר האי מאן דמחליץ צריך למדחס' לכרעי' פי' לדחוק רגלייו בקרקע בחוזק א"ל ר"ה לאמימר והתנאי רבא בין עומד בין יושב פי' מוטה פי' והמוטה אין דרכו לדחוק רגלו ומהדר לעולם דדוחק לכרעי' פי' אע"פ שהוא מוטה ידחוק רגליו בקרקע.

ואמר אמימר האי מאן דמסגי אליחתא דכרעי' לא יחלוץ. פי' מי שרגלו הפוכה אינו דורס במקום מדרך רגליו אלא הוא דורס בגב הרגל לא יחלץ שאין זו רגל כיון שאינו דורס במקום הראוי לדרוס, אר"א למאי דקאמר אמימר לאו בר אובא חליץ ולאו בר קיפוף חלוץ. בפ' אלו מגלחין אמרי' דאיחלשי' דעתי' דרב אשי ואיתהפך כרעייהו. ואע"ג דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם לי' שוק במקום רגל דרחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוק אבל לאו הא רגל היא. עיין במעריך ע"ז בספק המכריע.

מן הארכובה ולמטה כו' ורמינהו רגלו פרט לבעלי קבין פי' מי שנקטעה רגלו ומשיב קב בראש שוקו ומהלך בו פטור מן הראיה כיון שאין לו רגל אע"פ ששוקו קיימת אלמא שוק לאו רגל האו והכא אמאי הוי חליצתו כשרה בשוק. שאני הכא דכתיב מעל רגלו והכשיר השוק שהוא מעל רגלו. א"ה מארכובה ולמעלה נמי נעל אמר רחמנא ולא נעל דנעל:

מתניתין חלצה בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשירא חלצה בגדול שהוא יכול לחלוק בו. בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשרה, חלצה בלילה חליצתה כשרה ור"א פוסל. בשמאל פסולה ור"א מכשיר:

גמרא קב הקיטע מני ר"מ כו' באנפיליא של בגד אתאן לרבנן אמר אביי כו' יש לדקדק לסברת המקשה ולאביי דלא מפלגי בין דבר המגין ללא מגין ואנפיליא של בגד נמי מנעל הוא א"כ מאי קא קשיא להו לעיל אמתניתין דחליצה ודתרומת הלשכה מההיא דיה"כ דהא איכא לאוקמא ההיא דלא יטייל באנפיליא כו' כר"מ דחשיב ליה מנעל בההיא דקב הקיטע וצ"ע:

תוס' בד"ה באנפיליא של בגד כו' וע"ק דהכא שרינן של שעם לחלוץ ובפרק בתרא דיומא כו' עכ"ל לכאורה מאי קא קשיא להו דהא ע"כ ההיא דשרי סנדל של שעם לחלוץ כר"מ אתיא דלא דייק ליה דומיא דתחש ואם כן הוא איכא למימר דריב"ל שיצא בסנדל של שעם כרבי יוסי עביד דלא חשיב ליה מנעל כיון דלא הוה דומיא דתחש ונראה דר"ל לפי מאי דמסיק התם בפרק בתרא דיומא דלרבי יוסי נמי קב הקיטע מנעל אלא דגזר בשבת משום דאתי לאתויי קשה עוד קושיא מהא דריב"ל דיצא בסנדל של שעם ביה"כ מהא דשרינן הכא לחלוץ בו ודו"ק:

גמ' מתיב רב כהנא ובשליתה היוצאת מבין רגליה כו' הא ודאי דרגלו דהכא ליכא לפרושי ירך דאם כן מאי מעל דלמעלה מן הירך לא שייך חליצת מנעל אלא דפריך מלישנא דרגלו דהכא ע"כ לאו משמעו ירך ובשליתה היוצאת מבין רגליה משמעו ירך וק"ל:

טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים בשלמא כו' מפורש בהוריות ע"ש:

תוס' ד"ה והחולצת מן הסומא וכו' עד א"נ משום דכתיב וירקה וכו' כצ"ל:

ד"ה פרט לבעלי קבין וכו' עד נפקא לן פעמים וכו'. ומרגלים יליף התם דחינר ברגל אחד פטור מראייה מ"מ פריך מדאסמכיה תנא ארגלים ש"מ דבעלי קבין לא מקרי רגלים מדאסמכיה תנא דרוש זה ארגלים:

גמ' איסתוירא עד ארעא נחית כו' נ"ב ונ"מ לענין גובה המנעל כאשר פירשתי בספרי ע"ש:

רש"י בד"ה מוטה לאו אורחיה למדחסי על לוחתא דכרעיה כו' והד"א:

תוס' בד"ה מאן דמסגי כו' שהופכו ושוק דידיה נמי כו' הפוכה ומן הארכובה כו' כצ"ל:

גמרא קב הקטע מני ר"מ כו' באנפילי' ש"ב אתאן לרבנן כו'. ק"ל מדוע לא פריך כן אמתניתין דבאנפילי' תנן חליצתה פסולה ובסנדל של עץ תני כשרה. ועוד ק"ל לאבוה דשמואל דמשני לקמן (ע"ב) דהא דתני במתניתין בש"ע דכשרה במחופה עור ישאר קושיית רבא הכא דליפלוג באנפליא גופה. וכן קשה על הרמב"ם והרע"ב דמפרשי במחופה עור כאבוה דשמואל ולא חיישי לקושיית רבא. ה"ל לאוקמה כר"מ וכתירוצא דרבא. ועל הרע"ב יותר קשה דפי' בד"ה באנפילאות דמידי דמגין בעינן והוא דעת ר"מ (דלרבנן עור דוקא) וכרבא וא"כ לדידי' בשל עץ אפילו אינו מחופה עור נמי. שוב ראיתי במהרש"א לקמן שהרגיש במקצת דברינו אלה ואין דבריו מחוורין ע"ש:

שם אמר אביי מדסיפא רבנן כו'. כעין זה עירובין (טז ב) ב"ק (מ ב) זבחים (קג ב):

תד"ה בין. ועמדה ונשאת. הגרי"פ ציין לב"ב ולחנם הרחיק אה"מ כי כן איתא גם לקמן (קט ב):

שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ יוֹם. מקשים דאיתא במדרש (ויקרא רבה כג, יא) וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה (שופטים ד, יח) אמר הקדוש ברוך הוא שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע! ונראין מאמרים אלו סותרין זה את זה!
ונראה לי בס"ד דאין סותרין והוא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה ל"ו דף מ"ג) וזה לשונו: ראוי לתת טעם מה כוחו גדול של סיסרא עד שהכוכבים ממסילותם הוצרכו לירד מן השמים להלחם עמו? אבל הענין הוא דסיסרא הוא קליפת הרע היונקת מן הדעת של ז"א [זעיר אנפין] והוא יונק מכל בחינותיו שהם עשר הויו־ת חמשה חסדים וחמשה גבורות שהם ר"ס [26×10=260] מן סיסרא וזהו הכח העצום שהיה לסיסרא. והנה החסדים הם מצד הרקת הימני שבראש והגבורות מצד הרקת השמאלית לכן כתיב (שופטים ה, כו) וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ, כי הכניעה אותה הממשלה שהיתה לסיסרא בהיותו יונק מן המקום ההוא הנזכר ולכן הנקמה היתה על ידי יעל אשת חבר הקני שהוא משורש קין וכו' עיין שם.
ולפי זה שהיה סיסרא יונק ממקום קדוש והיה בקליפתו ניצוצין טובים וגדולים לכן בעת ששכב עם יעל עשה הקדוש ברוך הוא נס דחלק הרע שבו נעשה אבר מת ובטל לגמרי ונשאר בו חלק הטוב שהוא מצד בחינת עשר הויו־ת הנזכר ומן חלק הטוב שבו נמשך הזרע שהזריע ביעל בשכבו אותה. ולזה אמר הקדוש ברוך הוא: שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע! שמי שם יו־ד רמז לעשר הויו־ת הנזכר שמשם היה חלק הטוב שבסיסרא וכנרמז באותיות ר"ס מן סיסרא וכמו שאמר רבינו ז"ל, ומעיד שלא נגע בה אותו רשע רוצה לומר לא יצא הזרע מחלק הרע שבגופו אלא מחלק הטוב שבו כי עשה השם יתברך את חלק הרע שבגופו כאבר מת ובטל שאינו עושה פועל כלל ולזה לחלק הרע קוראו בשם רשע.
ומה שאמרו בגמרא דקא שָׁדִי בָּהּ זוֹהֲמָא היינו לפי דעתה שהיתה חושבת כן שלא ידעה הנס הזה שעשה לה הקדוש ברוך הוא שהמית וביטל חלק הרע שבסיסרא בעודו מהלך ברגליו. ונראה לכן כינה הבעילות בשלשה לשונות שהם כָּרַע נָפַל שָׁכָב (שופטים ה, כז) שהם ראשי תיבות נשך כי היא חשבה שהוא נשך אותה כנחש ולא כן היה שלא נגע בה חלק הרע שבו כלל ולא היה בה נשיכה.
ובזה יובן בס"ד מה שאמרה יעל לסיסרא סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי (שופטים ד, יח) והיינו סורה נא אדוני כנגד חלק הטוב שבו ולזה החלק קראתו אדוני אך סורה אלי אמרה כנגד חלק הרע שבו וכשתחבר אות א' של אֵלַי עם סוּרָה יהיה צירוף אסורה ואז אותיות 'סוּרָה אֵלַי' הם אותיות 'אסורה לי' כי ביאה של חלק הרע אסורה לי.
ומה שהיה 'שֶׁבַע בְּעִילוֹת' נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר הקרנים ודן ידין בפסוק 'וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה' שיש שם קדוש נקרא כהשי־ם שמספרו שע"ה [375] והוא ממונה להכניע של"א [331] קליפות הטומאה ובו פגם קין בסוד וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָ־ה (בראשית ד, ה) ואלו השל"א קליפות נקראים בתי־ב והם בסוד בַּבַּיִ־ת כַּמָּוֶת (איכה א, כ) אותיות בתי־ב [414] ונרמזו בשם סיסרא [331] שהוא מספר של"א וזהו סוד וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא (שופטים ה, כח) תיבב אותיות בתי־ב והוא גימטריא ית"ד [414] ונרמז בפסוק יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה (שופטים ה, כו) וזהו סוד וַתְּכַסֵּהוּ 'בַּשְּׂמִיכָ־ה' אותיות 'כהשי־ם' הוא שם הנזכר ששמר אותה מן של"א קליפות הנרמזים בשם סיסרא עיין שם. ובזה יובן כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִ־ת (ויקרא יד, לה) אותיות בתי־ב.
ובזה פרשתי בס"ד סוד הכתוב מה שאמר יעקב אבינו עליו השלום ללבן שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ (בראשית לא, לז) והיינו שִׂי־ם כֹּ־ה הוא אותיות שם הקדוש הנזכר הנקרא כהשי־ם הממונה להכניע של"א קליפות וזה יהיה נֶגֶד אַחַי כוחות הקדושה ואחיך כוחות הקליפה.
ונראה לי לכך היו שבע בעילות כי שם הקדוש כהשי־ם שמספרו שע"ה שמר אותה מן שבע בעילות כי שבע עם האותיות הוא שע־ה כמנין שם הנזכר.

רש"י ד"ה האי אסתוירא קבילא וכו'. עי' מנחות לג ע"א רש"י ד"ה אסתוירא ושם דף לז ע"א בתוס' ד"ה קיבורת בסוף הדבור:

בגמרא ורישא במחופה עור: עיין במהרש"א שהקשה דלפי סברת המקשה ולאביי דלר"מ אנפיליא של בגד חשיב מנעל אמאי לא משני לעיל רומיא דמתניתן הא ר"מ הא רבנן והניח בצ"ע, ולפענ"ד י"ל דהנה ודאי להמקשן דלעיל לק"מ די"ל דס"ל כתי' רבא דהכא דהאי מגין והאי לא מגין דלדידי' גם לר"מ אנפיליא של בגד לא חשיב מנעל וכש"כ דל"ק למסקנא דלעיל דתירץ רבא הא באש"ע הא באש"ב אמאי לא תירץ הא ר"מ הא רבנן דהא לרבא לשיטתו זה אינו דגם ר"מ מודה באש"ב וא"כ ל"ק רק לאביי למה הוצרך לתרץ לעיל באית בי' כתיתין ליתרץ הא ר"מ הא רבנן כיון דלפי תירוצו דהכא לא מודה ר"מ באש"ב, אכן לפענ"ד גם זה אינו קושיא כיון דרבא הקשה הכא אתי' אביי דלפלוג בדידה וחזר מתירוץ אביי ומתרץ האי מגין וא"כ ע"כ גם אביי גופא חזר מתירוצו ומודה לרבא דהא לא מתרץ מידי אקושית רבא וא"כ י"ל דהך קושיא דלעיל נשנה בבהמ"ד אחר קושיא דהכא לאחר שכבר חזר אביי ולכן לא הוי מצי לתרץ הא ר"מ הא רבנן וא"ל הא קושיא דהכא היא אברייתא דחילק בין אנפיליא ש"ע לאנפיליא ש"ב דמיני' מייתי סייעתא לרבא וא"כ אביי דלעיל ע"כ לא ידע מהך ברייתא עדיין דאל"כ ליתרץ גם הוא כתירוץ רבא ואיך אפשר לומר דסוגיא דהכא נשנה קודם סוגיא דלעיל די"ל דלעולם ידע שפיר הך ברייתא דיש חילוק בין אש"ע לאש"ב ומכ"מ לא תירץ כרבא דהוי ניחא לי' טפי לאוקמי' בכל גווני אנפיליא כיון דאנפיליא סתמא קתני תדע דהא הוי יכול לתרץ ג"כ כמו דמתרץ הכא הא דיוה"כ במחופה עור והא דחליצה ודשקלים באין מחופה אלא ע"כ הוי ניחא לי' טפי לאוקמי' בכל גווני אנפיליא ושלא לחלק באנפיליא גופא אלא במאי שיש בו דהיינו כתיתין:

שם צריך למידחסי' לכרעי': יש להסתפק אם צריך לדחוק על הקרקע דוקא או גם יועיל אם ידחסו בעמדו על הכלי או על הדום רגל והנה מדברי רש"י שכתב לדחוף רגלו בקרקע משמע דדוקא בקרקע בעינן וכן נראה אלשון הרמב"ם שכתב צריך לנעוץ עקבו בארץ ע"ש אבל צ"ע שהרי הרא"ש והטור כתבו הטעם שלפעמים המנעל של ב"ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאיליו ולכן צריך שידחוק רגלו מעט והרי לזה יועיל גם אם ידחוק על גבי הכלי אכן טעם זה גופא דהרא"ש לכאורה לאו דכ"ע היא שהרי כבר פליגי הראשונים אם לא דחסו לכרעי' אי החליצה פסולה או לא ולהטעם דהרא"ש ודאי אין סברא לפסול בדיעבד וכמו שכתב ג"כ הלח"מ (ה' יבום פ"ד) וא"כ לשיטת הפוסקים דאפילו בדיעבד פסולה החליצה בלא דחיקה משמע דהלכה למשה מסיני היא, ובזה שפיר י"ל דדוקא בעי קרקע ולכן לדינא צ"ע:

שם על ליחתא דכרעי' לא חליץ: הלח"מ (שם) כתב דמ"ש בשלטי הגבורים בשם הראב"ד דאם אין לו אח חולץ לכתחלה שט"ס היא וקאי על סומא אבל הכא אפילו אין לו אח אינו חולץ ע"ש ואף שהלח"מ לא כתב כן רק מסברא דנפשי' לענ"ד מגמרא מוכח כן דאל"כ מי דחקו לאמימר לתרץ על קושיא דרב אשי לא דיהיב לאחר וחליץ לימא דלעולם הברייתא איירי דהנכה רגלים בעצמו חליץ ואיירי באין שם אח אחר אלא הוא אע"כ דאמימר איירי דאפי' בזה אינו חולץ:

שם לאו בר אובא חליץ: לכאורה י"ל מאי קמ"ל רב אשי בזה פשיטא אם הם עקומי רגלים דלא חלצי ובשלמא לשיטת הגאון שהביא הרי"ף דרב אשי למאי דקאמר אמימר קאמר ולי' לא ס"ל י"ל דהיא גופא קמ"ל דלא ס"ל כאמימר אבל לשיטת הרי"ף דס"ל כוותי' קשה, וי"ל משום דאמימר לא קאמר רק מי שהולך אליחתא דכרעא דהיינו אעליונו של רגל ויש ג"כ עקום רגלים שהולך על אצבעות רגלים או ששוקו עומד באמצע הרגל והם ודאי ג"כ אין חולצין דאל"כ ל"ל לאמימר לתרץ דיהיב לאחר וחליץ ולא מתרץ דסמוכות הרגלים איירי בעקום רגלים כהאי גוונא וא"כ אפשר דבר אובא ובר קיפוף היו עקומים בכה"ג ולכן קאמר מדאמר אמימר דמסגי אליחתא לא חליץ ה"ה ג"כ הני וזהו דפרט הרמב"ם הני ג' גווני עקומי רגלים ואין דרכו להביא מה שלא הוזכר בגמרא אבל לפ"ז א"ש דהכא הוזכר כן:

שם ת"ש אך מסיך הוא: י"ל למה פריך מכל הני ולא ידע דיש לתרץ לישנא מעליא נקיט ועוד דפריך שלא כסדר הכתובים דבתחלה ה"ל להקשות מקרא דעגלון ואח"כ מקרא דיעל ואח"כ מקרא דשאול ואח"כ מקרא דמפיבשת וי"ל דסדר הש"ס הקושיות באופן דמקשה החמור חמור לבסוף כדרך אם תמצא לומר ולכן מתחלה פריך ממפיבשת דלא קשה כ"כ דידע די"ל לישנא מעליא נקט דחס הפסוק על כבוד הצדיק דציער על צרת דוד אף שהי' יורש המלכות המגיע לו מבית אביו ולא עשה רגלו מיום לכת המלך אכן סמך על קושיא האחרת משאול דהי' סובר דבזה לא שייך לישנא מעליא דלא מספר בזה צדקת שאול להיות חס על כבודו ומתרץ אעפ"כ לישנא מעליא ועל זה פריך מקרא דעגלון דהי' סובר דלא שייך דחס רק על כבוד מלך ישראל אבל לא אכבוד עגלון שהוא מאה"ע ואחר שתירץ גם על עגלון כן פריך מיעל דהי' סובר שהיתה נהנה מעבירה כדפריך לקמן ולכן הי' סובר דגם אם חס הכתוב על כבודו של עגלון על אשר נמצא בו דבר טוב שקם מעל הכסא וגם שרות יצאה ממנו מכ"מ בסיפור ענין דבר עבירה ודאי לא חס על כבוד יעל ואעפ"כ מתרץ לישנא מעליא משום דלא חטאה כדמתרץ לקמן וע"ז פריך והא קא מתהני מעבירה וא"כ למה הקפיד קרא אכבודה ומשני: ובזה א"ש איך קאי הקושיא הזאת הכא דלפי מה שכתבו התוספ' דפריך אהא דגדול עבירה לשמה לא שייך קושיא זו הכא כיון דלא מייתי הך מימרא הכא: ודע שאין לטעות דהך לישנא מעליא דקאמר הוא שלא להוציא דבר מגונה שהרי במקום שלא חס הכתוב על גנות הדבר הוציא דבר מגונה כמו בכל הני דחשיב (סוף פ"ג דמגילה) ואפילו מה דאמרינן בפסחים (דף ג') שהקפיד הכתוב שלא להוציא דבר מגונה מפרש בב"ב (פ' ח') שהוא שלא לספר בגנות בהמה ע"ש וא"כ פשיטא דמה דמתרץ כאן לישנא מעליא הוא דכתוב לשון כבוד על הנאמר עליו וזה כפירושינו:

שם ברש"י ד"ה על ליחתא. אבל האי לאו רגל הוא: במ"ק (דף כ"ה) כתב רש"י דכתיב מעל רגלו ולא מתחת רגלו וזה דלא כפירושו דהכא אלא כהפי' שהביא הרא"ש בשם הראב"ד:

בד"ה מעל רגלו. מדבר שהוא על רגלו: באהע"ז (סי' קס"ט ס"ק ל"ד) כתב הב"ש דבנברא כך בלא רגל בשוק לרש"י פסול לחליצה ולראב"ד (שהיא גם שיטת רש"י במ"ק כמו שכתבתי לעיל) כשר לחליצה ע"ש, ולא הבנתי דהא גם לשיטת הראב"ד צריך לומר דמה שכשר השוק לחליצה היינו מפני שכבר הי' לו רגל ונקרא מעל לרגלו וא"כ אם לא הי' לו רגל משנברא גם להראב"ד פסול, אבל לכאורה נפקותא אחרת איכא בין ב' הפירושים במי שנברא ברגל הפוך ונחתך אם כשר לחלוץ מעל השוק דלפי' רש"י דהפוך לא נקרא רגל א"כ אין חילוק בין נחתך ללא נחתך דלעולם לא הי' לו רגל ולא נקרא מעל רגלו אבל לשיטת הראב"ד (ורש"י במ"ק) שהפוך ג"כ נקרא רגל רק שאם חולץ חולץ מתחת לרגלו א"כ אם נחתך וחולץ מן השוק שפיר חולץ עתה מעל לרגלו וכשר:

שם בתוספ' ד"ה בין עומד. ובעלי דינין בעמידה: הרשב"א הקשה על הרמב"ם שפסק דהכל צריך להיות בעמידה חוץ מחליצה שהיא בישיבה להחולצת אבל היבם צריך לעמוד דמנ"ל לחלק כן והאריך בזה והניח ד' הרמב"ם בצ"ע ע"ש, ולענ"ד אפשר לומר שהרמב"ם סובר כתירוץ זה דהתוספ' וכמו שסובר גם רש"י דהכל צריך להיות בעמידה משום דכתיב ועמדו שני האנשים וחליצה היא כדין רק בחליצת נעל אצל היבמה ס"ל להרמב"ם כיון דהוא צריך למדחסי' לכרעי' אארעא וא"כ היא צריכה לשחות עצמה עד לארץ כדי לחלוץ לא מיחשב עוד אצלה דרך עמידה אלא דרך הטיי' והטיי' היא כמו ישיבה כנראה מדברי הרמב"ם שם וכיון דאי אפשר לחליצת נעל בעמידה הותר בישיבה כמו שהותר גם להחולץ לישב אם הוא חולה כמבואר בפוסקים:

שם בא"ד. מדלא כתיב ויעמוד: א"ל למה הוצרכו לכך תיפוק לי' דקריאה גופא לא מעכב כדאמרינן לקמן (דף ק"ד) ואיך ס"ד דעמידה דידי' מעכבת די"ל כיון דלהך תירוצא דמועמד ואמר אתיא ע"כ ילפינן חליצה מקריאה דהא בברייתא דהכא מחליצה איירי וכמבואר ברשב"א א"כ ה"א דתעכב עמידה בחליצה כמו דחליצה גופא מעכבת אכן תליא זה בפלוגתא דדון מינה ומינה ואוקי באתרא כיון דעמידה לא כתיב בחליצה רק בקריאה וקריאה לא מעכבת ועיין לעיל (ע"ח:), א"נ י"ל דלעולם אקריאה גופא צריך טעם דלא מעכב בה עמידה דמה דאמרינן דקריאה לא מעכבת היינו היכי דאי אפשר לקרות עוד כגון שהלך היבם אבל היכי דאפשר לקרות היינו לכתחלה וא"כ אם קרא מיושב אי נימא דצריך לקרות שוב מעומד היינו עכוב כמו בקריעה דאמימר במ"ק:

בד"ה והחולצת. קמ"ל דלא: א"ל דאכתי מאי קמ"ל דחליצתה כשירה אפילו הוי בכלל וירקה בפניו דהא רקיקה גופא לא מעכבת כמבואר לקמן די"ל דהוי כמו אלם ואלמת דאמרינן לקמן דאף דקריאה לא מעכבת מכ"מ כיון דאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ומזה הקשו במ"ל ובבית שמואל על הרב המגיד שכתב טעם להרמב"ם דלכך סומא אינו חולץ לכתחלה מוירקה בפניו ובדיעבד כשר משום דרקיקה לא מעכב דהא לא הוי ראוי לבילה והבית שמואל חולק דהך דלענין סומא לא הוי דרשה גמורה ולכך אינו מעכב בדיעבד, ולפענ"ד דוחק הוא דמאן לימא לן דלענין האי הוי דרשא גמורה ולענין האי לא, אכן לענ"ד י"ל דאין כוונת הרמב"ם דסומא ממועט מבפניו דא"כ באמת הוי מעכב בדיעבד אלא ודאי דבפניו אתיא להא דדרשינן מיני' (סוף פרקין) דצריך הרוק לעבור לפניו לאפוקי קלטו הרוח ומה שסומא אינו חולץ לכתחלה כדמשמע מברייתא דהכא ס"ל להרמב"ם דלא מקרא אתיא אלא סברא הוא כיון דקפיד קרא לרוק בפניו ולומר ככה יעשה דהיינו ביוש כזה ולא שייך ביוש כשאינו רואה בשתו ואף דמשמע מתוספת ב"ק (פ"ו:) דסומא שנתבייש יש לו בושת י"ל דהיינו דוקא בבושה שמרגיש בה כגון בחבלה דאיירי בי' התם אבל מכ"מ לא אלים טעם זה שיעכב חליצתו בדיעבד כיון דעכ"פ לא כתיב בפי' כן: ועוד י"ל ביישוב קושית המ"ל והב"ש מאין ראוי לבילה ע"פ הכלל שכתב בהגהת מ"ל (ה' בכורים פ"ג) בשם שו"ת רד"ך דלא אמרינן הכלל דא"ר לבילה בילה מעכבת בו אלא היכי דהגמרא אמרה כן ע"ש בסוף ספרי בכורי יעקב הוכחתי שגם דעת הרמב"ם כן. ולולא דברי התוספ' והרמב"ם הי' אפשר לומר דמאי דקמ"ל הכא דסומא חליצתו כשירה אתיא כרבי יהודה דס"ל שם (דף פ"ז) דסומא פטור מכל המצות ולכן לכתחלה עדיף דיחלוץ מי דמצוה עלי' דידי' רמיא דהיינו האח שאינו סומא ועוד כיון דאמרינן לעיל (דף ל"ט) עליך מצוה או חלוץ או ייבם הוי הסומא אינו מחוייב בדבר ואינו מוציא אחרים דהיינו האחים ידי חובתן, ולפ"ז לדידן דלא קיימ"ל כר' יהודה יכשר סומא אפילו לכתחלה ובאין שם אח אחר אפילו לר"י יכשר חליצת סומא לכתחלה:

בד"ה באנפיליא. מדמי יוה"כ לחליצה: עיין ביומא שתירצו שם קושיתם הראשונה אבל לכאורה קושיתם מסנדל של שעם עדיין קשה אכן לפי מה שתירץ הרשב"א כאן קושיתם הראשונה דרבנן דהכא הם ר' יוחנן בן נורי גם קושיתם מסנדל של שעם מתורץ שפיר לפי מה שביאר המהרש"א קושיא זו דא"ל דריב"ל כרבנן ס"ל כיון דאמרינן התם דגם ר"י ס"ל דהוי מנעל אבל לפ"ז י"ל דכרבי יוחנן ב"נ ס"ל ולק"מ, וכן מצאתי ברמב"ן בספר המלחמות שכתב כן דכולהו אמוראי דהתם כר"י בן נורי ס"ל ועיין ברשב"א (פ' במה אשה) שהאריך בזה:

בד"ה מאן דמסגי. אבל אין נראה לר"י: ודאי אין זה קושיא לרש"י כיון דמסוגיא דהכא ממה דפריך ורמינהו פרט לבעלי קבין משמע שאיירי באין לו רגל אשר התוספ' לפי פירושם צריכים לדחוק אבל הפשטות כפי' רש"י כמש"כ גם הריטב"א לכן סובר רש"י דסוגיא דידן חולק עם הירושלמי בפי' דמן הארכובה ולמטה ולכן מפרש רש"י ע"פ סוגיא דידן דאיירי באין לו רגל כלל, ודע דלכל הפירושים לא מפסיל לחליצה רק מי שנהפך רגלו באחד מג' האופנים שכתב הרמב"ם שהבאתי לעיל אבל מי שדורס על רגלו כדרך כל אדם רק שנעקמו רגליו לחוץ או לפנים כהאי דחשיב גבי מומי אדם בבכורות (דף מ"ה) כשר לחלוץ:

בד"ה פרט. מדאסמכי' תנא ארגלים: לכאורה משמע בחגיגה דב' ברייתות פליגי אהדדי דחדא יליף בעלי קבין מרגלים וחדא יליף מרגלים חגר כדאמר שם דבר אחר פרט לחגר וברייתא דחגיגה (דף ג') דיליף בעלי קבין מפעמים כוותי' ס"ל וכ"כ רש"י (שם) והתוספ' בערכין (דף י"ט) וא"כ ל"ה צ"ל דמדאסמכי' פריך, אכן לפ"ז יקשה מאי פריך הכא דלמא מתניתן דהכא כהך ברייתא ס"ל דיליף בעלי קבין מפעמים ולא מרגלים לכן הוכיחו התוספ' דע"כ פשיטא להש"ס דב' הברייתות לא פליגי ולא פריך אלא מדאסמכי' וכן בחגיגה (דף ג') כתבו כן דדרשה דרגלים אבעלי קבין אסמכתא בעלמא היא:

בד"ה והא. לפי שהיו נהנות מן הביאה: ובנזיר פי' רש"י שהיו נותנות שפחתן לבעליהן משום עצמן להבנות מהן ועל זה כתב המהרש"א בהוריות דפי' התוספ' דהכא נראה יותר דלפי' רש"י לא הוי דומיא דיעל שעשאה בעצמה אבל י"ל פי' רש"י דה"ק גדול עבירה לשמה דבתרי גווני גדול שהאמהות עשו מצוה ע"י אחר דהיינו שפחתן דלא עדיף מכשעושה בעצמו וגם זה לא עשו רק משום זכות עצמן ויטל המציאה את עצמה לעשות עבירה בעצמה לא להנאת עצמה רק להנאת אחרים לזכות את ישראל:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי': אמר ליה רב אשי והתניא בין עומד כו'. בין מוטה אימא ולעולם דדחים לכרעי'. ואמר אמימר האי מאן דמסגי על לוחתא דכרעי' לא חליץ. וכתבו הראשונים ז"ל דמימרא קמא דאמימר דבעי למדחסי' לכרעי' היינו אפילו בדיעבד דאי לכתחילה קאמר א"כ מאי פריך מהא דבין מוטה חליצתה כשרה קתני בדיעבד. אבל הראב"ד ז"ל כתב דדחיסא על ארעא אינה אלא לכתחילה. והא דפריך מהא דבין מוטה י"ל דמשמע דהא דלכתחילה לא היינו משום דלא הוי בעמידה. אבל דחיסא בקרקע לא בעינן אפילו לכתחילה. וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל ע"ש שכתב בטעמו של דבר כי היכא שתהא חליצה הניכרת. ואידך דאמימר פי' רש"י ז"ל משום דלאו רגל הוא ולא מיקרי מעל רגלו ולא דמי לנחתך מן הארכובה ולמטה כיון שהיה לו רגל שפיר מיקרי מעל רגלו אפילו לאחר שנחתכה. אבל היכא דרגלו עקומה לא מיקרי מעל רגלו:

ובשם ר"ח ז"ל כתבו התוס' דאידך דאמימר חד טעמא הוא מהא דאמימר קמא דבעי למידחסי' לכרעי' וזה אינו יכול למידחסי' לכולא כרעי' אארעא מפני שעקומה היא. אבל קיטע דחיס שפיר כולא שוקי' אארעא:

אבל הר"י ז"ל כתב דקיטע נמי פסול והא דמן הארכובה ולמטה כשר. היינו קשירת הרצועה למטה מן הארכובה. וכדמוקי לה בירושלמי. וצ"ל לשיטת ר"י ז"ל דהא דלא חליץ מאן דמסגי על לותתא הוא לאו משום דבעי למידחסי' על ארעא. דא"כ קיטע אמאי פסול דהא דחיס לשוקי' על ארעא אלא טעמא משום דלא מיקרי מעל רגלו כיון שאין לו רגל. וכן אם מסגי על לוחתא. אבל הרי"ף ז"ל כתב דטעמא דאמימר בתרא הוא. משום דחיסה בקרקע ואפ"ה פוסל גם בקיטע וכשיטת ר"י ז"ל. וע"כ ס"ל דקיטע ג"כ אינו יכול לדחוס. ולשיטה זו דטעמא דאמימר בתרא הוא משום דחיסה צ"ל דדחיסה מעכב אפילו בדיעבד דאל"ה אמאי פסול חליצת קיטע או מאן דמסגי על לותתא.

אבל מדברי הרא"ש ז"ל בשיטת ר"ח ז"ל נראה דדחיסא על ארעא לא מעכבא בדיעבד אלא דמאן דמסגי על לוחתא אינו יכול לדחוס והוי בכלל אינו ראוי לבילה דבילה מעכבת בו. אבל קיטע חשיב ראוי לבילה אם לא נחתכה רגלו ואין בילה מעכבת בו. וזה דלא כמו שכתבו התוס' ז"ל בשיטת ר"ח ז"ל דקיטע יכול לדחוס שפיר. ולפ"ז מצינן למימר דהרי"ף ז"ל ג"כ ס"ל דדחיסה לא מעכבא. אבל קיטע ומאן דמסגי על לוחתא הוי אינו ראוי לבילה. אלא דצ"ע אי הא דצריך למידחסי' הוא מה"ת. א"כ אמאי לא מעכבא אפילו אם ראוי לבילה כיון דעיקר חליצה כך הוא מה"ת. ע"כ נראה יותר דלשיטת הרי"ף ז"ל דחיסה בקרקע מעכבא. וכן משמע לשון הרמב"ם ז"ל. והא דאיצטריך דאמימר בתרא היינו משום דסד"א דסגי בדחיסה כל דהו קמ"ל דבעינן דחיסה כולה כרעא:

ולכל הני שיטתא הא דאמימר בתרא אפילו בדיעבד לא הוי חליצה. אבל מדברי הה"מ ז"ל בפ"ד מהל' יבום נראה דלדברי הראב"ד ז"ל הא דאמימר בתרא ג"כ אינו אלא לכתחילה לפי האי טעמא דמשום דחיסה הוא. וכיון דלא מעכבא אפילו אינו יכול לדחוס הוי חליצה בדיעבד. וכתב דמן ההלכות ודברי הגאונים ז"ל לא משמ' כן שא"כ לא היו צריכין לחלק בין משנתינו דמן הארכובה ולמטה להא דאמימר דהא מתניתין בדיעבד קאמר ודברי הה"מ צ"ע דהדבר פשוט דכוונת הראב"ד ז"ל לדחויי טעמו של הרמב"ם ז"ל בהא דאמימר בתרא דהוי משום נעיצה בקרקע. וע"ז כ' דלא שמענו דנעיצה מעכבת. וכמבואר להדיא בדברי הראב"ד ז"ל. שהביא הרא"ש ז"ל. ועיין בלח"מ שם:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

אמר רבי יוחנן ז' בעילות בעל אותו רשע וכו'. קדמונים אחזו צער משום יתובי דעתא בהני בי תרי דהכי אמרינן ז' בעילות וכו' ורז"ל במדרש אמרו ותכסהו בשמיכה שמ"י כה שלא נגע בה ונראין הדברים סתראי נינהו ומ"ש מהר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בסוף קונטרס מלחמת מצוה דף ל"ה והמגיה שם כתב שכ"כ מהר"ר יהודה עוזיאל ז"ל הרואה יראה כי אין בדבריהם כדי שביעה. וראיתי להרב הגדול מהר"ר יוסף דוד ז"ל דבא לכלל ישוב כמ"ש גורי האר"י ז"ל דנזדמנה שם שידה בין רגלי יעל ושכב עם השידה דוקא וז"ש באשר כרע שם נפל שדוד מלשון שידה שהיה באותו מעשה שדוד מחובר עם השידה, א"נ שדוד לשון ביזה שנשלל סיסרא מניצוצי הקדושה שהיו בראשו ויעל מחצה וחלפה רקתו והוציאה ניצוצות הקדושה אשר בראשו ומאלו הניצוצות שבראשו יצא רבי עקיבא כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל זהו תורף דברי הרב מהר"י דוד ז"ל ע"ש באורך:
ולפי הדרך הראשון שפירש דשדוד פירושו מחובר עם השידה אפשר כי רע לעומת טוב כי שדי הוא ביסוד בקדושה ובסט"א הוא שדוד כמו מספר שדי ור"ת באשר כרע שם הוא שכב. וס"ת הוא מרע כלומר ששכב עם הרע כי הוא חלקו. ודרך צחות אפשר כי רמז שכבר הוא נוטה למות וזהו שכב מרע ע"ד שאומרים רז"ל שכיב מרע שציוה וכו':
ואולם הדרך השני נוחה הימנו והוא קלורית לעין אשר בזה תנוח דעתנו בקושיא עצומה שהקשה הגאון הרב מגן אברהם ז"ל בספרו זית רענן על הילקוט ביהושע משם הגאון מהר"ר ישראל לפי שאמרו בגמרא דרבי עקיבא יצא מסיסרא וכתב הרמ"ע ז"ל ממה שבא על יעל דהא רבי עקיבא סבר דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. ומה שתירץ שם יש להשיב עליו. אך בהא שכתבו ז"ל דניצוצי הקדושה אשר בסיסרא היו בראשו על דרך שאמרו דניצוצי הקדושה אשר בעשו היו בראשו וכשהרגו חושים ראש עשו נקבר אצל האבות. ויעל מחצה ראש סיסרא ויצאו ניצוצי הקדושה ועלו למעלה ואח"כ באו דרך גבר. בזה נחה שקטה הארש דנשמת רבי עקיבא באה מניצוצות הקדושה שהיו בסיסרא על ידי יעל דמחצה ראשו ונתבררו ניצוצות הקדושה ועלו למעלה לבאר מים חיים ואח"כ באו כדרכם וסיסרא לא בא אל יעל כאמור:
ומאי דפריך בשמעתין והא מתהניא מעבירה היינו על קרוב בשר כמ"ש בקדושין דף כ"ג דשלא כדרכה אית לה הנאה וכמ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל שם בחידושיו. ומה שאמרו רז"ל שמיכה שמי מעיד שלא נגע בה היינו על עיקרו של דבר ואין להאריך:
וכד הוינא טליא הן כל יקר ראתה עיני כתוב לאמר דאחד קדוש פירש כונת מזמור צ"ז אוהבי ה' שנאו רע וכו' הכונה אוהבי ה' כיעל שנאו רע כמ"ש בש"ס דטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים שומר נפשות חסידיו רבי עקיבא מיד רשעים יצילם אור זרוע ס"ת הפסוק הוא רבי עקיבא עד כאן דברי אחד קדוש הנזכר ז"ל:
ועל פי האמור אפשר לפרש ולרמוז באופן זה. אוהבי ה' שנאו רע דיעל לא מתהניא וכו' ולא תסבור שבא עליה ח"ו לכך כתיב אוהבי ה' ע"ד שמי כ"ה אלא השידה נזדמנה. וכי תימא אם כן מהיכן יצא רבי עקיבא לזה רמז אוהבי שנאו רע ר"ת ראש מהניצוצות שבראשו. ותיבת ה' נכתב להעיד שה' שמרה ולא בא עליה ע"ד שמי כ"ה. שומר נפשות חסידיו ר"ת נחש נפשות דייקא שהצילם מהנחש בין ליעל שלא טמאה ונזדמנה שידה ורמז בר"ת נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם גימטריא שדה עם הכולל. בין על נשמת רבי עקיבא שלא יצאה דרך ביאה אלא מניצוצי קדושה שבראשו כמו שרמוז בר"ת. מיד רשעים סיסרא והנחש יצילם. אור זרוע וכו' ס"ת רבי עקיבא אור זרוע ולא בא מביאת גוי על ישראלית ח"ו ומ"מ רמז דהוא בן גרים שקבלו תר"ו מצות כס"ת שומר נפשות חסידיו ועוד יש לרמוז אוהבי ה' שנאו רע. ומאי דכתיב בין רגליה וכו' שנאו ר"ת שידה נזדמנה אצלו ושכב. גם בין רגליה כרע נפל שכ"כ גימטריא בשידה עם הכולל ודו"ק:
ודע שאני כתבתי במקום אחר דאפשר דמ"ש הרמ"ע ז"ל לאו דוקא והיינו דבו בפרק לא היו אצלי מאמרות הרמ"ע ז"ל אך עתה ראיתי דברי הרמ"ע ז"ל וכתוב שם בכת' מפרש דבביאה ג' יצא רבי עקיבא ע"ש ועיין מ"ש לקמן בגיטין על דף נ"ז בס"ד ודוק:
ואפשר לרמוז בזה במאמר במדבר רבה פרשה יו"ד וז"ל וכשוכב בראש חבל וכשוכב זה סיסרא שכתוב בין רגליה כרע נפל שכב בראש חבל שחבלתו יעל בראשו עם היתד שבאהל עכ"ל רמזו רז"ל וכשוכב שלא שכב אלא נראה בעיניו כשוכב וז"ש בין רגליה שנזדמנה שידה וכי תימא א"כ מהיכן יצא ר"ע לז"א בראש חבל שבראשו היו ניצוצות הקדושות וחבלתו יעל ונתבררו משם ואמרו במדרש משלי בסופו דלא הרגה יעל לסיסרא בכלי זיין משום לא יהיה כלי גבר על אשה וז"ש שחבלתו יעל ביתד דרך חבלה לרוב קדושתה ודוק היטב:

א"ר יוחנן ז' בעילות בעל אותו רשע וכו' ראיתי להרב באר שבע בתוספותיו על הוריות על דף יו"ד הביא מ"ש רד"ק דמ"ש בויקרא רבה פ' כ"ג שמיכה שמי כה שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע הוא מכחיש זה וכתב עליו שרי ליה מריה שריחק דברי ר' יוחנן וכו' ואפי' ר"ל דאמר שמי כאן היינו שמעיד על כונתה שהיתה לש"ש להתיש כחו עכ"ד והאמת דלשון שלא נגע בה אותו רשע הוא קשה אלא שהרב באר שבע לא הביא לשון זה ע"ש וכן כתב הרב יפ"ת שם דר"ל פליג על ר"י ואין טעם לפרש לא נגע דקאמר הכא להנאתה שלא נתכוונה אלא לש"ש עכ"ד גם מ"ש הרב כלי יקר דמ"ש ר' יוחנן הוא דנראה בעיניו בשכרותו ושחת ארצה ע"ש באורך הוא דבר קשה וכלא סוגיא מוכחת להפך דהטיל בה זוהמא ומס' הגלגולים לרבינו האר"י זצ"ל משמע דבא עליה ז' פעמים כפשטן של דברים. והרמ"ע במאמרות מאמר חקור דין חלק ה' סי' יו"ד וי"א כתב דנתעברה ומשם יצא ר' עקיבא עש"ב. ור' יוחנן נמי סבר דרשת שמי כה מעיד רק יאמר שמי כה מעיד שלא נהנית:

והא קא מתהניא וכו' טובתן של רשעים וכו'. על פי האמור יש מי שפירש כונת הכתוב מז' צ"ז אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. הכונה אוהבי ה' כמו יעל שנאו רע שונאים לרשע דטובתן רעה היא לצדיקים. וכי תימא איך באה יעל לעשות כדבר הזה לז"א שומר נפשות חסידיו כלומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם דהנשמות עשוקות בסט"א יצילם כמו הכא ביעל שהיו בסיסרא נשמות עליונות ולזה הוצרכה יעל להיות עמו להוציא לאור הנשמות הקדושות אשר בו וזהו שאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה ס"ת רבי עקיבה שמשם יצא ר' עקיבה. [ואפשר לרמוז כי ר"ת שומר נפשות חסידיו הוא נחש רמז שהנחש עשק נפשות חסידיו ועיין בקונטריס זה בגטין פ' הנזיקין מ"ש בעניותי על דברי הרב מהר"ם שיף שפקפק בזה שרבי עקיבא יצא מסיסרא ע"ש]:

טובתן של רשעים וכו' פירש"י ששונאין את הרשעים וקצה נפש הצדיק בהנאתן הלכך לאו הנאה היא וראיתי להרב עיון יעקב שכתב על דברי רש"י הללו וז"ל ונראה דרש"י מוכרח לזה דאל"כ איך כולל וקאמר כל טובתן אלא ודאי כפרש"י אך לפ"ז קשה מה מקשה הש"ס בשלמא התם דילמא מדכר שם ע"א וכו' הא הטעם פשוט כפרש"י וצ"ע עכ"ל:
ואיברא דהדבר קשה מאי פריד בש"ס לפי פירש"י ולא עוד אלא דבנזיר דף כ"ג ע"ב מייתי הא דטובתן של רשעים ולא פריך בשלמא וכו' ומשני כי הכא ורש"י מפרשה כדאמרו בסוגיין דהתם מדכר ע"א והכא דשדי בה זוהמא וכ"כ התוס' שם. ואפשר לישב דהש"ס מקשה שפיר בשלמא התם ולא ניחא לש"ס לפרושיה כמו שפירש רש"י ששונאין הרשעים וקצה נפש הצדיק בהנאתן. דמדה זו הוא לאנשים דעלמא ששונאים איזה אדם ומתוך השנאה אם עושה טוב נפשם קצה בו כמ"ש אמנם ליעקב אע"ה לא יכולנו לומר זה כי קדוש הוא לאלהיו ואם השונא יעשה טוב לא יקוץ בהנאתו כי לא כאנשים דעלמא הוא כי מדה זו היא ממדות החומר ויצר לב האדם וצ"ל גבי יעקב אע"ה דהטעם דילמא מדכר ע"א דאיכא משום לא ישמע על פיך. ומדר' יוחנן משני לקושית והא מתהניא מעבירה דטובתן וכו' ויליף מקרא מטוב עד רע משמע דגבי יעל נמי לאו משום דמתוך שנאה קצה בטובה דאינה מדה מצד הקדושה שהטובה תהיה רעה ומוכרח דאיכא טעמא ומשני דשדי ביה זוהמא:
אמנם עדיין צריכין אנו למודעי דעין רואה דלבן קיים אזהרת השמר לך ולא הזיק ליעקב ואם לבן הבין במאמר מטוב עד רע דהיינו משום דלא מדכר ליה ע"ז איך עשה ההפך וא"ל למה גנבת את אלהי ואח"ך אלהי נחור שכיוין לע"ז כמשאז"ל. אלא מוכרח שלבן הבין דמתוך שנאה ששונאים קצה נפשם בהנאתן וזהו כונת רש"י שפירש כל טובתן וכו' ששונאים וכו' וקצה נפש הצדיק וכו' להודיענו פשט הכתוב [מה שהבין לבן במה שא"ל מטוב ועד רע] ולישב דלא יקשה איך הזכיר שם ע"ז וז"ש רש"י תכף שמא דע"ז למה גנבת את אלהי והוא היה שומר האזהרה וכמ"ש יש לאל ידי וכו' אמר אלי השמר לך וכו' וא"כ אמאי מדכר ע"א אלא מוכרח דהבין פירוש אחר והוא מה שפירש"י ששונאים וכו' שיורד על פי מדותי"ו של לבן מהסט"א ודוק הטב:

קב הקיטע. דחשיב ליה מנעל מני רבי מאיר היא: יוצא. בשבת: אנפיליא של בגד. דקתני סיפא חליצתה פסולה אתאן לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר בקב הקיטע אלמא דלא הוי מנעל דאי רבי מאיר כיון דקב הקיטע הוה נעל אלמא ואנעלך תחש לא דייק אנפיליא נמי תהוי נעל: מדסיפא רבנן. רישא דקב הקיטע נמי רבנן ודייקי ואנעלך תחש ודקתני קב הקיטע כשר במחופה עור: אדתני סיפא אנפיליא של בגד. פסולה האי הוא ודאי דלאו נעל הוא דהא לא מגין לישמעינן חילוק בקב הקיטע דאע''ג דמגין לאו נעל וכ''ש האי: סיפא נמי ר' מאיר. ולא דייק תחש ואפילו הכי של בגד לא משום דלא מגין אבל קב הקיטע מגין הלכך אפילו אין מחופה עור כשר: למדחסיה. לדחוף רגלו בקרקע: מוטה. לאו אורחיה למדחסיה: על ליחתא דכרעיה. שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל ליחתא לשון לווחים (שבת דף מז.) פלנקא כלומר שאינו דורס במקום מדרס רגלו ואע''ג דתנן (לעיל דף קא.) מן הארכובה ולמטה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגל הוא: והתניא בסמיכות הרגלים. כשרה: מאי לאו דחליץ בהו איהו. הגורר את רגליו והם עקומים: לאחר. שרגלו ישרה: בר אובא ובר קיפוף. בפ' אלו מגלחין (מ''ק כה:) דאחלשו לדעתיה דרב אשי ואיתהפוך כרעייהו: רגלים. שלש רגלים תחוג (שמות כג): פרט לבעלי קבין. שפטורים מן הראייה אלמא שוק לאו רגל הוא: מעל רגלו. משמע מדבר שהוא על רגלו מדלא כתיב וחלצה נעלו מרגלו: שמע מינה. ממתני' דקא מכשר מן הארכובה ולמטה: האי אסתוירא. קביל''א המפסקת בין שוק לרגל: עד ארעא נחית. ואין עוד פרק אחר למטה הימנה בעקב: דלהדי כרעא. השוה ועומד למול כף הרגל לאו מעל הוא וככרעא דמי: בשליתה היוצאת מבין רגליה. אלמא ירכים נמי מיקרו רגל: נועצת עקביה בירכותיה. והולד יוצא מבין רגליה ממש והיינו דכתיב מבין רגליה: לא עשה רגליו. לא הסיר שער זקן התחתון: להסך את רגליו. מי רגלים אלמא ירכים רגל מיקרו: אך מסיך הוא את רגליו. בעגלון מלך מואב כתיב: בין רגליה. בין ירכותיה שבא עליה סיסרא ונתכוונה כדי לייגעו: כרע נפל שכב. שבעה כתיבי בקרא:

בין עומד בין יושב. וא''ת ומהיכא ס''ד לפסול יושב וי''ל משום דאמר לקמן (דף קד.) דהויא כגמר דין ואמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל: ושם) בשעת גמר דין ד''ה דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה ומהאי טעמא בעינן לקמן (דף קו.) עמידה לכתחלה דא''ל רבי חייא בתי עמודי לל''א שפי' בקונט' ועוד דכתיב ועמד ואמר ומיהו עיכובא ליכא מדלא כתיב ויעמוד ויאמר אבל ועמד ואמר אינו אלא סיפור דברים בעלמא והכי נמי מפרש במסכת מועד קטן (דף כא. ושם) גבי מנין לקריעה מעומד אבל ועמדו שני האנשים אע''ג דלא כתיב ויעמדו היינו לפי שאין כתיב שם מעשה אחר כך אבל הכא אחר ועמד כתיב המעשה ואין כאן אלא סיפור דברים בעלמא כמו . עמדו וקדשו ועמדה ונשאת והא דדרשינן בספרי ועמד אין דברים הללו אלא בעמידה אומר רבינו יהודה דשמא לכתחלה בעי הכי כדפרישית: והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה. וא''ת מהיכא ס''ד למעוטי סומא וי''ל מדכתיב לעיני הזקנים וה''א דה''ה לפני יבם א''נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו קמ''ל דלא: הקיטע מני רבי מאיר היא. דחשיב מנעל ממה שאין רגילים לעשות: באנפיליא של בגד אתאן לרבנן. דלא חשיב מנעל מבגד כיון דאין רגילות לעשות כן וה''ה אנפיליא הקשה ר''ת דהכא משמע דר' יוסי לא חשיב קב הקיטע מנעל מדמוקי ברייתא דמכשרא ליה לחליצה כר' מאיר דוקא וכן משמע בפרק במה אשה (שבת דף סה: ושם) ואילו בפרק בתרא דיומא (דף עח: ושם) אמרינן דקב הקיטע בין לר' מאיר בין לרבי יוסי מנעל הוא וטעם דר' יוסי גבי שבת דלמא מיפסק ואתי לאיתויי ד' אמות ברה''ר ועוד קשיא דהכא שרינן של שעם לחלוץ ובפרק בתרא דיומא (שם) אמרינן אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביה''כ ובשמעתין מדמי יה''כ לחליצה: מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה לא חליץ. פי' בקונט' שאין זה קרוי רגל כיון שהופכו כל שוק דידיה נמי לא מיקרי מעל רגלו אבל היכא שנקטעה רגלו שוקו היינו מעל רגלו דכיון דקודם קטיעה היה שוקו מעל רגלו אחר קטיעה נמי קרינא מעל רגלו ובענין זה פי' גאון אחד ור''ח פי' טעמא דלא חליץ מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה דלא מצי שפיר למדחסיה לכולי כרעיה אארעא לפי זה נמי אתי שפיר הא דגריע מקיטע דקיטע דחיס שפיר כוליה שוקיה אארעא מתוך פירושם משמע דפשיטא להו דקיטע חולץ אבל אין נראה לר''י דהא בירושלמי מפרש הא דקתני במתני' מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה היינו בקושר רצועות הסנדל מארכובה ולמטה אבל בקיטע לא איירי מידי והא דקתני בברייתא קב הקיטע איכא לפרושי נמי דיהיב לאחר וחליץ כדאמר אסמיכות רגלים וה''מ למימר וליטעמיך קב הקיטע מי חליץ אלא דיהיב לאחר וכן דרך בכמה מקומות דיכול לומר וליטעמיך ואין אומר ועוד מעיקרא דסבר דברגל הפוכה שייכא חליצה ה''ה דקיטע נמי חליץ אבל לפי המסקנא לא והא דפריך רגלים פרט לבעלי קבין הכי פריך כיון דשוק לא מיקרי רגל א''כ למטה מהארכובה אמאי כשרה הא לא הויא קשירה במקום רגל ורבינו נסים נמי פירש במגלת סתרים דקיטע לא חליץ מכ''ש דרגלו הפוכה ומן הארכובה ולמטה דמכשיר במתני' לאו באיפסקא לכרעיה אלא בקשירת רצועות איירי כדאמר בירושלמי: פרט לבעלי קבין. ואף על פי דעיקר דרשא נפקא לן מפעמים בפרק קמא דחגיגה (דף ג. ושם) מכל מקום פריך שפיר מדאסמכיה תנא ארגלים: והא קא מתהניא מעבירה. ליכא למימר דפריך אמאי לא מסרה עצמה שהרי קרקע עולם היא כדאמר גבי אסתר ועוד כי הוא לא היה מאנסה ואדרבה היא שדלתו בדברים להכריעו להביאו עליה כדי להתיש כחו להציל ישראל אלא פריך אמאי משבחה הכתוב כל כך דכתיב תבורך מנשים וגו' ואמרינן בנזיר (דף כג: ושם) ובהוריות (דף י:) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה פירוש מאמהות לפי שהיו נהנות מן הביאה ויעל לא היתה נהנית מן הביאה ומשני דודאי לא היתה נהנית משום דטובתן של רשעים כו' ואההיא מילתא קיימא הך פירכא בנזיר (דף כג:) ובהוריות (דף י:):

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד