דף קיד - א
אמר ליה: זיל, דבר טלי וטליא, הנהג ברשות הרבים ילדים קטנים וילדות קטנות, וליטיילו התם, ואי משכחי להו - מייתי להו. שאם ימצאום שם - יביאום אליך מאליהם.
אלמא, קסבר רבי פדת, שקטן אוכל נבלות - אין בית דין מצווין להפרישו מאכילתן. [1]
לימא מסייע ליה מהא דתניא:
לא יאמר אדם לתינוק בשבת: הבא לי מפתח דרך רשות הרבים, או הבא לי חותם דרך רשות הרבים.
אלא רשאי הוא להיות מניחו לקטן, להיות תולש מעצמו בשבת. או מניחו להיות זורק חפץ מעצמו ברשות הרבים, ואינו חייב למונעו מעשיית מלאכה בשבת, והיינו שאין חייב אדם למנוע מקטן לעשות איסור.
אמר אביי: אין מכאן ראיה לדין דאורייתא.
כי אפשר לומר שמותר להניחו תולש בעציץ שאינו נקוב, שהיות ואין הדבר הגדל בו יונק מהקרקע, אין במלאכתו איסור תורה משום תולש, אלא רק מדרבנן אסור לתולשו.
וכן מותר להניחו להיות זורק חפץ בכרמלית, שאינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, שאיסור הטלטול בה הור רק מדרבנן.
תא שמע ממה ששנינו במסכת שבת [קכא א]:
עובד כוכבים שבא לכבות את הדליקה בשבת -
אין אומרים לו: כבה את הדליקה.
ואולם, אין חייבים לומר לו: אל תכבה אותה.
וההיתר לכך שאין צריכים למנוע את הגוי מלעשות פעולה מעצמו בשבת עבור ישראל - מפני שאין שביתתו של הנכרי מצוה עליהם של ישראל.
אבל, קטן ישראל הבא לכבות מעצמו - אומרים לו: אל תכבה!
מפני ששביתתו של קטן ישראל, היא מצווה המוטלת עליהם!?
ומוכח, שמוטלת המצוה על כל אדם למנוע מקטן לאכול נבילות, גם אם אוכל אותן הקטן מעצמו.
אמר רבי יוחנן לדחות את הראיה: כאן מדובר בקטן העושה על דעת אביו, שרואה את אביו חפץ בכך שיכבה את האש, והרי זה כאילו הוא מצוהו לעשות זאת.
אבל במקרה של רבי פדת, שהורה להוליך קטנים לשם כדי שיביאו את המפתחות מרשות הרבים, עושים זאת הקטנים על דעת עצמם בלבד. שהרי לא הודיעום שנאבדו המפתחות וכי יש צורך בהבאתם.
ומקשה הגמרא על דברי רבי יוחנן:
אם נאמר שהחובה למנוע את הקטן מלכבות היא משום שהוא עושה את מעשהו לדעת אביו, הרי דכוותיה, בדומה לזה, מה שהתרנו לכבות גבי עובד כוכבים, צריך להעמיד באותו ענין שהעמדנו בו את מעשה קטן, דעושה זאת על דעת ישראל.
ותיקשי: מי שרי, האם מותר הדבר שיבוא הנכרי את האש ויכבה על דעת ישראל!?
ומשנינן: עובד כוכבים הבא לכבות, לא עושה זאת על דעתו של ישראל, אלא אדעתא דנפשיה עביד. עושה זאת ביזמתו, מרצונו, ועבור עצמו, שיודע הוא שעתיד הישראל לשלם לו שכרו.
תא שמע ראיה נוספת מהא דתניא: קטן שהוא בן "חבר", המקפיד על קיום המצוות בשלמות, שרגיל לילך אצל אבי אמו שהוא עם הארץ, ואינו מקפיד על המצוות כמו חבר, אין חוששין שמא יאכילנו סבו העם הארץ, שאינם מקפידים על המעשרות, דברים שאינם מתוקנים, מבלי שעישרום.
ולכן, אם מצא החבר בידו של בנו פירות שקיבלם מסבו העם הארץ - אין זקוק לו, ליטלו ממנו, כדי למונעו מאכילתם שמא אינם מעושרים.
והרי יש ספק שמא לא עישרם העם הארץ, ובכל זאת אין הוא מצווה למנוע מהקטן את אכילתם!
אמר רבי יוחנן: אין זו ראיה לדין קטן אוכל נבילות, כי רוב עמי הארץ מעשרים הם את פירותיהם, ורק מיעוט מהם אינן מעשרים. ומדין תורה היה אפשר לסמוך על הרוב, אלא שהחמירו חכמים ותיקנו את ענין ה"דמאי", שלא יאכלו מפירות עם הארץ לפני שיפרישו מהן מעשר.
ולכן, בדמאי הקילו שאין צורך למנוע מקטן את אכילתו.
ומקשה הגמרא על דברי רבי יוחנן:
אלא טעמא שהקילו, משום דדמאי הוא.
הא אם היו אלו פירות שהם ודאי טבל - בעא צריך אביו לעשורי את הפירות, כדי למנוע ממנו לאכול טבל.
ואם כן, תיקשי: והאמר רבי יוחנן שאין צריך למנוע את הקטן מלכבות את האש בשבת אלא בעושה זאת הקטן על דעת אביו, ולא בעושה זאת מעצמו!?
ומסבירה הגמרא את שיטתו של רבי יוחנן, שאין סתירה בהוראותיו.
אלא, רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה אם מצווים למנוע קטן מלעבור איסור.
ולכן, קאי הכא, מדחי. קאי הכא, מדחי.
בכל פעם כאשר היו מביאים ראיה לפשוט את ספקו, היה רבי יוחנן דוחה אותן, ואומר שאפשר לומר הפוך.
תא שמע ראיה מברייתא אחרת:
בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ - אין חוששין שמא יאכילנו סבו תרומה טמאה.
מצא בידו פירות - אין זקוק לו למונעו מאכילתן, על אף שיש לחוש שמא היא תרומה טמאה, שאסור לכהן לאוכלה מן התורה.
ודוחה הגמרא: ברייתא זו מדברת בתרומה דרבנן.
תא שמע ראיה מברייתא נוספת:
יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים, ומבהמה טמאה, ואין חוששין לו בכך שהוא עובר על איסור "יונק שקץ", על אף שאיסורו הוא מן התורה.
ולא יאכילנו לתינוק בידים נבלות וטרפות, שקצים ורמשים.
ומכולן, מכל אלו שהתרנום להיות יונק מהם, הרי הוא יונק מהם ואפילו בשבת, על אף שמלאכת החליבה בשבת אסורה מן התורה.
ובגדול אסור לינק מבהמה בשבת משום איסור "מפרק", שמפרק את החלב מעטיני הבהמה.
אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב.
ומדייקת הגמרא: קתני מיהא, שבתינוק אין חוששין לו ב"יונק שקץ", ואין מצווים להפרישו.
ודוחה הגמרא את הראיה: התם, ביניקת תינוק - משום סכנה התירו לו לינק.
ומקשה הגמרא: אי הכי, שמדובר בפיקוח נפש - גדול נמי מותר לו לינק בשבת, ולא רק קטן!?
ומתרצת הגמרא: גדול - בעי אומדנא אם הוא מסוכן בכך שימתין עד מוצאי שבת ויינק בהיתר, וכיון שאין היתרו ברור, לא שנאו התנא בברייתא.
ופרכינן: קטן נמי ליבעי אומדנא אם הוא מסוכן בהמתנתו מליינק!?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: סתם תינוק מסוכן אצל חלב. [2]
אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב.
והוינן בה: היכי דמי, היכן הותרה יניקה זו? אי דאיכא סכנה - אפילו בשבת נמי היא מותרת.
ואי דליכא סכנה - אפילו ביום טוב נמי אסור! שהרי מלאכת מפרק לא הותרה ביום טוב, שאין היא בכלל מלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב [שלא הותרה מלאכה אלא מלישה ואילך].
ומשנינן: לא צריכא, היתר היניקה ביום טוב הוא - במקום דאיכא צערא למי שזקוק ליניקה זו אם לא יינק.
וקסבר האי תנא שיניקה בפה ישר מהבהמה - "מפרק" כלאחר יד הוא.
והיינו, ש"פירוק החלב" מעטיני הבהמה, דרכו להעשות על ידי חליבה בידים, ומי שיונק בפיו מן הבהמה, עושה את המלאכה בשינוי [והיינו, כלאחר יד], שאין זו מלאכה מן התורה, ואסורה רק מדרבנן.
וחילקו חכמים, ואמרו:
שבת, דאיסור מלאכה בידים הוא איסור חמור של סקילה - גזרו רבנן שלא לינק בשינוי אפילו במקום צער.
יום טוב, דמלאכה בו רק איסור לאו הוא - לא גזרו ביה רבנן ליינק בשינוי, והתירוהו במקום צער.
תא שמע ראיה מברייתא נוספת, בענין אכילת שקצים, שנאמר בסוף פרשת שמיני [ויקרא יא]:
"לא תאכלום - כי שקץ הם".
פסוק זה מיותר הוא, כי אזהרות רבות נאמרו בתורה בדבר האיסור לאכול שרצים, ולכן קורא אני כאן "לא תאכילום" במקום "לא תאכלו". ובא הכתוב להזהיר הגדולים על הקטנים על אכילת שקצים.
ומדייקת הגמרא: מאי לאו, האם אין כונת הכתוב היא, דאמר להו, שצריך הגדול לומר לקטנים: לא תאכלו שקצים!
ומוכח שקטן אוכל נבילות צריך להפרישו, מן התורה.
ודוחה הגמרא את הראיה: לא זו היא כונת הכתוב, אלא לומר דלא ליספו ליה שלא יאכילוהו שרצים בידים.
תא שמע מהלכה נוספת:
דתניא: "כל נפש מכם לא תאכל דם".
מרבה הכתוב "כל" - להזהיר הגדולים על הקטנים, על אכילת דם.
מאי לאו, דאמרי להו הגדולים לקטנים: לא תאכלו דם.
ומוכח שמצווים הגדולים על הקטנים להפרישם מעשיית איסור.
ודוחה הגמרא: לא חייבים הגדולים להפרישם, אלא כונת הכתוב היא לומר דלא ליספו להו שלא יאכילו הגדולים לקטנים דם, בידים.
תא שמע מהלכה נוספת באיסור טומאת כהנים:
כתיב בתחילת פרשת אמור [ויקרא כא]: "אמור אל הכהנים, ואמרת אליהם".
אמור להם עצמם, ואמרת אליהם - להזהיר גדולים על הקטנים על טומאת מת!
מאי לאו, דאמר להו, שמצווה למנוע את הכהנים הקטנים, ולומר להם: לא תיטמו!
ודוחה הגמרא את הראיה: לא צריך למונעם, אלא כונת הכתוב לומר דלא ליטמא להו הכהנים הגדולים לכהנים הקטנים, בידים.
וצריכי שלשה פסוקים בשלשה ענינים שונים כדי להשמיע את האיסור לספות לקטן איסור בידים: בדם, בשרצים ובטומאת כהנים.
הערות
[1] להלכה נפסק בשולחן ערוך [או"ח שמג א], שקטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו. ולהאכילו בידים - אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפילו בדברים שהם משום שבות. ויש אומרים, שבקטן שהגיע לחינוך צריכים הכל להפרישו, ולא רק אביו. וזו היא שיטת התוס' בפרק כל כתבי. וכתב המשנה ברורה בס"ק ז: עיין בחיי אדם, שלענין איסור דאורייתא יש להחמיר כדעה זו, ולכן, אם נכרי רוצה להאכיל את הקטן שהגיע לחינוך בדבר אכילה שאסור מן התורה, מצווה על כל אדם למנוע את הקטן מלאוכלו. אבל דבר שאסור באכילה רק מדרבנן, רק אביו מצווה להפרישו. אך קטן שלא הגיע לחינוך, אם אינו בר הבנה כלל, אין אביו מצווה למנעו בעל כרחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור תורה, כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו, וכן אם הוא כהן, אין צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו. אבל להכניסו בבית שטומאה בתוכו, וכן לספות לו בשאר איסורים, אסור אפילו בתינוק שאינו בר הבנה עדיין [משנה ברורה שם ס"ק ג]. כמו כן, אסור לומר לגוי שיאכיל דבר איסור לתינוק, וכל שכן לומר לתינוק בעצמו שיאכל, ועיין בדברי המשנה ברורה ס"ק ה' בדבר האכלת תינוק חמץ בפסח על ידי נכרי. ובדבר האכלת תינוק בידים ביום הכיפורים, כגון אם המניקה את תינוקה, כתב המנחת חינוך, שההיתר הוא רק משום פיקוח נפש, ואם אין זה בגדר פקוח נפש של התינוק - אסור להאכילו. אך הרבה אחרונים הוכיחו שלא נאמר איסור ספייה לקטן בידים אלא רק באיסורים של מאכלות אסורות, ולא כשהדבר הוא היתר, ורק האכילה ביום הכיפורים הוא האיסור. והמשנה ברורה בסימן תר"מ, פסק שאסור להאכיל את הקטן מחוץ לסוכה בידים, למרות שאין זה איסור מאכלות אסורות, אלא איסור של זמן, שאסור לאכול בו חוץ לסוכה. ובדבר האכלת קטנים לפני קידוש בשבת, וכן בחילוק שבין אכילת חפצא של איסור לבין זמן שאסור באכילה, עיין במגן אברהם בהרחבה בהלכות קידוש רסט סעיף א, ובמחצית השקל שם. ועיין בהרחבה באחיעזר חלק ג' סימן פ"א שדן בדברי תרומת הדשן, שיסוד האיסור לספות לקטן מן התורה הוא כדי שלא יתרגל לעשות איסור, ויבוא לעשות כך גם בגדלותו, ובדברי החתם סופר, שדן בשאלה האם מותר לתת חרש ושוטה למקום של נכרים, שיאכילום נבלות וטרפות, כיון שאין הם עתידים להתפקח, ולא יבואו לעשות כן בשעה שיהיו מצוווים לעשותם, היות ולעולם לא יבואו לכלל קיום מצוות. והביא האחיעזר את דעת הגר"ח, שבשבת מצווה אדם על שביתת בנו מן התורה מדין "לא תעשה מלאכה אתה, ובנך", כי "בנך" אינו אמור בבן גדול, שהרי הוא נכלל ב"לא תעשה מלאכה, אתה". ובהכרח שהוא אמור בבן קטן. ונמצא, שבשבת מצווה האב למנוע את בנו מלעשות מלאכה כמו שהוא מצווה למנוע את עבדו, ויש על המלאכה הזאת את החומרות המיוחדות של מלאכת שבת, ואין זה רק מצוה להפרישו מאיסור, אלא זו היא מצוותו של האב עצמו, מהלכות שבת.
[2] סתם תינוק מסוכן אצל חלב. כתב החזון איש [אה"ע קלד לדף קיד א], שדברי רש"י, שאם לא יינק התנוק, הוא ימות בצמא, צריכים עיון, שאם מדובר בתינוק צמא הרי כל דבר איסור אחר גם מותר לו לשתות, ואין זה דין מיוחד שסתם תינוק מסוכן אצל חלב, ואילו הברייתא מחלקת בין חלב לשאר איסורים! וביאר החזון איש שאפשר להעמיד בתינוק שאינו רעב ואינו צמא ויש לו דברים אחרים להאכילו ולהשקותו, אלא חסרון החלב "סכנה הוא לו שיבוא לידי חולי, וכל חולי - הוא ספק סכנה !"
הא דתניא לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק. לא ידעתי מפני מה לא חלק בדידה דהו"ל למיתני אבל מניחו מביא דתולש וזורק מאן דכר שמיה פתח במביא וסיים בתולש וזורק. ויש לומר דמאי דנקט לא יאמר לתינוק הבא לי חותם ולא קאמר תלוש וזרוק לרבותא נקט הבא, דאלו אמר לא יאמר לתינוק תלוש, היינו דוקא משום דאומר לו לעבור ממש אדאורייתא, אבל רשאי לומר לו הבא לי חותם משום דאינו אומר לו לעבור ממש אדאורייתא דאפשר להביא לו פחות פחות מד' אמות, ואי נמי לבן עזאי דאמר (שבת ה, ב) מהלך כעומד דמי ליכא איסורא דאורייתא ואפילו יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד אפשר שיעקרו מכאן על דעת שיניחנו בפחות מד' אמות, ואחר כך ימלך להכניסו לרשות היחיד, דבכי הא ליכא איסורא דאורייתא, קא משמע לן דלא יאמר לו אפילו הבא, וכל שכן שלא יאמר לו תלוש. וכי קאמר נמי אבל מניחו תולש לרבותא נקט לומר דאפילו תלש דעובר מיד ממש אדאורייתא אינו זקוק להפרישו. כנ"ל.
קטן שבא לכבות אין שומעין לו. ק"ל והא לאו דאורייתא הוא דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ואין כבוי דאורייתא אלא בפחמין או בפתילות וכדקיימא לן כר' שמעון (שבת קה, ב) ונ"ל דמדקתני שאין שביתתו עליך ושביתתו עליהן משמע דלר'יהודה קאמר וברייתא לר' יהודה היא דלא בעי מלאכה צריכה לגופה כנ"ל.
רב יוחנן ספוקי מספקא ליה קאי הכא ומדחי ליה קאי הכא ומדחי ליה. קשיא לי הא דאתמר בנדה בשלהי פרק יוצא דופן (נדה מו, ב) גבי מופלא סמוך לאיש הקדיש ואכלו אחרים רב הונא אומר אין לוקין ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו לוקין, במאי קא מיפלגי במופלא סמוך לאיש דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן, ואותביה עליה דרבי יוחנן יתומה שנדרה בעלה מפר לה, אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן, אתו נשואין דרבנן ומבטלא נדרא דרבנן, אלא אי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא כר' יוחנן אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרים דאורייתא. ופריק רבא בר שילא מפר לה ממה נפשך, אי דרבנן דרבנן ודרבנן הוא, ואי דאורייתא הוי קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו. והא קא גדלה ואכלה בההיא הפרה קמייתא, אמר רבא בר לוי מפר לה כל שעה ושעה והוא שבעל, והא אין הבעל מפר בקודמין, כדרב פנחס משמיה דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, והא ר' יוחנן גופיה ספוקי מספקא ליה אי מצווין להפרישו אם לאו, ועוד קשיא לי דהא תניא הכא לא יאמר לו הבא לי חותם והבא לי מפתח, והתם כיון דמפר לה בעל הרי זה כאלו אמר קומי אכולי, ואפילו בעושה על דעת אביו אמרינן הכא דמצווין להפרישו, כדאמרינן בגי קטן שבא לכבות אין שומעין לו דאוקימנא בעושה על דעת אביו.
ומיהו לגירסת קצת ספרים דגרסי התם אלא כדרב פנחס אפשר לומר דלא תלי טעמא מעתה משום קטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו, אלא מפר לה וספי לה בידים דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. אבל לגירסת הספרים דלא גרסי אלא, דמשמע דאכתי אדרבה בר שיאל קיימי' קשיא. ומהכא משמע לי דמחוורתא דגרסינן כהני דגרסי אלא בדרב פנחס. ותו לא צריכא לטעמיה דרבא בר שילה. והדין נותן דכיון דאתית להכי מאי שנא קטנה ומאי שנא גדולה כיון דעל דעת בעלה היא נודרת אפילו גדולה נמי ולעולם אין אומרים לו שיאכל ולא נתיר לו לאכול אלא ששותקין ואוכל. אי נמי אפשר דמעמידין אותו סמוך לנבלה כדי שישלח ידו ויאכל דומיא דעובדא דר' יצחק בר ביסנא.
ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש. דהא למאן דאמר בשל תורה בית דין מצווין להפרישו ושל דבריהם, אין בית דין מצווין להפרישו, כדמתרצינן הכא הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב מדרבנן, ואמרינן נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקיימא לן דאף בשל תורה אין בית דין מצווין להפרישו, בשל דבריהם מתירין בו דרגא אחת יותר, ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול. ויש לי ללמד מדאמרינן בשבת פרק ר' אליעזר דתולין (קלט, א), רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה כשותא בכרמא ואקשינן וליתן ליה לתינוק ישראל, ופרקינן אתי למיסרך. ומאי קושיא ליתן ליה לתינוק ישראל, דכיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע. אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם ז"ל אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם כנ"ל. ואף על גב דאסיקנא התם דאסור משום דאתי למיסרך, לא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול, כההיא דרב משרשיא דזריעת הכשות לצורך רב משרשיא ולא לצורך הקטן. (ועיין רשב"א שבת שם כא, א ד"ה שמעת ובשו"ת אחיעזר ח"ג סי' פא אות ד). ותדע לך מדאמרינן בפרק בתרא דיומא [לפנינו ביומא לא נמצא. ובשו"ת ח"א סי' צ"ב הביא רק מעירובין, ואף הרא"ש יומא פ"ח סי' כ"ח הביא רק מערובין] ובערובין (מ, ב) גבי זמן ביום הכפורים אם אומרו בכוס היכי ליעביד ליטעמיה לינוקא אתי למיסרך. ואיכא למידק היכי חיישינן להכי, והלא אנו מאכילין את התינוקות ביום הכפורים וכדאמרינן (יומא עז, ב) מעשה שמאי שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו. אלא ודאי התם משום צרכו של תינוק ולצרכו לא חיישינן לסרוכי. אבל לצורך עצמנו כההיא דכשותא, אי נמי כההיא דכוס של ברכה אסור.
ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לא, ב) אין מערבין בטבל, ואוקימנא בטבל טבול מדרבנן. ואם איתא טבל דרבנן אמאי לא אף על גב דלא חזי לגדולים הא חזי לקטנים, דהא מאכילין אותן בידים. ואם תאמר מאי דחזי לגדולים בעיא, לא היא דהא תניא התם (ל, ב) מערבין לגדול ביום הכפורים, וקא מפרש טעמא התם משום דחזי לקטנים, והוה ליה כיין לנזיר.אלמא כל שראוי לקטנים מערבין בו. אלא משמע דאפילו טבל דרבנן אין מאכילין אותו לקטנים בידים, והיינו דאין מערבין בו דהואיל ולא ספינן להו בידים מידי דלא חזי אפילו לקטנים קרינן ביה, והויא ליה כטבל גמור. לא היא, דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעיא, ולא דמי למערב לגדול ביום הכפורים דהתם הוא גופיה חזי אפילו לגדולים, אלא דאיסורא דיומא גרים ליה, וכיון דאין איסורו מצד עצמו של עירוב וחזי נמי השתא לקטנים, מיהא מערבין בו אפילו לגדול. מה שאין כן בטבל דאיסורו מצד עצמו, והלכך אף על גב דחזי לקטנים אין מערבין בו לגדול. ויותר מזה כתבתי בר"ה (לג, א ד"ה ה"ג) גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל הרמב"ם ז"ל כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים.
עוד כתב הוא ז"ל (הכ"מ) אף על פי שאין בית דין מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו בפרישה ובקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו כו'. ונראין היו דבריו שהרי קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו למצות ואם כן היאך אין מפרישין אותו מן האיסור. אלא שאין נראה כן מן הסוגיא הזו שיהא חלוק בין בית דין לאביו, כדמשמע מההיא דתינוק שהיה הולך לבית אבי אמו עם הארץ. ובפרק יוצא דופן (נדה שם) נמי אמרינן לא צריכא לאותן המוזהרין עליו, ואקשינן שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. ואם איתא לימא לא צריכא לאביו שמוזהר עליו. ואף על פי שאמרו קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו למצות דלמא הכא כשלא הגיע לחנוך. אלא דקשיא לי מתניתין דקטנה בת ישראל שנשאת לכהן, דהא התם ודאי משמע אפילו בשהגיעה לחנוך ואפילו הכי אקשינן בגמרא (לעיל יבמות קיג, א) וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכו'. ובנדה פרק יוצא דופן (שם) נמי איבעיא לן מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן, ואמרינן תא שמע קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא, ופרקינן הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין ב"ד מצווין להפרישו. אלמא אפילו במופלא סמוך לאיש אמרינן הכי. וגדולה מזו אמרו שם בפרק יוצא דופן גבי מופלא סמוך לאיש לא צריכא לאותן המוזהרין עליו, ואקשי שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. דאלמא מאן דאית ליה אין מצווין אפילו בקטן מופלא סמוך לאיש קאמר וצ"ע. ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה ולא למצות לא תעשה, כמו שאמרו (סוכה מב, א) קטן היודע להתעטף אביו קונה לו טלית יודע לשמור תפליו כו' כנ"ל.
הא דתניא יונק תינוק והולך מחלב נכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין ביונק שקץ. מסתברא דהא דנקט עכו"ם לא שיהא חלב העכו"ם אסור יותר מחלב בת ישראל, דדא ודא מהלכי שתים הן וחלב שתיהן מותר. ולא מצינו היתר בדמן וחלבן ובשרן של ישראל יותר מן הנכרי. ותניא בעבודה זרה פרק אין מעמידין (עבודה זרה כו, א) נכרי לא תניק בנה של ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים נכרית מניקה בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה. אלמא לכולי עלמא חלב הנכרית מותר אפילו לכתחלה, אלא שלהניק נכרית בנה של ישראל אסר ר"מ משום החשד, ורבנן שרו בשאחרים עומדין על גבה. אבל מפני שטבען של ישראל נח יותר משום דרגילי במצות והם רחמנים וביישנים בטבע, אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן. וז"ש במשה שלא רצה לינק מחלב הנכרית כמו שהוא באגדה (שמות רבה פר' א פי' ל ומובא להלן). ולזה אמרו כאן יונק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה, ולא שיהא זה כזה, אלא מן הנכרית יונק לכתחלה ואפילו בזמן שיש חלב של ישראלית, אלא שהוא מדת חסידות ומדת זריזות שלא להניקו מפני סיבותיו כמו שאמרנו. וחלב בהמה טמאה אסור, אלא במקום שאין שם חלב כשר ומפני סכנת התינוק אלא שאינה צריך אומדנא כדאיתא הכא.
ותמהני על ר"ח ז"ל שכתב מהאי מתניתין שמעינן דחלב נכרית כחלב בהמה טמאה ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן לבד ע"כ. ומתניתין דפרק אין מעמידין הויא תיובתיה. אבל מצאתי בתוספתא שבת פ"י (הי"ד) אין יונקין מן הנכרית ומן בהמה טמאה אם היה דבר שיש בו סכנה מותר שאין לך כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ושמא התם נמי אין יונקין מן הנכרית מדת חסידות קאמר. ומיהו ודאי לישנא דתוספתא כדברי ר"ח ז"ל מכרעא. ולדבריו איכא למימר דפלוגתא דר' מאיר ורבנן דפרק אין מעמידין במקום דליכא מניקת בת ישראל מוכנת שם להניקו היא שנויה. וטעמא דר' מאיר דאף על גב דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, סכנת הנקת נכרית אלימא טפי, ואפילו אחרות עומדות על גבה כדאיתא התם משום דשייפא ליה סם לדד מאבראי, והלכך טפי עדיף לאמתוני ולאתויי ליה מניקה בת ישראל ממקום קרוב. אבל היכא דאיכא מניקה בת ישראל לא יהבינן ליה חלב נכרית כלל. וכן נראה מדברי הירושלמי דגרסינן התם בפרק אין מעמידין (ה"א) אבל נכרית מניקה בנה של ישראל דכתיב והיו מלכיך אומניך ושרותיהם מניקותיך, תני יונק תינוק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה ע"כ גירסת ירושלמי. אלמא רבנן דהתם בדליכא חלב טהור קא מיירי מדמייתי עלה הא דמביאין לו חלב מכל מקום, דאי בדאיכא חלב טהור לכולי עלמא אסור למיספא ליה חלב בהמה טמאה.
ומכל מקום נראה לי דאנן דקיימא לן דאין בית דין מצווין להפרישו מביאין לו חלב נכרית ואפילו במקום דאיכא בת ישראל, משום דחלב נכרית ליותר אין בו אלא איסורא דרבנן, ולמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו באסורין של דבריהם נותנין לו בידים כמ"ש למעלה. ומצאתי בואלה שמות רבה (פר' א פי' ל) האלך וקראתי לך אשה מניקת מן העבריות, וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכרית, לא כן תנינין בת ישראל לא תינק בנה של נכרית אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה, אלא למה אמרה כן לפי שהחזרתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן, ולמה פסלן, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא, והיינו דכתיב את מי יורה דעה את מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים. מכאן נראה שהוא מותר לגמרי ואין בו אלא משום מדת חסידות כמו שכתבתי בלשון ראשון. וצ"ת.
הא דאבא שאול דאמר נוהגים היינו יונקים מבהמה טהורה בי"ט. דמשמע דוקא ביו"ט אבל בשבת לא ואוקימנא בדליכא סכנה אלא דאיכא צערא ואפילו הכי בשבת אסור. לא קיימא לן כותיה אלא כר' מרינוס דאמר בכתובות פרק אף על פי (כתובות ס, א) דגונח יונק והולך בשבת ואינו חושש, וכמו שפסק רבינו אלפסי במס' שבת (קמה, א) וכבר הארכתי בדבר זה בפרק אף על פי (שם בד"ה מפרק) בס"ד.
קתני מיהת אין חוששין ביונק שקץ אלמא אין ב"ד מצווין להפרישו. פירוש ומשמע ליה השתא דיונק דקתני דוקא מניחין אותו לינק הא למיספא ליה בידים, לא. והא דקתני ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, הוא הדין דהוה ליה לאפלוגי ולמיתני בדידה אבל לא יניקנו חלב מן הנכרית ומן בהמה טמאה וחדא מינייהו נקט, ופרקינן שאני התם משום סכנה, כלומר ויונק דקתני מביאין לו חלב מכל מקום ומניקים אותו קאמר משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב. והיינו דקתני ולא יאכילנו נבלות וטרפות ולא קתני אבל לא יניקהו חלב מבהמה טמאה, דבשר נבלות דוקא הוא דלא ספינן ליה משום דלאו מסוכן הוא אצלו עד דאמידניה כגדול, אבל חלב מכל מקום ספינן ליה ולא בעי לאומדנא כנ"ל.
ולענין קטן אוכל נבלות לא איפשיטא הכא אי בית דין מצווין להפרישו או לא. ומיהו קיימא לן כמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו דהא רב יצחק בר ביסנא ור' פדת דעבדו בה עובדי. וכמה דוכתי נמי דאמרינן להדיא הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו, וכדמקשינן לעיל (יבמות קיג, א) ובגטין פרק הנזקין (גיטין נה, א) וליכול קטן אוכל נבלות הוא ובפרק יוצא דופן (נדה מו, ב) הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו אלמא הכין הלכתא.
פרק האשה שלום
אלא מניחו תולש מניחו זורק וא"ת תולש וזורק מאן דכר שמיה לימא מניחו מביא וי"ל דלרבותא נקט תולש שהיא לאלתר מלאכה גמורה שיש בה מעשה גמור וזורק נמי טפי עדיף ממביא דאלו מביא כשעומד ליפוש תוך ד' אמות אין כאן איסור ודרכו של קטן להיות עומד ליפוש קלי קלי כנ"ל:
בעושה על דעת אביו פרש"י ז"ל כי כשעומד אביו עליו ומגלה דעתו דניחא ליה שיעשה הרי הוא כאומר קום עשה וכאלו הוא מאכילו בידים שהוא אסור ולא אמרו אלא כשאוכל מעצמו ואין האב מגלה לו פנים דניחא ליה וכ"ש שלא יאמר לו קום אכול וכן עיקר:
רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה יש מקשים מהא דאמר במסכת נידה קטן שהקדיש ואכלו אחרים ר' יוחנן אמר לוקה כשהוא מופלא סמוך לאיש דקסבר מופלא סמוך לאיש דאוריתא ואותבי עלה מדתניא יתומה שנדרה בעלה מפר לה ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא היכי אתיא הפרה דנשואין דרבנן ועקר הקדש דאוריית' ופריק רבא בר שילא דקטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו אלמא לר' יוחנן פשיטא ליה וי"ל דאנן הכי קאמרי' דר"י עביד כמאן דמפסקא ליה ואזיל ומדחי ומיהו כיון דר' פדת פריק שפיר מאי דאקשו ליה ועביד בה עובדא קים לו דר' יוחנן הכי ס"ל ויש מתרצי' בפני' אחרים וזה נ"ל נכון. ומיהו אמסקנא דהתם לא קשיא מידי דהא פריק מתני' משום דר' פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעל' נודרת וכדפי' בדוכת' בס"ד:
ומיהו שמעינן בהאי סוגיא דאפילו במופלא סמוך לאיש אמרו דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וה"ה לאביו דהא מדמינן להו אהדדי בשמעתי' והרמב"ם ז"ל כתב שאם הגיעו לחינוך חייב אביו להפרישו והדין עם רבי' ז"ל דהיאך יחנכנו במצות עשה ויניחנו לאכול נבלות וטרפות וכיון שכן יש לנו לומר דכל מאי דמייתי בגמ' בקטן גבי אביו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך אי נמי דההיא דמ' נידה לא קי"ל הכי אמסקנא דפריש טעמא דמתני' משום דרב פנחס ולעולם קטן שהגיע לחינוך חייבי' ב"ד מדרבנן להפרישו מנבלות ואיסור' וכן דעת מהר"אה ז"ל הר"ם בשם רבו רבי' ז"ל:
קתני מיהת אין חוששי' ביונק שקץ פי' אלמא קטן האוכל נבלו' אין ב"ד מצווין להפרישו ופרקי' התם משום סכנה וא"ת בשלמ' למאי דפרקי' דהתם משום סכנה היינו דקתני סיפא ולא יאכילנו נבלות שקצים ורמשים מפני שאינו מסוכן אצלם הא חלב מאכילין אותו בידים וכי קתני רישא יונק תינוק היינו שיונק על ידינו שמניקין אותו לכתחלה אבל למאי דס"ד דרישא מניחין אותו ליינק קאמר משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אדקתני סיפא ולא יאכילנו נבלות ליתני בדידה שלא יניקינו חלב נכרית ובהמה טמאה וי"ל דאנן לס"ד דאפשר דה"ל למתני הכי וחדא מינייהו נקט:
לא צריכא דאיכא צערא שבת דאסור סקילה גזרו בה רבנן פי' ואע"ג דמפרק כלאחר יד הוא וה"ל שבותא דרבנן שאין דישה אלא בגדולי קרקע לא שריא ליה בשבת משום צערה אלמא לא התירו ע"י ישראל בחולי שאין בו ספק שבו' מדבריהם ואפי' ע"י שנוי ואפי' שהתירו בו שבות דאמירה לעכומ"ז כל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשת ע"י עכומ"ז וקש' להו לרב' ז"ל על הא דאבא שאול מיהא דאמר ר' מרינוס בפ' אעפ"י גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש ואע"ג דליכא אלא צער' וק"ל התם כר' מרינוס כדאיפסיקא הלכתא בהדיא ויש שתירץ דהא דאבא שאול פליגא ולית הלכתא כוותי' ור"ת ז"ל פי' דהכא צער תיאבון בעלמא כי אולי יחלה מפני כן אבל התם צער חולי דגונח הוא מכאוב לבו ורפואתו בחלב וכדאיתא בפרק מרובה שהדבר ידוע שהחלב יפה לו ויש בו צער כל הגוף התירו אפי' בשבת שבות ע"י שנוי ואין למדין ממנו אלא לצער כיוצא בו דגונח ורפואה מסויימת וידועה דחלב ולהכי פריט בה וכבר כתיבנא לה בדוכת' ובדוכתי אחריני בס"ד:
קטן שראינוהו אוכל נבלות או עושה שאר איסורין שבתורה טרחו בענינו בסוגיא זו אם בית דין מצווין להפרישו אם לאו ולא נתברר ולא עוד אלא שאמר בה ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה אלא שבהלכות טומאה כתבו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים וסתמא דמילתא להזהירם שלא יטמאו ואם כן נראה מדעתם שבית דין מצווין להפרישו ומכל מקום רוב פוסקים מסכימין שאין בית דין מצווין להפרישו אלא שאין מאכילין אותם בידים ואע"פ שנסתפק בה ר' יוחנן הא קיימא לן דכל דלמר מספקא ליה ולמר פשיטא ליה הילכתא כמאן דפשיטא ליה וראיה לדבר מה שנאמר בסוגיא זו רב יצחק בר ביסנא אירכס ליה מפתחייאתא דבי מדרשא ברשות הרבים אתא לקמיה דר' פדת ואמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטללו התם דאי משכחי להו מייתו להו ומעשה רב וכן שאמרו לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו וזורק וכן מניחו ותולש אם רצה להביא עשבים המחוברים ואע"פ שתירצוה בכרמלית דרבנן ובעציץ שאינו נקוב שאין תלישתו תלישה אלא מדברי סופרים סוגיא בעלמא הוא ועוד שהרי למעלה ובפרק הניזקין הקשו וליכול קטן אוכל נבלות הוא ובפרק יוצא דופן אמרו בשמועת יתומה שנדרה בעלה מיפר לה שהוא מיפר לה ממה נפשך אי דרבנן הוא הוה ליה דרבנן ודרבנן אי דאורייתא הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו כלומר אי אמרת דמופלא סמוך לאיש נדרו נדר מדרבנן אע"פ שאינו גדול לגמרי הוה ליה דרבנן ודרבנן כלומר אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא ואין נשואין דרבנן יכולין להפר מותר מדין קטן אוכל נבלות שאין מצווין להפרישו אלמא הלכה רווחת כן ולא עוד אלא שתירצוה שם כן לדעת ר' יוחנן אע"ג דאיתמר הכא דמספקא ליה אלמא לא איתמר הכא אלא דרך דחייה ושיקלא וטיריא:
ומכל מקום כל קטן שראינוהו עושה על דעת אביו או על דעת אי זה גדול כגון שהיה אביו עומד על גביו וראינוהו לתינוק צופה לאביו ומביטו ותנועותיו מורות שהוא מכיר שנוח לאביו בכך אסור שהרי הוא כמי שמצוהו לעשות והוא שאמרו קטן שבא לכבות אין שומעין לו ופירשוה בעושה על דעת אביו ובמעשה של מפתחות שהזכרנו שלא הודיעו לתינוק שנאבדו שם שלא יתבוננו שנוח לו בכך וכל שכן שאין מאכילין אותם בידים או שאין משתדלין עמהם שיעשו אלא שאם עושין מעצמן שותקין להן ויש שואלים אם כן היאך התירו ליתומה שהפר לה בעלה שתאכל במה שנדרה שהרי כל שהוא מיפר הרי הוא כמשתדל שתאכל ומכל מקום באותה סוגיא הקשו על מה שאמרו אי דאוריתא קטן אוכל נבלות הוא והא כי גדלה אכלא באותה הפרה ותירץ מיפר לה כל שעה ושעה והוא שבעל והקשה והא אין הבעל מיפר בקודמין ותירץ כדרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ויש גורסין בה אלא כדרב פנחס כלומר שאין הטעם מדין קטן אוכל נבלות אלא שמיפר לה ומאכילה בידים דכל הנודרת כו' הא מדין קטן לא דהוה ליה כמאכיל ומכל מקום לגירסא ראשונה יש מפרשין שאין זה כמאכיל שאע"פ שאסור להאכיל או לומר לו שיאכל מכל מקום מותר להעמידו סמוך לנבלה וכן כל כיוצא בזה מדברים שיניעוהו לעשות כן אלא שלא נאמר לו אנו לעשות זהו הנראה ברור בדין זה באיסורי תורה אבל באיסורי סופרים אין צריך לומר שאין מצווים להפרישו שאף על דעת האומר באיסורי תורה שמצווין להפרישו באיסורי סופרים מודה שאין מצווין אלא שיש לנו לברר אם מותר להאכילו איסורי סופרים אם לאו ונראין הדברים שמאחר שלדעת האומר בשל תורה שמצווין להפרישן אומר בשל סופרים שאין מצווין אף לדעת האומר בשל תורה אין מצווין מורידין איסורי סופרים מדרגה אחת להתיר אף להשתדל ולהאכיל ואף גדולי הדור מביאין בה ראיה ממה שאמרו בשבת פרק תולין קל"ט א' רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא בכרמא והקשה וליתיב לתינוק ישראל ותירץ אתי למיסרך ואלמלא שמותר להשתדל היאך הקשה וליתיב לתינוק ישראל והלא כל שגדול אסור בו אף מדברי סופרים אף הקטן אין אומרין לו שיעשה אלא שבודאי מותר ואם תאמר לאסור משום אתי למיסרך אין טעם זה נאמר בתלמוד אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול כזו שהזכרנו וכטעימת כוס של ברכה בערב יום הכפורים האמור בפרק בכל מערבין מ' ב' אבל מה שהוא לצורך התינוק לא שהרי מאכילין אותם ביום הכפורים ולא חיישינן לאתי למיסרך ואם תאמר אחר שכן היאך אמרו שם ל"א ב' שאין מערבין בטבל ופירשוה בטבל דרבנן והרי ראוי הוא להאכילו לקטנים וכבר אמרי מערבין לגדול ביום הכפורים הואיל וראוי לקטנים התם מידי דחזי אף לגדולים הוא אלא שאיסור קדושת היום מונעתו ומעתה מערבין בו לגדול הואיל ואף עכשו ראוי לקטנים אבל טבל אינו ראוי לגדולים מצד עצמו ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאף באיסורי סופרים אין מאכילין אותם וסוגיא זו מוכחת כן שהרי תירץ אביי במה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק בעציץ שאינו נקוב ובזריקת כרמלית ואם איתה הוה ליה לאקשויי אי הכי אף הבא לי מותר אלא ודאי אסור וכן כתבוה גדולי הדורות דרך הנחה פשוטה וזו של פרק תולין אנו פירשנוה במקומה מפני שאף בגדול אין עיקר האיסור אלא מגזירת מין אחר ועדין אנו צריכין לברר בה הן באיסור תורה הן באיסור סופרים אע"פ שאין בית דין מצווין להפרישו אם אביו מיהא מצווה להפרישו מתורת חנוך וגדולי המחברים כתבו בה כן ר"ל שאביו מצווה להפרישו אלא שקשה לפרש זו שאמרו למטה בתינוק שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ וכן גדולי הדור מקשים עליהם ממה שאמרו בפרק יוצא דופן בשמועת מופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכל שהוא בבל יחל והקשה מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי אי דרבנן בל יחל מאי עבידתיה ותירץ לאותם המוזהרים עליו והקשה שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווים להפרישו ואם כדבריהם היה לו לתרץ לא נצרכה לאביו ואם תפרשה בקטן שלא הגיע לחנוך והרי במופלא סמוך לאיש היא אמורה ומכאן נוטים לומר שאף אביו אינו מוזהר בכך ואף בהגיע לחנוך ותורת חנוך אינה אלא במצות עשה ועל הדרך שאמרו אביו קונה לו טלית ומניח לו תפלין כו' והדברים נראין:
אע"פ שהקטן הבא לכבות כל שעושה על דעת אביו אין שומעין לו נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה שאף הוא כשהוא עושה על דעת עצמו הוא עושה או לתקנת גמול או ליראת ביתו הסמוך לו ונמצא שלא על פיו של ישראל הוא עושה והרי אין שביתתו מוטלת עלינו:
כל שביארנו בקטן שאין בית דין מצווין להפרישו הוא הדין לחרש וחרשת ואין צריך לומר שוטה שהרי הקשו בה בסוף סוגיא זו ממשניות האמורות בפרק זה והוצרכו לתרצם וכן שלמעלה אמרו בחרש וחרשת וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכן כל שהתרנו בכך בין בקטן בין בחרש דוקא כשאין גדול או בן דעת צריכים להשתתף עמהם בדבר עבירה הא כל שהוא כן אסור והוא שלמטה כשהקשו על משנתנו בחרש אמאי מוציא בגט תיתיב גביה דהא קטן אוכל נבלות הוא תירצו בה משום איסורא דידה:
מאחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו בן חבר שרגיל אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו לעכב אכילתו ולא סוף דבר בזו שהוא דמאי ואינו אלא מדברי סופרים אלא אף אם היה רגיל אצל אבי אמו כהן והוא עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה ואם מצא בידו הימנה אין זקוק לו ומכל מקום לדעת האומרים שבאיסורי תורה מצווין להפרישו מעמידין שמועה זו בתרומה דרבנן ואף לשון הסוגיא מוכיח כן שנאמר בה מצא בידו פירות אלא שהרבה מפרשים כתבו שאף תרומת פירות מן התורה:
כבר ביארנו בפרק אע"פ שחלב האשה מותר אף לגדול כל שהוא נחלב לתוך הכלי אבל דרך יניקה מותר לקטן לכל זמן יניקתו ואסור לגדול מדברי סופרים ויראה שדבר זה אין בו הפרש בין חלב נכרית המגודלת בעבודת האלילים לחלב ישראלית אלא מה שהותר בזו הותר בזו ומה שנאסר בזו נאסר בזו שכל שבאיסור חלב מהלכי שתים ודמו ובשרו הכל שוה וראיה לדבר שהרי במסכת עבודה זרה כ"ו א' אמרו נכרית לא תניק בנה של ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים וחכמים מתירין בזמן שאחרות עומדות על גבה אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו' פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכן מה שאמרו בתוספתא שבמסכת שבת פ"י אין יונקין מן הנכרית ומבהמה טמאה אלא במקום סכנה בנכרית מיהא אינה אלא למדת חסידות ומכל מקום גאוני הראשונים למדו מכאן שחלב נכרית אסורה ואין לה היתר אלא במקום סכנה ופירשו זו של עבודה זרה בשאין שם ישראלית ומשום סכנה ולא אסרה ר' מאיר אלא מפני שסכנת הנקתה חמורה ממנה ומוטב להמתין עד שיביאו ממקום אחר ואפילו בעומדות על גבה וכדקתני טעמא דשייפא לה לדד סם מאבראי ואין דבריהם נראין כלל ולא שתפוה אלא דרך חסידות ומעתה מניקין את התינוק חלב נכרית אף במקום ישראלית אלא שכל שאיפשר בישראלית אינה מדת חסידות אבל של בהמה טמאה אין מניקין אותו אלא במקום שאי אפשר בחלב טהור שכיוצא בזו כל שבתינוק מקום סכנה הוא ומניקין אותו משום סכנה ואינו צריך אומד שסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב אבל גדול אע"פ שבמקום סכנה מותר מכל מקום צריך אומד וכן אין מאכילין לקטן נבלות וטרפות שקצים ורמשים אלא במקום סכנה ובאומד שאין סתם תינוק מסוכן אלא אצל חלב:
יניקת בהמה טהורה אף לגדול מותרת ואין בה משום סרך מיאוס כלל ומכל מקום בשבת ויום טוב אסור שהיניקה בפה כעין חליבה היא וחולב אסור משום מפרק ואע"פ שהמפרק תולדת דש הוא ואין דישה אלא בגדולי קרקע פירשו בתוספות ששני מינין יש במפרק אחת תולדת דישה ואחת תולדת ממחק וזו של יניקה תולדת ממחק שמשוה את הדד ומחליקו ויש מפרשים שהמפרק ביניקה הוא תולדת גוזז ומכל מקום במקום צער חולי אף על פי שאין בו סכנה מותר שהיונק בפיו אינו חולב גמור אלא מפרק כלאחר יד והוא שאמרו במסכת כתובות גונח יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור ופירושו צער חולי אע"פ שאין בו סכנה ומותר בשבת וכל שכן ביום טוב ואם כן זה שאמר אבא שאול כאן שבשבת כל שאין שם סכנה אסור וביום טוב הוא שמותר אע"פ שאין סכנה כל שיש צער חולי הואיל ואין בו אלא איסור לאו אין הלכה כן זו היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי הפוסקים ומכל מקום אחרוני הרבנים פירשו שלשון צער האמור כאן לא נאמר על צער חולי אלא צער של תיאבון על הדרך שאמרו בשבועות כ"ז ב' נשבע על הככר ומצטער עליה ואם כן בשבת ודאי כל שבמקום צער חולי אע"פ שאין שם סכנה מותר הא כל שאין שם צער חולי אע"פ שמצטער בה מחמת תיאבון אסור בשבת וביום טוב מותר ובזו עמדו שתיהן:
אחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו זה שאמרו בשרצים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שאמרו בדם כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שנאמר בטומאת כהנים אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יטמאום בידים וכן הדין בכלם שלא יאמר להם לעשות כן ולא עוד אלא שלא יגלה לו פנים שנוח לו בכך שאם כן הרי הוא קטן העושה על דעת גדול:
תניא דמסייע לי' לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הביא לי חותם אלא מניחו תולש מניחו זורק. ת"ש נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליך אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליך. אר"י בעושה ע"ד אביו. פי' שהתינוק צופה ומביט באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוי כאלו מצוה אבל הנך מפתחות דר"י לא הודיעם שנאבדו לו ולא הכירו בדעתו שנוח לו ואפילו עשה ע"ד אביו אניו אסור אלא מדרבנן. ומ"ה שרינן לי' גבי כיס לנו שהחשיך לו בדרך ליתנו לקטן כי היכי דשרינן התם ליתנו לנכרי ולהוליכו פחות פחות מד"א דאסירי מדרבנן ולגבי כיסו שרי ואי הוה קטן העושה ע"ד אביו מה"ת לא הי' מתירו שם. וכשנותן כיסו לקטן ונותנו לו סתם והוא מוליכו לא שאמר לו הוליך כיס זה שא"כ הי' אסור מה"ת כאמרינן לקמן להזהיר גדולים על הקטנים:
ת"ש לא תאכל לא תאכלם להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרי' להו לא תאכלו לאו דלא ליספי להו בידים. ואי קשיא כיון דלמיספי להו בידים אסור מה"ת כדנפקא לן מהאי קרא א"כ היכי אמרינן בשבת בפ' תולין ר"מ יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע לי'. פי' כשיתא בכרמא. וליתיב לתינוק ישראל אתי למיסרן ומשמע תנאה דלמא אתי למיסרך הא לאו הכי שרי והאמרת דאסור מה"ת למיספא להו איסור בידים. ובשלהי בכל מערבין נמי אמרי' וליתבי' לינוקא לית הל' כר"א דאתי למיסרך אלמא אי לאו דילמא אתי למיסרך שרי. י"ל דודאי באלו דהוה איסורא דאורייתא הוה אסיר בלאו דילמא אתי למיסרך אלא באיסורא דרבנן אמרינן הכי דכיון דבגדול ליכא אלא איסורא דרבנן הוה שרי למיעבד ע"י קטן אי לאו טעמא דילמא אתי למיסרך והתם איסורא דרבנן הוא דהכי אמרי' התם בפ' ר"ט אומר כשות אינו כלאים בכרם וח"א כלאים בכרם וקיי"ל כל המיקל בארץ הל' כמותו בחו"ל. מכריז רב מאן זבעי למיזרע כישות בכרם מיזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עלי'. ר"מ יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע לי' וליתיב לי' לתינוק ישראל אתי למיסרך אלמא אפי' למ"ד איסור דרבנן הוא. ובפ' בכל מערבין נמי הכי אמרי' יוה"כ מא"ל היכי נעביד לי ברך עלי' ושתי כיון דאמר זמן קבלי' עלי' ואיתסר לי' הא קאמר לי' ריב"א לרב מי בדלת א"ל בדילנא. וליברך עלי' וליתבי' המברך צריך שיטעום. וליתבי לינוקא לית הל' כר' אחא ב"י דאתי למיסרך אלמא אין בו אלא איסורא דרבנן שקבעו עליו מבע"י ומ"ה הוה שרי למיתבא לינוקר אאי לאו משום דילמא אתי למיסרך אבל לעולם איסור דאורייתא אסור למיתבי' לינוקא כדילפי' מקרא להזהיר גדולים על הקטנים.
תניא תינוק יונק והולך מנכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין לו כיונק שקץ ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקציה ורמשים ומכולם יונק אפילו בשבת ובגדול אסור. א"ש אומר נוהגים היינו שיונקים מבהמה טהורה ביו"ט. ה"ד אי דאיתא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפי' ביו"ט נמי אסור ל"צ דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא. שבת דאיכא איסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיכא איסור לאו לא גזרו רבנן. ופליגא הא דאבא שאול. דר' מרוינם דאמרינן בכתבות בפ' אע"פ תנאי ר"מ אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן ונ"ל דלא גרסי' התם בשבת אלא ביו"ט:
מתניתין ב' אחים חרשים נשואים לב' אחיות פקחות או לב' אחיות חרשות או לב' אחיות א' חרשת וא' פקחת וכן ב' אחיות חרשות נשואות לב' אחין פקחין או לב' אחין א' פקח וא' חרש הרי אלו פטורים מן החליצה ומן היבום ואם הי' נכריות יכנוסו ואם רצו להוציאן יוציאו. פי' הרי אלו פטורין דהואיל ושניהן חרשין או שתיהן חרשות כקידושי זה כך קידושי זו ואתי קדושי אשתו ומפקעי זיקת דאחיו ואם היו נכריות יכנוסו שאין חליצה בחרש וחרשת מפני שאין בהם. ואמר. ואמרה. ואח"כ אם רצו להוציאו יוציאו או בגט דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואי דידיה וזיקת אחיו דהוי ברמיזה. ב' אחים א' חרש וא' פקח נשואין לב' אחיות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אש מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסור לעולם. פי' מוציא את אשתו בגט דזיקת אחותה הבאה מכח קדושין גמורים אוסרתה עליו ואין כח בקדושיו לדחותה משום אחות אשה ואשת אחיו אסורה לעולם משום דחרש לא חולץ. ולכנוס א"א משום אחות אשה:
מתניתין ב' אחים פקחים נשואים ב' אחיות א' חרשת וא' פקחת. מת פקח בעל החרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה. פי' דאתיא זיקת יבמתו דהאי מה"ת ואסרה לאשתו משום אחות זקוקתו שאין כח בקדושיו לדחות זיקה דאורייתא:
מתניתין שני אחים א' פקח וא' חרש נשואים שתי אחיות א' חרשת וא' פקחת מת חרש בעל חרשת. מה יעשה פקרח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא אשתו בגט ואשת אחיו ואסורה לעולם:
מתניתין ב' אחים א' פקח וא' חרש נשואין ב' נכריות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת או חולץ או מיבם מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם:
מתניתין ב' אחים פקחים נשואים ב' נכריות א' פקחת וא' חרשת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא, מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת או חולץ או מיבם:
מתניתין ב' אחים א' חרש וא' פקח נשואים ב' נכריות א' פקחת וא' חרשת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא. מת פקחת בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם. פי' שאין כח לביאתו להפקיע זיקתה ואסורה להנשא לשוק לעולם:
מסקנא דשמעת' דבקטן אוכל נבלות דבאסורא דרבנן פשיטא דאין ב"ד מצווין עליו להפרישו ובאיסורא דרבנן נמי פשיטא דאין אומרי' לתינוק עשה דבר זה. וכי פליג באיסורא דאוריית' ומסתברא דאין ב"ד מצווין עליו להפרישו דמעשה דרב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות בי מדרשא ברה"ר אתא לקמיה דרבי פדת אמר אזיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי מייתו להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ואקשי' עלה מהא דתנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו. ופריק ר' יוחנן בקטן העושה ע"ד אביו אבל (קטן) נכרי על דעתיה עביד:
בד"ה שבת דאיסור סקילה כו' ולרבי נראה דאין זו קושיא כו' וריב"א מפרש דהכא בצער כו' כצ"ל וכן הוא בספרים מוגהים בדיוק:
גמ' וצריכי דאי כו' ואי אשמועינן טומאה כו' כתב הרא"ם פרשת אמור אך קשה א"כ לכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתו שרצים מנייהו דכי פרכת מה לכהנים כו' הצד השוה שבהן כו' אף שרצים ושאר כל האסורין כו' עכ"ל ונראה לומר דלאו קושיא הוא דאיכא בטומאה ודם צד השוה דאית בהו כרת דאיכא בהפרשת טומאה נמי צד כרת דאוכל קדשים בטומאת הגוף חייב כרת וליכא לאקשויי נמי דלא לכתוב דם ותיתי משרצים וטומאה דאיכא למימר מה להנך שכן בכזית אבל דם דעד דאיכא רביעית דטומאת מת ונבילה הוא בכזית ועיקר אכילת שרצים לוקין בכזית כמ"ש התוס' ותלמודא לא חש להאריך למפרך מלמילף חדא מתרתי כיון דפרכינן ביה אפילו פירכא כל דהו וק"ל:
תוס' ד"ה שבת דאיסור סקילה וכו' וליכא למימר דהתם במסוכן (וכו') דאם כן אפילו מלאכה גמורה ואינה כלאחר יד וכו' כצ"ל:
בא"ד דאמר התם הלכה כרבי מרינוס. ר"ל דרבי מרינוס תני התם דגונח יונק חלב בשבת וקאמר התם הלכה כרבי מרינוס מכלל דפליגי עליה ולא מצינו שם פלוגתא אלא ודאי ההיא דהכא פליג עליה:
בא"ד וריב"א מפרש דהכא בצער של בהמה איירי כנ"ל להגיה:
בא"ד והלא היו יכולין לחלוב לתוך הקדירה. פי' שיש בו אוכל ואין כאן אוכל איסור דבשלמא אי הוה צער חולה כגון גונח אתי שפיר:
ומיהו לר"ת וכו'. ר"ל ואי תקשה ג"כ לפירושו של ר"ת דפי' דצער דהכא לא הוה צער דחולה אלא צער דרעב תקשה ג"כ דלמה לא היו חולבין לתוך הקדירה של אוכלין:
רש"י בד"ה והאמר רבי יוחנן לעיל הס"ד:
בד"ה אין חוששין כו' דהרי האיסור חלב כו' כצ"ל:
בד"ה לא תאכלום כי שקץ כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה וקסבר דהוי כו' הכא דמפרק כלאחר יד כו' כצ"ל:
בד"ה שבת דאיסור כו' מלאכה גמורה ואינו כלאחר יד כו' מחמת רעב וקרי שפיר כו' כצ"ל:
סליק פרק חרש
גמ' וצריכי דאי אשמעינן שקצים. עי' במכילתא דה"ל בקרא דגבי שבת ובנך ובתך להזהיר גדולים על קטנים. ועי' בתשובת מוצל מאש סי' ד':
גמרא ת"ש יונק תינוק והולך מנכרית ומבהמה טמאה (אלמא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו).
קשה לי הא זה הדין דב"ד מצווין להפרישו ילפינן משרצים ודם וטומאת כהנים, וא"כ חלב טמאה מהראוי דלא יהיו מצווין להפרישו דליכא למילף מהנך, דמה להנך שיש בהם מלקות משא"כ בחלב טמאה דהוא רק איסור ואין בו מלקות דכתיב מבשרם לא תאכלו, וכדאיתא בהרמב"ם הלכות מאכלות אסורות,
(אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו לקמן במסכת חולין דף קכ):
גמרא היכי דמי (הא דשרי לינק מבהמה ביו"ט אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי כו' ל"צ דאיכא צערא, וקסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן) יו"ט דאיסור לאו לא גזור ביה רבנן.
וא"ת למה ליה לחלק בין איסור סקילה לאיסור לאו, בפשוטו הו"ל לשנות שבת דאיסור (מפרק ממש) דאורייתא גזרו, יו"ט דאיסור דרבנן, דהא לצורך אוכל נפש הוא לא גזרו ביה רבנן, כיון דאיכא צער דרעבון, וי"ל דמה דשרי ביו"ט לצורך אוכל נפש מדאורייתא שרי רק מלישה ואילך וככתוב בתוס' ריש ביצה, ומכאן קשה על שיטת הר"ן (פ"ג דביצה) וסייעתו וכן הוא בתוס' פרק המצניע (דף צה ע"א ד"ה הרודה) דגם דישה וטחינה מדאורייתא שרי ביו"ט, וצריך התבוננות.
בגמרא אין ב"ד מצווין להפרישו: הנה לפי מה שנראה מסוגיא דלקמן דפריך מדם ושרצים וטומאה להוכיח דב"ד מצווין להפרישו ומשני דלא לספו לי' בידים משמע דבלא"ה דיינינן מזה דב"ד מצווין להפרישו וא"כ קשה הרי לענין שבת כתיב לאו מפורש לא תעשה כל מלאכ' אתה ובנך וגו' והאי בנך הוא בנו קטן דגדול הוא בכלל אתה וכמו דדרשינן במכילתא הביאו גם רש"י בחומש פ' יתרו וכ"כ גם הרא"ה בס' החינוך, וא"כ עכ"פ מצו' על שביתת בנו קטן ובודאי בנו לאו דוקא דה"ה אחר כמו שאסור לישראל לעשות מלאכה גם בבהמת ישראל אחר ואיך אמרינן אין מצווין להפרישו, ונלענ"ד שזה דוקא היכי שהקטן עושה מלאכה לצורך ישראל כמו שבבהמתו אינו מוזהר שתשבות לעצמה אלא שלא תעש' מלאכה לו ולדעתו אבל אי אמרינן ב"ד מצווין להפרישו יהי' שצריך שלא יעשה מלאכ' לדעתו של קטן עצמו ובזה אמרינן דמצד עצמו אין ב"ד מצווין להפרישו אבל בשביל גדול ודאי מוזהר הגדול עליו מדאוריית' וזהו מה דמשני בעושה לדעת אביו וכפי הנראה מדברי רש"י גם בהא דמפתח הי' אסור אם היו מכירין בדעתו של ר' יצחק שנוח לו והיינו משום שזה בכלל ל"ת כל מלאכה אתה ובנך ובתך: ובזה יש ליישב מה שדקדק הרשב"א בברייתא דלא יאמר אדם לתנוק הבא לי מפתח וכו' למה דפתח בהוצאה ומסיים בתולש וזורק ע"ש, ולפ"ז י"ל דהרי סתם מפתח וחותם אין בו צורך לתנוק רק לגדול וא"כ אף דקפסיק ותני לא יאמר הבא לי מכ"מ גם בסתם אסור ולא הי' יכול למתני אבל מניחו מביא כיון דמסתמא עושה בשביל הגדול דיודע דניחא לי' א"כ הוי בכלל איסור שביתת בנו ולכן מסיים אבל מניחו תולש וזורק דאלו דברים הקטן עושה גם בשביל עצמו שתולש לאכול וזורק לשחק ובשינוי דרישא וסופא גופא אשמעינן הברייתא חילוק זה דרק בעושה הקטן לדעת עצמו מותר: ובזה אפשר לבאר ג"כ מה שכתב הרמב"ם (בה' שבת פ' כ"ד ה' י"א) קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שא"נ וטלטל בכרמלית אין ב"ד מצווין להפרישו שהקשה עליו ה"ה למה כתב משום שבות דוקא הרי הוא עצמו פסק (סוף ה' מאכלות אסורות) דאפילו באיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו וסיים והדבר צריך לי תלמוד, וגם הטור א"ח (סי' שמ"ג) כבר הקשה על הרמב"ם כן, אבל לפי הנ"ל י"ל דבה' מ"א דייק הרמב"ם לכתוב אין ב"ד מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת הרי דבזה איירי מצד הקטן עצמו כמו שנראה מלשון עליו וגם מהטעם שאינו בן דעת ובזה ודאי גם באיסור דאורייתא אין מצווין להפרישו רק האב מטעם חנוך דרבנן אבל בה' שבת דאיירי מדיני שבות דשבת דייק שפיר דדוקא באיסור שבות בכל מנין אין מצווין להפרישו דאפילו עושה בשביל ישראל אין מצווין אבל במלאכה דאורייתא יש חילוק בין עושה לדעת גדול או שלא לדעת גדול, וחילוק זה כבר כתב הרמב"ם שם (פ' י"ב) לענין קטן שבא לכבות ולכן לא נקט הכא רק איסורי שבת ובה' מאכלות אסורות נקט גם שאר איסורין דלענין הקטן שעושה לעצמו אין חילוק בין איסורי שבת לשאר איסורין: והיוצא מזה דיש בזה ג' חילוקים לענין שבת, קטן העושה בשביל עצמו אפילו באיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפריש, ובעושה לדעת גדול באיסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו מן התורה, ובאיסור שבות אפילו מדרבנן לא מצווין להפרישו אבל מטעם דלא לספו לו בידים דילפינן מהני אפילו בעושה לדעת עצמו אין להרגילו בידים לעשות ואפילו באיסור שבות דרבנן כמש"כ הרמב"ם (סוף ה' מ"א):
שם ת"ש עכו"ם שבא לכבות: הקשה הרשב"א הא מלאכה שא"צ לגופא היא ודלמא אתי כר"ש דפוטר ע"ש וכן הקשו התוספ' בשבת (דף קכ"א), ונ"ל דהרשב"א והתוספ' לשיטתם אזלו דס"ל (שם) דשבות אפילו באיסור דרבנן אסור וכן דעת הרשב"א בתשובה כמו שהביא המג"א (סי' ש"ז) אבל לדעת הש"ע (שם ס"ה) דאמירה לנכרי מותר באיסור שבות דרבנן לק"מ דע"כ דמתניתין לא אתי כר"ש דהא קתני דאין אומרים לנכרי כבה:
שם מצא בידו פירות אין זקוק לו: ק"ק הא מרישא דאין חוששין ודאי לא קשיא דהא מששא בעלמא הוא שמא יאכילנו וזה ודאי אינו בכלל קטן א"נ וע"כ לא קשיא אלא ממצא בידו פירות וא"כ מאי פריך דהא תרומת ומעשר פירות אינו אלא מדרבנן וכש"כ שיקשה על התוספ' שכתבו דהוו ספק טבל דאורייתא אכן תלי זה בפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד (פ"א מה' מעשר) בזה אי מעשר פירות דרבנן או לא, ועיין במשנה למלך (רפ"ב דתרומות), ואולי גם לשיטת הראב"ד י"ל דמדקאמר פירות סתם גם ענבים וזיתים בכלל ותרומת ומעשר תירוש ויצהר לכ"ע הוא מן התורה:
שם אין זקוק לו: הרשב"א הביא דעת הרמב"ם דאף דקטן א"נ אבמ"ל מכ"מ האב מצו' מטעם חנוך והקשה עליו ממה דאמרינן הכא אין זקוק לו ע"ש, אכן לענ"ד בזה י"ל דלפי מה שנראה מדברי הרמב"ם (ה' שבת פ' כ"ד) באיסור שבות דרבנן אין מוחין לאב אם אינו מוחה לבנו מטעם חנוך וכ"כ הכס"מ (סוף ה' מ"א) ע"ש והרי הכא איירי בדמאי ובתרומה דרבנן וא"כ למסקנא לק"מ ואף דהמקשן לא הוי ס"ל דבדרבנן איירי הוי מצי למימר וליטעמך וכעין מש"כ התוספ'. עוד הקשה הרשב"א על הרמב"ם מהא דמקשה בנדה (דף מ"ו) אמה דמשני לאותן המוזהרין עליו ש"מ קטן אוכל נבלות במ"ל דליתרץ דאיירי באביו המוזהר עליו, ולפענ"ד י"ל שהרי כבר כתבו התוספ' שם דלפרוך היאך ס"ד דמייתי קרבן אלא דבלא"ה פריך שפיר וא"כ זה שייך גם בזה גם אי משני דאיירי באביו, ועוד דלפי מה שכתבו בזה בלא"ה א"ש דהרי כדמשני לאותן המוזהרין עליו מוקי דמופלא סמוך לאיש דרבנן כמו שפי' רש"י שם והרי בדרבנן אין כופין האב לחנכו כנ"ל, ומה שהקשה הרשב"א עוד על הרמב"ם מקטנה שנשאת לכהן כבר כתבתי יישוב לעיל (קי"ג.), ודע שאין להקשות לדעת הרמב"ם למה הוצרך ר"י לתרץ בהא דקטן שבא לכבות דאיירי בעושה לדעת אביו ולא קאמר דבאביו אפילו לא עושה לדעתו צריך למחות מטעם חנוך די"ל דלשון אומרים לו אל תכבה משמע שב"ד מוחין לו ואי באב הל"ל אומר לו אבל כשאיירי בעושה על דעת אביו שפיר שייך אומרים שכל א' צריך למחות שלא יעבור האב על לאו דל"ת כל מלאכה אתה ובנך:
שם בדמאי הקלו: הרשב"א והר"ן הקשו על הרמב"ם דפסק דאפילו איסור דרבנן אסור לספות לתנוק בידים מהא דפריך בפרק תולין וליתן לי' לתינוק ישראל אע"כ דלמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו מותר לספות בידים ע"ש, ולא זכיתי להבין איך תלי זה בשיטות הרמב"ם דאפילו אמרינן דלמ"ד אבמ"ל מותר לספות בידים אכתי מאי פריך לרב משרשי' דלמא ס"ל ב"ד מצווין להפרישו או ספוקי מספקא לי' כר' יוחנן ואז גם להרשב"א אין מותר לספות בידים באיסור דרבנן דנחתינן חד דרגא כמו שכתב הרשב"א בעצמו אע"כ צ"ל כיון דבאמת לרב משרשי' אין איסור בח"ל רק משום אפשר לשנוי משנינן אמר לתנוק עכו"ם כמו שפי' רש"י שם לכן לא שייך בזה לדון משום איסור לספות בידים וא"כ גם להרמב"ם לק"מ, והי' נ"ל להביא ראי' לשיטת הרמב"ם ממה דמוקי אביי תולש מעציץ שא"נ וזורק בכרמלית דהשתא יקשה דא"כ רישא דלא יאמר לתנוק הבא לי מפתח היכי איירי אי ברשות הרבים לתני רבותא טפי דאפילו רצה התנוק להביא מעצמו צריך למחות בידו כיון דב"ד מצווין להפרישו בדאורייתא אע"כ דאיירי ג"כ בכרמלית דרבנן ואעפ"כ לא יאמר לו להביא וא"כ לכאורה מוכח כדעת הרמב"ם, אבל באמת זה אינו דגם לשיטת הרשב"א א"ש לפי מה שחילק הרשב"א דבכל מה שמצו' לתינוק לעשות ויש בו צורך לגדול שייך איסור דאתי למיסרך והוכיח כן מסוגיא דשבת (דף קל"ט) ולכן י"ל דלעולם לקטן מותר לספות בידים מה שהוא לצורך התנוק ומה דלא יאמר לו הבא מפתח וחותם ה"ט דכיון דהוא לצורך גדול אתי למיסרך, ועוד י"ל שהרי גם הרשב"א לא קאמר רק אי קטן א"נ אבמ"ל אז נחתינן חד דרגא ומותר לספות איסור דרבנן בידים אבל לפי מה דמתרץ השתא דדוקא בכרמלית דרבנן אין מוחין אבל בדאורייתא מצווין להפרישו אז גם להרשב"א בדרבנן לא נחתינן רק חד דרגא שא"ל למחות אבל אסור לצוות לו או לספות לו איסור דרבנן בידים:
שם אלא ר' יוחנן ספוקי מספקא לי': לשון אלא קשה דממה חזר דקאמר אלא, ונ"ל דהנה מדברי רש"י בשבת (דף קכ"א) נראה במה שנאמר לעיל דלרב יצחק בר ביסנא ארכס מפתח דב"מ ורבי פדת אמר שליטיילו קטן וקטנה דהוא גרס דלרבב"ח ארכסו ור' יוחנן הוא דאורי לו כן שליטיילו וכגרסא זו הביא גם הטור א"ח (סי' שמ"ג) וכבר הקשה הב"י שם דאיך אפשר לומר דר"י הורה כן דלפ"ז ע"כ פשיטא לר"י דאין ב"ד מצווין להפרישו והרי סוגין אמרינן דר"י ספוקי מספקא לי' וכתב דלפי גרסת הטור ע"כ לא גרסינן בגמ' דר"י ספוקי מספקא ע"ש, אכן תמו' שלא הודיע לנו איך נגרוס אם נמחוק הך דר"י ספוקי מספקא והיאך יתורץ קושית הגמרא, אבל לפענ"ד אדרבא לפי גרסא זו דהא דלעיל רבי יוחנן הי' אתי שפיר טפי מה דקאמר הכא אלא ר"י ספוקי מספקא לי' דהרי יש להבין איך דייק מהך מעשה דדבר טלי וטליא דאין ב"ד מצווין להפרישו דלמא התם היינו טעמא דאין כאן ודאי קטן אוכל נבלו' דדלמא לא ימצאו המפתח אבל אכתי מנ"ל דכשאנו רואין אותו אוכל נבלות דאין מצווין להפרישו, אכן באמת לק"מ שהרי אם ב"ד מצווין להפרישו היינו משום דילפינן מדם שרצים וטומאה וא"כ דאורייתא הוא וגם מספק יש לאסור דה"ל ספקא דאורייתא ולכן דייק שפיר דס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו אבל השתא דפריך הך דר"י דכבוי אהך ר"י דדמאי חזר בו ממה דהי' מדייק לעיל מהך דדבר טלי וטליא דס"ל לר' יוחנן דודאי ב"ד מצווין להפרישו אלא מסיק דר' יוחנן מספקא לי' וזיל הכא קמדחי וזיל הכא קמדחי ומכ"מ הורה שפיר דלידבר טליא וטליא דמותר מטעם ספק ספקא דלמא לא ימצאו ואת"ל ימצאו ויביאו דלמא אין כאן איסור דדלמא אין ב"ד מצווין להפרישו ולכן מטע' ס"ס התיר ר"י וא"ש מה דקאמר אלא ספוקי מספקא לי': ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שהקשו התוספ' כאן אמה דקאמר בנדה לר' יוחנן דקטן א"נ אבמ"ל והרי הכא ספוקי מספקא לי', ששם בנדה הקשו התוספ' לר"ל דס"ל דאהקדש דמופלא סמוך לאיש לוקין שהרי התראת ספק הוא שמא לא יביא ב' שערות עד ב' וג' שנים ותרצו דאזלינן בתר רוב ורוב מביאין מיד בתחלת שנת י"ג ע"ש, והנה סברא זו לא הוצרכו רק לר"ל דס"ל התראת ספק ל"ש התרא' אבל לר"י דס"ל ה"ס שמה התראה אפשר דס"ל דלא הוי זה רוב גמור ובמה שאינו רוב גמור מצטרפין לספק ספקא כמש"כ התוספ' בכתובות (ט'.) ולכן שפיר משני לר"י ג"כ דבעלה מפר משום דאין ב"ד מצווין להפרישו ואף דספוקי מספקא לי' מכ"מ מותר מטעם ס"ס דדלמא אכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש ואת"ל דהוי דלמא הלכה דאין ב"ד מצווין להפרישו:
שם קאי הכא מדמי: ק"ל לתירוץ ראשון שכתבו התוספ' לעיל (פ"ב: ד"ה ירושה) שר' יוחנן ס"ל דבטלה קדושת הארץ ולתרומות ולמעשרות גם בזמן בית שני וכש"כ בזה"ז אין חיוב רק מדרבנן א"כ אכתי יקשה לר"י לשיטתו למה הוצרך לתרץ בדמאי הקילו הרי לדידי' בלא"ה לק"מ שהרי טבל ודאי ג"כ אינו רק איסור דרבנן ומזה לכאורה ראי' לתירוצים אחרים שכתבו התוספ' שם דר"י ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא:
שם משום סכנה: הרשב"א והריטב"א כתבו דלכך אמרינן ולא יאכילנו נבלות וטרפות משום דלזה סתם תנוק אינו מסוכן ע"ש, אכן ק"ל אכתי לס"ד דמקשן דמקשה אי הכי גדול נמי ואכתי לא ידע דבמסתמא איירי ל"ל להקשות מסיפא דובגדול אסור ה"ל להקשות ממציעתא אי במסוכן איירי למה לא יאכילנו נבלות וטרפות ג"כ במקום סכנה, וי"ל דהנה אף דחלב בהמה טמאה אסורה מן התורה כדאמרינן בבכורות (דף ו') מכ"מ אין לוקין עלי' כמש"כ הרמב"ם (ה' מ"א פ"נ) דהרי הוא כחצי שיעור ע"ש והרי מסוכן מאכילין אותו הקל קל תחלה כדאמרינן יומא (דף פ"ג) במי שאחזו בולמו' ולכן י"ל דהמקשן הוי ס"ד דה"ק דתנוק המסוכן יונק מבהמה טמאה אבל אין מאכילין אותו נבלות היכי שיכול לינק חלב בהמה טמאה שזה קל יותר דאין לוקין עליו ולכן לא מקשה אלא א"ה גדול נמי אבל לפי מה דמסיק דאיירי בסתמא ל"צ לפרש כן דבלא"ה א"ש דלנבלות וטרפות מסתמא אינו מסוכן ומכ"מ יש נפקותא לדינא דמסוכן שדי לו בחלב טמאה אין מאכילין אותו בשר טמאה דזה קל יותר:
שם י"ט דאיסור לאו: מה שקשה מזה אמה דאמרינן לעיל (דף פ"ב) מה לי איסור לאו עיין מה שכתבתי שם, ועיין במ"ל (ה' י"ט פ"א), אכן ק"ל מסוגיא דהכא אשיט' הרמב"ם והטור דס"ל דכל מלאכות שלצורך אוכל נפש מותרים מן התורה ודלא כהתוספ' ביצה (דף ג') דס"ל דמלאכות שקודם קצירה אסורים מן התורה ע"ש ובמה שכתב הר"ן (ר"פ ג' דביצה) והרי מהכא נראה בפי' שיש איסור מן התורה דאל"כ ל"ל למימר דמפרק כלאחר יד הוא ולכך לא גזרו לימא כיון דלצורך אוכל נפש הוא לא גזרו רבנן במקום צערא ועיין מה שכתבתי לקמן בתוספ':
שם לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים: פי' דמיתורא דקרא דרש כן כמו שפי' רש"י אבל ק"ל דהא אמרינן במכות (ט"ז:) אכל נמלה לוקה חמש ובתוך הלאווין שם נחשב ג"כ לאו דלא תאכלום דחשיב הכא ואיך לוקין עליו כיון דמצרכינן לדרשה דהכא, ועיין בכריתות (דף ד') ששם כתב רש"י כן לענין לאו דדם דלכך לא חשיב לאו דכל נפש מכם לא תאכל דם שם כיון דצריך לי' לדרשה דהכא להזהיר גדולים על הקטנים וא"כ ה"ה לענין שרצים, ונלענ"ד דכבר הקשה המהרש"ל בשם רא"מ אצריכותא דעביד לקמן דאכתי לא לכתוב רק דם וטומאת כהן ונילף שרצים במה הצד והרא"מ הניח בצ"ע ועיין במהרש"א שתירץ בדוחק, אבל י"ל כיון דבסנהדרין (דף פ"ח) פליגי ר' יהוד' ורבנן בב' כתובי' הבאים כאחד דלר' יהודה מלמדין דס"ל דמה דאתי במה מצינו טרח וכתב לה קרא אבל ג' כתובים מודה דאין מלמדין דכולי האי לא טרח קרא לכתוב ב' דברים דהיינו מצי למילף במה הצד אכן רבנן סברי דאפילו ב"כ אין מלמדין ולכן י"ל דהני ברייתות דהכא כר' יהודה אתיא שהרי בת"כ נשנו וסתם ספרא ר' יהודה ולכן אי הוי ב' קראי מיותרים ודאי אין ללמוד בעלמא מינייהו דהוי ג"כ הבאים כאחד אבל השתא דעביד צריכותא דע"כ ב' מינייהו צריכי למכתב דחדא מחדא לא אתיא אף דאתיא חדא מתרתי וחד מיותר הוא או לאו דדם או לאו דשרצים הוי לי' ב"כ הבכ"א דמלמדין, אכן כל זה לר' יהודה אבל אנן פסקינן כרבנן דב"כ אין מלמדין באמת הך לא תאכלום דשרצים מיותר ודרשו אביי שפיר דלוקין עליו בנמלה:
שם דלא ליטמו להו בידים: הרמב"ם (ה' אבל פ"ג) כתב דהמטמא את הכהן אם הנטמא שוגג המטמא לוקה ועיין בלח"מ שם שלא ידע מנ"ל להרמב"ם כן, והנה גם לענין כלאים כתב כן (סוף ה' כלאים) ושם הביא הכס"מ שכבר הקשה הרא"ש להרשב"א ולתשובתו לא זכינו והכס"מ נדחק שם בישובו ומה שכתב שם לא שייך לענין טומאה אבל מצאתי ברא"מ וקרבן אהרן פ' שמיני (פרשה ה) שהביאו שם מת"כ ע"פ פי' ר"א זעירא כשיטה זו דהמאכיל לגדול שרץ העוף אם הוא שוגג המאכיל לוקה דעל זה קאי הדרשה מאכיל כאוכל אבל אם האוכל קטן אף שהוא מוזהר מכ"מ אינו לוקה כיון שהקטן עצמו אם הי' אוכל במזיד אינו לוקה ע"ש וזה ממש כשיטת הרמב"ם ואף דזה כתיב גבי שרצים ואכתי גבי טומאה וכלאים מנ"ל הרי מסוגיא זו מוכח דילפינן מהדדי דלא הוי ב"כ הבאים כאחד כיון דמצרך צריכי, אבל אכתי יקשה למה הביא הרמב"ם דין זה גבי ב' איסורים אילו דוקא ולא בכל האיסורים כמו שהביא לענין לספות לקטן בידים (סוף ה' מ"א) ולכן אכתי צ"ע אבל מכ"מ מצאנו מראה מקום לשיטת הרמב"ם: ועוד מצאתי ראי' לשיטת הרמב"ם דהנה בת"כ פ' אחרי (פ' י') דרש קרא דכל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים ושם (פ' י"א) דרש דרשה זו גם מפסוק דם כל בשר לא תאכלו (וע"ש בקרבן אהרן שהגי' בשניי' להזהיר גדולים על הגדולים) ובשניהם מסיים יכול יהיו נכרתים על ידיהם ת"ל כל אוכליו יכרת הא אין נכרתין לא ע"י גדולים ולא ע"י קטנים עכ"ל הרי דיש לנו ב' דרשות בדם אחת להזהיר גדולים על הגדולים ואחת על הקטנים וכן שרצים נדרש בת"כ לא יאכלו דגבי שרץ העוף לחייב מאכיל כאוכל ושוב נדרש מלא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים הרי דבכ"מ גלי קרא ג"כ דגדול מוזהר על הגדול וא"כ ילפינן שאר איסורים מהם והא דלוקה בגדול ג"כ משמע מהך ת"כ מדצריך קרא דכרת ליכא משמע הא מלקות איכא ולכן מבואר בזה כשיטת הרמב"ם:
שם ברש"י ד"ה ליטיילו שבת היתה: אף שכבר כתוב בגמרא ששבת הי' וא"כ מה חדש רש"י בזה נ"ל שרש"י לא גרס בגמרא בשבתא וכן הביא המהרש"ל הגרסא ברשות הרבים אתא לקמי' כו' כצ"ל עכ"ל הרי שג"כ לא גרס בשבתא:
בד"ה אומדנא. אם יכול להמתין עד מוצאי שבת: ק"ק שבת מאן דכר שמי' כאן דהרי קושיתו הי' מיונק שקץ אבל משבת לא קשה כדקאמר לקמן דאינו רק מפרק כלאחר יד שהוא מדרבנן וא"כ כי פריך אי הכי גדול נמי ע"כ הקשה למה חוששין בגדול משום יונק שקץ ואהא משני משום אומדנא שיכול להמתין עד שימצא חלב טהור והיאך פי' רש"י שימתין עד מוצאי שבת, וי"ל שרש"י סובר דמה דקתני ובגדול אסור לא קאי רק אסיפא דיונק בשבת ומכ"מ פריך שפיר אי הכי גדול נמי דכיון דרישא דיונק חלב טומאה איירי במקום סכנה גם סיפא דיונק בשבת איירי כן:
שם בתוספ' ד"ה אלא. הוי מצי למימר וליטעמיך: לעיל כבר כתבתי ישוב לקושיא זו ע"פ גרסת רש"י וטור דלעיל דבהך מעשה דמפתח ר' יוחנן גרסינן אכן גם לפי גרסתנו דלא שייך ישוב זה נלענ"ד ליישב קושית התוספ' דלכאורה יש להבין מאי פריך אר"י למה צריך לתירוץ בדמאי הקלו כיון דסבר דאין ב"ד מצווין להפרישו הרי לפי מה דמבואר מסוגיא דלקמן אפילו אי אין ב"ד מצווין להפרישו מכ"מ אסור לספות לו בידים מן התורה וא"כ אכתי יקשה למה אמרינן מצא בידו פירות אין זקוק לו הרי כשיאכל התינוק מה שנתן לו אביו או אמו הוא עשה איסור דאורייתא שנתן לו בידים והרי בכ"מ צריך להציל ישראל מן האיסור כשיכול לעשות בהיתר וכהאי דאמרינן שבת (ד'.) ברודה פת מן התנור, וכן מוכח ממה דקתני בקטן שבא לכבות אומרים לו משמע שאחרים אומרים לו ומוקי בעושה ע"ד אביו שהוא מוזהר עליו כמש"כ לעיל ולמה אמרינן אין זקוק לו ואפילו אם נסתפק אם נתן לו א"א או לקח התינוק בעצמו ג"כ הוי ספקא דאורייתא ולחומרא וע"כ צ"ל כמו דמתרץ ר"י בדמאי הקלו וא"כ מה פריך מדר"י אדר"י הא אפילו אבמ"ל מכ"מ הוצרך לתרץ בדמאי הקלו משום ספו לי' בידים, וצ"ל דהך מקשן אכתי לא ידע החילוק דמחלק לקמן לענין שאר איסורין בין עושה הקטן מעצמו לספו לי' בידים ואף דמחלק לענין שבת בין עושה מעצמו לעושה ע"ד אביו שבת שאני דהתם אתיא מקרא דל"ת כל מלאכה אתה ובנך כמש"כ לעיל ולכן פריך שפיר אבל לפי מה דמחלקינן לפי המסקנא דאין ב"ד מ"ל אבל לספות בידים אסור שפיר י"ל דר"י ס"ל בודאי דאין ב"ד מצווין להפרישו ומה דהוצרך לתרץ בדמאי הקלו היינו משום דהתם דומה לספו בידים מדאין נזקקין לתינוק להציל א"א מן האיסור ולכן סוגיא דנדה אזיל לפי המסקנא דלא מצרכינן לומר עוד דר"י ספוקי מספקא לי':
בד"ה וקסבר. דלגבי גידולי קרקע ממש לא חשיב בהמה ג"ק: בזה אפשר לבאר דרך דרוש חלום פרעה למה הקיץ בנתים ולא חלם הכל בחלום אחד כמו נבוכדנצר משום די"ל מה הענין דז' פרות העולות מן היאור לשבע שני תבואה אבל י"ל לפי מה שכתבו התוספ' דבהמה חשיב גדולי קרקע לכן שפיר רמזו ז' פרות לשני תבואה אבל לפי מה שכתבו הכא זה דוקא לגבי מילי אחריני אבל לגבי ג"ק לא חשיב בהמה ג"ק ולכן כיון שחלום השני הי' שבלים שהוא ג"ק ממש אם הי' הכל בחלום א' לא היו מרמזים הפרות לג"ק אלא לבהמות ממש ולכן נשנה החלום, וזהו הפי' ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון וגו' ולכאורה פעמים מיותר הוא אבל ה"ק אם לא נשנה החלום פעמים בשתי חלומות אז לא הי' ראי' כי חלום א' הוא וכי נכון הדבר מעם האלדים כי אז לא הי' חלום שנשנה אבל עתה שראית ב' החלומות בהפסק בנתים שניהם מרמזים לגידולי קרקע ונשנה החלום:
בא"ד. משום ר' יהודה: לכאורה יקשה לפ"ז קושית התוספ' על הרמב"ם דכתב (ה' שבת פ"ח) דחולב חייב משום מפרק תולדה דדש והרי הוא לא פסק כר' יהודה וגם פסק ע"כ דבהמה לא מקרי גדולו מן הארץ דהא פסק חולב אין פועל אוכל בו, וי"ל דהרמב"ם סובר ג"כ כחילוק התוספ' דכאן רק מה שפשיטא להתוספ' דכיון דגמרינן מסממנין בעינן ממש גדולי קרקע זה לא ס"ל דדוקא גבי לא תחסום דכתיב דישו בפי' אמרינן כן אבל גבי שבת לא כתיב בפי' דייש אלא אנו מדמין למלאכת המשכן לכן לא בעינן רק שיהי' דומה במקצת לסממנין דהיינו שיהי' גדולי קרקע ולא שיהא גם גדולו מן הקרקע ועיין בשיטה מקובצת בבא מציעא (דף פ"ט) וברשב"א שבת (דף צ"ה):
בא"ד. ור"ת מפרש: הנה מלבד מה שהקשו התוספ' עליו גם מכאן קשה דמחליק לא שייך רק גבי חולב אבל ביונק דאיירי כאן מה מחליק איכא, ועוד ק' דר"ת סותר דברי עצמו דבשבת (דף קמ"ד) בהא דחולב עז כתב בעצמו דחולב הוא משום בורר ע"ש בפי' המהרש"א, ונלענ"ד דלכאורה יקשה עוד לפי מה שכתב הר"ת שם לפי' המהרש"א דחולב היינו בורר דאיך אפשר לומר כן דהא בשבת (דף צ"ה) קאמר חולב חייב משום מפרק מחבץ חייב משום בורר ואי מפרק ג"כ היינו בורר למה נקט בתרי לישנא, ונ"ל דזה הוקשה לר"ת ולכן ס"ל דבחולב איכא ב' מלאכות מחליק ובורר ושניהם הם בכלל מפרק ומכ"מ לא יקשה דליחייב שתים די"ל דמשכחת מלאכה זו בלא מלאכה זו כגון ביונק משום בורר איכא משום מחליק ליכא וכן איפכא בחולב על הארץ דהולך לאבוד דמשום מחליק איכא משום בורר ליכא דהא אינו בורר אוכל והשתא מדנקט בשבת חולב אדם עז ולא נקט סתם בהמה אפשר דס"ל לר"ת דמחליק לא שייך גבי עז ואולי מפני שבשרה שמן יותר מבשר פרה אינו מחליק בהיותו חולב ולכן שפיר מחלק בין שבת לי"ט אבל הר"ת דמפרש דמפרק היינו מחליק על הא דאמרינן בשבת חולב חייב משום מפרק פי' כן דהתם ליכא לפרש משום בורר דא"כ למה נקט בחולב ומחבץ תרי לישנא כן הי' נלענ"ד לפרש שיטת ר"ת: שוב ראיתי בחדושי רמב"ן שנדפסו מחדש שהאריך בדברי התוספ' שם ודעתו דבורר ודש בי"ט ליכא איסור כיון שהיא צורך אוכל נפש לכן מדאורייתא שרי (ומה דיליף בירושלמי מקרא הביאוהו התוספ' ביצה (דף ג') אסמכתא בעלמא הוא לדעתו) וכתב דאף דמדרבנן אסור זה דוקא בדבר שאינו נפסד אבל בחולב שאין דרך לעשות מיום לחבירו מפני ההפסד מותר אפילו מדרבנן, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' הכא לשיטת ר"ת כיון דהוא מוקי התם בי"ט א"כ כל שליכ' משום דש ובורר גם משום מחליק ליכא כיון דלצורך אוכל נפש הוא ומה שאסור לקערה זה רק משום נולד כמש"כ הרמב"ן שם ועיין ברשב"א שבת (דף צ"ה):
בד"ה שבת. דהך דהכא פליגא: זהו שיטת הרי"ף אבל הרא"ש כתב כחילוק של ר"ת וכ"כ הטור (סי' שכ"ח) וכשיטת הרי"ף נראה ג"כ שיטת הרמב"ם שהוא לא הביא רק הך דרבי מרינוס (בה' שבת פ' כ"א) והך דאבא שאול לענין י"ט לא הביא (בה' י"ט) ולשיטת ר"ת הי' צריך להביא שם אע"כ דס"ל דהך דאבא שאול פליג אר' מרינוס: ובזה יש ליישב ג"כ קושית המ"ל שהבאתי לעיל דהכא אמרינן דלשבת דאיסור סקילה גזרו טפי ולעיל אמרינן מה לי איסור לאו וכו' די"ל דהכא מפרש סברת אבא שאול לבד שאינה אליבי' דהלכתא אבל לדידן באמת ליכא חילוק וסתם גמרא דלעיל אזיל אליבי' דידן:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו: ומסיק הש"ס דלר"י ספוקי מספקא ליה. והיה נראה דלמ"ד דב"ד מצווין להפרישו האיסור חל גם על הקטן אלא דהתורה פטרתו מעונשין מפני קטנותו. אבל הב"ד מצווין להפרישו מאיסורא ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו ליכא איסור על הקטן כלל. אלא דהגדולים מוזהרים שלא להאכילו בידים. ולפ"ז הא דאמרינן לעיל בפ' ד"א דאיסור בת אחת היינו היכא דאייתי ב' שערות בשבת דזרות ושבת בהדי הדדי קאתי ע"כ אזלא למ"ד דאין ב"ד מצווין להפרישו דאי למ"ד מצווין הרי חל איסור זרות קודם איסור שבת כיון דבקטנותו ג"כ איכא איסורא עליו. אלא די"ל כיון דמ"מ הקטן עצמו אינו מוזהר שפיר מיקרי איסור בת אחת. ועוד י"ל דהא דמצווין להפרישו לאו מחמת איסורא בקטנותו אלא כי היכי דלא ליתי למיסרך באיסורא גם לכשיגדל. וא"כ היינו דווקא בקטן דאתי לכלל גדלות. אבל חרש ושוטה דלא אתי לכלל דעת אין ב"ד מצווין להפרישן. ולא משמע כן לקמן בגמ' מכל הני פירכי דפריך ממתני'. ויש לדקדק בשמעתין מהא דאיתא בנזיר דרב הונא אמר לחובה אשתו לגלח את בניו וכן איתא בב"מ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דאשה השליח לאו בר חיובא היא ואמאי שרי להקיף את הקטן הא ניקף נמי במשמע והיכי ספינן ליה איסור' בידים. ולפמש"כ דטעמא הוא משום דאתי למיסרך י"ל דבמידי דהוא לא עביד מעשה ליכא חששא דאתי למיסרך או י"ל דאשה כיון דאינה בהזהרה דהקפה אינה מוזהרת באיסור זה לקטן ג"כ וע' תוס' ז"ל שם בב"מ ובנזיר. ויש לדקדק עוד הא דילפינן שלא יושיט כוס יין לנזיר מקרא דלפני עור תיפוק ליה מהכא דאפי' לקטן אסור להאכילו בידים וכש"כ לגדול. אלא די"ל איפכא דדוקא לקטן דלאו בר דעת הוא. הוא דהזהירה התורה להאכילו אבל גדול דבר דעת הוא אינו מוזהר עליו אלא דבילקוט פ' קדושים איתא אם שאל לו חבירו ערוה זו אסורה או מותרת אל יטענו משום לפני עור. וכה"ג וודאי דמוזהר על הגדול מכש"כ דקטנים ולמה לי קרא דלפני עור. והיה נראה דלקטן אינו מוזהר אלא להאכילו בידים דווקא אבל סיוע בעלמא אינו באזהרה וכדמשמע בנדה פ' יוצא דופן בהא דבעלה מיפר לה אלא דמהא דאמר ר' יוחנן בעושה על דעת אביו לא משמע כן. וכמו שכ' הרשב"א ז"ל:
והרשב"א ז"ל האריך בשמעתין וכ' דלמסקנא דבאיסור דאוריית' אין ב"ד מצווין להפרישו ובאיסור דרבנן ספינן ליה בידים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפי' איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים. וכן נראה מהא דבן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו ע"ה ומצא בידו פירות אין זקוק לו משמע דאין צריך להפרישו דווקא. אבל להאכילו בידים אסור והתם בדמאי עסקינן. וכן כתב הרשב"א ז"ל בעצמו בברייתא דלעיל לא יאמר אדם לתינוק הבא לי כו'. אלא מניחו תולש כו' דלהכי תני הכא הבא לי. ובסיפא תולש או זורק דקמ"ל דלא יאמר לו לכתחילה אפי' הבא לי אע"ג דאין ברור שיעבור איסור דאורייתא אבל מניחו תולש אע"ג דעבר אאיסור דאורייתא. ועי' משנל"מ ז"ל בפי"ז מהל' מאכ"א שכ' להוכיח מהא דמיבעי לן לעיל בפ' הערל קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה אע"ג דאיכא מ"ד דסיכה לאו דאורייתא ע"ש. ואין זה מוכרח דהתם בלא"ה איסורא איכא לכלות את התרומה בהנאה של כילוי כי היכי דאסור להאכיל לבהמת ישראל. אבל מהא דבן חבר הדבר מוכרח דאפי' באיסור דרבנן לא ספינן ליה בידים. ומה שהביא ראיה מהא דאין מערבין בטבל דרבנן. ואי ספינן ליה בידים לקטן הא חזי לקטנים ג"כ ראיה גדולה היא אע"ג דדחי לה הרשב"א ז"ל. וכן מוכח מהא דאמרינן לעיל בפ' האשה רבה אוכלת בגינו תרומה דרבנן משמע דווקא בגינו אוכלת אבל להאכילה איסור דרבנן בלא"ה וודאי אסור. וע' תוס' שם:
וכתב עוד הרמב"ם ז"ל דנהי דאין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו צריך לחנכו ולגעור בו. וכ' הרשב"א ז"ל דלא משמע כן מהא דבן חבר ע"ש. ולדברי הרמב"ם ז"ל צ"ל דהני שינויי דמשני בדמאי הקילו והא דבן חבר כהן דמוקי לה בתרומה דרבנן קאי גם לפי המסקנא משום דנהי דאין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו חייב לחנכו. וע"כ מיירי באיסור דרבנן ובאיסור דרבנן אפי' אביו אינו מחויב למחות בידו. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מהל' שבת. וע' כ"מ שם. אלא דקשה לפ"ז למה ליה לר' יוחנן לאוקמי הא דקטן שבא לכבות בעושה על דעת אביו הא אפי' עושה מדעת עצמו אביו מחוייב לגעור בו. וכ"ת דהיינו דמשני ר"י בעושה ע"ד אביו ואביו קאי גביה מש"ה אין שומעין לו ואביו מצווה להפרישו אבל ב"ד אין מצווין להפרישו. אכתי תיקשי למה ליה להש"ס למימר דר"י ספוקי מספקא ליה דלמא בב"ד פשיטא ליה דאין מצווין להפרישו והא דאמר ר"י התם בדמאי דווקא הקילו משום דהתם באביו מיירי ודווקא בדמאי הוא דאין זקוק לו. אבל בוודאי אביו צריך למחות בידו משום חינוך. וי"ל דסוגיא דנדה דאמרינן אליבא דר"י בפשיטות דאין ב"ד מצווין להפרישו מסייע ליה להרמב"ם ז"ל. והא דאמר ר' יוחנן דדוקא בדמאי הקילו היינו משום אביו. ועי' ב"י סי' שמ"ג בא"ח שכ' דאביו מחוייב למחות בידו אפי' באיסור דרבנן אלא דב"ד אין מוחין בידו אם לא גער בו. ומהא דמצא בידו פירות אין זקוק לו משמע דהאב עצמו אין זקוק לו:
וצריך לדקדק עוד בשמעתין הא דלהאכילו בידים אסור למסקנא דאין ב"ד מצווין להפרישו. וכן למ"ד דאזהרה באה גם להפרישו אי דאורייתא היא או אסמכתא בעלמא הוי. והנה לא מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' לחד מהני קראי דדרשינן לאזהרת גדולים על הקטנים. ועוד אי דרשא גמורה היא לילקי עליה גדול אם האכיל דבר איסור לקטן. וזה לא מצינו. ועוד אי אזהרה גמורה היא א"כ הא דאמר ליה ר"ע לר"א בכריתות סוף פרק אמרו לו הבא על הקטנה יוכיח דהוא מוזהר והיא אינה מוזהרת הא מוזהר הוא גם באיסורה של הקטנה. אבל בשבת ליכא אלא חדא אזהרה. אבל מפשטא דשמעתין ומל' הפוסקים משמע דדרשא גמורה היא ומה"ת הוזהרו על הקטנים:
גמרא ת"ש קטן שבא לכבות אין שומעין לו: ומשני ר"י בעושה ע"ד אביו. ויש לדקדק מאי פריך מאיסורי שבת הא דרשי' מקרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך דבקטנים הכתוב מדבר. כדאי' בילקוט פ' יתרו וקרא למה לי הא מצינן למילף מהני קראי דדם ושרצים אלא אתי לאשמעינן דבשבת אסור להניחו לעשות מלאכה. וצ"ל דלא ניחא ליה להש"ס לחלק בין האיסורים אלא כל האיסורין שוין לענין זה. ונראה מכאן דלא כדעת הטור ז"ל שכ' דלענין טומאת קרובים ב"ד מצווין להפרישו משום דכהנים שאני דריבה בהן הכתוב מצות יתירות. א"כ בשבת נמי נימא הכי דשבת חמיר דאיסור סקילה היא אלא אין לחלק בזה בין האיסורים אע"ג דלענין שבת מסתבר יותר לומר דמצווין אפי' להפרישו כדי שיהיה גם הוא בכלל מנוחה כי היכי דמצווין גם על שביתת בהמה מ"מ כיון דקטן לאו בכלל אזהרה הוא אין הגדולים מוזהרין עליו גם כן להפרישו ממה שהוא עושה כדרכו דרך שחוק דזה הוא מנוחתו וכמו שדרשו ז"ל לענין בהמה תן לה נייח. והיינו דקתני בברייתא אבל מניחו תולש או זורק דזה הוא דרך שחוק התינוקות:
ולענין חינוך האב הוא דאפשר לחלק בין טומאת כהנים לשאר איסורין למאי דכתב הרשב"א ז"ל לחלק בין עשה לל"ת דבעשה הוא דצריך האב לחנכו. אבל לא בל"ת. ובטומאה איכא נמי עשה דקדושים תהיו. אלא דא"כ בשבת נמי האיכא עשה דזכור את יום השבת ועוד דעשה דשב ואל תעשה וודאי לא עדיפא מל"ת גמור. וע' בי"ד סי' שע"ג שכ' לענין אשה עוברה מכהן שמותרת להיות באוהל המת משום דס"ס הוא ס' נקבה ס' נפל. משמע דעל זכר מצווין עליו בבטן אמו. ולא ידעתי מנ"ל הא וכל שלא יצא לאויר העולם לא בא לכלל מצות כלל. ודו"ק בכל הנ"ל:
הדרן עלך פרק חרש
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
א"ר יוחנן בעושה על דעת אביו וכו' אשתקד כשהגיע לידי ס' נחמד הנדפס מחדש לעמית בתורה הרב מהר"י חזן נר"ו וזה שמו אשר יקראו חקרי לב מידי עוברי אשו"ר ברהטי"ם ראיתי בדף ק"ח שפלפל בסוגיין ולא עמדתי בענין כלל כי אם אגב רהטאי ראיתי שהקשה דאיך רב יצחק בר ביסנא שבק לר' יוחנן והלך לר' פדת שהיה תלמיד ר' יוחנן כמ"ש הרב גופי הלכות אות ב' וגם ר' פדת הורה להקל בפני רבי יוחנן רבו וגם כשהק' לרבי פדת טרח לישב דברי תלמידו והוא רבו והאריך לידחק בזה ע"ש באורך ורגע אדבר כי לא נטפלתי בענין כלל רק זה אומר כי אני שמעתי ולא אבין דתלמיד ר' יוחנן הוא ר' אלעזר בן פדת וזה מפורסם בכמה דוכתי בבבלי וירושלמי והן הן דברי הרב גופי הלכות דרבי אלעזר בן פדת תלמיד ר' יוחנן והכא בשמעתין הוא ר' פדת אביו של ר' אלעזר שהיה בזמן רב כידוע ותשקוט האר"ש דברי התלמוד ארשו"ת החיים:
אזיל הכא מדחי עמ"ק טו״ב רב יוסף ספוקי מספק"ל ועתו׳ מגילה ב׳ ע״ב יעו״ש. אין ב״ד מצווין להפרישו וכתב הרשב״א דבאסד"ר נחתינן חד דרגא וספינן להו בידים ועבשע"המ פט״ו ממ״א ה״כה. ובתשובה העליתי לדעות הסוברים דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה אפי' בדאורייתא לא הוי כ״א מדבריהם. ואף למ״שכ הר"נ בפ׳ כל כתבי דהיינו דוקא לצרכו אבל לא לצרכינו מ"מ כיון שעי"ז יהא מותר להקטן ג״כ לאכול מהתבשיל מיקרי לצורך הקטן וא"כ מותר לענין ביטול איסורין להוסיף ולבטל היכי דלא סגי בלא ביטול דממילא שריא ג״כ להגדול לאכול כיון דבלא ביטול לא הוי סגי בעד הקטן וכשהוא מבטל בשביל הקטן מותר ג"כ לגדול לאכול וכמו בהדלקת הנר בשבת לצוות לא"י לצורך קטן ואף שיש לחלק בין הנושאים. וכעין זה מבואר בשו״ת רע"א סי׳ ה׳ לענין טלטול ספרים בבה״כנ ע״י קטן בשבת שיצטרף הגדול ג״כ עמו. ואף דל"ד להא דתשובת רע״א לגבי טלטול הקטן דהתם אינו עושה רק איסור הטלטול וכיון דעושה בשביל הקטן א״כ ממילא מותר אח״כ כשיבא הגדול להתפלל עמו כיון שאין כאן איסור מקודם רק הטלטול והוא ענין אחד ואפי׳ אם טלטל במזיד ג״כ מותר להתפלל אבל הכא שמבטל האיסור ומרבה עלי׳ ההיתר וא"כ אף שעשה בשביל הקטן מ״מ הרי יש כאן גם עכשיו האיסור דמ״מ אין להתיר בשביל זה להגדול לאכול מאותו הביטול. אך ז״א דלא גרע מהא דסי׳ פ"ד סעיף י״ג דאם כוונתו לתקן הדבש דמותר וכן בשוגג כמבואר בסי׳ קי"ט ס״ה ולכן הדבר פשוט דאם לא יספיק ג״כ בשביל הקטן רק ע״י ביטול איסורין דמותר לבטל בשבילו ואף דממילא יהי׳ מוכרח הגדול לאכול ג״כ ע"י ביטול איסורין מ״מ כיון דהוי סגי לגדול גם בלא ביטול איסורין א״כ הוא מוכרח לבטל בשביל צורך הקטן שיהי׳ מותר למיספי לי׳ בידים ומותר לגדול ג"כ לאכול ממנו. ועב"י או״ח סי׳ שי"ג דהא דספינן לי' לא כתבו רק להלכה ודעת האחרונים אינו כן. וע׳ בס׳ דברי חיים מאביו הגאון ז"ל שהוכיח דהיכי דיש היתר אסור ליתן לקטן דבר איסור וא״כ לסברא זו לא שייך דין זה רק לגבי יבש ביבש ובאמת ברשב"א יבמות מבואר דאף בדאיכא כו' י"ל דשאני בקטן שאינו בר הבנה וכמ״ש באו״ה הובא במ"א סי׳ שמ״ג. וגם דבאמת לא ספינן לי׳ בידים רק באיסור מצד הזמן להביא דרך רה״ר כשס"ג ס״ו. ולכאורא יש לדון בדהר״נ דדוקא לצרכו מה"ד לעיל בכהנים בחלה וע״כ דמידי דחזי לי׳ בעינן כסומכס וכמ״ש התו' דלרבנן דסומכס לא אתיא הא דפריך בדמאי פשיטא וא״כ לסומכס מידי דחזי לי׳ בעינן אך להרא"ש דאורחא דמלתא נקיט נסתר זה ועתויו״ט. וע׳ באחרונים ועסי׳ תקנ״ט ס״ז דמטעימין כוס מילה בת״ב שלא לברך ברכה לבטלה ועט״ז או״ח שמו׳ סק״ו שיתנו המפתחת של בהכ"נ לתינוק וע"ש במשבצות וצ״ע והקו׳ מיבמות י"ל דמיירי שהולך בל"ה לשם וא"כ ניחא ונ"ל מה״ט באמירה לנכרי לצורך הקטן להדליק הנר בשבת וממילא מותר ג"כ להגדול ללמוד ואף דנהנה אין לאסור בזה דמללהנ״נ וכמ״ש כה״ג בש״ות פנ״א ועמ"ל פ״יז מהמ״א ה"כז וע' בס׳ זית רענן חאו"ח סי׳ כ׳ אות ו׳ משש״ב ואכ״מ:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
דבר טלי וטליא. הנהג תינוקות זכרים ונקבות: ליטיילו התם. ישחקו שם שבת היתה: הבא לי מפתח. דרך רה''ר בשבת: לכבות. הדליקה: בעושה על דעת אביו. שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו: עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד. אפילו בלא ידיעת ישראל העובד כוכבים מתכוין להנאתו שיודע שיטול שכר: שאינן מתוקנין. שאינן מעושרין: אין זקוק לו. ליטלו הימנו: והא''ר יוחנן. לעיל בעושה על דעת אביו אבל להפרישו אינו מצווה היכא דתינוק עביד אדעתא דנפשיה: תרומה טמאה. והא הכא דאיסורא דאורייתא הוא כדאמר בהערל (לעיל עג:) בשעריך תאכלנו לזה אתה אוכל בטומאת עצמו כדכתיב הטמא והטהור ולא לאחר למעוטי תרומה דאסורה בטומאת עצמה: ואין חוששין. לומר שהוא יונק שקץ כלומר דבר המשוקץ ונאסר: ולא יאכילנו. בידים דברים האסורים חלב בהמה טמאה אסור בגדול מדאורייתא דנפקא לן מגמל גמל ב' פעמים בפ''ק דבכורות (ד' ו:): סכנה. שאם לא יינק ימות בצמא: אומדנא. אם יכול להמתין עד מוצאי שבת ויעשה בהיתר: חולב בידיו חייב משום מפרק דבר מגידולו והיונק הוי מפרק ע''י שינוי והיינו כלאחר יד: שבת דאיסור סקילה. יש במפרק בידיו גזרו רבנן ביונק ואע''ג דמשנה הוא ואינה מלאכה מן התורה אבל י''ט דכי עביד בידים ליכא אלא איסור לאו לא גזור רבנן ביונק: (לא תאכלום) לא תאכלום כי שקץ הם. קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה בשרצים: לא תאכל דם. קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה גבי דם: אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת. שתי אמירות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו:
אמר רבי יוחנן בדמאי הקילו. ה''מ למימר דאפילו לא הקילו בדמאי כיון דאינו אלא מדרבנן שאני כדקאמר לעיל אלא משום דהאי שינויא משני בכמה דוכתי א''נ כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאורייתא החמירו אי לאו טעמא דבדמאי הקילו: אלא רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה. והא דקאמר הש''ס בס''פ יוצא דופן (נדה דף מו: ושם) אליבא דר' יוחנן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא וקטן האוכל נבלות אין ב''ד מצווין להפרישו על ברייתא דמותיב ליה התם הוה מצי למימר וליטעמיך והא ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה הכא אלא דבלאו הכי שפיר קאמר התם ה''ר אלחנן: וקסבר דהוי מפרק כלאחר יד. וא''ת ואפילו לא הוי כלאחר יד נמי דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע כדאמר בפרק כלל גדול (שבת דף עה. ושם) גבי פוצע חלזון וכ''ת אע''ג דחלזון לא. חשיב גידולי קרקע בהמה חשיבא גידולי קרקע כדאמרי' בריש פ' בכל מערבין (עירובין ד' כז:) דממעט דגים מדכתי' בקר וצאן מה הפרט מפורש גידולי קרקע כו' זה אין לומר דנהי דחשיב בהמה גידולי קרקע מ''מ כיון דגמרי' מסממנין בעינן ממש שיהא גדל מן הקרקע כמו סממנין דלגבי גדולי קרקע ממש לא חשיב בהמה גדולי קרקע כדמוכח בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פט. ושם) דתניא דיש מה דיש מיוחד כו' יצא החולב והמגבן והמחבץ שאינם גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא גבי דבר הגדל ממש מן הארץ לא חשיבא בהמה גידולי קרקע וכן משמע בפ''ק דקידושין (דף יז.) גבי גורן ויקב וי''ל דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא משום ר' יהודה דסבר יש דישה שלא בגידולי קרקע דמחייב בפוצע חלזון נמי משום דש ור''ת מפרש דמפרק חייב משום ממחק שמחליק העור ומאבות מלאכות הוא וקשה לר''י מדאמר בפ' חבית (שבת דף קמד. ושם) חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ולפי' הקונטרס ניחא דטעמא משום דכשחולב לתוך הקדירה הוי משקה הבא לאוכל ואוכל הוא ואין זה בורר אבל לא לתוך הקערה דבורר משקה מאוכל ודומה לדש שבורר אוכל מתוך פסולת אבל לפירוש ר''ת בין כך ובין כך ליחייב משום ממחק.: שבת דאיסור סקילה גזור רבנן כו'. קשה דאמרי' בפרק אע''פ (כתובות ד' ס.) גונח יונק חלב בשבת קסבר מפרק כלאחר יד הוא ומשום צערא לא גזור רבנן והכא אסר ליה בשבת וליכא למימר דהתם במסוכן דאם כן אפילו מלאכה גמורה ואינו כלאחר יד שרי ואמר ר''ת דהתם מחמת חולי והכא מחמת רעב קרי שפיר צער כדאמר בפרק שלישי דשבועות (ד' כו: ושם) נשבע על הככר ומסתכן עליה מהו מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער עליה מהו וקשה לר''י דאם כן מאי קאמר הכא אי דאיכא סכנה אפילו בשבת מותר והא אפילו בחולים בעלמא מותר כיון שאין בהן מלאכה גמורה ולרבי נראה דאין זו קושיא דהא אכתי לא פירש הש''ס דמפרק כלאחר יד הוא וקאמר דאפילו מלאכה גמורה מן התורה יש לו לדחות להיות מותר כיון דאיכא סכנה ור''י תירץ דהך דהכא פליגא וכן משמע התם (כתובות דף ס.) דאמר הלכה כר' מרינוס מכלל דאיכא דפליגי עליה ואיכא דמפרש דהכא בצער של בהמה איירי שמתקשה לה רוב חלב בדדיה וקשה לר''י דלמה היו יונקים והלא היו יכולין לחלוב לתוך הקדירה ומיהו לפירוש ר''ת לא קשה דמסתמא כיון שהיו רעבים לא היה להם שום מאכל בקדירה: