דף קד - א
וכן סנדל של עיר הנדחת, וכן סנדל של זקן העשוי לכבודו, דהיינו לצורך תכריכי מיתה [94] לא תחלוץ בהם.
ואם חלצה, אף בדיעבד חליצתה פסולה [95].
והטעם, בתקרובת עבודת כוכבים, משום שאין לה ביטול לעולם, ועומדת לשריפה, ולכן נחשב כבר כאילו נכתת שעורו.
וסנדל של עיר הנדחת, גם כן עומד לשריפה, שהרי הדין הוא שכל שלל העיר ישרף.
וסנדל של תכריכין פסול לחליצה, משום שאינו עשוי להילוך.
אמר ליה רבינא לרב אשי: מאי שנא סנדל של זקן העשוי לכבודו שפסול לחליצה? משום דלאו להילוכא עביד! אם כן, סנדל דבי דינא, סנדל של בית הדין, שמיוחד לחליצה, גם כן יהא פסול, שהרי הוא נמי לאו להילוכא עביד, אלא רק לצורך חליצה בבית דין!
אמר לו רב אשי: אילו מסגי ביה שלוחא דבי דינא, אם ילך בסנדל זה שליח בית הדין לצורך כל שהוא, מי קפיד עליה דיינא? נמצא שסנדל זה מיועד אף להילוך, ולכן כשר לחליצה.
מתניתין:
חלצה בלילה חליצתה כשרה.
ורבי אלעזר פוסל. ולהלן בגמרא יתבאר טעם מחלוקתם.
חלצה ברגל שמאל של היבם חליצתה פסולה [96].
ורבי אלעזר מכשיר.
גמרא:
לימא בהא קמיפלגי תנא קמא ורבי אלעזר:
דמר, תנא קמא, סבר: מקשינן [מקישים] ריבים [דינים] לנגעים, דכתיב: "כל ריב וכל נגע", ונגעים נראים לכהן דווקא ביום, דכתיב: "וביום הראות בו", וכיון שהוקשו דינין לנגעים, אמרינן שאף דינים נעשים דווקא ביום. וחליצה דין הוא, שהרי גובה כתובתה על ידי החליצה [97], ולכן נעשית דווקא ביום.
ומר, רבי אלעזר, סבר: לא מקשינן ריבים לנגעים, ולכן חליצה נעשית בין ביום ובין בלילה!
ודחינן: לא. דעל כרחך כולי עלמא סוברים שלא מקשינן ריבים לנגעים. משום דאי מקשינן, הרי צריך לומר שאפילו גמר דין בלילה נמי לא ייעשה. והרי שנינו במשנה במסכת סנהדרין: "דיני ממונות דנין ביום וגומרים [את הדין] בלילה"!
אלא ודאי שלא בזה נחלקו.
והכא בהא קמיפלגי: מר, תנא קמא, סבר: חליצה כתחלת דין דמיא. וכשם שתחילת דין נעשית דווקא ביום, כפי ששנינו במשנה שהבאנו לעיל, אף חליצה נעשית דווקא ביום [98].
ומר, רבי אלעזר, סבר: חליצה כגמר דין דמיא [99]. וכשם שגמר דין בין ביום ובין בלילה, אף חליצה כן.
רבה בר חייא קטוספאה עבד עובדא [עשה מעשה של חליצה] במוק העשוי מלבד, אף שאינו של עור,
וביחידי, דהיינו, שלא בפני שלשה,
וב לילה.
אמר שמואל: כמה רב גובריה [כמה רב כחו של רבה בר חייא] דעביד כיחידאה, שעשה את החליצה כשיטת יחיד! ובלשון גנאי אמר כך.
והוינן בה: מאי קשיא ליה לשמואל על מעשהו של רבה בר חייא?
אי זה שעשה חליצה במוק הוקשה לו, הא סתמא תניא לעיל: "בקב הקיטע, במוק, בסמיכת הרגלים", ולא שיטת יחיד היא!
ואי זה שרבה עשה חליצה בלילה הוקשה לו לשמואל, הא גם זה סתמא תניא במשנתינו, שחליצה כשרה בלילה!
אלא, זה שעשה רבה חליצה ביחידי קא קשיא ליה לשמואל. היכי עביד ביחידי, דהא יחידאה קתני לה!
דתנן: חלצה בשנים כשרים, או שחלצה בשלשה בני אדם, ואחר כך נמצא אחד מהן, מאותן שלשה, קרוב או פסול, כך שבסופו של דבר נמצא שחלצה בשנים, חליצתה פסולה.
ורבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירים [100].
ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה [שהיו שם רק הוא ויבמתו] בבית האסורים, ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכשיר את החליצה.
ואמר רב יוסף בר מניומי [אמר רב נחמן]: אין הלכה כאותו הזוג, דהיינו, כרבי שמעון ורבי יוחנן.
על כל פנים, רואים שמי שמכשיר חליצה ביחידי, רבי עקיבא הוא, וזו שיטת יחיד!
ואי בעית אימא: כולהו נמי, כל אותם דברים שעשה רבה יחידאה קתני להו.
דתניא: אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: אני ראיתי את רבי ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק, ביחידי, ובלילה.
שנינו במשנתינו: בשמאל חליצתה כו'.
מאי טעמא דרבנן, שסוברים שחליצה בשמאל פסולה?
אמר עולא: ילפינן בגזירה שוה "רגל" "רגל" ממצורע. שבחליצה כתוב: "וחלצה נעלו מעל רגלו", ובמצורע כתוב: "על בהן רגלו הימנית". מה להלן, במצורע דימין דווקא, שהרי כתוב: "רגלו הימנית", אף כאן, בחליצה דימין דווקא.
ותמהינן: ורבי אלעזר לא יליף את הגזירה שוה "רגל" "רגל" ממצורע?!
והתניא, רבי אלעזר אומר: מנין לרציעה [שרוצעים את אזנו של עבד עברי שאינו רוצה לצאת לאחר שש שנים] שהיא נעשית באזן הימנית?
נאמר כאן, ברציעה, "אזן", שכתוב: "ורצע אדניו את אזנו במרצע", ונאמר להלן, בצרעת, "אזן". מה להלן, במצורע, בימין דווקא, אף כאן, ברציעה, אזן ימין דווקא!
רואים שרבי אלעזר לומד את הגזירה שוה "אזן אזן" ממצורע לעניין רציעה, ואם כן, הרי הוא יכול ללמוד מאותה גזירה שוה של "רגל רגל" ממצורע לענין חליצה!
אמר רב יצחק בר יוסף אמר רב יוחנן: מוחלפת השיטה במשנתינו. שבאמת רבי אליעזר, שראינו במקום אחר שהוא לומד גזירה שוה של "אזן אזן" ממצורע, על כרחך יסבור אף כאן שלמדים את הגזירה שוה, ולכן הוא סובר שצריך חליצה דווקא ברגל ימין. ואילו תנא קמא סובר שאין למדים את הגזירה שוה, ולכן אין צריך דווקא ברגל ימין.
רבא אמר: לעולם לא תיפוך את השיטה. שדווקא לענין רציעה סובר רבי אלעזר שאפשר ללמוד את הגזירה שוה, משום ששתי המילים "אזן" "אזן", שמהם למדים את הגזירה שוה מופני, מופנים הם, מיותרים. שהרי כל פרשת מצורע עני שכתובה שם המלה "אזן", מיותרת, ולדרשה באה, כדאמרינן במסכת מנחות. וגבי רציעה כתוב פעמיים אזן: "ורצע אדניו את אזנו", "ונתת באזנו ובדלת". ועל כרחך אחד מהם מיותר לדרשה.
אבל המילים "רגל" "רגל", שמהם למדים גזירה שוה לענין חליצה לא מופני משני הצדדים. שאמנם המילה "רגל" הכתובה במצורע מיותרת, כפי שאמרנו, שכל אותה פרשה נאמרה לדרשה. אבל המילה "רגל" הכתובה בחליצה אינה מיותרת.
וסובר רבי אלעזר, שכאשר המילים שלמדים מהם גזירה שוה מופנות משני הצדדים, כלומר, כאשר שתי מילות הגזירה שוה מופנות הן, אזי אי אפשר לפרוך את הדרשה. אבל אם אינן מופנות משני הצדדים, אף שצד אחד מופנה הוא, אזי אמנם אפשר ללמוד גזירה שוה, אבל אפשר לפרכה.
ולכן שואלת הגמרא: וכי לא מופני המלים "רגל רגל", עדיין מדוע אי אפשר ללמוד מאותה גזירה שוה? מאי פירכא איכא, איזו פירכא יש לגזירה שוה?
ומבארינן: הכי איכא למיפרך את הגזירה שוה: מה למצורע, שיש בו חומרא יתירא שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת לטהרתו. ולכן אי אפשר ללמוד ממנו לחליצה.
מתניתין:
חלצה נעלו, ורקקה בפניו, אבל לא קראה "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" חליצתה כשרה [101].
והטעם, משום שכתוב בענין החליצה: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ולשון "ככה" לשון עכובא הוא, ומשמע מלשון "ככה יעשה" שדווקא דבר שהוא מעשה מעכב את החליצה. לאפוקי קריאה, שאינה מעשה, אלא דיבור בעלמא [102]. וכדלהלן.
קראה את הקריאה, ורקקה בפניו, אבל לא חלצה חליצתה פסולה.
חלצה וקראה אבל לא רקקה, רבי אלעזר אומר: חליצתה פסולה. רבי עקיבא אומר: חליצתה כשרה.
הערות
[94] כך פירש רש"י. והכי איתא ברמב"ם ובשו"ע. אבל בטור כתב, דהיינו סנדל שנקבר בו. וכתב שם בדרישה, שאף על פי שאיסור הנאה הוא, אין זה פוסלו, כיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו.
[95] אבל בירושלמי [ה"ב] איתא: "הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת שהוא כשר, דכתיב חלוץ הנעל מכל מקום". עיי"ש.
[96] עיי' בנמו"י שהביא שנחלקו הראשונים בענין יבם איטר, אם חולץ בשמאלו שהוא ימין כל אדם, או שחולץ בימינו שהוא שמאל כל אדם, או שחולץ בשתיהן, או שאינו חולץ כל עיקר. עיי"ש.
[97] בנודע ביהודה [תניינא אהע"ז סוס"י קי"ד] כתב, דלפי זה, אם היתה היבמה ארוסה לבעלה, שאין לה כתובה, חליצתה בלילה כשרה. אבל בישועות ישראל [סי' ה' ס"ק ב'] כתב דלא פלוג רבנן, ואף בכה"ג חליצתה פסולה.
[98] כתב הט"ז [סי' קנ"ד סדר הגט ס"ק א'], דחליצה בלילה פסולה מהתורה. אבל בישועות יעקב [סי קס"ט סק"ג] כתב שמדאו' כשרה לדברי הכל, ואינה פסולה אלא מדרבנן. שהרי זה שחליצה חשובה דין הוא משום שגובה כתובה על ידה, וכתובה אינה אלא מדרבנן. עיי"ש. ועיי' בקרית ספר [הל' יבום פ"ד] שכתב כך בדעת הרמב"ם.
[99] בביאור מחלוקתם כתב הגהות מרדכי, דר"א סבר שהחליצה כתחילת דין, לפי שעל ידה מתחילה היבמה לתבוע את כתובתה. ולדעת ת"ק הרי היא כגמר דין, לפי שעל ידי החליצה נעשית הכתובה כגבויה. ובאור זרוע כתב, דטעמו של ר"א, לפי שיבמה לשוק בלאו, ועל ידי החליצה הוא מתחיל להתירה. ולת"ק החליצה כגמר דין, לפי שבחיי בעלה היתה באיסור מיתה על כל העולם, וכשמת פקע איסור מיתה, ועדיין יש עליה איסור לאו. והחליצה שמפקעת את איסור הלאו כגמר דין דמיא.
[100] באו"ז כתב בשם רש"י, דדווקא בשנים מכשירין. אבל אם חלץ בפני אחד חליצתו פסולה. אבל הביא בשם ר"ח, דאף בפני אחד או בינו לבינה, ס"ל דחליצה כשרה. וכן כתבו התוס' ותוס' הרא"ש להלן [ק"ה ע"ב].
[101] כתבו התוס' במס' סוטה [ל"ג ע"א, ד"ה ור' יהודה], דלשיטת ר' יהודה דס"ל בריש שמעתין שלמדין שהקריאה צריכה להיות בלה"ק מדכתיב "ככה", קריאה מעכבא. עיי"ש.
[102] הקשו התוס' לקמן [ק"ה ע"א, ד"ה ככה], למ"ד דעקימת פיו הוי מעשה, היכי ממעטינן קריאה? ותירצו, דמ"מ דיבור מעשה גרוע הוא יותר מרקיקה. א"נ, לא דמי למנהיג בקול, שהוא מעשה גדול. וכתב הרש"ש, דאולי נתכוונו למה שכתבו במס' ב"מ [צ' ע"ב], דהך דעקימת פיו הוי מעשה, היינו דווקא היכא דעל ידי דיבורו אתעביד מעשה. משא"כ הכא.
בגמרא זקן העשוי לכבודו: הא דלא נקט עשוי למת י"ל כיון דאיכא מ"ד בסנהדרין (דף מ"ז) דבגד שארג למת אסור דהזמנה מלתא היא א"כ אם עשאו למת צריך שריפה דומיא דארון שפנהו בש"ע (סי' שס"ג) והוי כתותי מ"ש לכך נקט עשאו לזקן לכבודו דמשמע שעדיין חי ובעשאו לחי לקבור בו לא שייך איסור כדמוכח מסוגיא דשם ואף דהכא רבא הוא דקאמר הכי והוא ס"ל (שם) דהזמנה לאו מלתא היא י"ל דמכ"מ נקט הך לישנא דלא נימא דטעמו משום איסור הזמנה ושהדר בי' ממימרא דשם אכן אנן קיימא לן דהזמנה לאו מלתא היא ואפילו עשאו למת ג"כ מותר ולכן הרמב"ם באמת שינה מלשון הגמרא ונקט עשאו למת לקבור בו, ועיין במנחות (מ"א.) ובנ"י שם דמוכח בפי' דזקן שעשה לכבודו הפי' שעדיין הוא בחיים רק שנעשה לו לתכריכין לכשימות:
שם במתניתן בלילה חליצתה כשירה: הרמב"ם פסק דחליצה בלילה פסולה וי"ל למה לא פסק כסתם משנה ואי משום דאמרינן לקמן דרבה בר חייא עבד כיחידאי במה דעבד עובדא בלילה וכמו שכתב הרב המגיד הרי לפי מש"כ התוספ' (בד"ה אי מוק) מה דמסקינן דעבד כיחידאי היינו מה שעשה לכתחלה כן אבל אכתי מנ"ל דאין הלכה כסתם משנה דבדיעבד חליצתה כשירה. וי"ל דלהרמב"ם הוקשה מה שהקשו התוספ' איך קאמר אי מוק סתמא היא הא הסתם לא התיר רק בדיעבד ולכן מפרש כמו שפי' גם הרשב"א דמתניתין דמתיר מוק ובלילה אפילו לכתחלה התירה ומה שנקט לשון דיעבד לא נקטי אלא משום סיפא וא"כ מה דמסיק לבסוף ואיבעית אימא כולהו נמי יחידאי קאמר לה ע"כ ליכא לפרש מה שעשה לכתחלה יחידאי היא אבל בדיעבד לכ"ע כשר כמו לת"ק דמתניתן דז"א דהא ת"ק ג"כ לכתחלה הכשיר אלא ע"כ דה"ק דת"ק דמתניתן יחידאי היא ואין הלכה כמותו ולכן שפיר פסק הרמב"ם כר"א דפסול חליצה בלילה אפילו בדיעבד, אכן לכאורה קשה לפי' זה דכיון דמסיק אף דת"ק התיר מכ"מ כיון דמצאנו דיחידאי הוא אין הלכה כמותו א"כ לכתחילה מאי קפריך אי מוק סתמא תניא מה בכך הא מכ"מ כיון דהך מוק רק ר"מ קתני לה אין הלכה כמותו ולא משגחינן בהך דסתם תנא כוותי' כמו דמסיק גם לבסוף ובשלמא לפי' התוס' א"ש דמסיק לבסוף דמה שהתיר לכתחלה רק יחיד ס"ל כן ולא סתם תנא כוותי' מעולם וכמו שכתב המהרש"א אבל לפי' הרמב"ם דגם ת"ק התיר לכתחלה קשה, וי"ל דלעולם אמרינן דהיכי דמתניתין יחידאי היא לא משגחינן בסתמא ואין הלכה כמותו כמו דמסיק לבסוף וכמו דאמרינן לעיל (מ"ב:) מכלל דיחידאי פליג עלי' ע"ש והא דפריך אי מוק סתמא קתני הכי קפריך כיון דשמואל אמר מאן גברא דעבד כיחידאי משמע דעבד כר"מ דיחיד הוא וזה אינו דהא אפילו כר"מ לא עשה דלר"מ מיפסל משום לילה כיון דלפי הסוגיא מאן דמכשיר חליצה בלילה, ע"כ ס"ל דלא מקשינן ריבים לנגעים ור"מ אית ליה בסנהדרין (ל"ד:) דמקשינן ריבים לנגעים אלא ע"כ דעשה כסתמא דמתניתן דס"ל כר"מ וא"כ איך קאמר דעשה כיחידאי והל"ל דעבד כסתמא דלא כהלכתא אבל לבסוף מסיק דעבד כיחידאי ממש דהיינו כר' ישמעאל בן אלישע: ולפי' זה דהרמב"ם י"ל ג"כ קושיא על מה שהקשה הרשב"א בשמעתין והניח בצ"ע דמאי קאמר דאי מקשינן אפילו גמר דין בלילה נמי לא דמאי ראי' דלמא ר"א כר"מ ס"ל דסבירא לי' באמת כן, אבל לפ"ז י"ל דמשום ר' יוחנן קאמר כן כיון דבסנהדרין (שם) פריך לרבי יוחנן מהאי סמיא דדן דינא דהא אמר ר"י דיש כשר להעיד ולא לדון היינו סומא ותירץ דר"י כסתמא דרבים עבד דד"מ דנין ביום וגומרין בלילה והשתא אי ס"ד דמאן דמכשיר בלילה היינו טעמא דלא מקיש ריבים לנגעים ומאן דפסיל היינו משום דמקיש א"כ כיון דמברייתא דרבי ישמעאל בר"י מוכח דרק ר"י בן אלישע חלץ בלילה וכל חביריו פליגי עליו וס"ל דאפילו בדיעבד פסול כמו שהוא הפי' לשיטת הרמב"ם כנ"ל א"כ ע"כ ס"ל ג"כ להלכה דגמר דין בלילה נמי לא וא"כ קשיא לר' יוחנן למה לא מחה בהאי סמיא אלא ע"כ דאפילו מאן דפסל חליצה בלילה ס"ל דגמר דין בלילה וכן דין בסומא שפיר דמי:
שם בגמרא דכ"ע לא מקשינן ריבים לנגעים: ק"ל מ"ט לא מקשינן דהא היקש אדם דן מעצמו כמו שכתבו התוס' סוכה (דף ל"א) ואדרבא יקשה למ"ד דלא מקיש לענין דבעינן דין ביום היקש למאי אתי, וראיתי בתוספ' זבחים (קי"ב) שכתבו דטעמא דרבנן דלא ילפי מהך היקש לפסול לראות נגעי קרובים משום דסברי דיני ממונות בלילה, ולא הבנתי דלענין לילה גלי לרבנן מושפטו את העם בכל עת אבל אכתי מאי ראי' דלא מקשינן נגעים לריבים לענין קרובים דטובא פלוגתות אשכחן בכה"ג דחד מ"ד מקיש לגמרי וחד מ"ד לא מקיש רק למחצה משום דלענין אידך דרשה גלי קרא ולא אמרינן דמשום כן גלי קרא דלא נדרוש ההיקש לגמרי ועיין בר"ן סנהדרין (דף ל"ד) ובעיקר הדין אם אדם דן היקש מעצמו הארכתי בחדושי לסוכה שם ויישבתי שיטת רש"י:
שם בלילה נמי לא: ק"ק מאי ראי' דלמא לעולם מקשינן וגמר דין דכשר בלילה יליף מושפטו את העם בכל עת כרבנן דר"מ, וי"ל דגם בסנהדרין (דף ל"ד) אהא דאמרינן שם סתמא אחרינא אשכח הקשו התוספ' כעין קושיא זו דלמא לעולם מקשינן ריבים לנגעים לענין סומא ומה דגומרין בלילה יליף מושפטו והניחו בקושיא, והי' נ"ל וא"ע ראיתי שגם בתורת חיים כתב כן דס"ל להש"ס כיון דר"מ דרש ושפטו לאתויי יום המעונן א"כ אי ס"ד דסברי רבנן מקשינן ריבים לנגעים הוי יותר סברא לומר אין היקש למחצה ומקשינן גם לענין גמר דין ושפטו אתי ליום המעונן משנאמר דלמחצה מקשינן מכח ושפטו וא"כ הכא נמי מוכיח שפיר דאי מקשינן אפילו גמר דין בלילה לא דאז יותר סברא לאוקמי' ושפטו איום המעונן כר"מ, אכן הרמב"ם סבר למסקנא הכי דפסק (ה' סנהדרין פ"ג) דמקשינן ריבים לנגעים לענין התחלת דין וגמר דין שכשר בלילה יליף מושפטו וכבר הקשה עליו הלח"מ שם מסוגיא דהכא דא"כ מאי מוכיח אפילו דלילה נמי לא, ועוד הקשה כיון דמסקינן הכא דכ"ע ס"ל דלא מקשינן ריבים לנגעים למה פסק הרמב"ם דמקשינן והניח בצ"ע, ובלאו הכי ק"ל על הרמב"ם כיון דטעם דרבנן דמכשרי קרובים לראות את הנגעים הוא משום דגלי קרא דלא מקשינן ריבים לנגעים במה שמכשיר גמר דין בלילה כמש"כ התוספ' (זבחים דף ק"ב) והשתא כיון דהרמב"ם כתב דמקשינן ריבים לנגעים כש"כ דה"ל למיפסק ג"כ כר"מ דאין קרוב רואה את הנגע והוא פסק (ה' צרעת פ"ט) דקרוב רואה את הנגע, שוב מצאתי בברכי יוסף (ח"מ סי' ה') שהקשה ג"כ קושיא זו בשם נתיבות המשפט והאריך בזה:
שם ילפינן רגל רגל ממצורע: עיין ברמב"ן ורשב"א שנסתפקו לענין אטר, ונ"ל שספק זה לא שייך רק לת"ק דס"ל דמצורע שאין לו בהן רגל אין לו טהרה עולמית בסנהדרין (מ"ה:) וא"כ י"ל דגם בחליצה הדין כן דאטר שאין לו ימין לא יחלוץ אבל לר"א ור"ש דס"ל שם דנותן על מקומו או על שמאל פשיטא דגם בחליצה מועיל שפיר באטר כשחולץ בשתי רגליו:
שם והתניא ר"א אומר: אין להקשות כיון דבנגעים (פ' י"ד) פליגי תנאי אם נתן על של שמאל אם יצא או לא דהיינו דפליגי אי בעינן קרא כדכתיב או לא והרי הכא רק בדיעבד הכשיר ר"א חליצה בשמאל ודלמא ס"ל כר"ש דס"ל גם במצורע דבדיעבד אם נתן על של שמאל יצא די"ל דפריך לרבי אליעזר לשיטתו דהוא פליג שם על ר"ש ואף דהכא כתיב ר' אלעזר ושם רבי אליעזר מכ"מ אף הכא ע"כ ר' אליעזר גרסינן לפי מה שכתב רש"י דמהכא נפקא מאי דאמרינן בשבת דלר"א מופנה מצד א' למדין ומשיבין והתם בשבת ודאי ר' אליעזר הוא דס"ל מכשירין דוחין את השבת:
שם מוחלפת השיטה: פי' במתניתן דהכא אבל אין לפרש בהך ברייתא דר' אליעזר לא יליף אוזן מאוזן דלא שייך מוחלפת כיון דלא מצינו שם מאן דפליג אר' אליעזר להחליף ועוד דמסוגיא דקידושין (דף ט"ו) מוכח דר"א ס"ל דאוזן אוזן לגז"ש, ואין להקשות דא"כ דבמתניתן מוחלפת השיטה למה לא תני בחד בבא חלצה בלילה או בשמאל חליצתה כשרה ור"א פוסל די"ל כיון דמשני ענינים הוא מזמן ומגוף לא רצה למיתני בחד בבא:
שם השיטה: ולפ"ז לת"ק דהכא באמת לא בעינן ימין לרציעה וא"ל דא"כ מאי פריך בקדושין (ט"ו.) ואידך פי' ת"ק דר"א הך דרשה דאוזן ימין מנ"ל דלמא ס"ל כת"ק דהכא דבאמת לית לי' די"ל דסוגיא דשם קאי אליבי' דתירוץ דרבא דהכא, א"נ י"ל דרצה לתרץ לכל האופנים דהא בלא"ה הוי מצי לתרץ ג"כ שם דת"ק ס"ל ומופנה מצד א' למדין ואין משיבין ול"צ אזנו דעבד לגז"ש ע"ש בתוספ':
שם שכן טעון עץ ארז: לא ידעתי למה נקט פירכא דידי' מהני דברים דבעי מצורע בסוף ימי חלוטו דבזה לא כתיב הך רגל ואוזן כלל ולא קפריך מדברים שצריך בסוף ימי ספירו דהיינו שלש בהמות ומתן דם ומתן שמן דבהני מתנות הוא דכתיב אוזן ורגל:
שם בתוספ' ד"ה מה סבר. דומה שהוא טעות ועוד דלא פריך: הים של שלמה הביא הרשב"ם והרמב"ן שגרסו כגירסא דהירושלמי כשהיא לפנינו וא"כ יקשה כקושית התוספ', אכן לענ"ד אפשר לישב הגירסא דהנה ב' פעמים כתיב ושפטו העם בכל עת בפרשה בדברי יתרו ובמה שסיפר הכתוב שנעשה כן והנה מראשון שאמר יתרו ודאי אין להביא ראי' דדינא כך דהא יתרו רק בתורת עצה קאמר לו ומנ"ל דהסכים הקב"ה עמו בזה וא"כ הראי' ע"כ אינה רק מושפטו בתרא דסיפר הכתוב שהם שפטו בכל עת וע"ז פריך אית קרא לשעבר דבשלמא אי מראשון הוי מצי ליליף דכתיב בתורת ציווי שפיר הוי מצי ליליף דאפילו לכתחלה גומרין בלילה אבל כיון דקרא לא סיפר רק מה שעשו לשעבר א"כ מנ"ל דלכתחלה דלמא ה"ק דלפעמים שפטו בכל עת גם בלילה היכי דטעו ומהני הדין בדיעבד אבל אכתי לכתחלה מנ"ל ותירץ דבאמת רק דיעבד ילפינן מיני':
בד"ה אמר. דתרי ר' ישמעאל בן אלישע הוי: כן כתבו התוספ' בפשיטות במנחות (ס"ד:) אכן כבר כתבתי לעיל (דף ו') דממה שהקשו התוספ' שם (ד"ה או אינו) לכאורה נראה דלא ס"ל דתרי ריב"א היו דאי ס"ל כן לא הקשו מידי שהרי מדבריהם במנחות נראה דריב"א הראשון נהרג בזמן הבית וא"כ הך ר' ישמעאל דקאמר לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת דע"כ לא הי' בזמן הבית הי' ר' ישמעאל השני והך ר' ישמעאל דאמר תלמיד א' שהוא ר' יוסי או ר' נתן בשמו ע"כ הי' ר' ישמעאל הראשון חברו של ר"ע:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0