דף קה - א
והתניא: חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשירה.
רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה. ומכל מקום, נפסלה על האחין על ידי הרקיקה.
קראה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש כלל, ואף מייבום לא נפסלה.
והשתא, האי ברייתא מני?
אילימא רבי אליעזר של משנתינו, האם אפשר לומר שלשיטתו חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשירה? והא אמר רבי אליעזר, שמזה שכתוב: "ככה יעשה", למדים אנו, שדבר שהוא מעשה מעכב! והרי רקיקה מעשה היא!
אלא פשיטא שלשיטת רבי עקיבא היא, שאמר במשנה, שאם לא רקקה חליצתה כשרה. וקתני בברייתא: רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה!
והשתא, למאן, על מי נפסלה?
אילימא שהכוונה שלא הותרה לעלמא, פשיטא! מי הויא חליצה, דאישתריא לעלמא? הרי לא היתה כאן חליצה כלל!
אלא לאו, ודאי משמיעתנו הברייתא, שנפסלה לאחין. שמע מינה שלשיטת רבי עקיבא, רקיקה פוסלתה על האחין, ואינה יכולה שוב להתייבם.
והוינן בה: ולרבי עקיבא, מאי שנא רקיקה, שפוסלתה על האחין, ומאי שנא קרייה, שאינה פוסלתה על האחין, כפי ששנינו בברייתא "אין כאן בית מיחוש", והלא שני דברים אלו אינם מעכבים את החליצה?
ומבארינן: קרייה, דאיתא בין בתחלה של החליצה, שאומרת היבמה לזקנים: "מאן יבמי", ובין בסוף החליצה, שאומרת: "ככה יעשה וגו'" לכן לא מיחלפא ליה, לא יטעו האנשים ויבואו לומר שזו התייבמה אחר החליצה, משום שיחשבו שהקריאה ששמעו עתה היא הקריאה שקודם החליצה, ועדיין לא נעשה מעשה חליצה, ולכן מותרת עדיין להתייבם לאחים.
מה שאין כן רקיקה, דבתחלה ליתא, ורק לבסוף, אחר החליצה איתא מיחלפא ליה. שויטעו ויאמרו שיבמה זו מתייבמת אחר חליצה, שהרי נתייבמה אחרי הרקיקה, שנעשית תמיד אחר חליצה, אם כן, ודאי גם חלצה כבר, ויטעו ויאמרו שכך תמיד מותר להתייבם אחר חליצה, ואתו למישרי חלוצה לאחין.
ואיכא דאמרי, הכי שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה בבית דין שלא בשעת מעשה החליצה תחלוץ, ואינה צריכה לרוק פעם אחרת [117] בשעת החליצה.
כי ההיא דאתיא לקמיה דרבי אמי, הוה יתיב רבי אבא בר ממל קמיה. רקקה אותה אשה לפניו מקמי דתחלוץ [לפני החליצה].
אמר ליה רבי אמי לרבי אבא: חלוץ לה, ושרי לה תיגרא [כלומר, פטור ושלחנה מבית הדין], ואינה צריכה עוד רקיקה.
אמר ליה רבי אבא: והא בעינן מירק [והלא היא צריכה לירוק]!
אמר לו רבי אמי: הא רקקה לה כבר מקודם.
אמר לו רבי אבא: ותירוק שוב, ומה בכך!?
אמר לו רבי אמי: נפיק מיניה חורבא [עלול לצאת מזה קלקול], דאי אמרת תיהדר ותירוק, אמרי האנשים שראו שרקקה שוב: רקיקה קמייתא לבדה לית בה מששא, ולא פסלה אותה מהאחין, שהרי הצריכוה בית דין לירוק שוב לאחר חליצה, ואתי למישרי חלוצה שרקקה להתייבם [118] לאחין [119].
אמר ליה רבי אבא: והא בעינן שיהא מעשה החליצה כסדרן! דהיינו, קודם חליצת הנעל, ורק אחר כך רקיקה!
אמר ליה רבי אמי: זה שצריך להיות כסדרן לא מעכבא [120]. ואף אם עשה שלא כסדרן, החליצה כשרה [121].
הוא, רבי אבא, סבר, שרבי אמי דחויי קא מדחי ליה בקש, ואומר לו שאין הסדר מעכב, אבל באמת אין הדין כן.
נפק דק ואשכח [יצא, דקדק ומצא] שכך מפורש בברייתא. דתניא: בין שהקדים חליצה לרקיקה, בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי. ומוכח מכאן שאין הסדר מעכב.
לוי נפק לקרייתא [יצא לכפרים]. בעו מניה בני המקום: גידמת, שאינה יכולה לחלוץ בידיה, מהו שתחלוץ בשיניה?
עוד שאלו ממנו, יבמה שרקקה דם, מהו. האם נחשבת רקיקה, או לא?
עוד שאלו ממנו, כתיב שאמר המלאך לדניאל: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת". כלומר, אגיד לך את כל הנגזר בשמים ורשום בכתב, והוא אמת. מכלל [משמע], דאיכא כתב שאינו אמת?!
לא הוה בידיה תשובות לשאלות ששאלוהו [122].
אתא שאיל בבי מדרשא את אותן שאלות.
על השאלה הראשונה אמרו ליה: מי כתיב "וחלצה ביד"? [123] הרי לא כתוב כך. ואם כן, ודאי שאפשר לחלוץ גם בפה.
על השאלה השניה השיבוהו: ומי כתיב "וירקה רוק", שיהא משמע שצריך שתירוק דווקא רוק בלבד, שלא תהא בו תערובת כלשהי? הרי "וירקה" סתם כתוב. משמע, אף רוק שדבר אחר מעורב בו. ואף כשיורקת דם, אי אפשר שלא יהא מעורב בו צחצוחי רוק, ולכן חליצתה כשרה.
ועל השאלה האחרונה ששאלוהו: "אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת", וכי יש כתב שאינו אמת? השיבוהו:
לא קשיא: כאן בגזר דין שיש עמו שבועה, שנשבע עליו הקדוש ברוך הוא לקיימו, שגזר דין כזה אינו מתבטל. וזהו מה שכתוב "בכתב אמת", שהקדוש ברוך הוא מאמתו ומקיימו, ואינו מבטלו.
ואילו כאן, מה שמשמע שיש כביכול כתב שאינו אמת, היינו בגזר דין שאין עמו שבועה, שיכול להתבטל [124].
וכהא דאמר רב שמואל בר אמי.
דאמר רב שמואל בר אמי אמר רבי יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע?
שנאמר: "לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם". אמר רבה: אמנם בזבח ובמנחה אינו מתכפר עוון בית עלי. אבל מתכפר הוא בדברי תורה.
אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים [125].
רבה ואביי מדבית עלי קאתו [מבית עלי היו].
רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין.
אביי דעסק בתורה וגם בגמילות חסדים חיה שיתין שנין [126].
תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים, שהיו מתים כבן שמנה עשרה שנה.
באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי על כך.
אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, שנאמר עליהם: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" [127] [כשהם עדיין אנשים [128]], ולכן בני משפחתכם מתים בצעירותם! אבל, עצה יש לכם:
לכו ועסקו בתורה ותחיו.
הלכו ועסקו בתורה וחיו. והיו קורין אותן משפחת יוחנן על שמו של רבן יוחנן בן זכאי.
אמר רב שמואל בר אוניא אמר רב: מנין לגזר דין של צבור שאינו נחתם?
ולא מניחה הגמרא לרב שמואל בר אוניא לסיים את דבריו, ומקשה:
וכי גזר דין של ציבור אינו נחתם? והא כתיב: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני"! [129] והרי פסוק זה נאמר על כלל ישראל!
אלא כך אמר רב שמואל: מנין שאפילו אם נחתם גזר דינם של ציבור מתקרע אחר כך?
שנאמר: "מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו". והיינו, שבכל עת שנקרא אליו, ישמע אלינו, אף אם נחתם גזר הדין.
ותמהינן: והכתיב: "דרשו ה' בהמצאו", משמע שאינו מצוי בכל עת!
ומתרצינן: לא קשיא. הא דמשמע שאינו מצוי בכל עת, היינו ביחיד [כלומר, ליחיד]. ואילו הא דמשמע שמצוי הוא בכל עת, היינו בציבור.
יחיד, אימת? מתי הוא הזמן שהקדוש ברוך הוא מצוי ליחיד?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים [130].
שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה דם תחלוץ, ולא תתייבם עוד, שנפסלה כבר על האחים. וטעמא, לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוח רוק, ועל כרחך רקקה גם רוק, והויא רקיקה כשרה.
מיתיבי: יכול יהא דם היוצא מפיו של הזב, ודם היוצא מפי האמה של זב, טמא, כרוקו וזובו וקריו ומימי רגליו, שהם מעינותיו של זב, וטמאים טומאה חמורה?
תלמוד לומר, דכתיב: "זובו טמא". משמע, דווקא זובו טמא, ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור!
ואם אתה אומר שאי אפשר לדם היוצא מפיו בלא צחצוחי רוק, אם כן, למה דם היוצא מפי הזב טהור, הרי ודאי שיש שם גם רוק, ורוקו ודאי טמא!?
ומתרצינן: לא קשיא. כאן, מה שאמרנו ביבמה שאי אפשר בלא צחצוחי רוק, היינו במוצצת, שמתאמצת להוציא רוק, שאז ודאי שיש צחצוחי רוק.
אבל כאן, בזב, מדובר בדם ששותת מפיו, ואז יתכן שיצא רק דם.
שנינו במשנתינו: חרש שנחלץ וכו' חליצתה פסולה.
הערות
[117] כ' היש"ש [סי' כ"ג], דהיינו דווקא אם רקקה לשם חליצה. אבל אם רקקה לצורך עצמה, חוזרת ורוקקת לאחר החליצה.
[118] כ' מהר"י ברונא, דהך גזירה היינו דווקא למאן דס"ל שמצות יבום קודמת. אבל למ"ד דמצות חליצה קודמת, ואין רגילין לייבם, אין לגזור שמא יבוא ליבמה אחר חליצה. ולכן, אם רקקה קודם החליצה, תחזור ותירוק אחר החליצה, לקיים מצוה מן המובחר.
[119] וכתבו הראשונים, שאף אם רצתה לירוק שוב, אין מניחין אותה. אבל המאירי כתב, שאם רצתה, יכולה לירוק שוב.
[120] ובירושלמי [הלכה א'] איתא, דגבי התרת רצועות וחליצת המנעל הסדר מעכב. שצריך דווקא להתיר קודם. עיי"ש.
[121] כתבו תוס' רבינו פרץ במס' סנהדרין [מ"ט ע"ב], שאם שינו את סדר החליצה, אף לכתחילה אין צריכין לחזור ולחלוץ על הסדר. לפי שעיקר המצוה להתירה לשוק, וכבר הותרה. ומ"מ כתב ביד אליהו [כללים אות ס'], דאם הקדימה קריאה אחרונה לפני החליצה, חוזרת וקוראתה לאחר החליצה מדאו', ולא יצאה בקריאה שקראה לפני החליצה.
[122] בתוס' ישנים הביא מב"ר, שזה שלא ידע להשיב, היינו משום שהיה מתגאה על שהיו מכבדין אותו מאוד, והיו מושיבין אותו במטה של זהב, לפיכך לא ידע להשיב, שהגאוה משכחת לאדם תלמודו.
[123] כתבו התוס', דהא דאיתא בירושלמי שחולצת ביד ימין, למצוה בעלמא הוא. אבל עכובא ליכא.
[124] ובירושלמי איתא הכי: אם רשום למה אמת, ואם אמת למה רשום וכו', כאן ביש עמו שבועה וכו'. והיינו, דביש עמו שבועה, אינו מתקרע לעולם ונעשה אמת. אבל באין עמו שבועה, כיון דפעמים מתקרע, אינו אלא כרושם בעלמא, ולאו אמת היא. עיי"ש.
[125] הרש"ש כתב דהגירסה הנכונה: "אבל מתכפר בתורה וגמ"ח". וביאר המהרש"א, דהרי ג' עמודי עולם איכא, תורה ועבודה וגמילות חסדים, כדתנן "על שלשה דברים העולם עומד וכו"'. ולפי שבני עלי חטאו בעבודה, כדכתיב "למה תבעטו בזבחי ומנחתי וגו"', אין קטגור נעשה סניגור, ולכן אינם מתכפרים בעבודה, אלא בב' עמודי עולם האחרים, דהיינו תורה וגמ"ח.
[126] ביאר המהרש"א, דהיינו לפי שאדם מתחייב בדיני שמים בגיל עשרים. ולכן, רבה שעסק בתורה, נמחלו לו עוונותיו, והוסיפו לו עוד עשרים כימים הראשונים. ואביי שעסק גם בגמ"ח, הוסיפו לו עוד עשרים שנה עבור זה. ודאמרינן במס' ברכות, כל העוסק בתורה ובגמ"ח, מוחלין לו כל עוונותיו וכו'.
[127] כתב רש"י בספר שמואל א' [פרק ב' פסוק ל"ב], שהוא מידה כנגד מידה. אתם אכלתם קדשים לפני זמנם בטרם יקטירון את החלב, אף אתם תמותון בלא זמן. ועיי' במהרש"א.
[128] והיינו בן י"ח לחופה לישא אשה, שאז הוא בכלל אנשים. דמקודם לכן נקרא ילדות ובחרות. מהרש"א.
[129] והיינו, שאף אם תכבסי בנתר, דהיינו גמ"ח, ותכבסי בבורית, שנכתב בלא ו', "ברית", דהיינו שתעסקי בתורה, עדיין נכתם עוונך לפני, מלשון כתם! מהרש"א.
[130] כתב בחכמת מנוח, דנרמז דבר זה מלשון "בהמצאו", דהיינו, ב' ה', ב' פעמים ה' מצאו.
בגמרא ואתי למישרי חלוצה לאחין: מזה נראה דרק מדרבנן רקיקה פוסלת לכן הקשה ה"ה (פ"ד מה' יבום) על הרמב"ם שכ' דרקיקה מועיל מדכתיב ככה יעשה כל שהוא מעשה מועיל דהא הכא מסיק דרק מטעם גזירה פוסל ועוד הקשה דהא הרמב"ם פסק כר"ע דרקיקה אינה מעכבת וא"כ ע"כ דרשינן כל שהוא מעשה באיש ואיך יליף דרקיקה פוסל מככה יעשה ע"ש שהניח בצ"ע, ומלבד זה ק"ל עוד דאם איתא דמדאורייתא פוסל א"כ קושית הש"ס לעיל במקומה עומדת השתא ומה במקום מצוה כו' דהא רק לפי מה דמתרץ הכא דמדרבנן הוא מתורץ קושיא זו כמש"כ הרשב"א, ואולי י"ל דלהרמב"ם הוקשה הא דאמרינן לקמן אמרי רקיקה קמייתא לית בי' ממשא ואתי למישרי חלוצה לאחים מהיכי תיתי לידי לן הא רקיקה באמת לא פוסלת מדאורייתא ורש"י נדחק בזה דגזרינן אי מתייבם יאמרו דבתר חלוצה הוי אכן ק' דהא זה הוי גזירה לגזירה ולא שייך בזה חדא גזירה הוא כיון דגזירות חלוקות הן ולכן הי' סובר הרמב"ם דלתי' איכא דאמרי באמת אמרינן דלר"ע מדאורייתא פוסל רקיקה והיינו משום דלכאורה לר"ע יעשה דקרא מיותר הוא דאי ככה לאיש כתוב ג"כ הוי ידעינן דרק חליצה שהיא באיש מעכב ולא רקיקה וקריאה וא"כ יעשה ל"ל אע"כ דיעשה אתי להורות דרקיקה שהיא מעשה ג"כ פוסל משום דקרא איירי בשני דברים במה שהוא מעכב להתירה לשוק ובמה שאוסרה להתייבם כדכתיב סיפא דקרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ולכן אמרינן דלאיש אתי להורות דלהתירה לשוק לא מעכב אלא מעשה באיש שהוא חליצה ויעשה אתי להורות דכל מעשה שנעשה בה אפילו רקיקה קרינן בה אשר לא יבנה, והשתא א"ש הא דגזרינן שלא תהדר ותירוק דליכא אלא חדא גזירה כיון דרקיקה מדאורייתא פוסל ומכ"מ ל"ק עוד קושית הש"ס לעיל השתא ומה במקום מצוה דרק לעיל הוי שייך להקשות כן דהוי ס"ד דמכח סברא אמרינן כן אבל השתא שאני דגלי קרא, והשתא כיון דהרמב"ם פסק כלישנא בתרא כנראה שם לכן פסק שפיר ג"כ דרקיקה פוסל מדאורייתא ויש סמך לזה מהספרי שאחר שהביא שם פלוגתא דר"א ור"ע אמר ר' שמעון אומר חליצה מעכבת ורקיקה מעכבת עכ"ל, ולכאורה ר"ש אינו מוסיף כלל בדבריו ועוד דדוחק דר"ש ס"ל כר"א דשמותי הוא נגד ר"ע רבו, אבל לפ"ז א"ש די"ל דמעכבת דקאמר היינו שלא תתייבם עוד וקמ"ל דבזה גם ר"ע מודה:
שם והא בעינן כסדרן: ק"ק איך ס"ד שהסדר יהי' מעכב לר"ט כיון דרקיקה גופא לא מעכבת והרי ע"כ לר"ט קאי השתא דאל"כ מנ"ל להקשות כיון דפסקינן כר"ע. ועוד איך מייתי ראי' מברייתא דבין שהקדים וכו' שהסדר לא מעכב דלמא ההיא ר"ע היא אע"כ דגם הוא תירץ דהסדר לא מעכב אליבי' דר"ע וא"כ קשה איך ס"ד שהסדר יהי' מעכב כיון דרקיקה גופא לא מעכבת וכי תגרע רקיקה שקודם חליצה מלא רקקה כלל וה"נ אמרינן ביומא (דף מ') לענין הגרלה ע"ש, וביותר יקשה איך הוי ס"ד דדחוי' קא מדחי' לי' כשתירץ לו דהסדר לא מעכב, וי"ל ע"פ מה שחלקתי לעיל בין היכי דאיתנהו ליבם לפני ב"ד עדיין ובין היכי שכבר יצא מב"ד דהיכי שעדיין הוא לפני ב"ד מקרי כתחילה וא"כ שפיר הוי אמינא היכי שרקקה קודם חליצה ועדיין הם קודם ב"ד ששוב תרוק אחר חליצה כסדר הכתוב ולזה מתרץ דהסדר לא מעכב אפילו בשעדיין הם לפנינו ותוכל לרוק שהכתוב לא הקפיד על הסדר כלל:
שם גדמת מהו שתחלוץ: לפי מה שהושב בביהמ"ד מי כתיב וחלצה ביד לכאורה היתה השאלה אי בעינן קרא כדכתיב דסתם וחלצה הוא ביד, ובזה יש לבאר מה דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ט) אל תוך השער אר"י שדנו דין סנהדרין וכו' לדבר עמו בשלי אר"י א"ר על עסקי שלי ופי' רש"י ששאלו גדמת היאך חולצת והראה לו בשיני' ולכאורה כיון שדנו דין סנהדרין איך שוב בא עליו בערמה ולמה שאל לו דוקא דין דגדמת היאך חולצת, אבל לפ"ז י"ל כיון ששם (דף מ"ה) אמרינן דרוצח אתה יכול להמיתו בכל מיתה שאתה יכול ע"ש שתלי בש"ס אי בעינן קרא כדכתיב ולכן יואב שלא יכול להרגו בסנהדרין מפני שירא מפניו ומישראל רצה להראות ע"י שאלה דגדמת שלא בעינן קרא כדכתיב ושלכן הורגו בכזה:
שם כאן בגז"ד שיש עמו שבועה: ק"ק הא בר"ה (דף י"ח) מסיק דגז"ד דיחיד אפילו בלא שבועה אינו מתקרע א"כ לתרץ גם הכא הא ביחיד הא בצבור ודוחק לומר דקאי הכא אליבי' דר' יצחק דס"ל שם דגם גז"ד דיחיד נקרע וי"ל דנבואת דניאל הי' על שעבוד מלכיות כנראה בכתובים שם דהוי גז"ד דצבור דנקרע בלא שבועה, ובזה א"ש מה דקשה לפי מה דאמרינן ר"ה (ט"ז:) רשעים נכתבים ונחתמים ע"ש הרי דבגזר דין למעלה כתיבה וחתימה תרי מילי ננהו וביומא (ס"ט:) אמרינן ש"מ חותמו של הקב"ה אמת א"כ לישני כתב אמת הוא כתב חתום ושאינו אמת הוא כתב שאינו חתום שעדיין אפשר לבטלו ואפילו באופן החתימה איתא חילוק במדרש מגילת אסתר בפסוק ומרדכי ידע אם נחתם בחותם דם או חותם טיט ע"ש אבל לפ"ז א"ש דזה דיקא ביחיד:
שם שיש עמו שבועה: לפי מה דאמרינן בר"ה (דף י"ח) דגז"ד דיחיד אפילו בלא שבועה אינו מתקרע הא דהי' צריך שבועה בבית עלי צ"ל כיון שהי' עונש לכל המשפחה כצבור דמי ובזה א"ש מה שיש לדקדק בפסוק לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי וגו' דהך לבית עלי מיותר לגמרי, אבל לפ"ז א"ש דרצה לומר למה נשבע הרי גז"ד דיחיד גם בלא שבועה לא נקרע והיינו משום דהוא לבית עלי לא לבני עלי היחידים לבד אלא לכל המשפחה: ובהכי א"ש מה דק' היאך יליף דגז"ד שיש עמו שבועה אינו נקרע דלמא שאני הכא דכתיב עד עולם, אבל לפ"ז א"ש דגם זה מפרש במה דפתח לכן נשבעתי וגו' דר"ל דלכך נשבעתי שלא יתכפר העון עד עולם הרי דקאמר דהשבועה היא שגרמא שלא תבטל הגזירה לעולם:
שם אמר רבה בזבח ובמנחה: מרש"י נראה שהי' כתוב כאן הגירסא ואמר רבה והוא מחקה שאין זה שייך לתירוצו, אבל נלענ"ד לישב גירסא זו דשפיר צריך הא דרבה לתירוצו דלכאורה ק' לרבה ואביי דמתכפר בתורה ובג"ח איך אמר שגז"ד שיש עמו שבועה אינו מתקרע הא שפיר מתקרע ע"י תורה וג"ח ובפשטות י"ל דמה שאינו מתקרע יליף מעד עולם דהגזירה שלא יתכפר עונם ישאר עד עולם ובמה שמתכפר בתורה ובג"ח זה לא הי' לכתחלה בכלל הגזירה אבל י"ל עוד דיש ליתן טעם מ"ט דוקא בתורה ובג"ח מתכפר ולא בדבר אחר וי"ל כיון דגז"ד שיש עמו שבועה מקרי אמת כדמתרץ הכא ולכן אין לו כפרה רק ע"י מה שנקרא ג"כ אמת דהיינו תורה שנקרא' אמת כדדרשינן בפ"ק דברכות דתורה וג"ח מכפר עונות וכתיב בחסד ואמת יכופר עון הרי דהתורה נקרא אמת וגם ג"ח שעושים עם המתים נקרא אמת כמו שדרשו רז"ל אקרא ועשית עמדי חסד ואמת ובאמת בהך ג"ח של מתים איירי הכא בבני עלי וא"ש דמייתי שפיר ראי' מלכן דגז"ד שע"ש אינו מתקרע דמה שנתכפר ע"י תורה וג"ח אדרבא מזה יש ראי' דנקרא אמת ולכן אין לו כפרה רק ע"י אמת ולכן שפיר גרסינן ואמר רבה ומזה אייתי ראי' דגז"ד שע"ש מקרי אמת מדאין לו כפרה רק ע"י תורה וג"ח שנקראו אמת: ובזה מתורץ מה שהקשו התוספ' שהרי רבה בג"ח נמי עסק שי"ל דבג"ח שעם המתים לא עסק ואמת לא מקרי רק ג"ח זה: וביישוב קושיא אחרת של התוספ' י"ל דלכאורה יש לדקדק לאביי מ"ט ג"ח מכפר ולא תורה הא אמרינן (בפיאה פ"א) ות"ת כנגד כלם וגם למה לא אמר אביי אבל מכפר בתורה ובג"ח ולכן י"ל דבאמת גם אביי מודה דתורה לבד מכפר והרי זה מוכח מרבה גופא דחי מ' שנה אף שהגזירה היתה למות בני ח"י אבל בהא פליגי דלרבה רק תורה מכפר ולא ג"ח ולאביי ג"ח ג"כ וכש"כ תורה ולכן שפיר קאמר רבא לכ"ע דמרבה מוכח דלאו בזכותא תלי' מלתא דהא לכ"ע תורה לבד מכפרת, ובזה א"ש דלא תקשי' מברייתא הלזה לאביי דקאמר ריב"ז לכו ועסקו בתורה:
שם כבן שמנה עשרה שנה: המהרש"א ח"א כתב דלכך מתו בני י"ח משום דכתיב ימותו אנשים ובן י"ח לחופה א"כ מאז אקרי איש אבל עד הזמן ההיא הם ימי השחרות והילדות, ולענ"ד דוחק דהא בן י"ג למצות ילפינן מאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת הרי שבן י"ג אקרי איש וכמש"כ הברטנורא (אבות פ"ה), וביותר הי' אפשר לומר ע"פ מה שכתבתי לעיל (דף פ') בשם התוספ' דנדה דלכך נקט שם עד בן י"ח דאתיא כרבי דס"ל כב"ש דבלא הביא ב' שערות הוי י"ח שנה סימן גדלות ע"ש והכא נמי דכתיב ימותו אנשים היינו משבאו הכל לכלל אנשים אפילו אשר לא הביאו ב' שערות רק סימני סריס, ועוד י"ל הא דמתו בני י"ח דחטא בני עלי הי' אשר ישכבון את הנשים ואמרינן בשבת (דף נ"ו) דחטא זה הי' ששהו את קינהן ובטלו ישראל מפרי' ורבי' כמש"כ רש"י שם ולכן כשהיו בני י"ח שאז זמן חופה וכפי מש"כ הרמב"ם אז חל חיוב ע' דפו"ר נתעורר חטא בני עלי ולכן מתו בני י"ח:
שם והכתיב דרשו ד' בהמצאו: א"ל היאך שייך קושיא זו הכא אמימרא דרב דגז"ד דצבור אינו נקרע לקשי' קראי דבכל קראנו ובהמצאו אהדדי וכמו שמקשה באמת לעיל (דף מ"ט) די"ל דבלא הך מימרא דרב הי' אפשר לומר דבכל קראנו היינו קודם שנחתם ובהמצאו דמשמע שיש עת שאינו נמצא היינו אחר גז"ד אבל אחרי דאמר רב דבצבור אפילו נחתם מתקרע הקשה דא"כ לא משכחת כלל עת שאינו נמצא ואיך שייך בהמצאו ומשני הא ביחיד אף דכתיב דרשו לשון רבים:
שם הא ביחיד: הטורי אבן בר"ה (ד' י"ח) הקשה על זה א"כ איך נתבטל גזירת יחזקיהו שנגזר עליו כי מת אתה ולא תמות הרי יחיד הי' וע"כ לא הי' בעשרת ימים שבין ר"ש ליוה"כ שהרי בפסח הי' וכתב שצ"ל שמלך יש לו דין צבור ע"ש, והנה מה שכתב בתרוצו כבר כתב הרשב"א בתשובה (סי' קמ"ח) אכן כבר השבתי על זה לעיל (דף נ') ע"ש, ועל קושיתו לענ"ד י"ל כיון דכתיב הנני מוסיף על ימיך לא הי' בזה בטילת גזר דין כיון שהי' ג"ד שימיו יכלו בעת ההיא וכן הי' רק שניתן לו הוספת חיים משנות אחרים במתנה וא"ל דא"כ אכתי יקשה לר"ע דס"ל לעיל (שם) משלו הוסיפו לו הרי שהי' נגזר עליו למות קודם זמנו ונתבטל די"ל דהרי בר"ה (דף י"ח) בלא"ה אמרינן דגז"ד דיחיד אם נתבטל תנאי היא א"כ י"ל דר"ע ס"ל כהך תנא דנתבטל והכא אזלינן אליבי' דמ"ד דגז"ד דיחיד לא נתבטל:
שם שרקקה דם תחלוץ: הרא"ש וכן בתוספ' הרא"ש הקשה כיון דמסקינן דרקיקה פוסלת א"כ למה הוצרכו הני אמוראי לקמן להטעות לאותם שלא רצו לחלוץ ע"י חליצה פסולה למה לא ירקה בפניו ונפסלה להתייבם ורצה הרא"ש לפשוט מזה דין חדש ע"ש וגם בב"ש אהע"ז (סי' קמ"ה) נדחק ביישוב קושיא זו ע"ש, ולא זכיתי להבין כיון דמסקינן לעיל דרקקה קודם חליצה אף דלכתחלה צריך להקדים חליצה לרקיקה מדין הכתוב וכדאמרי' ג"כ לקמן במתניתן מצות חליצה כיצד וכו' מכ"מ מטעם גזירה לא תרוק עוד לאחר חליצה וא"כ מאי קושיא על הני אמוראי דלקמן דלמא לא רצו לבטל לכתחלה סדר חליצה הכתוב דאף דסדר לא מעכב מכ"מ לכתחלה בעי ואם היתה רוקקת כיון שאז לא תרוק עוד לא הוי לכתחלה חליצה כמצותה:
שם ברש"י ד"ה מי כתיב. בלא צחצוחי רוק: הראב"ד והרא"ש שהביאו חולקין על זה וס"ל דהנהו דבי מדרשא סברי דאפילו בשותת מקרי דם רקיקה, וראיתי ביש"ש שהקשה על זה שהרי בירושלמי קאמר בפי' הטעם כפי' רש"י דלא אפשר בלא צחצוחי רוק, ולענ"ד אין מזה ראי' נגד הראב"ד והרא"ש שהרי בלא"ה הירושלמי חולק על גמרא שלנו שע"פ הירושלמי לוי גופא הוא השיב לפני רבי ובגמרא שלנו איתא ששאל בבי מדרשא ואדרבא ע"פ זה יתיישב סתירה זו שי"ל שהשאלה אם יש בו צחצוחי רוק שכשר ידע לוי בעצמו להשיב אבל מכ"מ שאל בביהמ"ד לידע אם גם בשותת שאין בו רוק הדין כן ובזה השיבו לו מי כתיב וירקה רוק:
בא"ד. רוק: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה דא"כ לקמן דקאמר טעמא משום דא"א בלא צחצוחי רוק ה"ל למילף ג"כ מקרא ועוד דלמה לא פריך גם הכא מיכול יהא דם היוצא מפיו וכו' ולכן פי' דהכא ס"ל אפילו אפשר בלא צחצוחי רוק ואפילו שותת ג"כ כשר ע"ש, אכן נ"ל דרש"י לא הוי ס"ל כן דא"כ כש"כ שיקשה מהברייתא דיכול יהא דם היוצא מפיו דאפילו תי' הגמרא לא שייך דהרי הא דמטמא רוק ילפינן בנדה (נ"ה) מוכי ירוק ומ"ש וכי ירוק מוירקה אי דם שותת הוא בכלל וירקה ה"ה ג"כ בכלל וכי ירוק וא"ל דלמא שאני התם דגלי קרא דדלמא קאי מיעוטא דוקא אדם היוצא מפי האמה ועוד הא אמרינן שם דילפינן רוק רוק מיבמה וע"ש בתוספ' וא"כ ה"נ נילף וירקה מהתם אע"כ הוכיח רש"י דגם הכא טעמא משום דא"א בלא צחצוחי רוק והא דלא מייתי לקמן הך קרא ג"כ דהא לא מקרא יליף אלא דלא גלי קרא בפי' דלא אמרינן אע"ג דא"א מכ"מ טמא ומשום דלא קאמר הכא בפי' א"א בלא צ"ר נטר להקשות מברייתא עד לבסוף, וצ"ע לפ"ז הא דאמרינן סוף פרקין דאכלה תומא אינו כלום אי גם לענין זיבה הדין כן: ועוד י"ל ביישוב קושיות הרא"ש דהנה המרדכי סוף חולין הקשה אהא דאמרינן הכא דיבמה שרקקה דם חליצתה כשירה דא"א בלא צחצוחי רוק וכן אהא דאמרינן בנדה דשכבת זרע מטמא דא"א בלא צחצוחי זיבה אמאי לא אמרינן דדם מבטל רוק וכן ש"ז מבטל זיבה, ותירץ בתי' ראשון דאיירי שניכר הרוק וכן הזיבה דלא שייך בטול ע"ש, אכן לענ"ד ק' דא"כ איך אמר דא"א בלא צחצוחי רוק דמשמע שלא ניכר אלא דאנן דיינינן דא"א בלא רוק ועוד דא"כ מאי פריך מהא דתנינן דדם היוצא מפיו טהור דלמא התם איירי בלא שניכר הרוק ושייך בו בטול, ונ"ל דהנה המ"ל (פ"א מה' משכב ומושב) הקשה ג"כ אקושית המרדכי הא אמרינן במנחות דבטומאת משא לא שייך בטול כיון דעכ"פ נושא הכל וכן לענין יבמה הא עכ"פ רקקה רוק ותי' דמה דאמרינן דלא שייך בטול הוא דוקא מדרבנן אבל לענין זיבה וכן לענין יבמה דאורייתא הוא ע"ש: ובזה א"ש מה שי"ל בדברי המרדכי שהקשה הקושיא מהא דאמרינן דרקקה דם חליצתה כשירה משום דמעורב בו רוק והיינו הך מימרא דלוי לעיל שלא הוזכר בו בפי' טעם זה רק דהוא מפרש כן כמו שפי' גם רש"י ולמה לא הקשה אהא דרקקה דם תחלוץ במקום שהוזכר טעם זה בגמרא, אבל לפ"ז א"ש אהא דתחלוץ ל"ק כיון שזה דרקיקה פוסל מלייבם הוא רק מדרבנן כדאמרינן לעיל ומדרבנן לא שייך בטול לפי תי' המ"ל לכן ל"ק בזה שיבטל ברוב אבל לעיל דאמרינן דחליצה מעליא היא ולא צריכה לרוק עוד הקשה שפיר הא מדאורייתא לאו רקיקה היא דבטל ברוב ואהא תירץ שפיר דאיירי שניכר הרוק אבל בהא דרקקה דם תחלוץ י"ל באמת דאיירי שלא ניכר דהא בזה בלא"ה לא שייך בטול מדרבנן ולכן קאמר בזה שפיר דא"א בלא צחצוחי רוק פי' אפילו מסתמא שאין ניכר וא"ש לשון אי אפשר: ובזה א"ש ג"כ מה דפריך מדם היוצא מפיו ולא תירץ דאיירי בלא ניכר דכיון דתירץ דא"א בלא צחצוחי רוק ואפילו בלא ניכר ליכא בטול מדרבנן אהא פריך שפיר איך אמרינן התם דטהור דמשמע אפילו לדידן טהור וכדמוכח נמי מסוגיא דנדה (דף נ"ו) ואמאי הא איכא טומאה דרבנן כיון דלא בטל אף בלא ניכר ומתורץ שיטת המרדכי, וכיון דלפ"ז הא דלוי איירי ג"כ משום רוק המעורב רק דהתם איירי שניכר הרוק א"כ י"ל דגם דעת רש"י כן ואף דנקט הלשון אי אפשר בלא צ"ר י"ל דשיגרא לישנא דש"ס נקט דהא גם המרדכי נקט כן ואעפ"כ כתב דאיירי בניכר הרוק, וכיון דכן א"ש למה לא נקט גם לעיל הטעם דא"א דטעם זה לא מהני שם דיקשה דלבטל ברוב אע"כ דאיירי דניכר הרוק וא"כ לא צריך רק ליתן טעם מן הכתוב דלא בעינן רוק לחוד וממילא א"ש ג"כ דלא פריך מהא דדם היוצא מפיו דהא יכול לומר דאיירי התם באינו ניכר ומתורצים קושיות הרא"ש:
שם בתוספ' ד"ה ככה. דעקימת פיו הוי מעשה: ק"ק לפי מה שכתבו התוספ' בב"מ (דף צ') וכן בסנהדרין שם דגם ר"י לא קאמר עקימת פיו הוי מעשה אלא היכי דבדבורי' איתעביד מעשה כמו בתמורה ע"י שמועיל התמורה להיות הקדש א"כ מאי קושיא הכא הא כאן לא איתעביד מעשה וי"ל כיון דאי אמרינן דהוא בכלל ככה יעשה מעכב א"כ גם הכא איתעביד מעשה ע"י קריאה כיון דעי"ז מותרת לשוק ולכן שפיר הקשו דלימא דיתעכב דעקימת פיו הוי מעשה דעי"ז יתעביד מעשה:
בד"ה לאחין. דא"כ בלא שום דיוק: לישב שיטת רש"י י"ל דבלא שום דיוק לא הוי מצי לאוכוחי דפוסלת לאחין דהא לפי הסוגיא בעי להקשות אמאן דמוקי לעיל האי דשלחו לי' כרבי ולא כר"ע דהרי מברייתא זו מוכח דגם לר"ע רקיקה פוסלת ולכן לא הי' יכול להוכיח מדקתני חלוצתה פסולה דבזה אין קושיא די"ל דהוא ס"ל כבני מערבא דס"ל שם דיש ג"כ חליצתה פסולה דאינה פוסלת ולכן גם רש"י מודה דהדיוק הוא מדלא קתני אין כאן בית מיחוש רק כדי שלא תקשי' איך מתורץ זה אי אמרינן דפוסלת על האחים לזה כתב דלשון חליצתה פסולה משמע כן כדאמרינן בגטין משא"כ אי הוי קתני אין כאן בית מיחוש דלא הוי משמע הכי:
בגמרא החרש שנחלץ: ברשב"א ותוספות הרא"ש כתבו טעם בשם הרמב"ם למה לא נקט שחלץ משום שאינו בן דעת, אכן לכאורה אין זה מספיק לפי מה שכתבו התוספות לעיל (ק"ד:) דאיירי במלמדין אותו ב"ד ולכך לא מפסל משום בן דעת אלא משום ואמר ואמרה ואפשר דמכ"מ נקט שנחלץ כיון דע"י ב"ד הוא שנתכשר חליצתו:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0