דף קטז - ב
איכא בינייהו, דארגיל הוא קטטה. שהקטטה באה בסיבתו.
לפי הטעם שהיתה משקרת, רק מצד קטטתו היתה אומרת כך, וכל שעבר כעסה אינה משקרת, והרי היא נאמנת.
אבל לטעם שאמרה בדדמי, גם בארגיל הוא קטטה, דנים אותה שהיא אמרה זאת בדדמי, ואינה נאמנת [13].
איבעיא להו: עד אחד שהעיד שמת בעלה באופן שהלך הבעל למדינת הים, וקטטה בינו לבינה, מהו, מי מהימן העד האחד לומר שמת בעלה, או לא?.
וצדדי הספק הם: מאי טעמא אקילו רבנן משום עיגונא דעד אחד מהימן להעיד שמת בעלה, משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר, הכא נמי בקטטה לא משקר ונאמן.
או דלמא, טעמא דעד אחד מהימן משום דסמכינן אאשה דהיא דייקא ומינסבא שתחקור יפה באמתלאות ובכל הדברים המוכיחים לידע היאך היה הענין עד שתגיע לדבר הראוי לסמוך עליו והכא כיון דאית ליה קטטה לא דייקא ומינסבא, תיקו:
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: לעולם אינה נאמנת, אלא אם כן באתה בוכה ובגדיה קרועין:
תניא: אמרו לו חכמים לרבי יהודה: לדבריך, פקחת שיודעת שצריכה לבוא לב"ד ולבכות, תנשא,
ואילו שוטה, שאין לה דעת לאמת את דבריה על ידי בכיה בבית דין, לא תנשא?
אלא, אמרו חכמים: אחת זו ואחת זו תנשא.
מעשה בההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה להעיד שמת בעלה.
אמרי לה: ספדי בעלך, קרעי מאניך, קרעי מעילך סתרי מזייך תפרמי בגדיך.
ומקשינן: אלפוה שיקרא, וכי לימדוה לשקר? אם כרבי יהודה סבירא להו שאינה נאמנת אלא אם כן היא בוכה, למה הורוה לבכות?.
ומתרצינן: אינהו, כרבנן סבירא להו, שנאמנת בכל גוונא. ואמרי תעביד הכי בבית דין כי היכי דלישריה כדי שיתירוה גם אם ידונו אותה לפי רבי יהודה:
מתניתין:
בית הלל אומרים, לא שמענו שתנשא על פיה אלא בבאה מן הקציר, דשכיח אונס שימות מחמת חם השמש או משום דשכיחי נחשים, ובאותה מדינה, דהיינו כשאמרה שמת באותה מדינה, שהדבר קרוב ואפשר לברר. וכמעשה שהיה. שהלכו בני אדם לקצר חטין ונשכו נחש לאחד מהם, ומת, ובאה אשתו והודיעה בבית דין ושלחו ומצאו כדבריה, ולא התירו חכמים אלא דוגמתו שהיה באופן שהדבר קרוב, והיא יראה ולא משקרת. אבל במדינת הים כיון שלא שכיחי אינשי שיודעין, אינה נאמנת.
אמרו להם בית שמאי: אחת הבאה מן הקציר ואחת הבאה מן הזיתים ואחת הבאה מן הבציר של ענבים ואחת הבאה ממדינה למדינה כיון דדייקא ומינסבא, נאמנת.
ולא דברו חכמים בקציר, אלא בהווה. דמעשה שהיה, כך היה, והוא הדין לכל המקומות.
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי:
גמרא:
תניא: אמרו להם בית שמאי לבית הלל לדבריכם, דהתירו חכמים שתינשא על פיה רק כעין המעשה שהיה,
אם כן, אין לי אלא קציר חטים דהוי כעין מעשה שהיה, קציר שעורים מנין?
ואין לי אלא קוצר תבואה, בוצר ענבים מוסק זתים גודר תמרים עודר מלקט תאנים מנין דנאמנת גם בכהאי גוונא?.
אלא מעשה שהיה בקציר, והוא הדין לכולהו.
הכא נמי בבאה ממדינה למדינה, מעשה שהיה באותה מדינה, והוא הדין לכולהו.
ובית הלל פליגי, משום דבאותה מדינה דשכיחי אינשי מירתת ולא משקרא, מה שאין כן ממדינה למדינה אחרת, דלא שכיחי אינשי, לא מירתת וחיישינן דמשקרא.
ובית שמאי סברי דהכא נמי ממדינה למדינה שכיחי שיירתא ושכיחי אינשי שיודעין.
מאי מעשה שהיה?
דאמר רב יהודה אמר שמואל: שילפי סוף קציר חטין היו, והלכו עשרה בני אדם לקצור חטין, נשכו נחש לאחד מהן, ומת. ובאת אשתו והודיעה לבית דין, ושלחו ומצאו כדבריה.
באותה שעה אמרו: האשה שאמרה מת בעלי, תנשא. מת בעלי ואין לו בן, תתייבם.
והגמרא מביאה מחלוקת נוספת לגבי תקנה שתיקנו חכמים על מעשה שהיה, האם תיקנו רק כעין המעשה שהיה או לא, ומנסה לדמותו לפלוגתת ב"ה וב"ש דמשנתינו
נימא: רבי חנניא בן עקיבא ורבנן, בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל קמיפלגי.
דתניא: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בנהר הירדן, ובאופן שמעבירו בספינה. משום מעשה שהיה בירדן ובספינה ונטמאו כדאמרינן לקמן.
ולא יעמוד בצד זה של הנהר ויזרק לצד אחר של הנהר, דהוי דומיא דספינה שפורחין באויר על פני המים.
ולא ישיטם על פני המים.
ולא ירכיבם בתוך המים לא על גבי בהמה ולא על גבי חברו דהיינו נמי דומיא דספינה שהאדם הנושאו יושב במקומו וספינתו נוטלתו ומוליכתו, ואע"פ שהבהמה נוגעת בקרקע ספינה נמי פעמים שהיא גוששת ונוגעת בקרקע אלא אם כן היו רגליו של עליון נוגעות במים בקרקע.
אבל מעבירם על הגשר דהוי כקרקע, והאדם המעבירו הולך כל שעה ברגליו, ואינו דומה לספינה.
ודין זה נאמר אחד ירדן ואחד שאר נהרות בין בירדן ובין בשאר נהרות.
רבי חנניא בן עקיבא אומר: לא אמרו לא תיקנו לאסור אלא בירדן ובספינה, וכמעשה שהיה שהובא לקמן.
לימא רבנן דאמרי דהתקנה לא נתקנה ממש כעין מעשה שהיה אלא בין בירדן ובין בשאר נהרות דאמרי כב"ש דאמרי גם כןכ שהתקנה דאשה נאמנת לא הוי ממש כעין מעשה שהיה אלא בין באותה מדינה ובין ממדינה למדינה.
ורבי חנניא בן עקיבא דאמר שהתקנה לאסור העברת מי חטאת נתקנה ממש כעין מעשה שהיה, בירדן ובספינה דאמר כב"ה דאמרי גם כן שתיקנו חכמים להתירה לינשא על פיה רק כעין מעשה שהיה באותה מדינה.
ודחינן: אמרי לך רבנן, אנן דאמרינן אף כב"ה, דעד כאן לא קאמר בית הלל התם דתיקנו כעין מעשה שהיה אלא משום דסבר דטעם התקנה שהתירוה לינשא על פיה הוא משום דמירתת ולכן אמר דהתקנה היתה רק כעין המעשה שהיה במקום קרוב דאיכא לטעמא דמירתת ולא במקום רחוק דלא מירתת. משא"כ הכא, ב"ה יודו דליכא טעם לחלק בתקנה בין הירדן לשאר נהרות דמה לי ירדן מה לי שאר נהרות.
ורבי חנניא בן עקיבא אמר לך, אנא דאמרי אף לב"ש, דעד כאן לא קאמרי ב"ש התם דתיקנו חכמים להתירה לינשא על פיה גם באופן שבאה ממדינה למדינה דלא הוי כעין מעשה שהיה אלא משום דסבר דטעם התקנה דנאמנת משום דאיהי דייקא ומינסבא, ולכן אין לחלק בין מקום קרוב למקום רחוק דמה לי מקום קרוב מה לי מקום רחוק בשניהם דייקא ומינסבא. משא"כ הכא משום מעשה שהיה שיצא תקלה שנטמאו המי חטאת גזרו. ולכן יודו ב"ש דבירדן ובספינה דהוה מעשה גזור רבנן. בשאר נהרות דלא הוה מעשה לא גזור רבנן.
מאי מעשה שהיה:
דאמר רב יהודה אמר רב, מעשה באדם שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה, ונמצא כזית מן המת תחוב בקרקעית של ספינה, והאהיל הכלי של מי החטאת עליהן ונטמאו. באותה שעה אמרו: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה.
מתניתין:
בית שמאי אומרים: אותה שהתירוה להנשא על פיה, תנשא ותטול כתובתה.
בית הלל אומרים: תנשא ולא תטול כת ובתה.
אמרו להם בית שמאי, הלא הדברים קל וחומר הן, אם התרתם ערוה שהיא חמורה, על ידי עדותה, ולא נתיר ממון הקל.
אמרו להם בית הלל, מצינו שאין מתירין ממון,
בגמרא איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה: הקשה בתוספ' הרא"ש על רבינו חננאל דכתב דלמ"ד דמשקרא לא נאמנת במת וקברתי' ולמ"ד בדדמי נאמנת דא"כ לימא איכא בינייהו כן והניח בקושיא, ולענ"ד י"ל דבלא"ה פי' התוספ' בהך דארגיל הוא קטטה דחוק קצת, גם כבר הקשו התוספ' ואמאי לא תשקר דהא כבר אמרה גרשתני בשקר, ולכן י"ל דודאי לא פריך מה יש בין ב' הטעמים דבזה ידע שפיר דיש ביניהם מת וקברתיו אבל מה דקאמר מאי בינייהו היינו קושית התוספ' בעצמו מה נפקותא יש בנדון זה דקטטה כיון דלמ"ד בדדמי הכא ודאי משקרא דהא כבר אמרה גרשתני בשקרא וא"כ לעולם אינה נאמנת במת וקברתיו גם למ"ד זה ומתרץ א"ב דארגיל הוא קטטה דבשלמא אם הרגילה היא קטטה ואמרה גרשתני בשקר בזה הוחזקה לשקרנית אבל כשהרגיל הוא י"ל דלא הוחזקה בכך דלעולם לא הי' בדעתה לצאת מאתו ולינשא רק שאמרה לפניו כן להראות נגדו כאלו רוצה לצאת מאתו למען ייטיב דרכו וא"כ לא הוחזקה שקרנית בזה אף שבאו עדים שלא גרשה ולכן נאמנת במת וקברתיו: ועוד י"ל ביישוב שיטת ר"ח כיון דהאמוראים מפרשי טעמא דמתניתן א"כ הוצרך לומר איכא בינייהו דשייך בדין דמתניתן והרי מתניתן איירי באמרה מת ולא הוזכר שאמרה קברתיו ולכן הוצרך לומר א"ב בהרגיל הוא קטטה ועיין במהרש"א:
שם כי היכי דלישרי': מזה נראה שמותר לגרום לחכם שיטעה ויתיר דבר שלדעתו אסור אם הגורם ס"ל דמותר וק"ק ממה דאמרינן בחולין (קי"א:) חס לי' לזרעא דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי ע"ש משמע דכזה אסור והרי גם שם לשמואל הי' פשיטא לי' דמותר ואעפ"כ הי' רב מובטח דלא נתן לו להכשילו וי"ל דשם מידי דאכילה היא דזה גנאי לצדיק וכמש"כ התוספ' לעיל (דף צ"ט), ועוד י"ל דשאני הכא דרבים חולקים עם ר' יהודה א"כ הי' פשיטא להם דהלכה כרבים ור' יהודה עצמו צריך להורות לאחרים שיעשו כרבים וכמו שהורה עקבי' בן מהללאל לבנו (בעדיות פ"ה) מוטב להניח דברי היחיד ולתפוס בדברי המרובים ע"ש רק שהוא בעצמו כשנשאל מעשה ממנו הורה כקבלתו לכן אין שייך מכשול אם לא ידע ופסק כרבים אבל שם הי' פשיטא לרב ששמואל לא יכריע דעתו כ"כ על דעת רב שלא יחשב מכשול לרב אם יאכל מה שאסור לו, ועיין בריטב"א סוכה (דף י') שהוכיח ג"כ מסוגיא דחולין דהיכא שאין ניכר לחבירו אסור להכשילו אם לא ס"ל ומהתימא שלא הזכיר מסוגיא דהכ' וצ"ל דס"ל כמו שחלקנו:
שם אבל מעבירין על הגשר: בשבת (ס':) כתב רש"י דגם בגשר פליגי ת"ק ור"ח ב"ט דלת"ק גם על הגשר אין מעבירין וכבר הקשה המהר"ם שם שזה נגד הברייתא דהכא דאמרינן בפי' דמעבירין על הגשר גם לת"ק והניח בצ"ע, ובאמת תמו' מאד, ולענ"ד אולי י"ל דלפי מה שכתב הערוך הביאו התוספ' במנחות (דף ל"ה) מעברתא ותיתורא אחת היא ותיתורא מבאר רש"י בכל מקום שהוא גשר א"כ מה שקורין מעברתא או מברא לפעמים נקרא ג"כ גשר, וכן נראה ג"כ מדברי רש"י בביצה (ז':) שעל מה דאמרינן שם ואי איכא מברא עברה פי' רש"י גשר ע"ש וכפי הנראה בחולין (דף צ"ה) ממה שפי' רש"י שם אמה דאמרינן רב בדיק במברא מעבורת הנהר שהיתה באה מעבר השני לעבר זה ע"ש מזה נראה דמברא הוא כמו ספינה שהולך באויר על הנהר מעבר זה לעבר זה וכיון דמברא וגשר אחת היא משכחת גם גשר דנקרא כן, ומזה נלענ"ד לומר דגשר וכן מברא נקרא כל דבר שעל ידו עוברים מעבר הנהר האחד לעבר השני ואין חילוק אם הוא דבר העומד על יסודו או הוא דבר ההולך על המים כמו ספינה והחילוק שבין גשר ההולך על המים לספינה הוא שגשר נעשה לילך דוקא משפת הנהר לשפתו ואופן בנינו מוכיח עליו וספינה הוא ההולך על הנהר לארכו וכיון דמה דמודה ת"ק הכא דמעבירין על הגשר הוא כיון דכארעא סמיכתא הוא כמו שפי' רש"י א"כ פשיטא דכשהולך באויר על המים שאינו כארעא לת"ק אין מעבירין עליו שדומה בזה לספינה אבל לרחב"ע כיון שאינו ספינה ממש מעבירין עליו ובגשר כזה איירי רש"י בשבת במה שכתב דפליגי ת"ק ורחב"ע:
שם ברש"י ד"ה לא ירכיבם. ונוגעת בקרקע: הא דהוצרך רש"י לכך י"ל לפי מה דכתב לקמן אלא א"כ רגליו של עליון נוגעין בקרקע עכ"ל ואמאי לא מהני מה שרגליו של נרכב נוגעין בקרקע שהרי גם זה לא דומה לספינה שהולך באויר ולכן פירש דהספינה לפעמים ג"כ עומד על גבי קרקע, אכן בחגיגה (דף כ"ג) פי' רש"י על אלא א"כ רגליו נוגעות בקרקע דכל ספינה הולכת באויר וגזרו על האוירות כולן עכ"ל ומזה נראה ששם מפרש דרגליו לא קאי אשל רוכב אלא על של נרכב ולכן לא כתב שם ג"כ מה דכתב הכא דספינה לפעמים נוגעת בקרקע:
בד"ה תחוב בקרקעיתה. והאהיל הכלי של מי חטאת: לכאורה קשה למה הוצרך לכך תיפוק לי' דהספינה נטמא ע"י כזית מן המת וטימא כל מה שבתוכו וא"ל דהא אמרינן בשבת (פ"ג:) דספינה אינו מקבל טומאה דז"א דהא אמר שם ר"ח ב"ע דספינת הירדן טמאה והך דהכא ספינת הירדן הי' וי"ל דאי לאו דטומאת אוהל הוי איך קאמר הכא מה לי ירדן מה לי שאר נהרות הא שנא ושנא דטומאה שנתהוה בירדן לא שייך גבי שאר נהרות, א"נ י"ל דפי' רש"י כן משום דאיכא שם בשבת תנא דס"ל דגם ספינת הירדן טהורה, אכן הרמב"ם בפי' המשניות (פרה פ"ט) כתב דנפסלו מפני היותם במקום טמא ע"ש משמע דס"ל דספינה נטמא ומכ"מ לא רצה לומר דנטמא האפר דאפר אין מקבל טומאה מן התורה עיין בטורי אבן חגיגה (דף כ"ג) אכן בחבורו באמת כתב דנטמא המים והיינו משום דפסק דספינת ירדן טהורה:
שם בתוספ' ד"ה לא דברו. למה קציר: לפי הנראה מהירושלמי לא הי' גורס במשנתינו וכמעשה שהי' ע"ש וכ"כ המפרש שם ולפ"ז פשיטא דא"ש מה שהקשה למה קציר, אכן אפילו הי' גורס במשנתינו כן מכ"מ מקשה שפיר שהרי גם לענין באותה מדינה מפרש בגמרא טעמא דב"ה למה באותה מדינה דוקא משום דמירתת ולא סגי לי' בטעם דכמעשה שהי' לבד אם לא שיש סברא לחלק בין מעשה שהי' למקום אחר ולכן גם מה שאמרו ב"ה לא שמענו אלא בבאה מן הקציר צריך טעם מה חילוק בין קציר למקום אחר וזה מפרש הירושלמי משום דשם שכיח יותר או משום דחמה קודחת או משום דריחשא שכיח, ולפ"ז צ"ל דלפי מה שמשמע מלשון הברייתא לקמן דפשיטא לב"ש דב"ה ג"כ לא בעי קציר חטים דוקא אלא ה"ה ג"כ קציר שעורים ומוסק וגודר משום דהכל בכלל קציר וכנראה יותר מלשון הברייתא ההובא בירושלמי דפשיטא להו דכל הטעם דשייך בקציר חטים משום חמה או משום ריחשא שייך ג"כ בכל הני וכ"כ בתוספ' י"ט, או די"ל אפילו לא שייך הטעם רק בקציר חטים מכ"מ הי' פשיטא לב"ה דבין קציר לקציר לא מחלקינן דבאמת דוחק לומר דבימי קציר שעורים שהוא בימי פסח סוף ימי הגשמים שג"כ אז חמה קודרת כמו באמצע הקיץ וכן לענין מסיקת זתים אמרינן (פאה פ"ח) שיש שאין מוסקים אלא לאחר רביעה שני' ע"ש שכבר התחילו ימי הגשמים אע"כ דגם קודם חזרה כבר הי' פשיטא לב"ה דאין מחלקין בין קצירה לקצירה:
בד"ה באותה שעה. מגו שהיתה יכולה לומר גרשתני: המהרש"א הקשה דאין זה מגו דאם אומרת גרשני אינה נוטלת כתובתה, ולא זכיתי להבין דעתו דדוקא בתובעת כתובתה כתבו התוספ' לעיל דאין לה כתובה ולפי' התוספות דכתובות (דף פ"ט) אז גם לא מגורשת וכנ"ל אבל באינה תובעת כתובתה ודאי יש לה כתובה וכן כתב בפי' בתוספות הרא"ש בכתובות (דף כ"ג) וכן כתב גם הרמב"ם (ה' אישות פ' ט"ז) והר"ן (פ"ב דכתובות) וכ"כ הרב המגיד בשם רמב"ם (בהל' אישות פ"ד) ואף דהדרכי משה אהע"ז (ר"ס י"ז) הביא בשם הג"מ דאין לו כתובה כבר הביא שם ג"כ בשם מהרי"ק דיש לה כתובה וכן נראה גם ברמ"א (שם) דנאמנת גם לענין כתובה, אלא דהא ק"ל דאין זה מגו דדלמא אינה רוצה לפסול עצמה מן הכהונה ונ"ל דהנה עוד הקשה המהרש"א דאיך שייך בזה מגו כיון דלא יכולה להעיז אפי' שלא בפני בעלה לומר גרשני והניח בצ"ע, ועוד ק"ל אמה דפשיטא להתוספ' דבאומרת גרשני נאמנת לרב המנונא אפילו שלא בפניו הא בכתובות (דף כ"ג ד"ה אית לי') הוכיחו דלא אמרינן כן רק לענין אם נשאת לא תצא אבל לא שתנשא לכתחלה מדנקט ר"ה דוקא גרשתני ולא גרשני וע"ש במהרש"א, ונ"ל דחדא קושיא מתורץ בחברתה דהכי קמקשו התוספ' דלמה לא נתיר לה שתנשא כשאומרת מת דנימא דודאי אמת הוא שלא תנשא אם אינה יודעת בודאי שאמת הוא שתחוש לקלקול שמא יבא בעלה וכל הדרכים האלו בה שתפסד כתובתה ותפסל לכהונה דאם לא חוששת לקלקול ולעולם חיישינן שתנשא באיסור אז הי' טוב לה שתטעון גרשני שאם אח"כ יבא בעלה לא תצא ואין כל הדרכים הללו בה ולכן אף שעתה טוענת מת טוב לה לענין כתובה ולענין כהונה מכ"מ כיון שאם שקר הוא תתקלקל לבסוף בכל הדברים יותר הי' טוענת טענת גרשני שלא תתיירא בה בקלקול לבסוף:
בא"ד. אפילו שלא בפניו: כבר הזכרתי מה שהקשה המהרש"א בזה דכיון דנאמנת שלא בפניו משום דאינה מעיזה א"כ אין זה מגו, אכן מלבד מה שכתבתי לעיל נלענ"ד ליישב קושיתו ע"פ מה שהביא הש"מ בכתובות (דף כ"ג) בשם הרא"ש דמה דאמרינן דנאמנת שלא בפניו לומר גרשני אין הטעם משום דשלא בפניו ג"כ אינה מעיזה דלא שייך העזה בזה אלא דמתייראה שמא יבא הבעל ויכחישה ואז אינה מעיזה לומר בפניו אמת הדבר שגרשתני ע"ש, וא"כ שפיר הקשו התוספ' דתהא נאמנת לומר מת בעלי דנחזיקה דודאי מתייראה לומר שקר שאם יבא בעלה תוחזק שקרנית במגו שהיתה יכולה לומר גרשני שנאמנת דמחזיקים אותה שמתייראה שיבא ויכחישה כש"כ שתתייראה לומר מת דשמא יבא ואז תוחזק שקרנית ודאי אפילו בלא הכחשה דידי' וא"כ ודאי טענת נתגרשה הי' טוב לה מטענת מת:
בא"ד. שיש להאמינה מטעם הפה שאסר: ק"ק דהא איירי התם בבאו עדים דליכא משום פה שאסר הוא פה שהתיר דהא ברישא באמת נאמנת מטעם זה וי"ל שהרי לא באו עדים עד אחר שנשאת וא"כ בשעה שאמר' גרשני אכתי לא הי' שם עדים והיתה נאמנת מטעם פה שאסר הוא פה שהתיר ואף שעתה באו עדים מכ"מ בשעה שאמרה היתה נאמנת:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0