דף קד - ב
אמר ליה רבי אלעזר: הרי כתיב: "ככה יעשה", ולשון "ככה" משמע לעיכובא, אם כן, למדים ממקרא זה: כל דבר שהוא מעשה מעכב! והרי רקיקה מעשה היא, ואם כן, צריכה לעכב!
אמר לו רבי עקיבא: משם ראיה! הרי כתיב: "ככה יעשה לאיש", משמע, כל דבר שהוא מעשה של האשה בגוף האיש מעכב. לאפוקי רקיקה, שאינה מעשה בגופו של האיש, אלא לפניו.
החרש [103] שנחלץ [104] [דהיינו, שחלצה לו יבמתו],
והחרשת שחלצה ליבם,
וחולצת לקטן [105]
בכל אלו [106], חליצתה פסולה [107]. וזה שחרשת שחלצה שחליצתה פסולה, היינו שאינה נפטרת בחליצתה מן היבום, ואין לה תקנה אלא בייבום [108]. ואז אם ירצה היבם להוציאה, יוציאנה בגט.
וחרש שנחלץ שחליצתה פסולה, היינו שעל ידי החליצה נפסלה מייבום במקום שיש אח אחר שכשר לחליצה וייבום [109].
קטנה שחלצה תחלוץ שוב משתגדיל [110].
ואם לא חלצה משהגדילה, חליצתה שחלצה בקטנותה פסולה [111].
חלצה בפני שנים כשרים, או שחלצה בפני שלשה, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, כך שבסופו של דבר חלצה רק בפני שנים כשרים [112] חליצתה פסולה.
רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין [113].
ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים, ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכ שיר.
גמרא:
אמר רבא: השתא דאמרת שקריאה לא מיעכבא, לפיכך אלם ואלמת, שאינם יכולים לקרות, שחלצו חליצתן כשירה.
תנן: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה.
מאי טעמא חליצתן של חרש וחרשת פסולה? לאו משום דלא בני קרייה נינהו!?
ודחינן: לא. באמת משום שאינם בני קריאה לא היו נפסלין. וטעם פסולן, משום דלאו בני דעה נינהו.
ומקשינן: אי הכי, אלם ואלמת נמי, מדוע הם כשרים לחליצה, הרי לא בני דעה הם!?
אמר רבא: באמת אלם ואלמת בני דעה נינהו, ופומייהו הוא דכאיב להו [כלומר, כאילו פיהם כואב להם, ולכן אינם יכולים לקרות. אבל באמת בני דעה הם].
ומקשינן: והא אמרי דבי רבי ינאי, שטעם משנתינו שחרש וחרשת פסולין לחליצה, לפי שאינם יכולים לדבר. שהרי כל מקום שדברה משנתינו בחרש, היינו שאינו שומע ואינו מדבר, ואם כן, אינן בכלל מה שאמר הכתוב: "ואמר לא חפצתי לקחתה" האמור ביבם, ו"ואמרה מאן יבמי להקים שם וגו'" האמור ביבמה!
אלא, כי אתמר מימרא דרבא אסיפא דמתניתין אתמר: דתנן בסיפא דמתניתין: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה.
ועל זה אמר רבא: השתא דאמרת קרייה מעכבא, שזו הסיבה שחרש וחרשת פסולין לחליצה, לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה, [114] שהרי אינם יכולין לקרוא [115].
וטעם רישא דמתניתין, דקתני שאם לא קראה חליצתה כשירה כדברי רבי זירא דלהלן.
דאיתא מתניתין במסכת מנחות: האומר הרי עלי להביא מנחה ס"א עשרונים סולת, מביא ששים סאה בכלי אחד, וסאה אחת בכלי אחר. ומפרשת הגמרא את הטעם, משום דקים להו לרבנן, שששים עשרונים נבללין יפה בכלי אחד. אבל ששים ואחת אינן נבללין יפה.
ומקשה הגמרא, וכי אין נבללין יפה מאי הוי, והרי שנינו במשנה אחרת שם, שאם לא בלל כלל המנחה כשרה!?
ואמר רבי זירא שם, דהיינו טעמא, משום שכל הראוי לבילה [לבלילה] אין הבילה מעכבת בו, ולכן, אם היו בכלי ששים עשרון, שיכולין להבלל היטב, אף אם לא בללן כלל המנחה כשרה.
ואילו כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. דראוי לבילה בעינן, שתוכל להתקיים בה מצות בלילת המנחה. ולכן, אם הביא ששים ואחת עשרון בכלי אחד, שאינן ראויין להבלל המנחה פסולה.
והוא הדין לענייננו. באמת קריאה לא מעכבת, ולכן שנינו במשנתינו שאם לא קראה, חליצתה כשרה. אבל צריך שיהא ראוי לקריאה, ולכן האלם והאלמת פסולין לחליצה [116].
שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה לפני בית הדין, שלא בעת קיום מצות חליצה תחלוץ ליבם, ואינה יכולה עוד להתייבם, שנפסלה על האחים ברקיקתה.
ואמרינן: מכלל דאיפסלא לה מאחין לענין יבום, ולכן יכולה רק לחלוץ.
מני? לפי איזו שיטה אמרו דין זה?
אילימא לשיטת רבי עקיבא של משנתינו, שאמר שאם חלצה וקראה ולא רקקה חליצתה כשרה,
הרי זה לא יתכן!
השתא, ומה במקום מצוה, דהיינו, בשעת חליצה גופה, דאיכא למימר מידי דהוה אאימורים של קרבן, דכי ליתנהו, שכשאינם לפנינו, כגון שנטמאו או שאבדו, ואי אפשר להקריבם, לא מעכבי את בשר הקרבן מאכילה. ומכל מקום כי איתנהו, כאשר ישנם לפנינו מעכבי את הבשר מאכילה, שעד שלא יקריבו את האימורים, הבשר אסור באכילה,
והוא הדין היה אפשר לומר כאן, לענין חליצה, שאף על פי שהרקיקה אינה מעשה בגוף האיש, מכל מקום, אם אפשר לרוק שתעכב הרקיקה,
ובכל זאת אמר רבי עקיבא שרקיקה לא מעכבא. אם כן, רואים שהרקיקה אינה נחשבת מעשה חליצה כלל, ואיך אפשר לומר שאם רקקה מאחין איפסלא משום שהתחילה מעשה חליצה!?
ואלא מה נאמר, שדברינו לשיטת רבי אלעזר של משנתינו, שאמר שאם לא רקקה חליצתה פסולה,
והא שני דברים המתירין נינהו, דהיינו, שהרקיקה היא חלק ממעשה החליצה, יחד עם חליצת הנעל והקריאה, וכל הדברים האלו יחד, מתירין את האשה לעלמא, ושני דברים המתירין אין מעלין זה בלא זה! אם כן, היאך הרקיקה לבד תאסרנה על האחין?!
אלא כשיטת רבי היא.
דתניא: כבשי עצרת אין מקדשין את שתי הלחם להיות קדוש בקדושת הגוף, ולהפסל ביציאה חוץ לעזרה ובלינה אלא בשחיטה.
כיצד? שחטן לשמן [לשם כבשי עצרת], וזרק דמן לשמן קדש הלחם.
שחט שלא לשמן, וזרק לשמן לא קדש הלחם.
שחטן לשמן, וזרק דמן שלא לשמן קדוש ליפסל ביוצא ושלא יפדה עוד, ואינו קדוש להיות ניתר באכילה [רש"י פסחים יג ב, עיי"ש]. דברי רבי.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש, עד שישחוט לשמן, ויזרוק דמן לשמן.
והכא נמי, כיון שרקקה ועשתה חלק ממצות החליצה, אמנם לא נתקיימה מצות חליצה בשלמותה, אבל נפסלה על האחין.
ותמהינן: ומי אמר רבי עקיבא שרקיקה לא פסלה את היבמה על האחין?
הערות
[103] הך חרש, היינו חרש שאינו מדבר ואינו שומע, ככל חרש שדיברו בו חכמים. חרש שמדבר ואינו שומע [כשאי אפשר ללמדם לקרות], כתב הריטב"א שחליצתו פסולה, לפי שאינו ראוי לקריאה. אבל האבני נזר [אהע"ז סי' רכ"ה] כתב בדעת הראשונים, שחליצתו כשרה, וכן הוכיח בית הלוי [ח"ג סי' ב' אות ד'] מהשו"ע, וכ"כ בשאגת אריה [סוס"י ז']. וביאר הבה"ל, דה"ט לפי שאין החסרון בהם עצמם, אלא לפי שאי אפשר ללמדם.
[104] ביאר הנמו"י, דבכל שמעתין נקט גבי יבם לשון "חלץ", משום שהיבם מסייע בחליצה, כיון שצריך שיתכוין לחלוץ כדאיתא בגמ' לקמן [ק"ו]. אבל גבי חרש, שאינו בר כוונה, נקט לשון "נחלץ". וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ.
[105] כתב הר"ב, דהאי דחליצת קטן פוסלתה מייבום, היינו דווקא לשיטת ר"מ. אבל לרבנן, אין חליצת קטן כלום, ולא נפסלה מייבום. והלכה כחכמים.
[106] במשנתינו לא נזכר דין שוטה שחלץ ושוטה שחלצה. וברמב"ם [פ"ד הלט"ז] ובטור [אהע"ז קס"ט מ"ג] איתא, שחליצתן אינה חליצה. וטעמא, מפני שאין בהם דעת לחלוץ ולקרות ולהבין.
[107] בהך דחרש וחרשת שחליצתן פסולה, איכא פלוגתא בראשונים בטעמא דהך מילתא: הרמב"ם כתב דהיינו לפי שאינם בני דעת, וחליצה צריכה דעת שניהם, ואלו אינם בני כוונה. אבל הרמב"ן [והרשב"א במס' חולין י"ב ע"א] כתב, דאין לפסלם משום כך, דכיון דב"ד עומדין על גביהן, ומורים להם לעשות החליצה כתיקונה, כוונתם כוונה. ואעפ"י שדינם כשוטה לכל המצוות, מ"מ דעה קלושה יש בו, ומועילה להחשב כוונה כשאחרים עומדים על גביו [וע"ע בבית מאיר אהע"ז סי' קכ"א, ובשו"ת חתם סופר אהע"ז ח"ב סי' ד', ובחי' הגר"ח הל' יבום פ"ד הלט"ז]. ובקרית ספר [הל' יבום פ"ד] כתב, דכיון דכתיב "איש" בפרשה למעט קטן, למדנו שצריך שיהא בן דעת. ולא הוזכר בגמ' הטעם שאינם ראויין לקריאה, אלא כדי להשמיענו שאף אלם ואלמת חליצתן פסולה.
[108] כך כתב רש"י. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד ה"י], דאין בחליצת חרש וחרשת כלום. אבל הרמב"ן והרשב"א מדייקים מדפרט במתניתין קטן, דהכא אין החרש שוה לקטן, אלא חליצתו הויא חליצה פסולה, וככל מקום ששנינו חליצה פסולה, אינה יכולה שוב להתייבם אחר כך, וצריכה חליצה אחריתא מעלייתא להתירה לעלמא.
[109] כך פירש הרש"ש בדברי רש"י, דדווקא בכהאי גוונא נפסלה על ידי החליצה מייבום, כיון שיש אח אחר שיכול לחלוץ לה. אבל אם אין אח אחר, רשאי החרש לייבמה אחר החליצה. דכיון דאין לה תקנה אחרת, לא גזרו רבנן. אבל התוי"ט כתב שדעת רש"י שדווקא כשיש אח אחר אין החרש פוטרה לינשא לשוק. אבל אם אין אח אלא הוא, ניתרת בחליצתו לשוק. וכתב דליתא, דהרי דין יבום יש לו לחרש, וא"כ הול"ל דאינה נפטרת אלא ביבום!
[110] עיי' בתוס' שהקשו, כיון דתני פסולה, אמאי תני עוד שתחלוץ משתגדיל? עיי"ש. ובתפארת ישראל כתב, דמדנקט תנא האי לישנא, ש"מ דרק מדרבנן פסול, ואין צריך שתחזיר על כל האחין. עיי"ש.
[111] הרשב"א והריטב"א גורסין "חליצתה כשרה". ובירושלמי יש בזה מח' תנאים. ר"א אומר שחליצתה בקטנות פסולה, וחכמים ור"מ ס"ל שחליצתה כשרה בדיעבד.
[112] כך כתב רש"י. והוכיח המגיד משנה [פט"ז מהל' עדות] מדבריו, שגבי דיינים לא אמרינן דאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול נפסלו כולם. ועיי' ברש"ש.
[113] כתב רש"י, דלא גרסינן "מכשירין בשנים", דהא בשנים עסיק נמי ת"ק. אבל הרש"ש כתב, דשפיר גרסינן לה. דאתו לאפוקי דבשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול מודו לת"ק. דהא דבעו שנים היינו לשום עדות, כמו שכתבו התוס', ובעדות הא קיימא לן, דבנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה. אבל התוס' בסנהדרין [מ"א ע"ב] כתבו, דלשיטת ר"ש, אם נמצא אחד מהעדים קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר.
[114] כתבו הראשונים, שפסולן מדאורייתא. עיי' רשב"א במס' קידושין [כ"ה ע"א], ותוס' כאן [ק"ד ע"ב], ועוד. אבל בקרית ספר [הל' יבום פ"ד] כתב שפסולן מדרבנן. עיי"ש.
[115] והיינו דווקא בקריאה הראשונה שלפני החליצה, שקוראת "מאן יבמי וגו"'. אבל קריאה שניה שקוראה לאחר החליצה "ככה יעשה לאיש וגו"' אינה מעכבת, ואפילו אם אינה ראויה לקריאה זו, כגון שאחר קריאה ראשונה נעשתה אילמת, כיון שכבר הותרה לשוק על ידי החליצה. ואין אומרים שכל שאין ראוי לדבר מעכב אלא בדברים הנעשים קודם עיקר המצוה. בית הלוי.
[116] עיי' ברש"ש שדן גבי אשה שמדברת ואינה שומעת מחמת חולי שנפלה ליבם, אם יש לה תקנה בחליצה. מי אמרינן דהיינו שאין ראוי לבילה דקריאה, שהרי אין אפשרות ללמדה לקרוא, או דכיון שיכולה לדבר, משום חסרון לימוד לא מקרי אין ראוי לבילה. עיי"ש שהאריך בזה.
במתניתן ככה יעשה: בסוטה (דף ל"ג) דייקו התוספ' דרבי יהודה דאמר שם וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון זה ס"ל דככה קאי על אמירה וס"ל גם קריאה מעכב והקשו דא"כ כמאן מרבותיו ס"ל לא כר"ע ולא כר"א ותרצו דקא סבר ר"י לא נחלקו ר"א ור"ע בדבר הזה ע"ש וזה ודאי דוחק הוא, אבל לא ידעתי מה הכריחם לכך דהרי גם אי ס"ל לר' יהודה דככה קאי גם אוענתה ואמרה לכאורה לא ידענו רק דקריאה זו דככה יעשה לאיש מעכב אבל אכתי מנא ידענו דגם קריאה דידה דמאן יבמי להקים וקריאה דידי' דלא חפצתי לקחתה הי' מעכב הא על זה לא כתיב ככה ובשלמא אי איעשה קאי א"כ כיון דבהך פסוק לא כתיב מעשה ע"כ קאי אמעשות דכתיבי בפרשה דיריקה ודחליצה אבל אי אקריאה קאי שפיר י"ל דרק אקריאה זו קאי וא"כ גם לר"י משכחת שפיר הא דס"ל לר"א ור"ע דקריאה לא מעכבת דקאי רק אקריאה דמאן יבמי ודלא חפצתי לקחתה, אכן לפ"ז צ"ע מנ"ל לר' יהודה דהני קריאות דמאן ודלא חפצתי צריכין להיות בלה"ק כיון דככה לא כתיב בהו ולא בלבד על ר"י קשה כן אלא גם את"ק דיליף מוענתה ואמרה והרי בסוטה שם (דף ל"ב) אמרינן דהיכי דכתיב ואמר ואמרה בלא עניי' ילפינן מסוטה דבכל לשון וא"כ כיון דהכא בקריאות ראשונות לא כתיב רק לשון אמירה לבד ורק בקריאה דככה יעשה כתיב וענתה הוי לן למימר דדיקא הך קריאה אחרונה צריכה להיות בלה"ק מדשני קרא וכתב בהך קריאה וענתה וצ"ע:
שם כל דבר שהוא מעשה באיש: בזה נלענ"ד לישב מה דאיתא בספרי וירקה בפניו יכול בפניו ממש ת"ל לעיני הזקנים מכאן אמרו חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשירה וקראה ולא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה ר"ע אומר חליצתה כשירה עכ"ל, ולכאורה תמו' מה דאמר מכאן אמרו איזו חבור יש לזה למה שאמר יכול בפניו ממש, ולפ"ז א"ש כיון דטעמא דר"ע דלא רקקה חליצתה כשרה משום דבעינן דבר שהיא מעשה באיש אכן התינח אי רקיקה היא לפני פניו שאינה נוגעת בו אבל אי בעינן בפניו ממש א"כ גם רקיקה היא מעשה באיש ומעכבת גם לר"ע וזה דאמר מכאן אמרו אחרי דילפינן דלא בעינן בפניו ממש מזה אמר ר"ע דרקיקה לא מעכבת:
שם בגמרא מידי דהוי אאמורים: לכאורה צ"ב היאך שייך זה לענין חליצה וי"ל דה"ק כיון דר"ע יליף מדבר שהוא מעשה באיש א"כ לכאורה הי' אפשר לומר דהתורה לא קאמר דלא מעכב אלא היכי דליתא ליבם כגון שהלך למדינת הים אבל היכי דאתנהו מעכב ולא תנשא עד שתחלוץ עם רקיקה אפילו הכי ס"ל לר"ע סתם דחליצתה כשרה משמע אפילו היכי דאיתא הרי שלא מקפיד כלל ארקיקה וא"כ היאך תפסל על האחים:
שם ברש"י ד"ה החרש שחלץ. לפוטרה במקום אח כשר: עיין בתוספ' י"ט שהקשה דמזה משמע דבמקום דליכא אח כשר חליצתו פוטרתה לשוק וזה אינו דהא במתניתן (ס"פ חרש) אמרינן דחרש אין לו תקנה אלא ביבום וכונס ואינו מוציא לעולם והניח בקושיא, ולענ"ד נ"ל כיון דאמרינן בגטין (דף כ"ד) דבכל מקום ששנינו חליצתה פסולה פוסלת מלהתיבם א"כ ה"נ בחליצת חרש פוסלת מלהתיבם עוד ואף דמדאורייתא חליצת חרש אינו חליצה משום שאינו בקריאה כדלקמן ה"ט דפוסלת דהעולם לא ידעו הדין דחליצה פסולה היא וכשיראו שתתייבם ואמרו חלוצה מותרת להתייבם דזה ע"כ ג"כ הטעם בכל חליצות פסולות שאמרינן שפוסלת, אכן לכאורה הכא לא שייך טעם זה דמאי אמרת כשתתיבם לאחר שחלץ יאמרו מותר לישא חלוצתו הא אמרינן לקמן בגמרא דחרש לאו בן דיעה הוא וכי ממי שאינו בן דיעה יסברו העולם לילף דין ממעשיו לכן סובר רש"י דהכא איירי שיש אח כשר ולכך חליצתו פסולה ופוסלת שלא להתייבם לאותו אח לאחר חליצה וזהו דכתב חליצתו פסולה לפוטרה במקום אח כשר פי' ודאי פסולה היא שלא תנשא לשוק אפילו במקום שאין אח אבל מה דקתני פסולה דמשמע פסולה ופוסלת היינו שפוסלה מלהתייבם לאחיו שהוא בן דעת ובו שייך גזירה: עוד י"ל ביישוב לשון רש"י דבאמת גם באין אח לא פטורה לשוק והא דנקט במקום אח מפני דלעיל (כ"ו:) אמרינן דבכל מקום דקתני חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחים ולכן בחרש דשייך לפרש כן דצריך לחזור אחר אח כשר מפרש רש"י כן אבל בחרשת דלא שייך זה דגם אם תחלוץ מכל האחים לא עדיפא חליצתו של זה מזה לכן מפרש רש"י שם דאין לה תקנה אלא ביבום:
בד"ה וחרשת אלא ביבום: לכאורה כוונתו על חרשת דעלמא קודם שנחלצה אבל בהך חרשת אין לומר דתתייבם דהא אמרינן בגטין (דף כ"ד) דכל היכי דקתני חליצה פסולה נפסלה מלהתייבם ולכן הך חרשת אחר שנחלצה אין לה תקנה אבל ראיתי בהרב המגיד (ה' יבום פ"ד ה' י"ג) שמפרש דעת הרמב"ם דמה דקתני הכא לענין חרשת חליצתה פסולה פירושו דאינו כלום ע"ש, ולפ"ז הי' אפשר לומר דגם דעת רש"י כן ולכן שפיר כתב דמותרת להתייבם, אך דלפ"ז לא יהי' שייך לשיטת רש"י מה שפירשנו דבריו לעיל במה שכתב (ד"ה החרש) ולכן היותר נראה דהכא אחרשת דעלמא קאי:
בד"ה ור"ש ול"ג בשנים: לענ"ד אפשר ליישב גירסא הישנה דלפי מש"כ התוספ' לקמן (ק"ה:) הא דנקט שנים היינו משום דבעינן עדות בשנים, אכן בזה לא מיושב רק למה בעינן שנים אבל אכתי קושית רש"י לא מתורץ בזה דהא בשנים איירי ג"כ ת"ק, אבל י"ל כיון דאמרינן במכות (ז'.) ששלשה שהעידו ונמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ע"ש דלחד תנא אפילו בדיני ממונות עדותן בטלה וא"כ י"ל דהני תנאי כוותי' ס"ל ולכן הא דמכשירין ופליגי את"ק היינו דוקא בשנים דאיירי ת"ק אבל בג' ונמצא א' מהן קרוב או פסול לא מכשירין דהא ליכא עדות ואין דבר שבערוה פחות משנים כדפריך לקמן גם אמעשה דר"ט מנא ידעינן ולכן בדיוקא נקט בשנים, ומה שרש"י מחק הגירסא י"ל דלשיטתו אזיל דכתב על נמצא מהם קרוב דהדר הוו להו שנים, ועיין במ"ל (ה' עדות פ' ט"ז) שדייק מזה שיטת רש"י דע"י פסול האחד לא נפסלו האחרים אבל לפי השיטות שהביא שם דגם בדיינים נפסלו האחרים א"ש הגירסא:
בד"ה אין מקדשין. ביוצא ובלינה: רש"י בזה לשיטתו אזיל דלא גרס במעילה (דף ט') במתניתן גבי שתי לחם ובלינה דס"ל דאין לינה גבי שתי לחם כיון דנאפות מעי"ט אבל לפי מה שכתבו התוספ' שם (דף ח') דגרסינן שפיר ובלינה למ"ד תנור מקדש לא יהי' שייך ובלינה שהרי לענין לינה לא מקדש משחיטה דכבר נקדש ע"י האור אבל יוצא יהי' שפיר שייך לפי מה שכתבו התוספ' (סוכה דף נ') דאף למ"ד דתנור מקדש מכ"מ לענין יוצא לא מקדש: ובזה יש ליישב מה שרש"י בפסחים (דף י"ג) פירש אהך ברייתא דהכא דשחיטה מקדש לענין יוצא והשמיט לינה דאפשר דמפרש אליבי' דמ"ד דתנור מקדש ולענין לינה כבר קדשו התנור אבל לא לענין יוצא דאף דרש"י במנחות (דף צ"ה) חולק על התוספ' וס"ל דגם לענין יוצא מקדש התנור מכ"מ י"ל דשם פירש אליבי' דהך שיטה דלא מקדש לענין יוצא ולכן מפרש אליבי' דמ"ד דתנור מקדש אבל הכא מפרש אליבי' דמ"ד דתנור אינו מקדש ולכן נקט תרווייהו יוצא ולינה, אבל מכ"מ קשה שהרי הכא בברייתא רבי הוא והוא ס"ל במנחות (דף ע"ב) דתנור מקדש ומטעם זה באמת מפרש שם הוקבע ולא הוקבע קאמר וא"כ איך מפרש רש"י לענין יוצא ולינה וגם על התוספ' קשה איך אפשר לומר דלענין יוצא אין התנור מקדש א"כ מי דחקו לפרש במנחות (שם) דהוקבע ולא הוקבע קאמר הא אפשר לפרש לענין יוצא וכמו שמפרש רש"י בפסחים וצ"ע:
בד"ה כיצד ל"ג: גם דבור זה צ"ע מסוגיא דמנחות (ע"ב:) דלפי מה דמסקינן שם הוקבעו ולא הוקבעו קאמר לא קאי האי אין מקדשין אלא בשחיטה אלא דוקא לענין לשמה ושלא לשמה וא"כ ע"כ גרסינן כיצד:
שם בתוספ' ד"ה והא אמרי. ומורים להם לעשות חליצה כתקנה: ק"ק דאכתי איך תרצו קושיתם מנ"ל לר' ינאי דאיירי במוריס להם ב"ד וטעמא משום דאינו באמר ואמרה דלמא איירי בלא למדו להם ב"ד כמו גבי שחיטה וטעמא דחרש וחרשת משום דאינם בני דעת וי"ל דמשמע לי' לר' ינאי מדקתני סתמא חליצתה פסולה ולא חילק בין הורו ב"ד ללא הורו משמע דבכל גווני פסול כן י"ל לדעת התוס', אבל הרמב"ם נראה שתירץ קושיא זו בדרך אחר ויתיישב בזה מה שפסק (בפ"ד מה' יבום) דאלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה אבל חרש וחרשת אין במעשיהן כלום שאינם בני דעת, והרב המגיד כתב שמה שכתב דבחרש וחרשת אינו כלום זה יצא להרמב"ם מן התוספתא אכן הקשה עליו למה פסק כתוספתא ולא כמשנתינו דאמרה חליצתה פסולה, ועוד הקשה דהא מדברי רבא נראה דטעמא דחו"ח משום דאינן באמר ואמרה ולא משום דאינם בני דעה ויישב בדוחק ע"ש, ולענ"ד י"ל דלהרמב"ם הוקשה קושית התוספ' מנ"ל לר' ינאי דטעמא דאינן בקריאה דלמא טעמא שאינן ב"ד ואף שי"ל דאיירי במוריס להם הי' ק' לו כקושיתנו אכתי מנ"ל לר"י לאוקמי' כך ולכן ס"ל דלר' ינאי הוקשה מתניתן וברייתא אהדדי דבמתניתן קתני דחו"ח חליצתן פסולה ובברייתא קתני דאינו כלום ולכן ס"ל דמתניתן איירי במוריס להם ב"ד שיש במעשיו כלום רק מטעם דאינן ראוין לקריאה ולכן חליצתן פסולה ופוסלת אבל ברייתא איירי באין מורים להם ב"ד ובזה אין במעשיהם כלום אפילו לפסול כיון דאינן ב"ד ולכן שפיר הוכיח ר' ינאי דטעמא משום דאינן באמר ואמרה דאי משום דאינן ב"ד הוי אמרינן דאינו כלום כמו בברייתא וגם רבא הוכיח שפיר ממתניתין כיון דע"כ טעמא דחו"ח משום דאינן בני קריאה דגם באלם חליצתו פסולה, ולכן פסק הרמב"ם א"ש דפסק כמשנה וכתוספתא וכמו שתרצו ר' ינאי ורבא דבאלם שב"ד היא ואין פסולו אלא משום דאינו בר קריאה אמרינן דחליצתו פסולה כחרש דמתניתין ובחרש דאינו ב"ד אין במעשיו כלום כדאמרינן בתוספתא, ויש להביא ראי' לזה דגם להרמב"ם יש חרש דלא מפסל משום בר דעת אלא משום דאינו בקריאה דאל"כ יקשה קושית התוספ' לעיל (מ"ד.) חרש אמאי מייבם דלא שייך כתירוצם שם וכ"ת ה"נ דאינו מייבם הא לקמן בפ' חרש תנן דכונס ואינו מוציא אע"כ דמקרי ראוי לחליצה במלמדין אותו ב"ד ומה דלא חולץ היא מטעם קריאה:
בא"ד. חולצת בפעוטות: ביישוב זה לענ"ד י"ל דאדרבא מדקפיד אשיעור פעוטות דוקא ולרבא לעונת נדרים הרי דמקפיד אכוונה רק דפליגי מתי מקרי בת כוונה לענין חליצה וכל שכן דלא קשה מקטן דצריך איש למעט אפילו הגיעו לעונת נדרים:
בד"ה דאמר ר' זירא. יכול להביא בשני כלים: ק"ק מאי ראי' דלמא לעולם סתם נמי משמע קביעות בחד מלא והכא דנקט להביא בכלי א' משום דאי לא פריש בהדיא לא פסול דהא באמר הרי עולה מנחה דמשמע בחד מנא אפילו הכי בדיעבד יביא בב' כלים בנדר ס"א עשרונים, וי"ל דודאי היכי דמשמע קביעות בחד מנא אפילו בדיעבד פסול כמו בפירש בכלי א' ובס"א עשרונים לכך לא פסול דאזלינן בתר אומדנא דדעתו ודאי לא הוי רק המנחה היותר גדולה שיכול וכיון שיותר מס' לא כשר משום דלא ראוי לבילה לכך אמרינן שאם הי' יודע כך לא הי' מתנדב רק ס' בכלי א' ואחד בכלי א' ולכן יביא כן ומה"ט לא אמרינן דיביא בב' כלים כמו שירצה אלא דוקא ס' בכלי א' כיון שהתנדב מנחה היותר גדולה:
בא"ד. וצ"ע אי יש עכובא בעלמא: לכאורה מוכח דיש עכובא גם ממה דלא כתיב בלשון ציווי מהא דילפינן עכובא לקמיצה ביד מוימלא כפו ממנה במנחות (י"ט:) וי"ל דודאי התם שעיקר המצוה כתיבי בלשון ציווי שפיר ילפינן עכובא גם ממה דלא כתיב בלשון ציווי אבל הכא דאפילו המצוה לא כתיב בלשון ציווי לא ילפינן וכן נראה מדברי התוספ' שם (דף י"ח) דשם כתבו תירוץ דהכא בלשון אחר דלא לישתמט קרא לכתוב בשום דוכתא ובללת בלשון ציווי עכ"ל משמע אי הוי כתיב פעם א' מעכב:
בא"ד. צריכי לשום דרשה: לכאורה הוי אפשר לומר בפשטות דצריך לכתוב בכל א' דהיינו במחבת ובמאפה תנור ובמנחת סלת דכבש ואיל ובקר דלא אפשר ליליף חדא מחברי' דה"א שדינו חלוק מחבירו כמו שהקרבן חלוק וכן מנשיאים, אבל אפשר לומר דהתוספ' סמכו קושיתם אהא דאמרינן במנחות (י"ח.) דיציקה מעכב מדכתיב במנחת מחבת ונשנה במנחת מאפה תנור אכן לאידך פירושא שהביא רש"י שם דילפינן עכובא מהיא באמת י"ל קושיתם דהכא כן:
בא"ד. וי"ל מדדרשינן בת"כ מזובו ולא מנגעו: ק"ק מאי ראי' משם דטמא משלח קרבן דהא קרבן זב הוא שתי תורים וקרבן עוף לא בעי סמיכה כדאמרינן בגיטין (כ"ח:) ואכתי בקרבן בהמה דבעי סמיכה מנ"ל דטמא משלח, גם אמה שכתבו דילפינן מדאצטריך למעט טמא מראי' ש"מ דטמא משלח קרבנותיו יש להשיב לפי מה שהקשה הטורי אבן בחגיגה (דף ד') ל"ל קרא דכל שישנו בביאה ת"ל מדכתיב ולא יראה פני ריקם והרי זה לא בא ליראות ותירץ דצריך קרא כגון כהן טמא שמביא קרבן צבור בטומאה דראית פנים איכא אבל מכ"מ ממעטינן מכל שישנו בביאה דמשמע דמשום הך קרבן לחוד הוי ראוי לביאה לפ"ז אין ראיה מהכא דסמיכה לא מעכב בקרבן טמא דהא הכא צריך קרא למעט היכי דיכול לסמוך דהא עומד בעזרה ועובד, אכן מזה לא הוי קשה כ"כ דהא בט"א עוד מתרץ תי' אחר דצריך קרא היכי דהוי ראוי ביום ראשון ונטמא ביום שני ע"ש וא"כ באמת מוכח דהתוספ' דהכא ס"ל כתי' זה ולא כתרוצו הראשון אבל מכ"מ מה שהקשינו אתירוצם הראשון דמזובו ולא מנגעו ילפינן קשה, שוב א"ע מצאתי שגם הט"א במגילה (דף ח') הרגיש בזה וצע"ג:
בא"ד. ושמא יש שום יתור: ק"ק דאכתי לפ"ז איך רצה להוכיח שם מבן סורר ומורה דבעינן קרא כדכתיב דלמא הוי הטעם משום דבעינן ראוי ואילו נימא דבתירוץ אי נימא דאין סברא לפטור משום יד גם בסורר ומורה א"ש דגם שם אין סברא לפטור משום כך משום שאין לו יד מכ"מ לתירוצם הראשון קשה, גם לב' התירוצים קשה איך מסיק שם דפליגי תנאי באי בעינן קרא כדכתיב באין לו בהן יד דלמא לעולם לכו"ע לא בעינן קרא כדכתיב וטעמא דת"ק משום דבעינן ראוי לנתינה אבהן וגם לר"א ור"ש קשה מ"ט לא אמרינן כן ועיין בהגהת משנה למלך (ה' בכורים פ"ג) דהביא בשם מהרד"ך דלא אמרינן כל הראוי לבילה אלא היכי דהש"ס קאמר כן ועפ"ז לא קשה קושיות התוספ' דידע הש"ס כלל בזה ונעלם ממנו עד יאיר הקב"ה עינינו:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא אמר ר' ינאי לפי שאינו באמר ואמרה: כבר הקשו התוס' ז"ל וכל הראשונים ז"ל אמאי לא קאמר ר' ינאי משום דלאו בני דיעה נינהו ולחליצה בעי כוונה. וראיתי מי שכתב דמה"ת סגי בכוונת אחד מהם. ולא משמע כן בכוליה שמעתין. וכדתניא לעיל עד שיתכוונו שניהם. ועוד דע"כ הא דבעינן כוונה בחליצה הוא מדלא גלי לן קרא דבע"כ נמי מהני כמו בביאה דיבמה או בגט אשה ממילא בעינן שיהיה מדעת שניהם אבל לא בע"כ. וחליצת חרש וחרשת הוי כמו בע"כ. וגם זה אין לומר דרבי ינאי ס"ל כר"ל לקמן דלא בעי כוונה. דבע"כ נראה דר"ל נמי מודה דלאו חליצה היא כי היכא דשוטה אין חליצתו כלום. ומש"כ התוס' ז"ל דיש להם כונה. ע"י בן דעת שעומדים ע"ג ג"ז צ"ע דנהי דחשיבא כוונה מ"מ נראה דחרש ע"י חליצתו אינו יכול להפקיע זיקת אחיו כמו בגיטו דכונס ואינו מוציא לעולם משום דאין לו כח להפקיע קנינו של אחיו. והנכון בזה מש"כ הרמב"ן ז"ל בחי' דמשמע ליה לר' ינאי דמתניתין מיירי אפילו בחרש המדבר ואינו שומע מדלא תני שוטה בהדייהו וכדאיתא בירושלמי. ולהכי קאמר טעמא משום שאינו באמר ואמרה. אבל חרש גמור וחרשת גמורה בלא"ה לאו בני חליצה הם. וכן כתב הריטב"א ז"ל. ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דחליצת חרש שוטה וקטן לאו חליצה הוא כלל. והקשו עליו המפרשים דמשמעתין משמע דטעמא משום שאינו באמר ואמרה. ועוד דרב יהודה לקמן לא אמר אלא דחליצת קטן לאו כלום היא לרבנן. משמע דחליצת חרש וחרשת לרבנן נמי חליצתו פסולה ולפי הנ"ל ניחא דמתניתין מיירי בחרש המדבר ואינו שומע וזה הוי חליצה פסולה. כיון דבר דיעה הוא. אבל חרש גמור לא עדיף משוטה וקטן וחליצתו לאו כלום היא. וכדאיתא בתוספתא דחש"ו שחלצו תצא וכל הדרכים האלו בה. אלמא דדמיין להדדי וכמו שהביא הה"מ ראיה זו אע"ג דאין ראיה זו מוכרחת דהא ר"מ הוא דקאמר הכי בתוספתא ור"מ אית להו בכולהו חליצה פסולה. ואכתי לא שמעינן מינה דלרבנן נמי דמיין להדדי דלאו חליצה הוא כלל. מ"מ מדכייל להו בהדדי עם שוטה משמע דכולהו טעמא משום דלאו בני דיעה הוא. אלא דאכתי יש לדקדק הא ודאי לא דמי חרש לקטן דקטן לכ"ע מה"ת לאו בר חליצה הוא דאיש כתיב בפרשה. וכי פליגי ר"מ ורבנן בדרבנן הוא דפליגי אי תקינו חליצה בקטן אי לא. אבל חרש נהי דלאו בר דיעה הוא ולאו בר כוונה הוא. מ"מ הא בלא כוונה ג"כ חליצה פסולה הוי. כדאיתא לעיל גבי יבמה שגדלה בין האחים. וצ"ל דהא דחליצה פוסלת בלא כוונה הוא מדרבנן. והיינו בגברא דבר כוונה הוא. אבל בחרש ושוטה דלאו בני כוונה הם לא תקינו כלל אפילו לפסול. ועוד נראה דבחרש גמור לכ"ע לא הוי חליצה כלל אפילו לר"מ דאמר גבי קטן דחליצה פסולה הוי. היינו משום דקטן אתי לכלל דעת. אבל בחרש ושוטה מודה דלא תקינו בהו חליצה כלל. והא דתנן במתניתין דהוי חליצה פסולה היינו בחרש המדבר ואינו שומע. ולא מצאתי כעת מבואר דין חרש שנתן גט ליבמה אי פסלה מן האחין. והיה נראה כיון דחליצה לא שייך ביה ה"ה דגיטא לית ביה כמו בקטן:
והיה נראה להוכיח מדברי התוספתא דאמר ר"מ דבחרש שנחלץ הולד ממזר אם נישאת לשוק. ש"מ דהטעם הוא משום דלאו בני דיעה הוא. דאי משום שאינו באמר ואמרה. א"כ נהי דקריאה מעכבא בכה"ג מ"מ מחמת החליצה קלשא זיקה מה"ת דהא קי"ל דשני דברים המתירים מעלים זבל"ז ואמאי הוי הולד ממזר. אלא דטעמא משום דלאו בני דיעה הוא. אלא דז"א דע"כ לא אמרינן שני דברים המתירים מעלים זבל"ז. אלא היכא דחזיא לתרווייהו. אבל חרש או אלם דלא חזי לקריאה לאו בר חליצה הוא כלל. והא דקרי לה חליצה פסולה הוא רק מדרבנן. ועיין ק"ע מש"כ בפירקין. והעיקר נראה כמו שכתבתי:
וע"פ הנ"ל א"ש נמי פלוגתא דשמואל ור"א בריש פרק כל הגט דשמואל ס"ל דכל היכא דתני חליצה פסולה פוסלת ור"א אמר שמאל ולילה פוסלת. קטן ואנפליא אינה פוסלת. ולדברי הרמב"ם ז"ל יקשה אמאי לא קאמר ר"א נמי דחרש אינו פוסל בחליצה. ועוד היכי קאמר שמואל דכל חליצ' פסולה פוסלת הא חליצת חרש וחרשת לכ"ע אינה פוסלת דהא לא מצינו לר"מ ורבנן דפליגי בחליצת חרש וחרשת. אבל לפי הנ"ל א"ש דחרש וחרשת דמתניתין שפיר הוי חליצה פסולה. ומיירי בחרש המדבר ואינו שומע. ור"א לא חשיב לחרש בהדי קטן. כיון דאיכא תרי גווני חרש חד פוסלת וחד אינה פוסלת. מש"ה לא פסיקא ליה למיחשבא בהדי אינך. והא דלא חשיב התם אין לו עקב וחלצה מן הארכובה ולמעלה דתני גבייהו נמי חליצה פסולה משום דהתם לא הוי רבותא כ"כ דפוסלת כיון דחליצה גמורה היא אלא דאין לו עקב או שקשר הרצועות למעלה מן הארכובה לפי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל. אלא דלשיטת שאר הראשונים ז"ל דמן הארכובה ולמעלה היינו בנחתכה הרגל צ"ע קצת אמאי הוי חליצה פסולה לפסול:
ולפי הנ"ל חרש המדבר ואינו שומע ג"כ חליצתו פסולה. וא"כ יקשה אמאי לא ביאר הרמב"ם ז"ל להאי דינא דמדבר ואינו שומע חליצתו פסולה. וכן לא נתבאר דין זה בדברי הש"ע. ולא ידעתי למה כיון דהרמב"ן והריטב"א ז"ל הכי ס"ל דבאינו שומע לחוד חליצתו פסולה למה לא ניחוש לדעתם ז"ל. וגם הירושלמי מסייע להו וצ"ע. ועיין לקמן פ' ב"ש גבי הא דאמר רבה דחרשת מעיקרא חולצת ע"ש:
גמרא וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו: עיין בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דסומא אינו חולץ לכתחילה מקרא דוירקה בפניו. וכתב הה"מ ז"ל דהא דכשר בדיעבד הוא משום דרקיקה לא מעכבא והקשה עליו המשנ"למ ז"ל דהא הוי אינו ראוי לבילה. ואין זה מוכרח דהא אם לא רקקה כלל הוי ג"כ אינו ראוי לבילה דהא אין לו מה לראות ואפ"ה לא מעכבא. ה"ה אם הוא סומא ואינו יכול לראות דלא מעכבא. אלא דבלא"ה יש לדקדק דא"כ לר"א דאמר רקיקה מעכבא ה"ה דסומא פסול לחליצה. ולא משמע כן אלא וודאי קרא אסמכתא בעלמא הוא. ועיין ב"ש ז"ל:
והתוס' ז"ל בד"ה דאמר ר"ז הקשו מנ"ל לר"ז הא דמעכב אם אינו ראוי לבילה. ותי' דכתיב בלילה כמה פעמים. ולהכי אהני לעכב היכא דאינו ראוי לבילה. ולפ"ז קשה מנ"ל הכא גבי חליצה דמעכבא באינו ראוי דילמא דווקא התם דכתיב בלילה ואין לומר דמהתם ילפינן לעלמא הא איכא למילף איפכא מנקטע יד העדים דלא מעכבא. וכן מטמא דמשלח קרבנותיו אע"ג דאין ראוי לסמיכה. וכן מצינו באין לו כפים גבי תנופה דאיל נזיר דאינו מעכב אע"ג דאין ראוי לבילה. ע"כ נראה דסברא הוא דבכל מצות שאין מעכבות מ"מ בעינן שיהיה ראוי לקיימן. ודוקא היכא דגלי קרא דלא מעכבי. אבל בשאר דוכתי קיימינן אסברא דר' זירא. והא דאיצטריך קרא גבי חרש דאינו מיפר. כיון דאינו ראוי לבילה שאני התם דשמיעה לאו מצוה היא כלל בבעל דבר שמיעה ויכול להפר בלא שמיעה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ועיין בדברי הר"ן ז"ל שם. והתוס' ז"ל האריכו בהא דר' זירא בכמה מקומות ע"ש:
גמרא שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ: ומסיק הש"ס בתרי לישני. לחד לישנא אתי כר"א דאמר רקיקה מעכבא וב' דברים המתירים מעלים זב"לז ואיפסילא לאחים מדאורייתא. ולאידך לישנא אפילו לר"ע רקיקה פוסלת משום גזירה. והכי תניא בברייתא. והא דלא מייתי ראיה מהא דתנן במתניתין קראה ורקקה אבל לא חלצה חליצתה פסולה. ומשמע דכ"ע מודים בזה אפי' ר"ע אלמא דלר"ע נמי רקיקה פוסלת מדרבנן משום די"ל דשאני התם דעבדה תרתי קריאה ורקיקה בזה לכ"ע גזרינן לפסול. ולפי מה שכתבו התוס' ז"ל דהוכחת הש"ס מברייתא הוא אליבא דמ"ד כ"מ ששנו חליצה פסולה אינה פוסלת בלא"ה א"ש דאין להוכיח ממתניתין:
ולאיכא דאמרי שלחו ליה יבמה שרקקה תחלוץ ואינ' צריכה לרוק פעם אחרת משום גזירה. והסדר אינו מעכב. ולכאורה משמע דלהאי לישנא אבוה דשמואל כר' אליעזר ס"ל דרקיקה מעכבת דאל"ה מאי קמ"ל דאין צריכה לרוק פשיטא כיון דלא מעכבא. ועוד דתיקשי איפכא למה לא תרוק פעם אחרת. ואי משום גזירה דיאמרו רקיקה קמייתא לית ביה מששא ואתי למישרי חלוצה לאחין הא היא גופא גזירה הא דרקיקה פסלא ונגזור גזירה לגזירה. ועוד מהא דפריך והבעינן כסדרן. ומשני כסדרן לא מעכבא נמי משמע דכר"א אתיא דלר"ע הא רקיקה לא מעכבא כלל. ואין לומר דלענין מצוה קאמר דלא מעכבא היינו דאינו צריך לרוק אחר חליצה לקיים מצות רקיקה דיצא ברקיקה ראשונה דא"כ מאי פריך ותירוק ומה בכך כיון דאין צריך לרוק שנית. אלא וודאי כר"א אתיא. וכיון דאבוה דשמואל ס"ל כר"א א"כ אמאי לא פסקינן הילכתא כר"א. וי"ל דהש"ס הוא דמפרש הכי לאסוקי הא דאבוה דשמואל גם לר"א. אבל אבוה דשמואל גופא אתי גם לר"ע וקמ"ל דאין צריכה לרוק שנית אחר חליצה גם למצוה. אלא דלפ"ז יש לדקדק במה שכתב הרמב"ם ז"ל ג"כ דהא דאינה חוזרת ורוקקת משום גזירה דיאמרו רקיקה לבדה לאו כלום הוא ולמה לי' האי טעמא כיון דפסק כר"ע דרקיקה לא מעכבא כלל א"כ הא דאין הסדר מעכב היינו אפי' למצוה. וא"כ בלא"ה אינה צריכה לרוק שנית. ועוד דהא כתב התם אם קראה תחילה ואח"כ רקקה אינה צריכה לחזור ולקרות. וע"כ היינו משום דיצא ידי המצוה אפילו שלא על הסדר דמשום גזירה לא שייך בקריאה כדאיתא בש"ס וא"כ ברקיקה נמי לא איצטריך לטעמא דגזירה. והרי"ף והרא"ש ז"ל לא כתבו אלא סתמא דאין צריכה לרוק שנית משום כסדרן לא מעכבא. והיינו כר"ע דאפילו משום מצוה אינה צריכה לרוק אחר חליצה אם רקקה קודם חליצה. וכדמשמע בסוף פירקין. וכדמוכח בסנהדרין ריש פרק ד' מיתות דלר"ע ג"כ אין הסדר מעכב. ויש להביא ראיה דאין הלכה כר"א ברקיקה מהא דאמר ר' אלעזר בגיטין קטן ואנפליא פסולה ואינה פוסלת. והקשה המרדכי ז"ל והא רקיקה לחוד פוסלת ומסתמא רקקה בפניו ג"כ. ותי' דרקיקה שאחר חליצת אנפליא לא פסלה. והיינו לר"ע דהא דרקיקה פוסלת הוא רק משום גזירה וי"ל דאחר חליצת אנפליא לא גזרו. אבל לר"א דרקיקה פוסלת מדאורייתא וכר' דאמר ב' דברים המתירי' מעלין זה בלא זה א"כ אפילו אחר חליצת אנפליא אמאי לא תיפסל על ידי הרקיקה אלא וודאי ס"ל לר"א כר"ע. ואע"ג דמר' אלעזר אין ראיה דאיהו ס"ל בנדה דאין הלכה כר"א בכולי' הש"ס אלא בד' מקומות מ"מ כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה דר"א בהא וודאי הילכתא כוותי'. ועיין בריטב"א ז"ל שכתב דב' דברים המתירים בכבשי עצרת הוא תנופה והשחיטה. והוא פלאי כמו שכתב רש"י ז"ל וכדאיתא בש"ס פרק התכלת:
ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ב הלכה י"ד שנראה מדבריו ז"ל דרקיקה פוסלת מה"ת וקרא דככה יעשה לאיש דבר שהוא מעשה מכשיר ופוסלת. וכבר תמה עליו הה"מ ז"ל דהא לר"ע דפסק כוותיה מדרבנן הוא דפוסלת. וגם לא דרשינן אלא דבר שהוא מעשה באיש. ובאמת דבריו ז"ל צ"ע ואפש' לומ' דמהא דקאמ' הש"ס באידך לישנא דאבוה דשמואל דמש"ה לא תרוק גזירה שמא יאמרו רקיקה קמייתא לית בי' מששא ואתי למישרי חלוצה לאחין משמע ליה לכ"ע אסורה לאחין ברקיקה לחוד. ונהי דממיעוטא דלאיש ילפינן דרקיקה אינו מעכבת מ"מ מועלת לפסול לאחין. כיון דמעשה היא. ולא מצאתי כעת ישוב נכון לדבריו ז"ל. כיון דאמרינן בגמרא להדיא דמדרבנן הוא דפוסלת. ואפ"ל עוד דלל"ק ס"ד דכסדרן מעכב. וא"כ ע"כ הא דרקיקה פוסלת הוא מדרבנן. אבל לאידך לישנא דכסדרן לא מעכב י"ל דפוסלת מדאורייתא. ובירושלמי בפירקין מייתי פלוגתא בהא דלר"א נפסלה לאחין בחדא או בחליצה לחוד או ברקיקה לחוד ולדברי חכמים אינה נפסלת עד שתחלוץ ותרוק ע"ש:
והנה מצינן לאשכוחי כה"ג גם אליבא דהילכתא לדידן דבחליצה עצמה איכא תרי מילי התרת הרצועה ושמיטה מן הרגל וכדאמר ר' ינאי לעיל דבחדא הוי' חליצה פסולה וא"כ יש מקום לומר דהוי' חליצה פסולה מה"ת. כיון דעבדא חדא או דילמא כיון דהכל בכלל חליצה היא כל שלא גמרה לכולה לא מיקרי חליצה כלל ומדרבנן הוא דמיפסלא וכן נראה:
והקשה הרא"ש ז"ל בשמעתין לפי מאי אמרינן דרקיקה לחוד פסלה. א"כ לקמן בהני אמוראי שביקשו להטעותו אמאי לא אמרו לה שתרוק לפניו. ותיפסל לו ותי' כיון דידעינן התם דלא מכוין לא מהני דע"כ לא חיישינן לעיל ביבמה שגדלה בין האחין אלא משום שמא כוונו. אבל היכא דידעינן שלא כוון לא מהני אפילו בחליצה וכל שכן ברקיקה והוא דלא כמשמעות לשון הרי"ף ז"ל דבכוונת אחד מהם סגי לפוסלה. וכמו שהעתיק הרא"ש ז"ל בעצמו לשון הרי"ף ז"ל שם. ואני כתבתי לעיל דאפילו בלא כוונת שניהם מיפסלא לאחין. ונראה כמו שכתבתי לעיל דבע"כ לכ"ע לא מיפסלא ולא דמי לעושה שלא בכוונה. ועוד י"ל דכיון דעיקר טעמא דרקיקה פסלה הוא משום גזירה דיאמרו שכבר נחלצה בזה לא גזרו אלא בכוונת שניהם. ועיין בדברי הב"ש ס"ק מ"ד מה שכתב בזה ודו"ק:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0