דף קו - א
תנו רבנן: חליצה מוטעת כשרה.
אי זו היא חליצה מוטעת? אמר ריש לקיש: כל שאומרים לו ליבם: חלוץ ליבמתך ובכך אתה כונסה. והרי מטעים אותו בכך, שהרי על ידי החליצה נאסרת עליו ליבום.
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש, אני שונה כך: בין שנתכוון הוא [היבם] לחליצה, ולא נתכוונה היא [היבמה] לחליצה, בין שנתכוונה היא לחליצה, ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה, [141] עד שיתכוונו שניהם כאחד לשם חליצה [142], שרק אז חליצתה כשרה.
ואת אמרת שבחליצה מוטעת, שלא רק שאינו מתכוין לשם חליצה, אלא שהוא מתכוין לשם יבום, תהא חליצתה כשירה!?
אלא, באמת חליצה כזו פסולה, שהרי לא נתכוין לחליצה.
וזוהי חליצה מוטעת: כל שאומרים לו: חלוץ לה ליבמתך, על מנת שהיא תתן לך מאתים זוז. שאף על פי שלא נתנה לו לבסוף חליצתה כשרה.
והטעם מפורש במסכת כתובות [דף ע"ד], שכל חוקי התנאים נלמדים מהתנאי שהתנה משה רבינו עם בני גד ובני ראובן. ואחד הכללים הוא, שצריך שיהא תנאי שיכול להעשות על ידי שליח, כפי שעשה משה את יהושע שליח לתת להם את ארץ הגלעד. אבל תנאי שאינו יכול להעשות על ידי שליח, כגון חליצה, אין תנאי מועיל בה.
תניא נמי הכי: חליצה מוטעת כשירה. אי זו היא חליצה מוטעת? כל שאומרים: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז.
ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאין הגון לה, ולא רצו שתתייבם לו, ולכן הטעו את היבם ואמרו לו: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. ובא מעשה לפני רבי חייא והכ שירה.
ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא בר אבא כדי לכנוס את יבמתו. אמר לה רבי חייא בר אבא ליבמה: בתי, עמודי [143] והתייבמי לו!
אמרה ליה לרבי חייא אימא [אימה של היבמה]: ישיבתה של בתי מלהתייבם לו זו היא עמידתה ותקנתה.
אמר לה: ידעת ליה? האם את מכירה ביבם זה שום דבר גנאי?
אמרה ליה: אין! ממונא הוא דחזא לה, וקבעי למיכליה מינה. ראה היבם שיש לה ממון, והוא רוצה לאכלו ממנה, ולכן רוצה לייבמה כעת, ואחר כך יגרשנה [144].
אמר לה רבי חייא ליבמה: לא ניחא לך להתייבם?
אמרה ליה: לא!
אמר ליה רבי חייא ליבם: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה.
לבתר דחלץ לה, אמר ליה ליבם: השתא, לאחר שחלצת לה, מינך אפסלא לה, [145] ואינך יכול עוד לייבמה. חלוץ לה עתה חליצה מעלייתא, כי היכי דתישתרי לעלמא [כדי שתהא מותרת לינשא לעולם].
בת חמוה [בת חמיו] דרב פפא נפלה לפני יבם שאין הגון לה. אתא לקמיה דאביי. אמר ליה אביי ליבם: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה.
אמר ליה רב פפא: לא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן, שאינה חליצה עד שיתכוונו שניהם לשם חליצה?
אמר לו אביי: ואלא היכי אימא ליה ליבם להטעותו, כדי שיסכים לחלוץ לה?
אמר ליה: אמור לו כך: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז.
לבתר דחלץ לה היבם, אמר לה אביי ליבמה: זיל הב ליה ליבם את המאתים זוז שהבטחת לו.
שאמנם החליצה אינה נפסלת בגלל התנאי, אבל סוף סוף הרי התחייבה לתת לו מאתים זוז, ומחוייבת לקיים את התנאי כשאר שכירות דעלמא [146].
אמר ליה רב פפא: כיון שהוא היה מחויב לחלוץ לה, ולא רצה, "משטה אני בך" עבדה ליה, ורק לשטות בו אמרה שתתן לו, כדי שיחלוץ לה. ולכן אינה מחוייבת בזה [147].
מי לא תניא: הרי שהיה בורח מבית האסורין, והיתה מעברא לפניו כדי לעבור את הים, והיה נחוץ לו ביותר לעבור, כדי שלא יתפסוהו שומרי בית האסורים. ואמר ליה לבעל המעבורת, טול דינר [שהוא סכום גדול בהרבה מהסכום המקובל להעברה במעבורת] והעבירני את הים ! אין לו לבעל המעבורת אלא שכרו הרגיל [148].
אלמא, מצי אמר ליה משטה אני בך, ולא נתכוונתי לתת לך סכום כה גדול. הכא נמי, גבי חליצה, משטה אני בך עבדה ביה.
אמר ליה אביי לרב פפא: אבוך היכא?
אמר ליה: במתא [בעיר].
אימך היכא?
אמר ליה: במתא.
כלומר, כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך, לפיכך קא מחדדן שמעתיך.
יהיב בהו עיניה [נתן בהם עיניו] ושכיבן אביו ואמו של רב פפא.
תנו רבנן: חליצה מוטעת כשרה,
אבל גט מוטעה פסול.
והטעם, מפני שבגט מועיל תנאי, שהרי הוא יכול להעשות על ידי שליח, כתנאי בני גד ובני ראובן. שהאומר לשנים: כתבו ותנו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו. ולכן אם לא התקיים התנאי, אין הגט חל.
חליצה מעושית, דהיינו, שנעשית בכפיה, פסולה.
ואילו גט מעושה כשר.
היכי דמי?
אי דאמר לבסוף רוצה אני, אפילו חליצה מעושה נמי תהא כשרה!
ואי לא אמר לבסוף רוצה אני, גט מעושה נמי לא יהא כשר! ומבארינן: הכי קאמר:
חליצה מוטעת לעולם כשר. וגט מוטעה לעולם פסול.
חליצה מעושית וגט מעושה, זימנין [לפעמים] כשר, וזימנין פסול.
הא דכשר, היינו היכא דאמר לבסוף רוצה אני [149].
ואילו הא דפסול, היינו היכא דלא אמר רוצה אני.
דתניא: כתיב בקרבן נדבה: "יקריב אותו", ולשון זה משמע בעל כרחו, מלמד שכופין אותו להביא את נדרו.
יכול שיביאנו בעל כרחו, כמשמעות הכתוב?
תלמוד לומר דכתיב התם: "לרצונו", שמשמע שדווקא מרצונו מביאו.
הא כיצד, היאך יתכן שיביאנו גם בעל כרחו וגם לרצונו?
אלא, כופין אותו, כפי שמשמע מהפסוק: "יקריב אותו", עד שיאמר: רוצה אני! ויתקיים מה שכתוב "לרצונו".
וכן אתה מוצא בגיטי נשים, באלו שכופין אותו להוציא, כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס [כדאיתא במס' כתובות עז א], שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: חולצין ליבם ויבמה שבאו לפני בית דין לחלוץ, אף על פי שאין בית הדין מכירין בהם שהם יבם ויבמתו אלא על פי דבריהם.
וכן, ממאנין, בית דין נזקק למיאון, אף על פי שאין מכירין את האיש והאשה.
והואיל וכך, שנזקקין להם אף על פי שאין מכירין אותם, לפיכך עדים הרואים בחליצה ובמיאון, אין כותבין ונותנין לה גט חליצה להיות בידה לראיה, אלא אם כן מכירין שהן יבם ויבמה. וכן אין כותבין גט מיאון אלא אם כן מכירין.
משום דחיישינן לבית דין טועין, שאינם יודעים שחולצין וממאנין אף על פי שאין מכירין, והם יראו את השטר, ויסמכו על מה שכתוב בו, שפלוני יבם את פלונית, ולא יבדקו אם היבם הכתוב בשטר הוא אכן היבם, וישיאוה על פי השטר. והרי באמת אי אפשר לסמוך על הכתוב בו, שהרי חולצין אף על פי שאין מכירין! אבל עכשיו, שאין כותבין אלא אם כן מכירין, אף אם זה שחלץ לה אינו יבמה האמיתי, מכל מקום לא יצא מזה נזק, שהרי כל זמן שאין לה גט חליצה לא ישאוה.
ורבא דידיה אומר: אין חולצין [150] אלא אם כן בית הדין מכירין [151] את היבם שהוא יבמה של האשה [152], וכן אין ממאנין אלא אם כן מכירין.
לפיכך, כיון שעל כרחך בית הדין צריכין להכיר את היבם והיבמה, לכן העדים שראו את החליצה כותבין גט חליצה, אף על פי שאין מכירין את היבם והיבמה.
וכן כותבין גט מיאון אף על פי שאין מכירין.
ולא חיישינן לבית דין טועין, [153] שיחלצו אף על פי שאין מכירין, ויחלצו לה ממי שאינו יבמה.
הערות
[141] יש מן הראשונים שכתבו דדין כונה מדאורייתא הוא, וכתב הבית מאיר [סי' קס"ט] דהלכה למשה מסיני היא. אבל בשער המלך [הל' אישות פ"ו ה"ב] כתב בדעת הרמב"ם, שמדרבנן היא. אבל מדאו', אפילו חלץ לה על מנת לכונסה חליצתה כשרה.
[142] כתב הסמ"ג, שצריך שיתכוונו שתהא ניתרת לזר בחליצה זו. וכ"כ הרמב"ן, שיתכוון להוציאה בחליצה. וכתב בשו"ת מהר"י מיגש, שאם לא נתכוון להוציאה, אף שנתכוון לחליצה, חליצתה פסולה.
[143] כך כתב רש"י. וכתבו התוס', שמלשון זה משמע שצריך עמידה לחליצה. ושמא לכתחילה בעי, ולא מיפסלא בהכי. עיי"ש. ועיי' לעיל [ק"ג ע"א] גבי הא דתנן "בין עומד בין יושב בין מוטה" בהערה.
[144] כך פירש רש"י. ובנמו"י הביא לישנא אחרינא, דהיבמה היתה קיטעת. ושזהו שאמרה לו: ישיבתה של זו היא עמידתה, דהיינו, שאינה יכולה לעמוד משום שהיא קיטעת. ושאלה רבי חייא, האם ידע לה היבם, האם הוא יודע על המום הזה? אמרה לו: אין. יודע הוא. וממונא הוא דחזא לה וכו'. ואז הכיר רבי חייא שלא היה היבם הגון לה, ולכן הטעהו.
[145] שחליצה בלא כוונה פוסלתה מייבום [רמב"ן ורשב"א וריטב"א ועוד]. וכתב הרי"ף [ועוד ראשונים], דהך דנפסלת על ידי חליצה בלא כוונה, היינו דווקא היכא שנתכוון אחד מהם, אבל אם שניהם לא נתכוונו, אינה חליצה כלל. אבל הרמב"ן והרשב"א ס"ל דאף אם שניהם לא נתכוונו, החליצה פוסלתה. וכתב הרמב"ן, דהיינו דווקא כשחלצה בפני ב"ד, שאף שאינה חליצה כלל, מ"מ פוסלת מפני מראית העין. אבל שלא בפני ב"ד ושלא בכוונה, אינה פוסלת, שהרי אינה נראית כלל כחליצה. אבל הרשב"א סובר דאף שלא בפני ב"ד נפסלת.
[146] ואין תנאי זה דומה לשאר דברים שאין חייבין לקיימו, אלא אם רצה שלא לקיים את התנאי, יתבטל המעשה. לפי שמאחר שאין החליצה מתבטלת אפילו אם לא יקיים את התנאי, נעשה תנאי זה כשכירות, דהיינו, כפועל העושה מלאכה לבעל הבית, והרי זה כאילו התנה עמה שתתן לו מאתיים זוז בשכרו [ריטב"א].
[147] דכעין אנוסה היא, כדי שלא תתעגן. ראשונים. וכתבו הפוסקים, דהיינו דווקא כשיש לה טענה שאינה חפצה בו. אבל אם אין לה טענה, חייבת לתת לו מה שהתנה עמה. שדינה כשוכר שכיר לעשות מלאכתו, וכיון שנוהגין לתת עבור החליצה דבר גדול, אינה יכולה לומר משטה אני בך.
[148] כתבו התוס', דהיינו דווקא כגון הכא, ששואל דבר גדול במקום שאין לוקחין אלא דבר מועט. אבל היכא שלוקחין דבר גדול, אין יכול לומר משטה אני בך.
[149] והיינו דווקא שכפוהו כדין, דהיינו, באותן שכופין אותן לחלוץ [כגון מוכה שחין]. ולכן, אף שאמר רוצה אני מחמת האונס, כיון שמצוה לשמוע דברי חכמים, אנו אומרים שנתרצה באמת [תשובות הרי"ד סי' נ"ד]. אבל אם היתה הכפייה שלא כדין, חליצתו פסולה, ופוסלתה על האחין [רמב"ם וטור].
[150] כתבו התוס', דהיינו מדרבנן. אבל מדאו' חולצין אעפ"י שאין מכירין, שאין אדם חצוף לשקר ולומר שהוא היבם. ועוד, שאין אדם חוטא ולא לו.
[151] בבירור זה נחלקו אמוראים [לעיל ל"ט ע"ב] אם צריך שיהא בשני עדים שיעידו שהוא אחי המת, או שאפילו קרוב או אשה נאמנים, כיון שגלוי מילתא בעלמא הוא, שהרי אינם מעידים על דבר איסור או דבר שבממון, אלא מגלים שזה אדם פלוני וזו אשה פלונית [כך ביאר הרי"ף]. והרמב"ם כתב, דהיינו משום שהוא דבר שעשוי להגלות, שהרי אפשר לדעת את אמיתות הדבר שלא מפיהם, ולכן לא הקפידה תורה על שני עדים כשרים.
[152] כתבו הראשונים, דהאי דחיישינן שמא אין זה היבם, ואין אומרים אין אדם חוטא ולא לו, משום דחיישינן שמא מערים לומר שהוא יבמה, כדי שיתירוה וישאנה במקום אחר [רמב"ן רשב"א ריטב"א ועוד]. עוד כתב במאירי, דהיינו משום שאפשר לחקור ולעמוד על בוריו של דבר.
[153] הקשה הנמו"י, הא במס' בבא בתרא [קל"ח ע"ב] ילפינן מדרבא דחיישינן לב"ד טועין! ? ותירץ, דהכא קאי אלפיכך כותבין, לומר שהעדים כותבין אף על פי שלא נתברר להם כיצד עשו הדיינים, לפי שאין חוששין לב"ד טועין. ואילו התם קאי אאין חולצין אלא אם כן מכירין, משום דקסבר רבא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, ושמא יבאו ב"ד אחרון לטעות אחר הראשונים, ולומר דלא חלצו אלא אם כן הכירו, ויסמכו עליהם ויתירוה, ולפיכך אין חולצין אלא אם כן מכירין. ועיי' מה שהקשה עליו שם הב"ח בהגהותיו.
הא דאמר לי' אביי לההיא דחלצה זיל הב ליה מאתים זוז דאתנית בהדיה.ומסקנא משטה אני בו עבדי לי' נראה לי שאין דינן אלא בזה משום דכיון דאין החליצה תלוי' בנתינת המעות לפי שאין תנאי בחליצה הוה לי' כשכירות בעלמא ומחייבה לשלומי בכדי הראוי לו ממנה אלא שאומרת לו משטה אני בך אבל בשאר תנאין בעלמא כגון הילך גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אם בא לתבעה בב"ד ליתן לו אינה מתחייבת בכלום ואין לו עלי' אלא תנאה אם נתנה מתגרשה ואם לאו אינה מתגרשה דבמה נתחייבה היא הרי לא נגמר מעשה ביניהם שתתחייב בו לשלם ואפילו חזרה אחריו ואמרה לו תן לי גט ואתן לך מאתים זוז ואע"פ שאם נתן סתם חייבת ליתן כיון שהתנה עלי' בע"מ אינה חייבת לשלם שהרי פירש כפיה שלה אם לא תתן יבטל מעשה.
ודאמרינן משטה אני בך עבדי ליה. קשיא לי, והא אמרינן התם (בב"ק דף קט"ז) ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני חייב ליתן לו דאמר לי' אפסדתן מיהא ה"נ הא אית לי' זכות בנכסים ובגופה של אשה ואמר לה אפסדתן מיהא ויש לומר דוקא ביבם שאינו הגון לה קאמרינן דכיון דמצוה מן התורה בחליצה דכתיב ודברו אליו ורמיא עלי' למיחלץ לא מפסדא מיני' כלום ממאי דחזי לי' הילכך כשהתנית עליו כיותר מן הראוי לו דמי ופטורה וכן נראה מפיר"ש.
ושמעי' מינה דמי שהוא חולה וסמני' ביד חבירו שוין עשרים והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו אין לו אלא דמיהן אבל רפאהו יש לו שכרו משלם שחכמתו מכר לו והיא שוה דמי' הרבה.
ויש מפרשי' דטעמא דמתניתין משום דחייב הוא להצילו משום השבת אבידה ומשום הכי אין לו אלא שכרו כפועל בטל ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו ולא מסתברא דמדמי' לה לחליצה בשמעתי' דהא מ"מ ליכא עלי' חיובא ממש למיחלץ ולישנא דמשטה אני בך נמי דיקא הכי כדפרישית.
גרסת הנוסחאות: אמר רב הונא חולצין אע"פ שאין מכירין וממאנין אע"פ שאין מכירין לפי' אין כותבין גט חליצה אלא א"כ מכירין ואין חוששין לב"ד טועין. כלומר אין חוששין שמא יטעו ב"ד של אחריהם לומר הואיל וחלצו ראשונים מכירין היו ויבאו להתירה והוא הדין שאין חוששין לעדים טועין שיכתבו לה כלום אלא לפי' לא הזכיר עדים משום דעדים אי לא כתבי ואישתמודענוה אלא סתם לאו כלום עבדי ולמכתב הכי ליכא למיחש אלא א"כ קים להו במילתא דקמאי דכתבי ואישתמודענוהו ורבא דידי' אמר אין חולצין אלא א"כ מכירין וכו' חיישינן לב"ד טועין כדאמרן שמא יטעו ב"ד של אחריהם לסמוך על הראשונים ומתרץ לה התם ביש נוחלין (דף קל"ח) משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומשו"ה לא אמר חוששין לעדים טועין משום דעדים א"נ כתבי גיטא אי לא כתבי ואישתמודענוהו לא איהנו ולא מידי דבי דינא בתר עדים דייקי ולמכתב הכי ליכא למיחש כדפרשינ'.
ורש"י ז"ל גורס בדרב הונא חוששין לב"ד טועין ופי' אם יכתבו לה עדים ראינו שחלצה בבית דין פלוני ואפילו לא כתבו בי' ואישתמודענוהו חיישינן שמא יסמכו ב"ד של אחריהם על גט זה להתירה, פי' לפי' אבל בשלא כתבו אין לחוש שמא תביא עדים לפני ב"ד שכיון שלא כתבו לה ראשונים כלום חוששין שמא לא נגמר להם עדות ואישתמודענוהו ולפי' לא התירוה בגט. ורבא דידי' אמר אין חולצין וכו' ולא חיישינן לב"ד טועין. פירש"י ז"ל לא חיישינן שמא טעו ראשונים לומר חולצין ואעפ"י שאין מכירין ואינו מחוור שאפילו בעדים אין חוששין בראשונים שמא כתבו כלום שלא כדין כדתני' התם בב"ב (דף קל"ח) גבי שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני אין כותבין אלא א"כ מכירין לפי' גובה ואין צריך להביא ראיה [וא"כ מאי רבותא דלא חיישינן וב"ד טועין שעשו שלא כדין].
ויש לפר' האי אין חוששין לב"ד טועין כמו אין לחוש לב"ד טועין ולפי שאמר רב הונא חוששין אמר איהו אין חוששין ורבא ורב הונא בהא פליגי רב הונא סבר חולצין ואם אין כותבין אין לחוש שאין ב"ד טועין בכך [ולכן אין כותבין אפילו בלא אישתמודענוהו דחוששין לב"ד טועין שיסמכו להתירה] ורבא סבר אע"פ שלא כתבו לו כלום יש לחוש שמא יסמכו על ב"ד ראשון ולפי' אין חולצין אלא אם כן מכירין [ולכן כותבין אף שאין מכירין ואין חוששין פי' דאין מה לחוש דהא ודאי עשו כדין] והיינו דמקשי' בב"ב (שם) מינה לומר שחוששין לב"ד טועין סבירא ליה לרבא וכן כתב רבינו יצחק ז"ל בהלכותיו [והיינו מהא דסבר אין חולצין אלמא דחוששין שב"ד יטעו להתירה].
ואיכא דדאיק אשמעתין למה אין חולצין וכותבין ומתירין אע"פ שאין מכירין והלא שנינו בפרק האומר שבקדושין (דף ס"ג) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן ואמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו.
ומסתברא דלאו קושיא היא כלל, שאם לא היו מכירין שזה שם האיש ודאי הרי אמרו צריך להכיר שם האיש בגט וה"ה לשם האשה חוששין שמא אסיק אנפשיה שמא דפלוני בעלה כדי להוציאה מתחתיו ואף כאן שמא העלה שמו כשם יבמה להוציאה ממנו ולקחתה לעצמו במדינה אחרת וכן נמי אפילו במכירין והוחזקו בשמו מכיון שחלץ לה בכאן בב"ד הרי פסלה על יבמה והוציאה ממנו אומרין את אחד היה למת שבא וחלץ לה בב"ד פלוני ונמצאת פטורה מן היבמין הודאין לכשיבאו הילכך חוששין להם שמא זה רוצה להוציאה מידם ולנשאה לעצמו כמו שאמרו בגיטין אבל התם אלו אתי אחרינא ואייתי עדים שהוא קדשה אחרון נאמן מש"ה סמכינן עלי' דהאי השתא עד דאתי סהדי וליכא למיחש למידי שמא ישאנ' במקום אחר שאם שניהן רוצין עכשיו נמי יכולין לילך ולינשא בכל מקום בלא גט ותאמר פנוי' אני ואם חוששין לחומר שבסופה אם יבא המקדש ועדיו עמו מה הועיל בגיטו עכשיו נמי יש להם לחוש וא"ת שמא יהא שמו כשם אותו שקדש כבר אמרו שני יוסף ב"ש הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה כדאיתא בגט פשוט (דף קס"ז).
גמרו של דבר, כל שאלו יבא בעל ודאי והיא פטורה ממנו אין נאמן וחוששין להן, וכל שאלו יבא ומקלקלה נאמן ליתן גט.
ובירושלמי במסכת קדושין (ג,ז), רב הונא בשם רב נאמן לכנוס מתניתין פליגא על רב המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו תמן הוחזקה אשת איש בפני הכל ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבאו שנים ויאמרו זהו שקדש ופירושו כענין שאמרנו דהתם הוחזק אשת איש ודאי ואפילו באה עכשיו ממדינת הים יש לחוש שמא זה שמוציאה מתחת בעלה שיבא אחרי' אבל הכא כיון שאין כאן גט אלא מזה או שכונס אין לחוש שהרי אם יבאו עדים ויעידו שאחר קדש יוצאה היא מידו של זה ובנתים יחושו לעצמן.
בתי עמודי. מה שפירש רש"י ז"ל משום דכתיב ועמדו שני האנשים בעמידה אינו מחוור בעיני, וכבר הארכתי בה למעלה (קג, א) גבי בין יושב בין עומד בין מוטה בס"ד.
אמר ליה השתא מינך איפסילא לה זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא. מסתברא דכופין אותו בכך עד שיאמר אני רוצה ואפילו בשוטים. דכיון דאסירא ליה מעתה הרי זה חייב להוציאה. והכי נמי איתא בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) אתא עובדא קומי ר' מנא ועבד כר"ל, [כד] משמע דר' יוחנן פליג חזר וכפה אותו וחלץ לה זמן [תניינות]. וטעמא דמלתא משום דכיון דאסירא ליה מדרבנן מיהא לא מעגנין לה. והכי משמע לי דתנן לקמן בפרק בית שמאי (יבמות קיא, ב) יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלה כופין אותו שיחלוץ לה ואמרינן עלה בגמרא (קיב, א) עד שכופין אותו לחלוץ נכופהו ליבם, ופרקה רב בשגיטה יוצא מתחת ידה. וכיון דאסירא ליה כופין אותו לחלוץ, ואפילו לא באה מחמת טענה. דעד כאן לא בעינן באה מחמת טענה אלא כדי לכתוב עליו אגרת מרד כדאיתא בכתובות פרק אע"פ (כתובות סד, א) אי נמי ליתן כתובה למי ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה מחמתו, דאי באה מחמת טענה יוציא ויתן כתובה ואם לא לא יתן כתובה כדאיתא לעיל בשלהי פרק הבא על יבמתו (יבמות סד, א) אבל כל שיושבת עגונה אפילו בלא טענה כופין אותו לחלוץ. והא דאמר ליה רב פפא לאביי לא סבר לה מר להא דר' יוחנן, ואמר ליה אביי אלא היכי נעביד ואמר ליה חליץ לך על מנת שתתן לה מאתים זוז, ולא שבקיה דיחלוץ בהשטאה זו ובתר הכי יכפוהו. משום דלא ניחא ליה בכפיה, דלמא לא מיתרצה אי נמי דגברא אלמא הוא ולא מצו כפו ליה. אי נמי כיון דאפשר ליה בלא כפיה, לא בעי לאתויי נפשיה לידי כך.
אלא היכי נעביד אמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן כו'. והוא הדין לכל שהוא מתכוין לחלוץ ולהתירה באותה חליצה, אלא שטועה שיועיל לו בזה מצד אחר, וכאותה שאמרו בירושלמי (ה"ו) דגרסינן התם אתא עובדא קומי ר' חייא בר ווא א"ל בני האשה הזאת אינו רוצה לך דרך יבום אלא חליץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין, מן דחלץ לה אמר ליה אין אתו משה ושמואל לא שרו לה.
בתר דחלוץ אמר לה זיל הב ליה אמר ליה רב פפא משטה אני בך עבדה ליה. איכא למידק היכי הוה מחייב ליה אביי למיתן לי, ורב פפא למאי אצטריך לאתויי ראיה מן הבורח מבית האסורין דאינו פטור אלא בדאתני ליה טפי מאגריה, והא הכא כיון דאתני ליה בלשון על מנת לא מיחייב ליה מידי, משום דכל האומר על מנת אין מחייבין אותן לקיים התנאי, אלא אם רוצה יקיים ואם ירצה לא יקיים, לפי שכבר נתפרשה כפייתו אם יקיים תנאו יתקיים המעשה, ואם לא יקיים התנאי יתבטל המעשה, ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה. והגע עצמך הנותן מתנה לחברו על מנת שיתן לו מאתים זוז, אף על פי שהחזיק במתנתו אין מחייבין אותו ליתן ותתקיים לו המתנה, אלא אם יתן תתקיים ואם לאו תתבטל. וכן הנותן גט לאשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז, אלו לא רצתה ליתן אין מחייבין אותה אלא שהגט תלוי ועומד, אם תתן יהא גט ואם לא תתן לא יהא גט. ותדע לך דהא איבעיא לן בפרק מי שאחזו (גיטין עד, ב) גבי הרי זה גיטך על מנת שתתן לי מאתים זוז נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא. ואם איתא דמכיון דשקלתיה לגיטה איחייבה לה ליתן ליה מאתים זוז בעל כחרה, הרי אלו עליה כחוב ועל כרחיה מקבל, כדמוכח במציעא (עז, ב) גבי פרעיה זוזא זוזא פרעון אלא על כרחין אין מחייבין אותה, אלא אם רצתה שלא ליתן הרשות בידה ואינה מגורשת. וכיון שכן הכא נמי ימא ליה לא בעינא בחליצה ולא יהיבנא, והרי החליצה ממילא קיימת והיא פטורה. ויש לומר דכיון שאי אפשר לה לחליצה להתבטל הרי זה כשכירות, ולפיכך אי הגון לה הוא מחייבינן לה ליתן מדין שכירות דלאו אנוסה היא, ולא דמיא לבורח מבית האסורין. והיינו דאמרינן בירושלמי (ה"ו) אמר ר' מנא אם אמר על מנת נותנת. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה ב ליה) דמדין שכירות הוה בעי חיובי. אלא מכיון דלאו הגון לה הוא, ומצוה עליה מן התורה בחליצה ורמיא עליה למיחלץ, האי כעין אנוסה היא. ואיהו נמי לא פסיד מידי, דהא לא חזי ליה מינה מידי, והלכך לא יהבה ליה מידי, דכל מאי דאתני בהדה יותר מן הראוי לו התנתה לו ופטורה. וכן דעת מורי הרמב"ן נר"ו. וכתב הרב נר"ו דמהא שמעינן דמי שהוא חולה וסמנין ביד חברו שוין עשרים, והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו, אין לו אלא דמיהן בלבד. אבל רפאהו יש לו שכרו משלם, שחכמתו מכר לו והוא שוה דמים הרבה. ויש מי שפירש דטעמא דמתניתין דמי שהיה בורח מבית האסורין, היינו משום דחייב הוא להצילו, ומשום הכי אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו. ולא מסתברא מדמדמינן לה לחליצה בשמעתין, דהא מכל מקום ליכא עליה חיובא ממש למיחלץ. (ועיין ריטב"א ומאירי).
הגרש"י ז"ל וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ובהל' גדולות וכן נראה מפירוש ר"ח ז"ל. אמר רב הונא חולצין אף על פי שאין מכירין וממאנין אף על פי שאין מכירין לפיכך אין כותבין גט חליצה וגט מיאון אלא אם כן מכירין חוששין לבית דין טועין. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין וכו' לפיכך כתובין אף על פי שאין מכירין ולא חיישינן לבית דין טועין. ופירש רש"י ז"ל אין עדים כותבין לה דחוששין לבית דין טועין, דאם כותבין לה העדים ראינה שחלצה בבית דין פלוני ואף על פי שלא יכתבו לו ואשתמודענוהו חיישינן שמא יטעו הב"ד הבאים אחריהם ולא ידקדקו אחר העדים ויתירוהו על פי גט זה, דקסבר רב הונא דבי דינא בתר עדים לא דייקי. אבל כשלא יכתבו לה אף על פי שתביא עדים לבית דין שבפניהם חלצה ליכא למיחש למידי, דכיון שהעדים בעצמן מעידים בפני בית דין, לעולם אין הבית דין מתירין אותה לינשא עד שיחקרו וידקדקו עם העדים אם הכירוהו אם לאו. אי נמי דכיון שהיא באה ואין גיטה בידה, חוששין שמא לא נגמרה להם עדות ולא הכירוהו ולפיכך לא התירוה בגט. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין, ולפיכך העדים יכולים לכתוב אף על פי שאין מכירין, ואין חוששין שמא טעו בית דין וחלצו אף על פי שלא הכירו, שאין חוששין לבית דין טועין. וקשה קצת דכיון דאין חולצין אלא אם כן מכירין, מאי רבותא דלא חיישינן לבית דין טועין, אפילו בעדים נמי בכי הא לא חיישינן, דלעולם בראשונים אין חוששין שמא טעו, כדתניא התם בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלא, ב) גבי מנה יש לי אצל פלוני אין כותבין אלא אם כן מכירין לפיכך גובה ואין צריך להביא ראיה. ושמא מתוך שאמר רב הונא חוששין לבית דין טועין, אמר נמי רבא אין חוששין. ואף על גב דהכא אמרינן בדרבא אין חוששין לבית דין טועין, ובפרק יש נוחלין ילפינן מינה דחוששין לבית דין טועין, לא תיקשי לך, דהכא קאי אלפיכך כותבין, כלומר כיון שאין בית דין חולצין עד שיכירו לפיכך העדים יכולין לסמוך על זה מן הסתם ולכתוב אף על פי שלא נתברר להם אם נגמרה עדות לדיינין אם לא, לפי שאין חוששין לבית דין טועין. והתם קאי אאין חולצין אלא אם כן מכירין אלמא חוששין לבית דין טועין, כלומר, מפני מה אסר רבא לחלוץ עד שיכירו ופליג אדרב הונא דשרי. משום דקא סבר רבא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקא. ואם בית דין ראשון נזקקין להם אף על פי שלא הכירום, יבואו בית דין אחרון לטעות אחר הראשון ולומר דלא חלצו אלא אם כן הכירו ויסמכו עליהם ויתירום, וזה הוא שכתב הרב אלפסי ז"ל כאן בדרבא אין חוששין וכתב שם חוששין. ורב הונא דפליג עליה דרבא סבר דאין חוששין שמא יטעו האחרונים בכך, דכיון שחולצין אף על פי שאין מכירין הכל יודעין ולא טעו בכך לומר שהכירו. אבל אלו כתבו לה העדים בכי הא חיישינן דלמא יטעו, משום דקסבר דלא דייקי אפילו בתר עדים כדכתבינן לעיל.
ויש ספרים דגרסי איפכא וגרסי בדרב הונא אין חוששין לבית דין טועין ובדרבא חוששין לבית דין ובדרבא חוששין לבית דין טועין (עיין תוס' ד"ה ורבא בשם ספרים ישנים), וה"פ חולצין אף על פי שאין מכירין ואין חוששין שמא יטעו בית דין שלאחריהם לומר הואיל וחלצו הכירו, והוא הדין שאין חוששין לעדים טועין שיכתבו לה כלום, לפיכך לא הזכירו עדים משום דעדים דאי לא כתבי ואשתמודענוהו אלא סתם לאו כלום הוא. ולמי שכתב ואשתמודענוהו ליכא למיחש, דלשקרא ממש לא חיישינן דאינהו לא כתבו הכי אלא אם כן קים להו במלתא דקמאי אשתמודעוהו. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין חוששין לבית דין טועין. כלומר, שאם יטעו הבית דין הבאים אחריהם ויסמכו על הראשונים משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל לעדים טועין ליכא למיחש כדאמרן, דאי לא כתבי ואשתמודענוהו לא סמכי בית דין עלייהו, דבתר בי דינא לא דייקא אבל בתר עדים דייקי כדאמרינן ביש נוחלין (שם). ואם תאמר למה אין חולצין וכותבין ומתירין אף על פי שאין מכירין. ומאי שמנא מהא דתנן בקדושין פרק האומר (סג, ב) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. ואמרינן עלה בגמרא (שם) נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו. זו אינה קושיא, משום דהכא איכא למיחש שמא לא זהו יבמה אלא אחר, וזה מערים כדי לפוטרה מן היבם ולישאה במקום אחר, ואינן מתיראין שמא יבא יבם ויוציאנה, דמימר אמרינן זה בעצמו הוא שנחלץ או אחר אחר היה לו שחלץ ופטרה, וכיון שאין היבם יכול לקלקלה חוששין להם. אבל התם ליכא למיחש למידי, דהא אימת דאתי אחרינא ומערער ואתו עדים שהוא קדשה אחרון נאמן, וכיון שכן אף הן אין מקלקלין את עצמן וחוששין שמא יבא בעל ומערער. ואם תאמר ניחוש שמא יהא שמו כשם אותו שקדש. כבר אמרו שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחרת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה כדאיתא בגט פשוט (בבא בתרא קסז, ב). ואם תאמר ניחוש דלמא מסיק שמיה כשם אותו שקדש. כבר אמרו (שם) צריך להכיר שם האיש בגט והוא הדין נמי לשם האשה, ואם תאמר עוד אף על פי שהוחזקו שמותיהן בעיר, ניחוש דלמא אחרינא יש דשמו כשמו כך לתרי יוסף בן שמעון בעיר אחת לא חיישינן, כדאיתא בגט פשוט (ב"ב קסז, ב ותוס' שם ד"ה וליחוש והוכיחו כן מב"מ יח, ב) ואיתא נמי לקמן במכלתין (יבמות קטו, ב). ותדע לך דלא דמו דהא התם (קדושין שם) נאמן אף לכנוס כדאמר רב אסי התם וקיימא לן כותיה.
הא דאמר רבא אין ממאנין אלא אם כן מכירין. פירוש אלא אם כן מכירין האשה, אבל בשמכירין האשה אף על פי שאין מכירין הבעל ממאנין, דמאי איכפת לן בבעל, דהא אפילו אין זה בעלה אין בכך כלום, שהרי היא יכולה למאן בבעל אפילו שלא בפניו ומה לה לשקר תמאן בבעל עכשיו בכל מקום שהוא. אלא ההקדפה בהכרת האשה במיאון, דלמא מסקה שמה כשם אותה קטנה שנתקדשה. ואם תאמר היא גופה מאי איכפת לן והלא אלו רוצה למאן תמאן, ואם היא אינה רוצה למאן בבעל מאי קא מהנה להו האי דממאנה עכשיו בפנינו. ויש לומר דלמא מייתה לה ההיא קטנה ומדינא בעל ירית לה ומפקי האי גיטא דכבר מאנה לה וקרובים ירתי לה.
חלוץ לה ובכך אתה כונסה פי' וה"ה בשאר הטעם וכעין שאמ' בירוש' אמרו לו בני האשה הזאת אינה רוצה כך דרך ייבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך כדרך נשואין מאן דחלץ לה ואמר לה אין אתי משה ושמואל לא שרו לה אלא כל שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך ר' זוזי פירוש וקרי לה חליצה מוטעת מפני שאינה נותנת לו כלום כדלקמן דק"ל שאין תנאי בחליצ' כיון שא"א לקיים החליצה על ידי שליח וכדאיתא בפרק המדיר:
אמר לה בתי עמודי פירוש רש"י זכרונו לברכה עמודי להתייבם אמר לו ישיבתה זו היא עמידתה כלומר ישיבתה מלהתייבם זו היא עמידתה דיבום קלקול הוא לה אמר להו ידעא לי' כלומר כבר יודעת ומכרת בו שאינו הגון לה אמרה ליה אין ממונא הוא דחזא לה. ועוד פי' בו ל"א עמודי לחליצה ואמ' כן להכיר בה אם היא ראויה לו כי אמרו לו שהיא קטעת ועכ"ז היה הוא רוצה לייבם ולא לחלוץ ולברר הדברים אמר לה עמדי לחליצה ואמרה ליה ישיבתה זו היא עמידתה כלומר כי איני יכולה לעמוד דקטע' אני ועל זה אמר ידע לה כלומר הייבם הזה מכיר הוא בה מום זה אמרה לו אין וממונא הוא דידע לה ואז הכיר בו שהיה יבם שאינו הגון לה והתחיל לטעותו והפי' הראשון נכון יותר:
מינך איפסלא לך חלוץ לה חליצה מעליא ודעת רבותי ז"ל דכל שנפסלה לו כופי' אותו לחלוץ שלא תהא עגונה וכדאמרי' בפ' היבמה שנדרה הנאה ביבמה בחיי בעלה שכופי' אותו לחלוץ וכדאמרי' ב"ש כשהיה גטה יוצא מתחת ידה וכ"ע. והא דאמרי' בסמוך בעובדא דבת חמות דרב פפא דא"ל אביי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וא"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן לא תקשי לך שיחלוץ בהטעאה ע"מ לכנסה ותפסול עליו ואח"כ יכופו אותו לחלוץ דהא לא קשיא דדילמא גברא אלמא הוא שלא היו יכולים לכופו ועוד דכל היכא שאפשר בלא כפייה טפי עדיף ועוד דכל היכא שאפשר בחליצה א' לא מטרחי' ב"ד תרי זמני:
בתר דחלץ לה אמר לה אביי הב ליה פרש"י ז"ל הב ליה דהא קבילא עלה דאע"ג דחליצה לא מפסלא בהכי שאין תנאי בחליצה מ"מ מחייבא לקיומי תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא ע"כ פי' שאין זה כתנאי דעלמא שהמעשה תלוי בהם דהתם אם לא רצה לקיים תנאו הרשות בידו ויהא המעש' בטל אבל הכא שאין המעשה תלוי בתנאי כי המעשה הוא קיים לגמרי אין התנאי אלא כמתנה בשכירות:
אמר ליה רב פפא יכלה למימר לי' משטה אני בך עבדה לה פרש"י ז"ל כיון דחליצה כשרה היא מדינא נמי לית ליה כיון דעליה רמיא מילתא למעבד ולא בעי' משטה אני בך עבדי לך ודומ' לו ההיא דמעבורת כי חייב היה להצילו ומשום הכי אין לו אלא שכרו ויפה פי' ז"ל מ"מ עדין צריך להוסיף בזו ובההיא דמעבורת כי אע"פ שקצץ עמו שכירות ועשה פועל מלאכתו על פי השכירות ההוא ובעלמא כי האי גוונא אינו יכול לחזור בו וחייב לתת מה שפסק עמו משלם שאני הכא כי מתוך האונס פסק ובהא דהכא דייבם שאינו הגון לה היה וכדי שלא תתעגן עמו וכן במעבורת אנוס היה ומחמת האונס פסק וקציצה באונס כמאן דליתא דמיא ואין לו אלא שכרו וכ"כ בתו' כי הצרי' סממני' וקצץ עליהם שכר גדול מפני דחק ואינו נותן אלא דמיהן וכן הפוסק עם הרופא הרבה אבל הר"ה ז"ל כתב כי הפוסק עם הרופא הרבה חייב כי חכמתו מכר לו שהיא שוה כמה ואינו מחוור שהרי חייב הוא לטרות בחכמתו לרפאותו מדין אבידת גופו ודיו בשכר טרחו כפועל בטל או כפי הראוי לו:
היכי דמי אי דאמר רוצה אני אפי' בחליצה נמי פי' דמסתמא כשהיא מעושי' בדין מיירי ודומי דגט מעושה כשר דמיירי כשהיא מעושה כדין:
ה"ק חלוצה מעושה כשר וכו' מנין פסול וכו' פי' ונקט רבותא דאפי' בגט החמור שהוא אסור כרת אם אמ' רוצה אני כשר כיון שמעושה כדין ואפי' בחליצה שהוא אסור קל ויבם שאינו הגון אם לא אמר רוצה אני פסולה וחליצה מעושה כדין כבר פרש"י ז"ל דהיינו כל שאין היבם הגון ונותנת אמתלאה לדבריה דאי לא יכלינן לאטעיי כופין לחלוץ אבל לדעתנו אין כופי' לעולם אלא כשהוא פסולה לו והכי ריהטא פשטא דמכילתי' כבר כתבנוה בפ' החולץ:
גרש"י ז"ל וכן הוא בפר"ת ז"ל ור"ה ז"ל כן הוא גורס א"ר הונא אע"פ שאין מכירין לפיכך אין כותבי' גט חליצה וגט מיאון אלא א"כ מכירין דחוששי' לב"ד טועים ורבא דידיה אמר אין חולצין אא"כ מכירין לפי' כותבי' גט חליצה אע"פ שאין מכירין ואין חוששי' לב"ד טועי' ופרש"י ז"ל חולצי' ב"ד אע"פ שאין מכירין כי זו היבמה או הקטנה נשאת לזה לפי' אין לעדים שראו חליצה או מיאון בב"ד לכתוב לאשה גט חליצה או גט מיאון עד שיהו מכירין בהם ושיוכלו לכתוב בו שהכירו' שאין כותבי' בלא הכרה אבל אם יכתבו סתם דלא קבלו ואשתמודעינהו חוששי' שמא יבא הגט לפני ב"ד אחר ויתירוהו בטעות כסבורים שלא היו העדי' גומרי' הדבר לכתוב לה גט אא"כ היו מכירי' דבשלמא בעדות שיעידו ע"פ שראו אותה שחלצה או שמיאנה לא יטעו ב"ד האחרון דמידע ידעי דב"ד הראשון חולצי' או ממאני' בלא היכר אבל כשרואים בידה גט חליצה מימ' אמרינן שלא היו העדים גומרים הדבר אלמלא שהכירו ורבא דידי' אמר אין חולצי' אא"כ מכירין ואין ממאני' אא"כ מכירין לפיכך העדים שראו חליצה או מיאון יכולין לכתוב לה גט חליצה וגט מיאון אע"פ שהם לא הכירו ואין חוששי' שמא טעו ב"ד הראשון לחלוץ לה וא"ת והא בפ' יש נוחלי' (דף קל"ח) ילפי' מדרבא דחוששי' לב"ד טועי' ואלו איהו אמ' הכא דאין חוששי' לפי גרסא זו וי"ל דתרוייהו איתנהו דהכא קאמר שאין חוששי' העדי' שטעו ב"ד הראשון והתם דייקי' מינה כי מפני כן לא התירו לב"ד הראשון לחלוץ בלא הכיר' מפני שאנו חוששי' לב"ד טועי' שיבא ב"ד אחרון ויתירוה עפ"י העדים שיעידו לפניה' שחלצה בב"ד הראשון ולא ידקדקו בדבר לחוש שמא חלצ' בב"ד ראשון בלא הכירא:
ורב הונא שאמ' חולצ' אע"פ שאין מכירין שאין חוששי' לב"ד טועי' בדבר זה ודקא' הכא חוששי' לב"ד טועי' כשיראו גט חליצה כדפרש"י וא"ת ולדברי רבא מאי אירייא דקאמר שאין חוששי' לב"ד שטעו לחלוץ שלא כמצו' חכמים דהא בעדים נמי לא חיישי' לעולם שעשו בדבר שלא כשורה כדאית' בכמה דוכתי וכדאמרי' בפ' יש נוחלי' מנה יש לי ביד פלוני אין כותבים אא"כ מכירין לפי אם כתבו גובה ואינו צריך ראיה וי"ל דאה"נ ואיידי דנקט בדרב הונא חוששי' לב"ד טועי' נקט איהו ואין חוששי' לב"ד טועים ומ"מ עדין קשה לפי גרסא זו דחוששין לרב הונא ואין חוששי' דרבא לא מיירי בחדא מילתא דאלו רב הונא איירי שחוששי' שיטעו ב"ד אחרון בגט שיכתבו העדים ואלו רבא איירי אין חוששי העדים שיטעו ב"ד הראשון במה שעשו ואין זו שיטת התלמוד אלא בההיא מילתא דאמר חד חוששי' אמ' אידך אין חוששי'. ויש גרסא בספרים בדרב הונא אין לחוש לב"ד טועי' וגר' בדרבא חוש שי' וכההיא דפ' יש נוחלין וה"פ דרב הונא אמר חולצי' אע"פ שאין מכירין ואין כותבין גט חליצה להתירה להנשא אא"כ מכירין ואין חוששי' שיטעו ב"ד האחרון להתירה בעדות חלוצת ב"ד הראשון ורבא אמר אין חולצי' בלא הכרה וחוששי' לב"ד טועי' שיטעו ב"ד האחרון לסמוך על חליצת ב"ד הראשון בבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ולעדים טועים ליכא למיחש דבי דינא בתר עדים דייקי וכדאיתא בפ' יש נוחלים והגרסא הזאת היא נכונה יותר. ק"ל לרבנן ז"ל לכולהו נסחי למה אין חולצין אא"כ מכירין מ"ש מהא דאמרי' התם הפ' האומ' דקדושי' (דף ס"ג) קדשתי את בתי ואינו יודע למי קדשתי' ובא א' ואמר קדשתי' אני נאמן ואמרי' עלה בגמ' נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו וי"ל דהכא איכא למיחש שמא אין זה יבמה וחולץ אותה כדי לעשות לה גט חליצה ושילך ושישאנה במקום אחר שהרי אינו חושש שיבא היבם ויוציאנה דמימ' אמרי' אולי זהו היבם שנחלץ ממנו או אח אחר היה לו שחלץ ופטרה ורחוק הוא שיביא היבם עדים שהוא יבמה וכי לא הי' שם יבם אחר אבל התם ליכא למיחש שילך וישאנה הוא במקום אחר שהרי חושש הוא שיבא מי שקדשה ויברר שהוא קדשה ותצא מזה לגמרי כיון שאין לה גט ממנו וא"ת ניחוש שמא זה המגרש יהא שמו כשם המקדש ממש ותאמר שנתגרשה ממנו בגט זה הא ליתא דקי"ל שאין חוששי' לשני יוסף בן שמעון אא"כ הוחזקו ואם הוחזקו אין מגרשי' אלא זה בפני זה וא"ת וניחוש שמא יעלה שמו המגרש כשם המקדש כדי לפטרה ממנו הא ליתא כי כל שלא הוחזק שמו בעיר ל' יום אין כותבי' לו וכל שהוחזק שמו בעיר ל' יום לא חייש' לרמאות והא דאמר שאין ממאני' אא"כ מכירין היינו שיהיו מכירין את האשה ואין צריך שיכירו את הבעל דהא אפי' אין זה בעלה אין בכך כלום שהרי היא יכולה למאן בבעל שלא בפניו ומה לה לשקר לומר שזה בעלה תמאן בבעל בכל מקום שהוא אבל אם לא יכירו האיש והאשה אפשר דמקלקלי' בקטנה זו קטנה אחרת לומר שמיאנה תחת בעלה ואם מתה בעודה קטנה יוציאו הקרובים גט מיאון זה כדי שירשוה הם:
חליצה מוטעית כל שאין הטעות דרך תנאי אלא שמטעין אותו בדבר שאינו וכגון שאמרו חלוץ לה ובכך אתה כונסה או שאומרין לו שאין החליצה מפקיעתה ממנו וכיוצא בזה חליצתה פסולה ופוסלת ואינה חליצה כשרה שהרי אין כאן כונה גמורה וכבר אמרו שצריך שיתכונו שניהם אבל אם הטעוהו דרך תנאי וחלץ לה על סמך אותו תנאי אע"פ שאינה מקיימת התנאי חליצתה כשרה כיצד הרי שאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז וחלץ לה על סמך אותו התנאי חליצתו כשרה שהרי עכשו מתכון הוא להתירה בחליצה זו אלא שסבור שיועיל לו בה לענין אחר וכן בכל כיוצא בזה והוא שאמרו בתלמוד המערב אתא עובדי קומי ר' חייא אמר ליה בני אשה זו אינה רוצה בך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נישואין מן דחלץ לה אמר ליה אין אתי משה ושמואל לא שרו לה ואף כאן חליצתו כשרה ואינה צריכה ליתן לו כלום אלא שאומרת משטה הייתי בו ואיתמרו בה בפרק המדיר תרי טעמי חד דמדחלץ אחליה לתנאיה ולטעם זה אם הזכיר את התנאי בשעת חליצה הרי היא פסולה ואין הלכה כן אלא כאידך טעמא שכל תנאי בדבר שאי איפשר לקיים המעשה על ידי שליח אינו תנאי ונמצא המעשה קיים והתנאי כמי שאינו ואפילו הזכירו בשעת המעשה וכן הלכה אלא שגאוני ספרד פסקו כדעת ראשון וכבר ביארנו בפרק רבן גמליאל שלא נאמר כן אלא כשמתנה בדבר שאלמלא התנאי לא היתה היא חייבת בו אבל אם התנה בדבר שאף בלא התנאי היתה היא חייבת בו כגון על מנת שתחזירי לי כיסי הרי זה תנאי וכל שאינה מחזרת אין חליצתה כלום ואין לה לטעון בה בהשטאה כלום:
אף לענין דיני ממונות כל שחייב לעשות לחברו אי זה דבר בחנם כגון טעינה ופריקה והשבת אבדה ומבקש עליו שכר והתנה זה על עצמו ליתן לו שכר אינו חייב ליתן לו כלום וכן דבר שעליו לעשותו לחברו בשכר פלוני כגון השבת אבדה למי שצריך להתבטל עליה ממלאכתו והתנה על עצמו ביתר מן הראוי אין לו אלא שכרו ועל זו אמרו הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו כראוי שכל קציצה שמחמת הדחק אינה קציצה ואם היה שולה דגים מן הים או מלאכה אחרת שבטולה פסידא מרובה והתנה לו כפי בטולו חייב והוא שאמרו ואם אמר לו טול דינר בשכרך נותן לו שכרו משלם וכמו שביארנוה בבבא קמא קט"ז א':
כל שבאו יבם ויבמה לפני בית דין ואין היבם רוצה לחלוץ והבית דין מכירין או היבמה מודעת להם שאינו הגון לה משתדלין עמו לחלוץ ואם לא רצה אין כופין אותו אחר שאינו מאותם שכופין להוציא אלא שמותר להם להטעותו אם בתנאי אם שלא בתנאי וחולץ לה ואם הטעוהו שלא בתנאי שמכל מקום אין חליצתה כשרה אומרין לו הרי מכל מקום נפסלה לך ומאחר שפסולה לך ולשאר אחים חלוץ לה חליצה גמורה להתירה לעלמא וכופין אותו בכך ממדת סדום והוא שהוזכר בההיא דאתאי לקמיה דר' חייא אמר לה בתי עמודי כלומר להתיבם ולשון עמידה שבכאן ר"ל שתעמוד עמו ויתקיים זיווגה ואמרה לה אמה בתי ישיבתה זו היא עמידתה ר"ל עכבתה מלהתיבם זהו תקונה אמר לה ידעת ביה כלומר וכי מכרת את בו שיהא ראוי לה להתעכב בשבילו אמרה ליה אין ממונא הוא דחזא לה ובעי למיכליה מינה ואינו כונס אלא לסבת הממון שיכלהו ואמר לו חלוץ לה ואתה כונסה ולבתר דחלץ אמר ליה מינך מיהא איפסילא חלוץ לה חליצה מעליתא כי היכי דלישתרי לעלמא וזו ודאי כופין עליה שמאחר שאסורה לו כופין אותו להוציאה והוא שאמרו בתלמוד המערב בכיוצא בה כפה אותה וחלץ לה תנינות וכן כתבנו בכיוצא בה בפרק בית שמאי בשמועת יבמה שאמרה לא נבעלתי בתוך שלשים יום הא כל שהוא ראוי לה ולא רצת דנין אותה במורדת כמו שביארנו בחמשי של כתובות ס"ד א':
וכן הוזכר באחרת שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואמר ליה אביי חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואמר ליה רב פפא והרי חליצתה פסולה ופי' הדברים שלא רצה שיחלוץ בפסול על סמך שיהא כופהו לחלוץ פעם אחרת הדר אמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז לבתר דחלץ אמר לה זיל הב ליה כלומר שאעפ"י שהחליצה כשרה בלא קיום התנאי מתורת שכרו אתה חייב ליתן ואמר רב פפא משטה אני בך עבדי ליה ומדתניא הרי שהיה בורח והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אמר ליה אבוך היכא במתא ואימך היכא במתא כלומר שאתה סמוך על שולחנם ואי אתה צריך לטרוח במזונות ומתוך כך תלמודך סדור לך יהב בהו עינא ושכיבו:
ולענין ביאור מה שהוזכר כאן משטה אני בך עבדי ליה יש שואלין למה היה אביי מחייבו והלא כל שהוא דרך תנאי אין בה כפייה מן הדין אלא אם יתן יתן ואם לא יתן יתבטל המעשה שאלו נותן מתנה על מנת כך אף לכשיחזיק המקבל במתנתו אין כופין אותו ליתן אלא שהמתנה תלויה ועומדת בקיום התנאי וכן בגט ואף זו תאמר איני נותנת ואיני מקפדת אם תתבטל החליצה ונמצאת היא פטורה והחליצה קיימת על כל פנים ופירשו בה שאביי היה סבור שמאחר שהחליצה קיימת ואי אפשר לה להתבטל הרי זה כשכירות ושמא תאמר אם כן מה השיבו רב פפא הרי באותה שמועה אמרו בשכרך נותן לו משלם והעמדנוה בשולה דגים וכו' ואף זה יש לו פסידא שהרי מפסיד את היבמה ותירצו בה קצת גדולי הדורות שאלו היה הגון לה היינו מחייבין אותו מדין שכירות אלא שאם אין לו החליצה מכל מקום קיימת שהרי אינה אנוסה ואינו דומה לבורח אלא שמאחר שאינו הגון לה מצוה עליו לחלוץ והיא נעשית כעין אנוסה ואין פסידא אצלו הואיל ואינו ראוי לה ומתוך כך פטורה אף מדין שכירות:
מקצת גדולי הדורות למדין מכאן במי שהיה חולה ויש ביד חברו סמנין שוים עשר ומתנה עליו הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו שאין לו אלא דמיהן ואין זה נראה שלא נאמר אלא במי שמצוה עליו בכך מצד גופו אבל מכל מקום אין אדם מצווה להוציא את שלו לצורך אחרים להציל עצמן וממונן שמא אף הוא יצטרך להם ונמצא קרח ועוד שהרי דברים אלו תלויים הם בדין אונאה שהסמנין כשאר מיני סחורות הן ואף הם כתבו שאם היה רופא ומתיקר מצד גופו יראה שאינו בדין זה שחכמתו מכר לו והיא שוה כמה ואף בזו יש לחוש שחייב הוא להצילו ויש לפקפק שלא ליתן אלא כפי הראוי לו:
אע"פ שחליצה מוטעית כשרה כמו שביארנו גט מוטעה מיהא פסול ולענין עשוי מיהא שניהם שוין שכל שעישוהו לחלוץ או ליתן גט אם כפוהו עד שיאמר רוצה אני הרי זה גט כשר וחליצה כשרה ואם לא אמר רוצה אני פסול וכמו שאמרו לענין קרבן יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול על כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכפיה זו כבר ביארנו באחרון של גיטין שבגט דוקא כשאנסוהו ישראל ומן הדין הן שאנסוהו על ידי עצמן הן שאנסוהו על ידי גוים אבל אם אנסוהו גוים כדין או ישראל שלא כדין הרי זה גט פסול וגוים שלא כדין אינו גט כלל אפילו אמר רוצה אני ומכל מקום בחליצה כל שאנסוהו ישראל כדין כשרה ושלא כדין כגון שטעו פסולה ובגוים כדין כשרה כישראל ובשלא כדין אינה חליצה והמוסר בה מודעא וחלץ חליצתו פסולה ולפיכך ראוי לדיינין שיאמרו לו לבטל כל מודעא על הדרך שביארנו בגט:
כשהיבמה באה לבית דין לחלוץ אין בית דין נזקקין לחלוץ לה אלא אם כן מכירין אותה ואת יבמה או יתברר להם שזה הוא אחי המת ושהיא זקוקתו שאם תאמר תחלוץ ולכשתבא לכתוב לה גט חליצה לראיה שהותרה לינשא לא יכתבו לה עד שיתברר להם שמא משנחלצה בפניהם תביא עדים בבית דין אחר שנחלצה בבית דין פלוני ויכתבו לה גט חליצה שתהא בידה לראיה להיתר נשואין אע"פ שאין מכירין שאין מדקדקין אחר מה שנעשה בבית דין אחר וכמו שאמרו בי דינא בתר בי דינא לא דייקי וסומכין על מה שסבורים שנתברר לראשונים וכותבין בה שהוברר להם שאחי המת הוא ונמצא שלא נתברר לא לבית דין ראשון ולא לבית דין שני וזהו שאמרו בקצת גירסאות חוששין לבית דין טועים כלומר שיהא בית דין שני טועה לסמוך על הראשונים אבל עכשו הואיל ואין בית דין חולצין עד שיכירו כותבין בית דין שני אע"פ שאין מכירין וכותבין שנתברר להם שאחי המת מצד אביו הוא:
אף לענין קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בפני שנים אין אותם השנים רשאים ליזקק במיאונה עד שיכירוה וזו מיהא אין צורך בהכרת בעלה שהרי יכולה היא למאן אפילו שלא בפניו והרי יכולה למאן בו בכל מקום שהוא ומה לה לשקר אלא אין קפידא אלא בהכרת הקטנה שמא אביה קדשה ומחזקת עצמה באחרת ויכתבו לה הם גט מיאון ותנשא בו או שתביא עדים בפני עדים אחרים שמיאנה בפני פלוני ופלוני וכותבין לה דעדים בתר עדים נמי לא דייקי שאלו היה הגט צריך בית דין היינו אומרין דבי דינא בתר סהדי דייקי אבל עכשו שאין המיאון צריך בית דין ולא גט מיאון צריך בית דין אף עדים בתר עדים לא דייקי ומאחר שכן אין נזקקין למיאון אלא כשיכירוה ומתוך כך כל שהביאה עדים שמיאנה בפני פלוני ופלוני הרי אלו כותבין לה גט מיאון ובירור זה יש אומרין דוקא בעדים ויש אומרין אפילו מפי אשה ומפי קרוב וכבר ביררנוה בפרק החולץ ויש גורסין כאן ולא חיישינן לבית דין טועין כלומר אין חוששין שיטעו הראשונים ליזקק לחליצה בלא היכר וגדולי המחברים כתבו שאף במיאון צריך שיכירו היא ובעלה ואין הדברים נראין:
ויש שואלים בשמועה זו ולמה אמרו שלא לחלוץ ולכתוב ולהתיר אף בלא היכר והרי בקדושין ס"ג ב' אמרו קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הוא שקדשתי נאמן ליתן גט ומפני שאין אדם חוטא ולא לו ואף בזו יהא החולץ נאמן ואינה קושיא שבזו של קדושין אין לחוש לכלום שאף הם חוששין שמא יבא אחר ויביא עדים שהוא קדשה אבל זו שבכאן הרי זה מערים לומר שהוא יבמה כדי שתפטר וישאנה במקום אחר ואם יבא יבם תעיז ותאמר שממנו נחלצה או מיבם אחר שהיה אחיו גם כן וכבר תירצנוה בפנים אחרים בפרק יש נוחלין קל"ח ב':
א) תימה למ"ד חליצה אינה אא"כ מכירין מ"ש מהא דתנן פרק התקבל האומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה ונתן לה גט מותרת אלמא לא בעינן היכירא. וכן האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיך ונתן לה גט מותרת אלמא לא בעינן היכירא. והכא אמאי אין חולצין אא"כ מכירין ויש לחלק דהתם חייש שמא יסתרו דבריו ויכחישוהו האיש או האשה אבל הכא ליכא דמכחיש ליה שהרי גם הוא רוצה כמוה מיהו צ"ע דתנן לקמן בפרק בתרא משיאין על פי בת קול ומעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאוה ושוב מעשה באחד בצלמון שאמר אני פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי הוא מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו דאלמא לא בעינן היכירא. ושמא הכא מיירי שגם היבם אינו מכיר בה שהיא יבמתו. כגון שהיה הוא במד"ה וכן גבי מיאון באומרת אי אפשי בפלוני בעלי והבעל אינו יודע וצ"ע:
ת"ר חליצה מוטעת כשרה איזה הוא חליצה מוטעת. אמר כל אומרים לו חלץ לה ובכך אתה כונסה א"ל ר"י אני שונה בין שנתכוין הוא ולא נתכונה היא ובין שנתכונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונהו שניהן כאחד ואת האמת חליצה מועטת כשרה אלא איזה היא חליצה מועטת כל שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. תנ"ה חליצה מועטת כשירה ואיזו היא חליצה מועטת כל שא"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתיים זוז ומעשה באשה א' שנפלה לפני יבם שאינו הגון חלץ לה ע"מ שתתן לו מאתים זוז ובא מעשה לפני ר"ח והכשיר, פי' כדמפרש בפ' המדיר דכל תנאי. מב"ג ומב"ר גמרי' תנאה. דאפשר לאתנוי' ע"י שליח שעשה משה ליהושע תליא לתת להם את ארץ גלעד הוי תנאה וכל תנאי דאל אפשר ע"י שליח כגון החליצה אין תנאי מועיל בה:
ההיא דאתאי לקמי דרחב"א א"ל בתי עמודי א"ל אימא ישיבתה זו היא עמידתה ותקנתא דממונא הוא דחזי לה ובעי' למיכלי' מינה א"ל ולא ניחא לך א"ל לא, א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחליץ לה א"ל השתא מינך איפסלא חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא, פי' מפני שלא הי' בידו לכופו לחלוץ כדא"ר בהחולץ דאין כופין עשה לו תחבולה לאוסרה עלי' ואח"כ כפאו לחלוץ:
בת חמוה דר"פ נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמי' דאביי א"ל חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז לאחר מיפסלה מיהו נחייבו לקיומו תנאה מן דינא כשאר שכירות דעלמא, א"ל משטה אני בך עבדה לי' מי לא תניא הרי שהי' בורח מב"ה והיתה מעברת לפני' וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרי אלמא מצי א"ל משטה אני בך ה"נ מצי א"ל משטה אני בך.
ת"ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול. פי' אם לא תקיים תנאו והטעתו פסול דגט אפשר ליתן ע"פ שליח הלכך מהני בי' תנאה, חליצה מעושת פסולה גט מעושה כשר. ה"ד אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי כשירה אי דל"א רוצה אני אפילו גט נמי לא, ה"ק חליצה מוטעת לעולם כשירה גט מוטעה לעולם פסול חליצה מעושת וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול. ולא ק' הא דאמר רוצה אני הא דל"א רוצה אני. דתנאי יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו האא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכך אתה אומר בגיטי שנים כפין אותו עד שיאמר רוצה אני.
א"ר אר"ה חולצין אע"פ שאין מכירים וממאנים אע"פ שאין מכירים, פי' יבמה שבאה לב"ד והביאה לפניהם אדם אחד ואומרת זה יבמי אע"פ שאין ב"ד מתירים אותו חולצין לה ממנו ואין כותבין לה גט חליצה. וא"ת מה לה לזה הדוחק. כגון שהי' צריך איש זה לילך למדה"י ואומרת היבמה אם לא יחלוץ לי עכשיו צריכה אני ללכת אחריו שם, בעבור זה תחליצי לי וילך לו, אביא לכם ראי' שאחיו מן האב הי' בעלי' וכן האשה שבאה למאן ממאנים לה ומקבלין מיאונה אע"פ שאין מכירים. ואין כותבין לה גט מיאון. וא"ת מה דוחק יש להן למאן באל הכרה כיון שאין כותבין לה גט מיאון להיות מותרת להנשא עד שתביא ראי' ויכירו. לכשיכירו אז תמאן. י"ל שהיא היתה דוחקת שעבור שטוענת אני קרובה להיות בת י"ב שנה ויום א' אם לא אמאן עכשיו בפניכם שאני קטנה אגדיל ושוב לא אוכל למאן קבלי מיאוני עכשו אח"כ אביא לכם ראי' שאפילו אם אגדיל ואהי' בת י"ב שנה ויו"א תעשו לי עדות שבזמן פ' מיאנתי בפניכם כשאביא לכם ראי'. ומה היא הכרת המיאון בשלמא הכרת החליצה צריך שיכירו היבם אם אחי בעלה הוא מן האב אבל ממאנת מה צריכין ב"ד להכיר אע"פ שאין מכירין בעלה ה"ה יכולה למאן שאל בפניו ולמה לא מקבל מיאנוה, ואע"פ שאין מכירין אם היתה אשת ראובן כיון שהיא אומרת אני אשתו ואני ממאנת בו שרצוני להתקדש לאסר למה לא יקבל מיאונה ונכתוב לה כי בפנינו מיאנה בבעלה אין לחוש לכל דבר. י"ל דזו היא הכרת הממנאנת שיש לחוש אע"פ שיודעים ב"ד שעכשיו היא ממאנת שמא אביה קיבל קידושין בחייו שהן קדושי תורה ואין לה כח לעקרן במיאונה ואם יכתבו גט מיאון יסברו העולם כי בעודה יתומה נתקדשה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט. הלכך אין כותבי לה גט מיאון עד שיכירו שאחר מיתת אביה נתקדשה. לפיכך וכו' אלא אם מכירים אותו ואין חוששים לב"ד טוען, פי' לפיכך אם לא הספיקו ב"ד ראשון לחקור אחריהן ולכתוב לה ושיהא ראי' בעדים להנשא ועמדו עדים לפני ב"ד אחר והעעידו שפלונית זו ראינוה שחלצה בב"ד פלוני אין כותבין לה גט חליצה ואין מתירין אותה להנשא אלא אם מכירים שאותו שחלצה ממנו הי' יבמה ואין סומכין בחליצה שנעשית לפני ב"ד הראשון דאמי איכפת לוה אם חלצה לה בלא הכרה אין העיקר תלוי אלא כשמתירים אותה להנשא הלכך השתא הוא דבעי' שיכירו אם הי' יבמה ולמה התירו לב"ד ראשון לחלוץ בלא הכרה לפני שאין חוששין לב"ד שני שמא יטעו ויאמרו מדחלצה בב"ד פ' ש"מ הם הכירו שהי' יבמה ויפה נוכל להתירה. לא חיישינן להא מילתא דודאי בלא הכרה לא יתירוה דיאן ב"ד טועין. ורבא דידיה אמר אין חולצין אא"כ מכירים שזה הוא יבמה לפיכך אם לא הספיקו לכתוב לה גט חליצה ועמדו עדים והעידו לפני ב"ד אחר בודאי כי פ' שחלצה בב"ד פ'. כותבים לה גט חליצה ומתירים אותה לינשא מיד בלא הכרתה שבטוב יכולים לסמוך על ב"ד הראשון שחלצו בפניהם שלא היו חולצים לה בלא הכרה. ולמה אין רשאין ב"ד הראשון לחלוץ בלא הכרה דחיישינן לב"ד טועים שמא יסמכו ב"ד עליהם ויתירוה בלא הכרה כי יאמרו ב"ד הראשון הכירו כשחלצוהו. דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי. והל' כרבא. וההכרה הוא כדאמרן לעיל בפ' החולץ גבגי אשתמודעינהו והלכך גלוי מילתא בעלמא היא ואפילו קרוב ואפילו אשה. זו הגירסא שכתבתי היאהעיקר וה"ג בפ' י"ג, אבל יש ספרים שמהפכים הגירסא ובדר"ה גרסי' חוששים לב"ד טועים ובדרבא גרסי' אין חוששין וכך כתב בזה ר' יצחק ז"ל, וביש נוחלין כתב אפיכא. וקשי' דידי' אדיד' ומה שכתבתי כאן הוא העיקר.
חליצה מוטעת איזה היא חליצה מוטעת כל שא"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז כשירה ואי בעיא מינה שתתן לו המאתים אמר' ליה משטה אני בך ולא יהבה ליה מידי ואם א"ל חלוץ ובכך אתה כונס פסולה ופוסלת מן האחים וטעמיה דמילתא דחליצה מוטעת כשרה אית בה תרי טעמי בפ' המדיר חד טעמא הוא מכיון דחלץ מסתמא אחולי אחליה לתנאיה ולהאי טעמא אי בשעת חליצה אדכר לה תנאה החליצה פסולה וחד טעמא משום דא"א לקיים המעשה ע"י שליח ולא הוי דומיא דבני גד ובני ראובן ואין צריך לקיים התנאי ואפי' אדכריה בשעת מעשה ובתוך המעשה החליצה כשירה. והכי מסקנא דשמעתא. הכי גרסי' בספרים שלנו. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין אעפ"י שאין מכירין וממאנין אעפ"י שאין מכירין לפיכך אין כותבין גט חליצה וגט מיאון אא"כ מכירין אין חוששין לב"ד טועין ורבא דידיה אמר אין חולצין אא"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין לפיכך כותבין גט חליצה וגט מיאון אעפ"י שאין מכירין חיישינן לב"ד טועין ובהלכות (ס') [הרי"ף] ז"ל מוחלפת הגירסא:
גמ' אמרה ליה אימא ישיבתה כו'. נ"ב פי' כך תאמר עלי כו' ובס"א גרסי אמה כלומר שהאם שלה הלכה עמה לב"ד והיא השיבה בעבורה והיא גירסת רש"י ודו"ק:
רש"י בד"ה ישיבתה מהתייבם לו הס"ד:
בד"ה אמר לה ידע לה מכיר הוא בה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' יודע היבם ממום זה:
בד"ה אמר ליה אביוי לרב פפא הס"ד:
בד"ה לפיכך כו' אין כותבין גט חליצה כו' הד"א:
תוס' בד"ה אין לו כו' שלוקחים דבר גדול כו'. נ"ב פי' במרדכי כגון שדכנות ורפואה וכה"ג ע"ש:
גמרא השתא מינך איפסלא לה. עי' לעיל (קב ב) רש"י ד"ה וא"ד ועי' בב"ש סי' קס"ט סקמ"ה:
תד"ה לפיכך. וי"ל דעדים א"מ לחצאין כו'. עיין נ"י:
גמ׳ עמודי. נ"ב לשון חכמים כך הוא. כמוהו עמדו יקרים עמודו (מגילה כג: ב"ב ק:) וכן דרך הכתוב לפעמים ואכולו (ישעיה נה) והוא דרך הארמית אכולי בשר אלא שזה בשור"ק ובלשון מקרא וחז"ל הוא בחול"׳ם:
שם יהב בהו עיניה. נ"ב כלומר ע"י שאמר לו כך והיה הדבר גדול בעינו שזכה ר"פ לכך. שלטה בהם עינו עד"ש (חגיגה ה: וש״מ) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם כו'. לא שהוא נתכוין להמיתם ח"ו:
רש"י ד"ה ישיבתה זו. מכיר הוא כו'. נ"ב שהיא חולנית. א"ל אין כלומר ודאי ולבו אין עמה אלא על ממונה:
תוס' ד"ה אין לו וכו' וכן ההיא דהגוזל בתרא וכו'. ע' תשובת לחם רב סימן רכז ובספר כתנות אור על התורה להגאון בעל פנים מאירות בפרשה תולדות:
בגמרא א"ל רב פפא לא סבר לה מר: ק"ק דלמא א"ל כן לכופו אח"כ לחליצה מעליא כמו בהך מעשה דר' חייא בר אבא דלעיל, וי"ל ע"פ מש"כ הרשב"א דלכך הי' מטעהו במאתים זוז ולא בכך אתה כונסה דלא הי' רוצה לכופו או לא יכול לכופו, ולפ"ז ה"ק לי' ר"פ אי דעתך שזה יהי' חליצה מעליא הא לרבי יוחנן פסולה ואי דעתך להטעהו יותר טוב לטעות אותו במאתים זוז שלא להצריכו כפיי' והא דלא עשה גם ר"ח בר אבא כן להטעהו בממון דהתם לא הי' לוקח ממון ממנה כיון דדעתו לכלות כל ממונה ואם תאמר ליתן כל ממונה אז יבין שלהטעותו באה:
שם אין ממאנין אלא א"כ מכירין: הרמב"ם (פי"א מה' גירושין) כתב שיכירו שניהם אכן ה"ה הביא שם דעת הרשב"א בסוגין שא"צ להכיר הבעל וטרח לישב דעת הרמב"ם, ולענ"ד י"ל דהנה הרשב"א כתב הטעם שבעינן שיכירו אותה שמא תכתוב שם קטנה שנשאת כאלו מאנה ואם תמות לא ירשנה בעלה רק היורשים, ולכאורה י"ל למה לא כתב טעם פשוט שמא היא קטנה שקדשה אביה דלא מועיל בה מיאון, ואי ממאנין אע"פ שאין מכירין שמא תמאן כאן ותנשא כאלו יוצאת במיאון, אכן ז"א דבמקום שאין מכירין אותה שהיתה אשת איש הרי תוכל להנשא בלא מיאון ובמקום שמכירין אותה שהיתה אשת איש לא מועיל לה מיאון שהרי יודעים שאינה בת מיאון, אכן לכאורה אכתי חששא שתלך למקום שיודעים שהיתה א"א ורצתה להנשא שם בלא גט ומפני שיודעת שב"ד לא יניחוה שם מערמת וממאנת במקום א' באחד שלא הי' בעלה מעולם כדי שתוציא שטר מיאון ואם יחשדוה שהיא א"א תראה ותוכיח ע"י שטר מיאון שכבר גרשה בעלה הראשון וקבלה היא או אבי' הגט ונשאת מעצמה לאחר לכך יצאה עתה במיאון ולזה אינו מועיל אפילו אנו יודעים שהיא פלונית ששמה כך דהיינו מכירין אותה וצ"ל דהרמב"ם באמת סובר דהיינו החשש לכן כתב דבעינן גם שנכיר את שמאנה בו והשתא ליכא חשש זה שכיון שיודעים שניהם יודעים ג"כ שהיתה אשתו באמת ועוד דאין אדם חוטא ולא לו ואין לחוש דלמא אותו שממאנת בו עצמו רוצה לנשאה שם דבזה מתירא שיודע הדבר שיש ערמה דלא שכיח שתמאן בו ושוב ישאנה:
שם ברש"י ד"ה על מנת. שאפשר להתנות ע"י שליח: בנזיר (י"א.) הקשו התוספ' דאמאי לא קאמר דתנאי לא מהני בנזירות אהאי טעמא כיון דאי אפשר ע"י שליח ע"ש, ולכאורה לפי מש"כ רש"י לעיל (נ"ג.) שיש פלוגתא דתנאי בהא דיש תנאי בחליצה ולרבינא כ"ע ס"ל דיש תנאי בחליצה א"כ גם בנזירות מהני תנאי והתם בנזיר רבינא הוא וא"כ י"ל דרבינא לשיטתו קאי, אכן לפי מש"כ התוספ' בכתובות (דף ע"ד) נראה דגם למ"ד יש תנאי בחליצה אמרינן כלל זה דצריך לקיים ע"י שליח וא"כ לא שייך זה, ועוד דמכ"מ יקשה קושית התוספ' אהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ח) דמהני תנאי בשבועה לרבי יוחנן והוא ס"ל הכא דאין תנאי בחליצה וכן בשאר מקומות מצינו דמהני תנאי בנדרים ושבועות, וא"ע ראיתי שהקשה כן הרמב"ן בב"ב (דף קכ"ו) וראיתי בש"מ לנזיר בשם ה"ר עזריאל תי' לקושית התוס' והרמב"ן דדוקא בדבר שהוא מעשה כמו חליצה גט קידושין בעינן לקיום התנאי שאפשר ע"י שליח אבל נדר ונזירות דליכא מעשה לא אלים וחל התנאי אף דא"א לקיים ע"י שליח:
בא"ד. וזהו טעמו של דבר: בה' אישות (ר"פ ו') הקשה הרב המגיד על הרמב"ם למה לא חשיב בתנאים שצריכים להיות בקיום התנאי ג"כ הך שאפשר לקיימו ע"י שליח ותירץ שם בכס"מ שהרמב"ם ס"ל שהגמרא לא אמרה כן שהטעם דחליצה מוטעת כשרה מפני שא"א לקיים ע"י שליח אלא למ"ד קדש ע"ת ובעל א"צ ממנו גט אבל למ"ד שצריכה ממנו גט משום דאתי מעשה ומבטל התנאי דפסקינן כוותי' לא בעינן לקיום התנאי שיקיים ע"י שליח ואף שהלח"מ הקשה על הכס"מ דעכ"פ הי' לו להרמב"ם לפסוק חליצה מוטעת מספק פסולה מכ"מ כבר יישב בשער המלך קושיות הלח"מ, ולפי שיטת הרמב"ם ע"פ דברי הכס"מ מתורצת קושית התוספ' בנזיר וגם מה שהקשה הרמב"ן מנדרים ושבועות די"ל דמ"ד דמהני תנאי בנזירות ושבועות מכ"מ לא ס"ל דבעינן לקיום התנאי אפשר לקיים ע"י שליח אלא דהטעם דחליצה מוטעת כשרה משום דס"ל אחולי אחלי' לתנאי ואף דבנזיר רבינא אליבי' דר"ש קאמר כן ור"ש ע"כ ס"ל דלא אמרינן אחולי אחלי' לתנאי' שהרי ס"ל בכתובות (ע"ג:) באמר הרני בועליך ע"מ שירצה אבא דלא רצה האב אינה מקודשת מכ"מ י"ל דר"ש באמת ס"ל דחליצה מוטעת ג"כ פסולה ועוד שהרי לרבינא לשיטתו כ"ע ס"ל כן כמו שכתבתי לעיל:
בד"ה אביך. אב ואם: פי' מפני שראה אביי שהתחכם בדין זה יותר ממנו אמר שמא גרם לך כן מפני שיש לך אב ואם ולי לא היו שאביו של אביי מת קודם שנולד ואמו אחר לידה מיד כדאמרינן בגמרא:
בד"ה גט מוטעה. דאפשר לגט ע"י שליח: יש לחקור מ"ט לא נימא ג"כ דאפשר לחליצה ע"י שליח דהא שליחות מועיל בכל מקום דלא מיעט קרא בפי' כמו בסמיכה דכתיב יד יתירא למעט שלוחו וכמו לקמן דצריך מיעוט וקראו לו ולא ע"י שליח הא בלא"ה אמרינן שלוחו של אדם כמותו וא"כ גם גבי חליצה נימא כן וזה ודאי אינו דא"כ יהני גם תנאי בחליצה כמו בגט, וראיתי בתוספ' רי"ד בקידושין (דף מ"ב) שהקשה דבכל המצות נימא שלוחו ש"א כמותו ותירץ וז"ל ולאו מלתא היא שהמצו' שחייבו המקום לעשות בגופו היאך ופטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום ודאי בגירושין ובקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שמה שכתוב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בתרומה הוא הנותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות עכ"ל, ולפ"ז יש לעיין איך הדין בחליצה שזה דומה לכאורה לקידושין דהא קתני האשה נקנית בכסף וכו' וקונה עצמ' בחליצה וא"כ כמו שהקנין ע"י שליח כמו כן יהני לקנות עצמה ע"י שליח ואפילו נימא כיון דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו הוי מצו' שבגופו ולא מהני שיעשה שליח מכ"מ בדידה תהני שליחו' שתעשה שליח לחלוץ הנעל אם תרוק בעצמה אפי' לא תהני שליחות ברקיקה וצ"ע:
בד"ה אין כותבין. שהן יבם ויבמה: מזה נראה דעת רש"י שבעינן שיכירו שניהם וכן כתב בפי' גם הרב המגיד (בה' גירושין פרק י"א) וק"ל לפי מה שהקשה הרשב"א למה צריכים להכיר היבם הלא אין אדם חוטא ולא לו ותירץ שחיישינן שמא החולץ עצמו שאינה יבמה ילך למקום אחר וישאנה ע"ש אכן התינח לענין יבם אבל לענין יבמה אם אין מכירין למה ניחוש הא במקומו לא יכול לישא אותה אחר שחלץ ולמקומה לא יכול לילך ששם יודעים שאין זה שם יבמה ולמקום שאין מכירין שניהם לזה אין נפקותא אי כותבין שמם ע"פ היכר או לא שזה לעולם יכולים לעשות, ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד באמת דלא בעינן רק שיכירו היבם ולא היבמה, ובזה יתורץ היטב מה שהקשה הר' יהודה מהתוספתא לרבא (בתוספות ד"ה ורבא) דאדרבה מדוייק למה נקט התוספתא אותה דוקא:
בא"ד. א"נ לאו יבמה: כבר כתבתי שנראה מזה דעת רש"י שצריכים להכיר ג"כ שהיא אשת המת וכ"כ הב"ש (בסדר חליצה ס"ק ל"ז) בשם הראשונים אכן הביא דברי רבינו ירוחם בשם ר' אברהם בן ישמעאל שא"צ להכיר שהיא אשת המת ע"ש ולא ביאר טעמו ולענ"ד הטעם כמו שכתבתי בדבור הקדום והתוספתא מסייעו:
שם בתוספ' ד"ה בתי. וחלצו לו: אין זה בפי' רש"י דלפנינו שגם בפי' הב' נראה שהיא רוצה לייבם ואולי לפי' זה ה"ק שהיא באה לחלוץ ואמר עמודי והוא לא רצה רק לייבם ורצה רבי חייא לשמוט למה לא תרצה להתייבם:
בד"ה אין לו. דאין לו אלא שכרו: ק"ק דהא שם אמרינן דנותן לו שכרו משלם וזה ע"כ שנותן שכר גדול ואינו כמו אין לו אלא שכרו דפירושו שכרו הראוי דאל"כ לא פריך שם מידי מהא דהלך להביא כרוב אמה דאמרינן דבלא הציל אין לו אלא שכרו דהיינו הך אלא ע"כ דנותן לו שכרו משלם היינו שכר גדול יותר מן הראוי וכמו שכתב שם הש"מ בשם תוספ' שנ"ץ, וי"ל דהתוספ' כוונו למה שהקשו שם דלימא משטה אני בך ותרצו דאיירי שהי' מפסיד שכר גדול כיוצא בזה ע"ש וא"כ אם לא הי' מפסיד במקום אחר באמת אין לו אלא שכרו הראוי ועל זה כתבו דהיינו דוקא במקום שלוקחין ש"ג צריך ליתן לו שכרו משלם:
בד"ה לפיכך. וא"ת ואמאי חולצין: לא זכיתי להבין דעתם בזה דממנ"פ אם חיישינן לטעות העדים וטעות ב"ד א"כ לקשו בקיצור אמאי חולצין ב"ד הראשון ליחוש דלמא יטעו העדים ויכתבו לה ואח"כ יטעה הב"ד האחרון להתירה אף שלא כתוב ואשתמודעינהו אע"כ דלהא לא חיישינן דא"כ ה"ל ספק ספקא שמא לא יטעו העדים ואת"ל יטעו שמא לא יטעה ב"ד האחרון וא"כ גם קושיתם לק"מ דלמה ניחוש שיעידו העדים כיון שידעו דמעדותם תיפוק חורבא שיתירוה ב"ד ומה לי עדות בכתב ומה לי עדות בעל פה אע"כ דלתרי טועין לא חיישינן דה"ל ספק ספקא, אכן באמת גם דברי רש"י שכתב אין כותבין גט חליצה עדים הרואים צל"ע שהרי לעיל (דף ל"ט) ולקמן (ע"ב) נראה בפי' שהב"ד כותבין הגט חליצה ולא העדים ולמה לא פי' בקיצור דקאי תרווייהו אב"ד דכיון דהב"ד יכולים לחלוץ אע"פ שאין מכירין לפיכך לא יכתבו לו גט חליצה אא"כ מכירין, אבל י"ל דרש"י הוכיח פירושו מרבא דידי' דקאמר לפיכך כותבין גט חליצה אע"פ שאין מכירין דזה ע"כ לא קאי רק אעדים כמובן, ונראה שמזה יצא להרמב"ם מה שכתב (ה' יבום פ"ד) שגם העדים יכולים לכתוב גט חליצה ע"ש:
בד"ה ורבא דידי'. אלמא בדרבא גרסינן חוששין: עיין ברשב"א שכבר תירץ קושיא זו דע"כ גם לרבא חוששין לבד"ט מדלא סמכינן דהב"ד לא יתירוה מדלא כתבו עדים ואשתמודעינהו אע"כ דחיישינן שיטעו בכך, ובזה גם קושיא הראשונה שהקשו יש לישב דלעולם י"ל דב"ד טועין תרווייהו כחדא הוי דרב הונא ה"ק דחיישינן לב"ד טועין דהיינו לטעות ב"ד א' דהיינו ב"ד האחרון לבד חיישינן אבל רבא אמר לא חיישינן לב"ד טועין פי' לשני בתי דינים שיטעו לא חיישינן דאם ייתי תקלה ע"כ שני ב"ד יטעו דהיינו הראשון לומר חולצין אע"פ שאין מכירין והאחרון שלא ירגישו שעדים לא כתבו ואשתמודעינהו דהא ודאי אף שכותבין אע"פ שאין מכירין לא יכולי' לכתוב ואשתמודעינהו דאם ירגישו בזה לא יבאו לידי תקלה דלא יסמכו על ב"ד ראשון שיחושו שטעו דהא לטעות ב"ד א' שפיר חיישינן גם לרבא ויש ראי' לפי' רש"י מדכתב דחיישינן אלפיכך משמע דהא הוי הטעם ולא אאין חולצין:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא חליצה מוטעת כשרה: ופליגי ר"ל ור"י איזו הוא חליצה מוטעת ר"ל אמר חלוץ לה ובכך אתה כונסה משום דס"ל דלא בעינן כוונה להתירה לשוק. וכבר כתבתי לעיל דמודה ר"ל דבע"כ לא הוי חליצה אלא צריך שיחלוץ לה מדעתו באיזה כוונה שיהיה. והיינו דתניא לקמן חליצה מעושית פסולה. ולא פריך מינה לר"ל. ועיין גירסת השאלתות לקמן ור"י אמר ליה אני שונה כיון שנתכוין כו'. אלמא דבעינן שיתכוין להתיר' אלא כל שאומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. ופי' רש"י ז"ל דהוי חליצה אע"ג דלא יהבא ליה משום דהוי דבר שא"א לקיימו ע"י שליח ולא מהני ביה תנאי. והכי אמרינן בפרק המדיר ובירושל' בשמעתין איתא בגוונ' אחרינא דר"ל אמר דחליצה מוטעת הוא שאומרין לו חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן. וביאר הרמב"ם ז"ל שאומרים לו תחלוץ לשם מצוה בעלמא. אבל לא תעקר זיקתך ממנה אלא לאחר זמן תוכל ליבמה ופליג עלי' ר"י דהא בעינן כוונה אלא אומרין לו חלוץ לה והיא תתן לך מנה. אמר ר' מנא אם אמר ע"מ נותנת לו משמע דר' יוחנן מיירי דלא אמר ע"מ אלא שמטעין אותו ואומרים שתתן לו מנה אבל לא בתורת תנאי. אבל אם אמר שחולץ לה ע"מ שתתן צריכה ליתן לו. ולפ"ז אין אנו צריכין להאי סברא דאין מועיל תנאי בדבר שא"א לעשות ע"י שליח. אלא ברייתא מיירי דלא אמרו לו בתורת תנאי אלא הבטיחו לו לבד וכדי להטעותו. והא דלא מוקמינן הכי בש"ס דילן נראה משום דמילתא דפשיטא ולא איצטריך לאשמעינן כיון דלאו בתורת תנאי אמרו לו כן. ועוד דא"כ גט נמי כשר בכה"ג ואלמה תנא גט מוטעה פסול אלא ע"כ מיירי שאמרו לו בדרך תנאי ובחליצה לא מהני תנאי כיון שא"א לעשות ע"י שליח. אבל בגט מהני תנאי. ובפרק המדיר דף ע"ד בעינן למימר התם טעמא אחריתא דמש"ה חליצה מוטעת כשרה משום דכיון דעביד מעשה אחולי אחליה לתנאיה. ולפ"ז ג"כ יקשה גט מוטעה אמאי פסול בגט נמי נימא דאחלי' לתנאיה ועי' תוס' שם. וצ"ל דבעינן דווקא מעשה גדול כמו חליצה שנאסרה עליו לעולם או ביאה דאין דרך לעשות ביאת זנות בזה אמרינן דאחלי' לתנאיה אבל בגט לא אמרי' דאחלי' לתנאיה וכן בשארי דברים כמו מכירה וקנין:
ומייתי תו התם בירושלמי עובדא דר' חייא בר ווה דאמר לו חלוץ לה ועקור זיקתך הימנה והיא נישאת לך לאחר זמן דרך נישואין. וכתבו הראשונים ז"ל דר"י נמי מודה בזה כיון שהוא מתכוין לעקור הזיקה אלא שמטעהו מצד אחר והא דלא מוקי לה ר"י בהכי הוא ג"כ משום דמילתא דפשיטא היא ואפי' תנאה לא שייך בזה אם חלץ לה ע"מ שתינשא לו לאחר זמן דהוי מתנה ע"מ שכתב בתורה. ועוד הטעאה כזו לא שייכא בגט. והה"מ ז"ל צידד לומר דהרמב"ם ז"ל מדמי לה להא דר"י. ולענ"ד הדבר פשוט דבהא כ"ע מודים דכל שהוא מתכוין לעקור זיקתו חליצה כשרה היא. ולרוב פשיטותו לא הוצרך הרמב"ם ז"ל לכותבו להא דינא:
ובהא דאמר ר' מנא אם אמר ע"מ נותנת לו נראה דש"ס דילן פליג בהא כיון דתנאי לא שייך בזה אלא מתורת שכירות וכמו שפי' רש"י ז"ל. והרי זה דומה למעבורת דמצי למימר משטה אני בך. אבל הירושלמי ס"ל דמטעם תנאה צריכה ליתן לו כדי שתתקיים החליצה משום דיש תנאי בחליצה אבל הברירה בידה שלא ליתן ולבטל החליצה. ועיין בדברי הרא"ש ז"ל ובדברי הרשב"א ז"ל באריכות בזה:
והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות יבום כתב סתמא דאפילו בע"מ שתתן לי מאתים זוז החליצה כשרה אע"פ שלא נתנה כיון שנתכוין לחלוץ ולא ביאר טעמו של דבר אי משום דהוי דבר שא"א לעשותו ע"י שליח או משום דאחלי' לתנאי'. ובפ"ו מהל' אישות לא כתב הרמב"ם ז"ל בדיני תנאי הא דא"א לעשותו ע"י שליח. וכתב הכ"מ ז"ל שם דהרמב"ם ז"ל ס"ל דטעמא דחליצה מוטעת הוא משום דאחולי' אחלי' לתנאיה והביא ראיה לזה מהא דפסק בהמקדש ע"ת ובעל דצריכה הימנו גט. וכבר הקשה הלח"מ ז"ל על דבריו שם דהא מספק הוא דצריכה גט ואמאי הוי הכא חליצה כשרה. והה"מ ז"ל כתב דהטעם הוא משום דא"א לעשות ע"י שליח וכמסקנת הש"ס בפרק המדיר. אלא דיש להקשות לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דבע"מ לא בעינן כל משפטי התנאים. א"כ אפי' דבר שא"א לעשות ע"י שליח ליהוי תנאו תנאי. וכן הקשה הר"ן ז"ל פרק מי שאחזו. אבל נראה דאין כאן קושיא ואדרבה ק"ו הוא משאר תנאי דהמעשה אינה מתחלת מיד אלא לאחר קיום התנאי. ואפ"ה אם המעשה א"א לעשות ע"י שליח לא מהני התנאי לבטל המעשה כל שכן בתנאי דע"מ דהמעשה מתחלת מיד דאין התנאי יכול לבטל המעשה היכא דא"א להעשות ע"י שליח. וכ"ת דילפינן מב"ג וב"ר לענין אפשר להעשות ע"י שליח גם בע"מ א"כ לענין שאר משפטי התנאים נמי לילף דהא כבר כתב הר"ן ז"ל שם דילפותא דב"ג וב"ר אינה אלא אסמכתא בעלמא:
והנה לעיל פרק ר"ג מוקי רב אשי לפלוגתא דרבי ורבנן ביש תנאי בחליצה ורבינא קאמר דכ"ע יש תנאי בחליצה אלא פליגי בתנאי כפול. ולד' הרמב"ם ז"ל דבע"מ לא בעינן ת"כ א"כ יקשה דהא תנאי דחליצה ע"כ ע"מ הוא והיינו מעכשיו דאל"כ אין החליצה כלום כיון דאינה חלה אלא לאחר קיום התנאי ותו ליכא חליצה. והוי דומיא דמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה. ולשיטת הרמב"ם ז"ל מ"ט דמ"ד דבעינן ת"כ אם לא שנאמר דבהא פליגי אי בעינן ת"כ בע"מ אי לא. והיינו דפליגי גבי חליצה ולא פליגי בעלמא. והתוס' ז"ל הקשו לעיל שם אדמיפלגי לענין קידושי זיקת יבמים ליפלגי לענין להתירה לשוק. ולפי מה שכתבתי דתנאי דחליצה ע"ע הוא. א"כ לכ"ע מותרת לשוק מיד אחר החליצה לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' גירושין ע"ש והתוס' ז"ל פירשו התם דלענין שישאר עליה זיקת יבמים הוא דקאמר יש תנאי. ואין דבריהם ז"ל מובנים כיון דקי"ל דאין תנאי מועיל בדבר שא"א לעשותו ע"י שליח. א"כ מהיכא תיתי נימא דעדיין יש עלי' זיקת יבמים וצ"ל דמדרבנן בעלמא הוא דאמרינן דיש עליה קצת זיקת יבמים. אבל אכתי תיקשי הא דרבינא דאמר דכ"ע יש תנאי בחליצה והיינו נמי לענין שיהא עלי' זיקה ואמאי פשיטא ליה לרבינא הכי ולא ניחא ליה לאוקמא פלוגתא בהכי כיון דבאמת לא מהני תנאי ואפילו לכתחילה עבדינן הכי כדאיתא בשמעתין. ועוד דמאי קאמר בת"כ פליגי ולמאן דבעי ת"כ אין כאן זיקה כלל. כיון דלא כפלי' לתנאיה ואמאי בעיקר תנאה דאין תנאי בחליצה אפ"ה חיישינן קצת לזיקתה כיון דאתני ואי לא כפלי' לתנאה לא חיישינן כלל הא תרווייהו מחד מקום גמרינן דלא הוי תנאי מב"ג וב"ר ואי לא חיישינן אי לא הוכפל ה"נ לא ניחוש לתנאי בדבר שא"א לעשות ע"י שליח. ע"כ נראה יותר לפרש כפשטי' דלגמרי פליגי אי יש תנאי. ומה שהקשו מברייתא דחליצה מוטעת י"ל דס"ל לרבינא כשיטת הירושלמי דלאו בתנאה מיירי אלא בהטעאה בעלמא וכמש"כ לעיל:
ועיין תוס' בנזיר דף י"א שהקשו על הא דאיתא התם האומר הריני נזיר על מנת שאטמא למתים הוי נזיר לכל משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ותיפוק ליה דהוי דבר שא"א לעשותו ע"י שליח ורבינא הוא דקאמר התם הכי. ולפי הנ"ל אין כאן קושיא דרבינא ס"ל דלכ"ע יש תנאי בחליצה. וי"ל דבברייתא התם דתני מפני שמתנה ע"מ שכתוב בתורה הוא דקשיא להו. ועוד דלשיטתם רבינא נמי מודה דלעיקר הדין אין תנאי בחליצה והשע"המ האריך בזה והקשה שם לדעת מהרימ"ט דאין אדם יכול להקדיש דבר ע"י שליח מהא דתנן נטיעות האלו הקדש אם אינן נקצצות ולא נקצצו יש להם פדיון. והא אפילו נקצצו ליקדשו ולא ליהני בזה תנאה כיון דא"א להקדיש ע"י שליח ול"נ דנדר והקדש שאני דהוי נדר ופתחו עמו כי היכי דמצינו בכמה מקומות כה"ג בסוף מנחות הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה. ועוד בכמה דוכתין לענין נדרים וא"ש בזה קושית התוס' בנזיר ג"כ. ועוד הא באיסורא גם ר"מ מודה דאמרינן מכלל לאו אתה שומע. הן כדאיתא בשבועות סוף פרק שבועות העדות. דלא גמרינן מבני גד וב"ר. אלא ממונא או איסורא דאית ביה ממונא וא"כ באיסורא ה"ה דמהני תנאי אפי' אם א"א לעשות ע"י שליח. ועיין תוס' בשבועות שם ובנדרים דף י"ג. אלא דע"כ לא דמי משפט דבר שא"א לעשות ע"י שליח לשאר משפטי התנאים דשאר משפטי התנאים מסברא ה"א דמהני בלא ת"כ אלא מכלל הן אתה שומע לאו וילפינן מב"ג וב"ר דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו ולא ילפינן אלא לדבר שיש בו ממון אבל באיסורא גרידא אמרינן מכלל הן כו'. ובהא דתנן בפרועי ראש דבמיתה עיין שם בשבועות. אבל דבר שא"א לעשות ע"י שליח ע"כ צ"ל דמסברא לא מהני ביה תנאה ומב"ג וב"ר לא מצינן למילף וכיון דמסברא לא מהני בי' תנאה ה"ה דבאיסורא גרידא לא מהני ביה תנאה. והרא"ש ז"ל בשמעתין כתב דאין כח בשום תנאי לבטל המעשה מן הדין אלא דילפינן מב"ג וב"ר דתנאי מהני. ומהא דאמרינן באיסורא מכלל הן כו'. משמע דאדרבא מן הדין היה מהני בלא משפטי התנאים. והדברים ארוכים ורחבים בזה כבר האריכו בהן הראשונים ז"ל ואין כאן מקומו להאריך בזה. ואחר כל הנ"ל זה נראה ברור דאין המשפט הזה דבעינן דווקא דבר שאפשר לעשות ע"י שליח כ"כ פשוט ופליגי בזה אמוראי דלעיל פרק ר"ג. וכן נראה מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל דלא כתב למשפט הזה בין שאר משפטי התנאים. אלא דא"כ עדיין צ"ע מ"ט דחליצה מוטעת כשירה. והשעה"מ ז"ל שם כתב דלר"י נמי מה"ת כשרה בלא כוונה ומש"ה ע"י תנאי כשרה לגמרי והביא ראיה לזה מדקרי לה חליצה פסולה ומבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דכל היכא דהוי חליצה פסולה אינה אלא מדרבנן. והדבר תמוה דאדרבה איפכא הוא דאינה פוסלת אלא מדרבנן. אבל מה"ת לאו חליצ' היא כלל וכל הני דתנן בפירקין חליצה פסולה מדרבנן בעלמא הוא דמיפסלא לאחין. אבל מה"ת לאו חליצה היא כלל לבד בחליצת קטנה לשיטת הלח"מ ז"ל. ע"כ נראה יותר לומר בזה דכי היכי דלר"ל נעקר זיקתה ע"י מעשה החליצה לחוד בלא שום כוונה והחליצה לבד הוא שעוקרת הזיקה ה"נ לר"י כיון שנתכוין לחלוץ לה ולעקור זיקתה אע"ג דעל תנאי עשה לא מהני תנאה בזה והחליצה עצמה פועלת פעולתה לעקור הזיקה אפי' לא נתקיים התנאי וזה שכתבו שהרי נתכוין לחלוץ לה. וא"ש בזה הא דפליגי לעיל ביש תנאי בחליצה ואי תימא דפליגי בדבר שא"א לעשות ע"י שליח. א"כ מאי ארי' דפליגי בחליצה הא מצי לאיפלוגי בשאר מילי כה"ג. אבל לפי הנ"ל דווקא בחליצה הוא דפליגי ועדיין צ"ע בזה:
ודרך אגב אבאר הלכה א' בדברי הרמב"ם ז"ל ואיפסיקא בש"ע דהיכא דנחלצה בחליצה פסולה ונישאת בחליצה זו חולצת שנית חליצה כשרה ולא תצא מבעלה. וכבר הניח הה"מ ז"ל בצ"ע מנ"ל הא דבחליצה פסולה מה"ת דלא תצא. ולדידי קשיא לי מדברי התוספתא החרש שנחלץ כו'. והחולצת מן הקטן תצא וי"ג דרכים בה דברי ר"מ שאמר משום ר"ע והא ר"מ ס"ל דחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואפ"ה אמר דתצא. ועיין בדברי הגר"א בש"ע אה"ע סי' קס"ט ודו"ק:
תוס' ד"ה ורבא דידיה כו': בסוף דבריהם הקשו מדברי התוספתא דתני חולצין לאשה אע"פ שאין מכירין. ותי' דהתם מיירי מדאורייתא. ולא הבנתי דהא תני התם נמי ממאנין אע"פ שאין מכירין. והתם ליכא למימר דמדאורייתא קאמר וצ"ע:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה רבא אמר רב סחורה והא דאמר באלו מציאות וכו' עמ"ש התוס' בשבת דף ק"ה ובס' יראים מצוה ל"ו ועמ"ש בס' הקטן שער יוסף דף קי"ד על תלונת הרב באר שבע על המרדכי דמ"ק ובס' הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רמ"ב מ"ש בזה על מה שהשיג בס' סדר הדורות על הרב ס' יוחסין ע"ש:
על מנת שתתן לך מאתים זוז. ואע''ג דלא יהבא ליה חליצתה כשירה כדמפורש בכתובות בהמדיר (דף עד.) דכל תנאי מבני גד ובני ראובן גמרינן תנאה שאפשר להתנות על ידי שליח שעשה משה את יהושע שליח לתת להם את ארץ הגלעד הוי תנאיה תנאה וכל תנאי דלא אפשר לעשות על ידי שליח כגון חליצה אין תנאי מועיל בה וזהו טעמו של דבר: בתי עמודי. עמודי והתייבמי לו: ישיבתה. מהתייבם לו: זו היא עמידתה. זו היא תקנתה: ידעת ליה. מכרת היא בו שום דבר גנאי: אמרה ליה אין ממונא חזא לה. דבר זה היא יודעת בו שאין בא לייבמה אלא כדי לאכול ולכלות ממונה ולגרשה: לישנא אחרינא בתי עמודי. עמודי על רגליך דכתיב (דברים יט) ועמדו שני האנשים בעמידה: ישיבתה זו היא עמידתה. קיטעת היא או חולה אמר לה ידע לה מכיר הוא בה שרוצה לייבמה אמרה ליה אין וממונא חזא בה: להא דר' יוחנן. דאמר לעיל עד שיתכוונו שניהם: הב ליה. דהא קבילת עלה ואע''ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהא איחייבא לקיומי תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא: אמר ליה. כיון דחליצה כשירה היא משום דינא נמי לית ליה דכיון דעליה רמיא למיעבד ולא בעי משטה אני בך עבדה ליה: מעברא. מעבר ים בספינה: אמר ליה אביי. לרב פפא: אבוך היכא. כלומר כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך לפיכך קא מחדדן שמעתיך: ושכבו. אבוה ואימיה: גט מוטעה פסול. אם אינה מקיימת תנאה דאיפשר לגט ע''י שליח שהאומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו הילכך דמי לתנאי בני גד ומהני ביה תנאה: וכן בגיטי נשים. כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: חולצין אע''פ שאין מכירין. יבם ויבמה שבאו לפנינו לחלוץ ואין אנו מכירין בו שהוא יבמה נזקקין להן ב''ד וחולצין: וממאנין. ב''ד נזקקין למיאון אע''פ שאין מכירין: לפיכך. הואיל ונזקקין להם אע''פ שאין מכירין אותם: אין כותבין גט חליצה. עדים הרואים בחליצה ובמיאון אין כותבין ונותנין לה להיות בידה לזכות אא''כ מכירין שהן יבם ויבמה והשתא דאין כותבין אא''כ מכירין אי נמי לאו יבמה הוא לא נפיק חורבה מיניה דכל כמה דלית לה גט חליצה לא נסבי לה: חיישינן לב''ד טועין. אם כתבו לה עדים ראינו שחלצה בפנינו מפלוני ואפילו לא כתבו בו ואישתמודעינהו חיישינן שמא תראה גט זה לב''ד אחר ויסמוכו עליו ולא יבדקו אם פלוני זה הכתוב בגט זה יבמה הוא אם לאו וישיאו אותה ויהיו טועין בהלכה שאין יודעין שחולצין וממאנין ואע''פ שאין מכירין: לפיכך. הואיל ואין חולצין אא''כ מכירין: כותבין גט חליצה. עדים שראו שחלצה יכולין לכתוב לה ואע''פ שאין מכירין ולא חיישינן שמא טעו ב''ד בהלכה זו לומר חולצין אף על פי שאין מכירין וחלצו לה ממי שאינו יבמה:
בתי עמודי. ללשון שפי' בקונטרס עמודי וחלצי לו משמע שצריך עמידה לחלוץ ושמא לכתחלה בעי ולא מיפסלא בהכי כדפרישי' לעיל (דף קג) גבי בין עומד בין יושב בין מוטה: אין לו אלא שכרו. היינו דוקא כגון הכא ששואל דבר גדול במקום שאין לוקחין אלא דבר מועט וכן ההיא דהגוזל בתרא (ב''ק קטז: ושם) גבי הלך להביא כרוב ודורמסקין לחולה דאין לו אלא שכרו אבל היכא שלוקחין דבר גדול התם אין יכול לומר לו משטה אני בך ואע''פ שלא הוציא כלום מאותו דבר שתובע עליו שכר: רבא אמר רב סחורה. והא דאמר באלו מציאות (ב''מ דף לג. ושם) אמר רבא כגון רב סחורה דאסברן זוהמא ליסטרון פירוש שהאיר עיני באותה משנה אחת רבה גרס התם אבל רבא היה תלמידו מובהק כדמשמע הכא ובכמה דוכתין ואית דגרסי התם רבא וי''ל דה''ק אפילו לא אסברן אלא זוהמא ליסטרון בלבד אני חייב לקרוע עליו: לפיכך אין כותבין גט חליצה אא''כ מכירין כו'. פירש בקונטרס דחיישינן שמא יטעו בית דין האחרון וישיאוה בלא הכרת יבם ויסמכו על בית דין הראשון וא''ת ואמאי חולצין בית דין הראשון אע''פ שאין מכירין וניחוש דלמא מייתי סהדי שחלצה בב''ד ויסמכו בית דין האחרון עלייהו וישיאוה לשוק בלא הכרה וי''ל דעדים אינם מעידין לחצאין וישאלו להם אם הכירום בית דין הראשון דכולי האי ודאי לא חיישינן: ורבא דידיה אמר כו' ולא חיישינן לבית דין טועין. פירוש שמא טעו ב''ד הראשון ועשו בלא הכרה כך פירש הקונטרס וקשה דאין פירוש בית דין טועין שוה דחיישינן לבית דין טועין דרב סחורה היינו בית דין אחרון ולא חיישינן לבית דין טועין דרבא היינו בית דין הראשון ועוד קשה לר''י דאמר פ' יש נוחלין (ב''ב דף קלח: ושם) אמר רב דימי הילכתא לא חיישינן לב''ד טועין ופריך מ''ש מדרבא דאמר רבא אין חולצין אא''כ מכירין דחיישי' לבית דין טועין כו' אלמא בדרבא גרסי' חוששין לבית דין טועין ונראה לר''י כגירסת ספרים ישנים דגרסי בדרב סחורה לא חיישינן ובדרבא חיישינן וה''פ לא חיישינן לבית דין טועין שמא יטעו בית דין אחרון להשיאה ע''י חליצה שיעידו בחליצה ולא בהיכירא דכולי האי לא חיישינן אלא יחזרו עליהם אם הכירו ב''ד הראשון ורבא סבר דאין חולצין אא''כ מכירין שמא יטעו בית דין האחרון להשיאה על ידי עדים ויאמרו שלא עשו כ''א בהכרה והקשה הר''ר יהודה מדתניא בתוספתא (פי''ב) חולצין לאשה אע''פ שאין מכירין אותה תיקשה לרבא משמיה דנפשיה ותירץ דתוספתא מיירי דאורייתא ואמוראי דהכא איירי דרבנן: