דף קיח - א
וכן אשה אחת אומרת מת, ואשה אחת אומרת לא מת, הרי זו לא תנשא. [1] היות ובאה השניה קודם שיתירוה על פי הראשונה, ואפילו אם השניה היא צרתה, היא אוסרתה בהכחשתה.
גמרא:
שנינו במשנה: באו שתי נשים של בעל אחד, ואחת אומרת מת, והשניה אומרת לא מת, זו שאומרת לא מת, לא תנשא.
והוינן בה: טעמא דלא תנשא, משום דאמרה לא מת.
ודייקינן מינה: הא אישתיקא השניה, היא תנשא על פי עדותה של הראשונה.
ומקשינן: הא אין צרה מעידה לחברתה.
ומתרצינן: לעולם אם שתקה השניה היא לא נישאת.
והטעם שלא אמרה המשנה שאפילו אם שתקה השניה לא תנשא, אינו כדי שנדייק מכך שאם שתקה השניה היא תנשא בעדות הראשונה, דפשיטא לן שלא תנשא בעדות חברתה. וזה ששנינו במשנה דב"אמרה" לא מת לא תנשא, משום ד"לא מת" איצטריכא ליה לתנא להשמיענו, שאם השניה מכחשת, הראשונה נמי לא תנשא.
דסלקא דעתך אמינא, כיון שבאה השניה לערער, מסתבר לומר הא מיית, שאכן מת הבעל. והא דקאמרה לא מת, לקלקולה לצרה היא דקמיכוונא, לעגנה שלא תנשא, ואף על פי שעל ידי עדותה גם היא אסורה להנשא, מכל מקום מעידה ו"תמות נפשה עם פלשתים" קאמרה, הלכך, הוה אמינא שאפילו השניה עצמה תהיה מותרת בכהאי גוונא, קמשמע לן דהשניה אסורה.
שנינו במשנה: אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג. רבי מאיר אומר, הואיל ומכחישות זו את זו, הרי אלו לא ינשאו:
ומקשינן: וליפלוג רבי מאיר נמי ברישא, באחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת, שהיות ומכחישות זו את זו, גם זו שאומרת מת, לא תנשא.
ומתרצינן: אמר רבי אלעזר: אין הכי נמי, גם הרישא במחלוקת שנויה.
ורישא אליבא דרבי יהודה ורבי שמעון היא, הסוברים שצרה לא מכחשה.
ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רישא כרבי מאיר.
היות ובהא, ברישא, כשאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת, אפילו רבי מאיר מודה, דכל "לא מת" - בעדות אשה, לאו הכחשה היא!
כי רבנן האמינו לראשונה שאמרה מת, ומשום כך תנשא, כיון שלא הוכחשה [2].
תנן: עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת, אשה אחת אומרת מת ואשה אחת אומרת לא מת, ואפילו אם היא צרתה, כיון שבא העד השני או האשה ואמרו "לא מת" קודם שהתירו אותה על פי העד הראשון, הרי זו לא תנשא.
ומקשינן: בשלמא לרבי אלעזר, סתמא דמתניתין כרבי מאיר.
אלא לרבי יוחנן קשיא.
ומסקינן: אכן קשיא.
מתניתין:
האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי,
הרי היא עצמה תנשא, ותטול כתובתה.
ואילו צרתה, אסורה לינשא, היות וצרתה שהעידה, אינה נאמנת עליה להשיאה.
ואם היתה צרתה בת ישראל שנשאת לכהן, שהיה בעליהן כהן, תאכל בתרומה בחזקת שבעלה קיים, ואינה חוששת לעדות צרתה, שהיות ואינה נאמנת להשיאה, אינה נאמנת אף לפוסלה, דברי רבי טרפון.
רבי עקיבא אומר, אין זו דרך טובה להיות מוציאתה מידי עבירה.
כי לפעמים השניה מעדיפה להשאר בתורת עגונה, כאשת כהן כדי שתוכל לאכול בתרומה; וגם אם היא יכולה לדעת שמת בעלה הכהן, היא אינה מבררת זאת אלא ממשיכה לאכול תרומה כאילו היא עדיין אשתו.
משום הכי חיישינן עד כדי כך, דאמרינן שתהא אסורה לינשא, וגם אסורה מלאכול בתרומה, עד שתברר שהוא אכן חי.
האשה שהלכה עם בעלה וחמיה למדינת הים, וכשחזרה אמרה מת בעלי, ואחר כך אמרה מת חמי
תנשא, ותטול כתובתה.
ואילו חמותה אסורה. כי כמו שחמותה אינה נאמנת על כלתה, כמו כן כלה אינה נאמנת על חמותה, היות וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ואף על פי שאמרה קודם מת בעלי ולאו חמותה היא, כיון שכבר בנה אינו בעולם, אף על פי כן אינה נאמנת, כי אנו חוששים, שמא מתוך שנאתה לחמותה אמרה מקודם מת בעלי, כדי לאסור חמותה על בעלה.
ואם חמותה היתה בת ישראל שנשאת לכהן, תאכל בתרומה, דברי רבי טרפון.
רבי עקיבא אומר, אין זו דרך מוציאה מידי עבירה, עד שתהא אסורה לינשא, ואסורה מלאכול בתרומה:
גמרא:
וצריכא משנתנו לשנות פעמיים את המחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא.
דאי איתמר המחלוקת רק בהך קמייתא לענין צרתה, הוה אמינא, דרק בהא קאמר רבי טרפון, דאין צרתה נאמנת כלל, ואפילו לענין תרומה, משום דצערא דגופה, דמצטערת מצרתה שמונעת לה תשמיש מבעלה, ומשום הכי ודאי משקרא, כדי לקלקלה שתנשא, ואפילו שהיא עצמה נשאת, ומתקלקלת, היינו משום דקאמרה תמות נפשה עם פלשתים.
אבל בסיפא דמתניתין, לענין חמותה, דצערא הוא רק צער של מילי דעלמא, אימא מודי ליה רבי טרפון לרבי עקיבא שלא מחזקינן לה בשקרנית כל כך, ואמנם להשיאה אינה נאמנת, אבל לחומרא, לענין תרומה תיחוש לדבריה.
ואי איתמר המחלוקת רק בהא בסיפא, לענין חמותה; הוה אמינא כי רק בהא קאמר רבי עקיבא שחוששין לדבריה ואסורה בתרומה, משום דצערא מילי דעלמא.
אבל בהך ברישא, לענין צרתה, דאיכא צערא דגופא, אימא מודה ליה לרבי טרפון דודאי משקרא כדי לקלקלה שתנשא,
משום הכי צריכא להני תרי פלוגתות.
אמר רבי יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון.
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא בברייתא כדברי רבי טרפון, לגבי אשה שהלכה עם בעלה למדינת הים, וכשיצאה מכאן לא היה לה בן, ועומדת בחזקת ייבום, ובאת ואמרה ניתן לי בן במדינת הים. ומת בני, ואח"כ מת בעלי, כיון שלא הוציאה עצמה מחזקה קמא, שעדיין היא צריכה לייבם, לכן נאמנת ומותרת להתייבם.
אבל אם אמרה, מת בעלי ואחר כך מת בני, אינה נאמנת להנשא לשוק, וחוששין לדבריה שהוציאה עצמה מחזקת יבום, ואם בא היבם לייבמה, לא נותנים לה להתייבם, וחולצת ולא מתייבמת, משום שרבנן האמינו לאשה רק על מיתת בעלה, מהטעם שדייקא ומנסבא, אבל מה שאומרת לפטור עצמה מן היבום, לא האמינוה, כיון שלפעמים היא שונאת את היבם.
ודייקינן: "לדבריה" מיעוטא משמע, רק לדבריה הוא דחוששין, הא לדברי צרה, אם אומרת כן, אין חוששין, ומוקמינן לה אחזקה קמייתא, שמע מינה כדברי רבי טרפון:
הערות
[1] ואם נשאת לא תצא, תוי"ט.
[2] ואפילו אם העידו בבת אחת, ובצרות דווקא לא הוי הכחשה, וטעמא דמילתא, משום דכשמכחשתה צרתה דלא מת, אין לנו להאמינה, ולכך תנשא האחרת, אבל זו אומרת מת וזו אומרת נהרג, הויא ודאי הכחשה, כיון ששתיהן באות להתיר עצמן ואינן מכוונות דבריהן, דאמרי בדדמי ואין יודעות אמתות הדברים. תוס'.
בהא אפי' ר' מאיר מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. פירש"י ז"ל דרבנן הימני' לקמא ואין הסוגיא שלו מחוורת אלא ה"ק כל לא מת דצרה בעדות אשה לאו הכחשה כלל היא משום דאמרן לצעורי ולקלקולי.
ואקשינן תנן עד אומר מת וכו' אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא, מאי אשה אילימא דעלמא פשיטא, הא תנא ליה רישא הרי זו לא תצא מהיתירא הראשון הא בבת אחת לא תנשא, אלא לאו בצרות ומשום לתא האשה תנא עד וקתני לא תנשא, בשלמא לר' אלעזר סתמא כר' מאיר דאמר הכחשה דצרות הכחשה היא אלא לרבי יוחנן קשיא. ובירושלמי (טו,ה) ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' אילא בשם ר' אלעזר מודה בראשונה אשכח תני עוד היא במחלוקת מה בין ראשונה מה בין שניה ראשונה לא היו דברי' אצל חברת' כלום אמר ר' אלעזר מודה רבי יהודה ור' שמעון בעדים מה בין עדים מה בין צרה צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום אמר ר' יוחנן אין אמרה ר' אלעזר מני שמעה ואמרה.
ושוב מצאתי בירושלמי גבי מתניתין עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' גדול בר מנימן בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש כלומר בעד ועד דמו ואקשו נתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד אומר לא מת ומפרקי תני דבי ר' כן והכי נמי מסתברא דהא איתא בכלל כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים דהא נמי האמינוה ועוד מהא דגרסי בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ג) אני וחברתי טהורה ואמר לה עד את וחברתיך טמאה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה חברתה משתריא אפומא דידה מהו דתימא כי מהימנא חברתה במקום עד פסול במקום עד כשר לא מהימנא קמ"ל והתם נמי כשבא המתיר תחלה ואפילו למאן דגריס התם מהו דתימא היכא דפסלא נפש' וכו', מ"מ כיון דאמרינן עד אחד דאפיך משמע עד כשר ולא אשה.
ויש אומרים התם קולא היא לגבי שבויה ואפילו בבת אחת. והרב ר' משה הספרדי ז"ל נמי כתב, אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואינו נכון אבל בהיא עצמה נראין הדברים כמו שאמר שתצא.
ומדקתני מתניתין עד אומר מת ועד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ולא קתני ואם נשאת תצא, לפיכך כתב הרב הנזכר ז"ל הרי זה לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא השוה אותה לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת.
ואני אומר עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ואפילו נשאת לו תצא ואע"פ שאמרה ברי לי והא דלא קתני ואם נשאת תצא משום דלא קתני בכולה מתני' נשאת באיסור אלא נשאת בהיתר וזו אלו נשאת בהיתר לא תצא מהיתירה הראשון.
וסמך לדבר מהא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב) אמר ר' יוחנן שנים אומרי' מת וב' אומרי' לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומ' נתגרשה ושני' אומ' לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי תרגימה בעד א' אומ' מת הימנוה רבנן כבתרי כדעולא א"ה אפי' לכתחלה נמי משום דרב אסי מדמוקמי' בהך דוחקא ולא מתרצינן לה כאידך דתני התם [גבי ב' עדים לוקים הכא] בעד א' [קודם שהתירוה] ובשנשאת לעד ואומרת ברי לי וגבי גירושין לא הימנוה ש"מ דאפי' גבי מיתה לעולם תצא דעד א' בהכחשה לאו כלום.
אבל מצאתי בירושלמי (טו,ה) כדברי הרב ז"ל עד א' אומ' מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנשאה הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא ושמא עד שלא נשאת דקאמר כגון משהתירוה לינשא ולית להו דעולא דר' מנחם בר' יוסי לא מיירי בגמ' דילן אלא בב' עדים ומסתברא מ"מ דודאי תצא כדאמרן.
הא דאמרינן לא מת איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הא מימת מיית והאי דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה הוא דמיכוונא. קשיא לי אמאי לא עביד להאי צריכותא איפכא ולימא לא מת אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא כיון דהאי אמרה לא מת לא ליהימנה לאידך דהא מכחשא לה חברתה, קא משמע לן כל לא מת בעדות אשה לאו כלום הוא, ולאפוקי מאידך תנא דקתני בסיפא דמתניתין אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא. ויש לומר דאם איתא דלהכי אצטריך גבי ההיא דסיפא הוה ליה למיתנייהו ולמעבדא פלוגתא בחד דוכתא, אלא מכיון דלא עבדינהו פלוגתא ולימא ור' פלוני אמר לא תנשא שמע מינה לצריכותא אחרינא הוא דאתינן ואידך ממילא שמעת ליה מינה.
הא דאמרינן בהא אפילו ר' מאיר מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. פירש רש"י דרבנן הימנוה לקולא לקמא. נראה מתוך דבריו דדוקא כשלא באו שתיהן כאחת, הא באו כאחת לא. ואינו נראה כן, חדא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת דקתני רישא זו שאמרה מת תנשא בשבאו שתיהן כאחת היא ואפילו הכי תנשא. ועוד דודאי סיפא דקתני עד אומר מת ועד אומר אינו מת אשה אומרת מת ואשה אומרת אינו מת, בשבאו שניהן כאחת היא, דאלו באו בזה אחר זה ודאי לא תצא מהתירה הראשון. דעד כאן לא פליג ר' מאיר אלא במכחישות זו את זו קודם שיתירוה לינשא. ואם כן מאי קא פריך מינה לר' יוחנן ואמאי סלקא ליה בקושיא. אלא הכי פירושו כל לא מת בצרה בעדות אשה לאו הכחשה היא, משום דאמרינן דלצעורה ולקלקולא קא מיכוונא. ואפילו באו שתיהן כאחת. ואקשינן תנן עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא, וכל אשה קאמר אפילו צרה דלא נפקא צרה מכלל אשה אומרת לא מת, ואף רש"י ז"ל כן פירש הכי קתני לא תנשא וקשיא לר' יוחנן. אי נמי הכי קאמר אשה אומרת לא מת ע"כ צרה קאמר, דאי אשה מעלמא פשיטא לא תנשא, דהא תנא רישא לא תצא מהתירה הראשון, הא באו בבת אחת לא תנשא, והוא הדין לאשה ואשה דעד אומר ועד אומר כל עד במשמע בין כשרים בין פסולי עדות. אלא לאו בצרות וקתני נמי עד משום לתא דאשה וקתני לא תנשא. ובשלמא לר' אלעזר כר' מאיר אלא לר' יוחנן קשיא.
לא מת איצטריכא ליה ס"ד האי מימת מיית והאי דקאמר לא מת לקלקלא לצרה הוא דקא מכוונה וא"ת ולמה לן לתרוצי הכי נימא דצריכותא דמתני' משום המנותא דחברתא סד"א כיון דהאי אמר לא מת לא מהימנא לאידך קמ"ל דכל דלא מת בעדות אשה לאו כלום הוא ולאפוקי מאידך תנא דקתני אשה אומרת מת ואשה אומר אלא מת לא תנשא וי"ל דהא ליכא למימר דאלו איתא דמשום האי צריכותא תנא לה הוה ליה למתנייא על סיפא ולמעבד פלוגת' ולמימר ר"מ אומר לא תנשא אלא ודאי ש"מ לצריכותא אחריתי הוא דתני לה ואידך טעמא דסבר דכל לא מת בהכחשה לאו כלום הוא ממילא נפקא לן וכו' :
בהא אפי' ר"מ מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו כלום הוא פרש"י ז"ל דרבנן המנוה לקמא פי' לפי' דמיירי כשבאו בזה אחר זה ואינו נכון דלישנא דא' אומר לא מת כשבאו בבת א' משמע ועוד היכי אסקי' לר' יוחנן בקושי' בפירכא דסיפא נוקמי' לסיפא כשבאו בבת א' כדדייק לישנא דידה ועוד שאלו באו בזה אחר זה הא ודאי לד"ה לא תצא מהיתרה הראשון כדאיתא לכ"פ התוס' וי"ל כל לא מת דעדות צרה בעדות אשה לא כלום הוא דלצערה לצרתה קא מכוין והא דפרכי' מסיפא דקתני אשה אומ' מת ולא אוקימנא דמיירי באשה דעלמא דלאו צרה כבר פרש"י ז"ל דכיון דסתמא קתני אשה אומר לא מת כל אשה במשמע ואפי' צרה ועי"ל דע"כ בצרה מיירי דאי באשה דעלמא פשיטא דעדות בהכחשה אינו כלום ולעיל דאמרי' לא תצא מהיתר' הראשון משום דבאו בזה אחר זה הא אלו באו בבת א' תצא מהתירא ולא תנשא. וה"ה לאשה ואשה דעד אומר מת ועד אומר לא מת כל עד במשמע בין כשר בין פסול. הילכך ע"כ האי מתני' בצרה מיירי והיינו' דסליק' כר' יוחנן בקשיא הא דתני ניתן לי בן במדינת הים מת בני ואח"כ מת בעל נאמנת טעמא דמילתא משום דאיהו קיימא בחזקת ליבם ואלו שתקה ולא אמר' אלא מת בעלי היה דינ' שתתייב' הילכך אע"ג דרוב נשים מתעברו' ויולדת ולד מעליא כך אמרי' בריש פירקא דלקמן הכא אין לנו אלא חזקה וכיון דאי שתקה תתיבם הויא לה כהפה שאסר הוא הפה שהתיר וזה ברור וכן סיפא ניתן לו בן במדינת הים ואמר מת יבמי ואח"כ מת בעלי נאמנ' משום דאי בעיא שתקה ולא תתייבם:
המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים באת ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר לא זו דרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה מלאכול בתרומה אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר לא זו דרך מוציאתה מידי עברה עד שתהא אסורה להנשא ואסורה בתרומה אמר הר"ם הלכה כר' טרפון:
קדש אחת מחמש נשים ואין ידוע אי זו קדש כל אחת ואחת אומרת אותי קדש נותן גט לכל אחת ואחת וכתובה ביניהן ומסתלק דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שיתן גט וכתובה לכל אחת ואחת גזל מחמשה ואין ידוע אי זה גזל כל אחד ואחד אומר אותי גזל מניח את הגזלה ביניהן ומסתלק דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד אמר הר"ם הלכה כר' עקיבא:
אמר המאירי האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובה וצרתה אסורה שאין מתירין את הצרה על פיה שחשודה היא שתכוין לקלקלה אף במקום שמקלקלת עצמה עמה וכמו שאמרו דילמא תמות נפשי עם פלשתים קא עבדא ואם היתה אשת כהן אוכלת הצרה בתרומה שמאחר שאין אתה מאמינה להשיאה אי אתה מאמינה לפסלה מן התרומה דברי ר' טרפון ור' עקיבא אומר לא זו הדרך מוציאתה מידי עבירה דסתם צרה דלא מהימנא חששא בעלמא היא ולהחמיר בה אלא אסורה בתרומה והלכה כר' טרפון ולא סוף דבר לגבי צרה דחשידא לקלקולא משום צערא דגופה ר"ל שמערבבתה בתשמיש אצל בעלה אלא אף בחמות שאין שנאתה מחמת צערא דגופה אלא מחמת דבר אחר הדין כן והוא שאמר אחר כן אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי תנשא היא ותטול כתובה וחמותה אסורה שאין משיאין אותה על פי כלתה אע"פ שהקדימה מיתת בעלה ושלפי דבריה אינה כלתה עכשו שמא מכוונת היא לקלקלה אף במקום שמקלקלת עצמה משום תמות נפשי כו' ואם אמרה מת חמי תחלה ואחר כך אומרת מת בעלי אף היא תנשא וחמותה כל שכן שאסורה שהרי אף לפי דבריה כלתה היא בשעת העדות אלא שבזו אין מחלוקת לענין תרומה שאף כשאמרה מת חמי הואיל ואינה אומרת עדין מת בעלי אף החמות אוכלת בשביל בנה הא כשאמרה מת בעלי ואחר כך אמרה מת חמי ובאה לפסלה מן התרומה לר' טרפון אינה נאמנת ולר' עקיבא נאמנת והלכה כר' טרפון וכבר הביאו בה ראיה בגמרא ממה שאמרו במשנתנו ניתן לי בן במדינת הים ואמרה מת בני ואחר כך מת בעלי נאמנת מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה להחמיר וחולצת ולא מתיבמת כמו שיתבאר לדבריה הוא דחיישינן הא לדברי צרה לא חיישינן ולמדת לפי דרכך שאם אמרה ניתן לי בן במדינת הים מת בעלי ואחר כך מת בני אינה נאמנת לגבי צרתה אף להחמיר ומותרת צרתה להתיבם:
במחלוקת שנויה ור' יהודה ור' שמעון הוא. וא"ת הא קיהבי טעמא למלתייהו הואיל וזו [וזו אומרות] שאינו קיים משמע דאם אחת אומרת שאינו מת הוא הכחשה ולעיל אמר דאחת אומרת מת תנשא אע"פ שאחת אומרת לא מת. וי"ל דלדבריו דר' מאיר קאמרי הריב"ן:
כל לא מת וכו' וא"ת וכי לא ידע ר' יוחנן דמותיב לה מתני' וי"ל דה"פ כל לא מת כגון שצרתה אומרת לא מת ומ"מ מותיב ממתני' דמשמע אשה אומרת לא מת דהך אשה אפי' צרה במשמע:
אמר אביי אף אנן נמי תנינא. לדברים הוא דחוששין. לכאורה קשה דהא אפי' ר"ע מודה בהא דע"כ לא פליגי אלא כיון דמהימנא לגבי נפשה א) להאכילה בתרומה כדאמרי' במתני' אבל הכא לא מהימנא דאמרי' חולצין. וי"ל דדייק לישנא יתירה ב) שהרי תנא חוששין לדבריה. ולמה לי למיהדר ומתני בסיפא חוששין לדבריה אלא למידק לדבריה חוששין הא לדברי צרתה אין חוששין גם היכא דמהימנא לגבי נפשה כמו בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא ולכך מייתי בבא דסיפא ולא בבא דרישא:
טעמה דאמרה לא מת הא אישתקא תנשא והא אין צרה מעידה לחברתה. ומהדר לא מת אצטריכא לי' סד"א האי מיימת מת והאי דקאמרה לא מת לקילקולא דצרה קאמיכונה תמות נפשי עם פלשתים הוא דקעבדה קמ"ל. פי' אע"ג דכי שתקה פשיטא לן דלא תנשא דמהו דתימא כיון דאתא ומערערא גליא דעתה דלצערה צרה קמיכונה ולעכבא שאל תנשא והלכך אפי' היא תשתרי קמ"ל.
א' אומרת מת וא' אומרת נהרג וכו'. פי' דקסבר ר' מאיר הכחשת הצרה הכחשה היא ור' יהודה ור"ש סברי הכחשת צרה אינה הכחשה ודוקא צרות אינן מכחישות זו את זו אבל מ"א אומר מת וע"א אומר נהרג עדות מוכחשת היא ואע"פ ששניהם מודים שאינו קיים לא תנשא. והכי אמרינן נמי בירושלמי א"ר אלעזר מודו ר' יהודה ור"ש בעדים. מה בין עדי' מה בין צרה לא עש' דברי צרה אצל חברתה כלום.
ומקשה וליפליג ר"מ ברישא. פי' ר"מ דסבר דהכחשת צרה הויא הכחשה לפלג נמי ברישא דקתני א' אומרת מת וא' אומרת נהרג (גליון ס"א לא תנשא) תנשא. דהא צרתה מכחשת לה. א"ר אליעזר במחלוקת שנויה ור' יהודה ור"ש היא. פי' ור"מ מפליג ארישא קאי וה"ק לא מיבעיא כי אמרה לא מת דהויא הכחשה היא ולא מינסבא אלא אפי' היכא דתרוייהו מודי שאינו קיים הכחשה היא ולא מינסבא אלא אפי' היכא דתרוייהו מודו שאינו קיים הכחשה האי ואל מינסבא חדא מינייהו. ור' יהודה ור"ש ס"ל דהכא אפי' תרווייהו מישתרי כיון ששתיהן אומרים שאינו קיים דהכחשה דצרה אינה הכחשה. וקיי"ל ר"מ ור' יהודה ור"ש אין הלכה כר"מ דהכחשת צרה אינה הכחשה. ושני עדים המכחישים זה את זה פסולים ונמצא עכשיו שאין דין א"א [והוא] כדיני נפשות דכי היכי דאמרי' בסנהדרין גבי דיני נפשות א' אומר בסייף וא' אומר בארירן הרגו אין זה נדון ה"נ אמרינן הכא גבי עדות אשה. ואע"ג דאמרינן בפ' דיני ממונות בתרא אמר רבא עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בדיני נפשות הכא גבי אשה לא אוקילו רבנן אלא הכי הוא כדיני נפשות שבטלה עדותן.
עד א' אומר מת וע"א לא מת אשה וכו'. כיון שבא העד השני או האשה ואמרי לא מת קודם שהתירה אותה ע"פ העד הראשון ה"ז לא תנשא. וגרסינן בירושלמי גידל בר מנימין בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחישה את האיש וליתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת. תני בשם ר' כן בשם ר' נחמיה.
מתניתין האשה שהלך היא ובעלה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר"ע אומר לא זו דרך מוציאה מידי עברה עד שתהא אסורה להנשא תהא אסורה לאכול בתרומה. פי' ר' טרפון סובר אין הצרה נאמנת לא להתירה ולא לפוסלה ור' עקיבא חייש לחומרא. אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט ר"ע אומר אין זו הדרך מוציאה מי"ע עד שתהא אסורה לינשא אסור לאב"ת. פי' הכל פסולים להעיד לחמותה ולא משגיחים בעדותה אפי' לאוסרה בתרומה. ואע"ג דאמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי שכבר נתרחקה ממנה לפי עדותה לא מהימנא ור"ע חייש לחומרא ואינה אוכלת בתרומה. וצריכא דאי אחמר הך קמייתא בהא קאמר ר' טרפון משום צערא דגופה אבל חמותה דצערא דמילי דעלמא אימא מודה ליה לר"ש צריכה. ואי איתמר בהא בהא קאמר ר"ע אבל בהך אימא מודה ליה לר"ט צריכא. א"ר יהודה א"ש הלכה כר' טרפון.
גמ' ולפלוג נמי ר"מ ברישא אפי' תימא ר"מ כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. פי' בעדות צרה קאמר וכן מצאתי מוגה בס' אבא מארי ז"ל בכתב ידו אבל בעדות דעלמא ודאי לאו הכחשה הוה דהא גבי סוטה שנאמנת אשה לומר לא נטמאת ואפ"ה אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת בבת אחת היתה שותה כדאי' בפרק מי שקינא. ולא אמרי' כל לא נטמאת בעדות סוטה לאו הכחשה הוא:
תנן עד א' או' מת ועד א' או' לא מת אשה א' אומרת מת ואשה א' או' לא מת ה"ז לא תנשא בשלמא לר"א הא מני ר"מ היא אלא לר' יוחנן קשיא. פי' מדרישא בצרה סיפא נמי בצרה. גם זה מצאתי מוגה בס' אבא מרי ז"ל בכתב ידו. ומיהו בנשים דעלמא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת אליבא דרבי עקיבא לא תנשא כדברירנא מסוטה. וה"ר אלפס הגיה משנה זו כפשט' ובהדיא מוקמי' לה כר"מ. ואולי מפני שסתם משנה זו כר"מ פסק כר"מ משום דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם. ורישא דמתני' דקתני א' אומר' מת וא' אומר' לא מת זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובתה אע"ג דר"א מוקי לה כר' יהודה ור"ש סמך הרב על דברי ר' יוחנן שהוא רבו דא' כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. ואע"ג דאקשינן לר' יוחנן מסיפא דקתני ה"ז אל תנשא ולא פריק קושיא אמרינן ולא תיובתא הלכך הלכה כר' יוחנן דרבו דר"א הוא. רישא ר' יהודה וסיפא ר"מ ולר' יוחנן דאמר כללא דמילתא כל לא מת באשה לאו הכחשה הוא. סיפא קשה לד"ה ואולי י"ל דסמך על מה שכתבתי שלא אמר ר' יוחנן כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא אלא גבי צרה אבל באשה דעלמא הכחשה הויא ולא תנשא וכתב המשנה הזאת משום אשה דעלמא ובודאי אית ליה לרב ז"ל לפרש ולא לסתום:
בד"ה טעמא דאמרה לא מת כו' ואנא ידענא דאאומרת מת קאי דההיא דלא מת שויתה לנפשה כו' עכ"ל השתא לפי סברת המקשה בלאו האי טעמא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא אנא ידענא דאאומרת מת קאי דהא לא עדיפא אומרת לא מת מאישתיקא ודו"ק:
בד"ה סד"א הא מימת כו' וי"ל דאפילו מודה ונותנת אמתלא לדבריה כו' עכ"ל ומיהו אפילו בנותנת אמתלא לא עדיפא משתיקה דאל"כ לא הוי איצטריך ליה לתלמודא להך סברא דקאמר והא דקאמרה לא מת לקלקולה לצרה כו' וק"ל:
בד"ה דכל לא מת בעדות כו' דאי לאו הכי מה משמיענו היינו עד ועד דעלמא כו' עכ"ל נראה דכל זה מדברי רבינו יואל דדייק דאפילו צרות במשמע דאל"כ מה משמיענו היינו עד ועד דעלמא והתוס' דחו לקמן פי' זה מההיא דפרק מי שקינא דקתני ע"א אומר נטמאת וכו' ולא קאי אצרות ואפשר דרבינו יואל מיישב את זה דהתם ודאי (א) איצטריך למיתני אשה אומרת נטמאת כו' לאשמועינן דאשה נאמנת בסוטה כמו דמהימן ע"א מדאורייתא התם אבל הכא בין ע"א ובין אשה כולהו תקנתא דרבנן נינהו דנאמנים ואשה ואשה היינו עד ועד ודו"ק:
ד"ה באמצע דיבור בתוס' בריש העמוד הכא פשיטא וי"ל וכו' עד אבל הכא תקנתא דרבנן היא כצ"ל והוא ס"ד ואחר כך מתחיל דבור חדש הואיל ומכחישות זו את זו וכו' עד דה"א דבסיפא מודה הוא ג"כ סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר הואיל זו וזו מודות וכו':
תוס' בריש עמוד הכא פשיטא כו' הוא דבור בפני עצמו. דרבנן הוא הס"ד:
בד"ה טעמא דאמרה כו' לא מת תנשא ואנא כו' כצ"ל:
תד"ה ל"צ. הוי כתרי ותרי ואי מכחשי אהדדי לא היתה שותה. צ"ע דודאי בכה"ג היתה שותה דכיון דמכחשי אהדדי דל עדות מהכא והוי כמו דליכא עדות כלל דהיתה שותה יע"ש בסוגיא ובפרש"י:
תד"ה בת. מספקא לר"י כו'. לכאורה מדברי אביי דמייתי ראיה מניתן לי בן כו' והתם איסור דאורייתא אשת אח שיש לו בנים והוא בכרת אפ"ה אין חוששין לדברי צרה. וכן נמי בבבא השניה דמת בעלי ואח"כ מת חמי דליכא ממ"נ דהא איכא למימר דבעלה מת ולא חמיה דודאי מותרת אפי' בתרומה דאורייתא ודומיא דידה בבא דרישא ג"כ:
במשנה אמרה מת בעלי כצ"ל ומלת לי נמחק (וכן ליתא בדפוס וויניציאה וברי"ף ורא״ש ולעיל קי״ז ב'):
בגמרא הא אשתיקא תנשא: ק"ק דלמא נקט לא מת דבהא כ"ע מודו דלא תנשא מה שאין כן באשתיקא דתלי בפלוגתא דלר' אלעזר תנשא דס"ל לקמן (דף ק"ך) דצרה מעידה לחברתה ואפילו אי טעמו דר"א דלא מקלקלא נפשה ג"כ הכא תנשא השותקת אחר שנשאת חברתה אבל כשאמרה לא מת גם לר"א לא תנשא דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא וי"ל דהא פשיטא להגמרא דהך דאומרת לא מת לא תנשא אפי' כשמודה ונותנת אמתלא לדברי' כמש"כ התוספ' (ד"ה סד"א) לפי התרצן ולכן פריך שפיר דע"כ גם השתא דקתני לא מת לא אתי כר"א דלר"א גם השתא תנשא כשנותנת אמתלא לדברי' אבל ק"ק הרי להמקשן ע"כ לא הוי מוקמינן הך לא מת דלא תנשא כשנותנת אמתלא דאל"כ מה תרצו התוספ' (ד"ה טעמא) דלא ה"ל למיתני רק תנשא ואנו ידענו דקאי אאומרת מת דאומרת לא מת פשיטא דלא תנשא דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא דלמא הוי מוקמינן בנתנה אמתלא וי"ל דודאי אין לאוקמי' רק בנתנה אמתלא כיון דסתמא קתני תנשא אבל מכ"מ כתבו התוספ' דסתמא קתני לא תנשא גם בנתנה אמתלא ולכן גם השתא ליכא לאוקמי' כר"א:
שם לקלקולא דצרה היא מכוונא: ק"ק דהא אי אמרינן דמיית והשני' ג"כ ידעה איך נאמר דאמרה לא מת משום שנאה הא לאחר מיתה לא שייך עוד שנאה דצרה דאף דאמרינן לעיל שאני התם דרגיש לה צערא היינו דוקא היכי שתבא לידי שנאה לבסוף כשיבא בעלה אבל כשיודעת שמת לא דהא ודאי ה' נשים נאמנות כשמתו בעליהן ונשאו לאחרים שיעידו על בעליהן השניי' שמתו דבכה"ג לא מצינו שנאה ואפשר דזה באמת קמ"ל הכא דלא חיישינן לשנאה דצרה לאחר מיתה ומהכא שמעינן כן, שוב ראיתי במשנה למלך (פי"ב מה' גירושין) שהזכרתי כבר לעיל שנסתפק בזה אי לאחר מיתה ג"כ אין נאמנות ולכאורה ה"ל להביא ראי' מגמרא זו וצ"ל כאשר כתבנו ועיין מש"כ לקמן בזה:
שם במחלוקת שנויי': עיין לעיל (דף ע"ה) דפליגי ג"כ ר' אלעזר ור' יוחנן באוקימתא דמתניתן שם הכי אבל שם לדינא אין נפקותא בין ר"א לר"י אבל הכא יש נפקותא דלאוקימתא דר"א הוי סתם ואח"כ מחלוקת וא"כ אין הלכה כסתם אלא כר"מ ולר"י דלא הוי הרי הלכה כר' יהודה ור"ש נגד ר"מ ועוד דלר' אלעזר סתמא בתרא כר"מ אתיא ולר' יוחנן לא, והנה הרמב"ם (ספי"ב מה' גירושין) פסק כר"י ור"ש והיינו משום דפסק כר' יוחנן נגד ר"א דאף דסליק ר"י בקשיא מכ"מ הרי ידוע דהיכי דלא סליק בתיובתא נפסק כוותי' וע"ש בה"ה שכתב טעם לפסק הרמב"ם משום דהלכה כר"י ור"ש נגד ר"מ ולא ידעתי למה לא הזכיר שתלי בפלוגתא דר"א ור"י ושהלכה כר' יוחנן לגבי ר"א, שוב ראיתי ברא"ש שנראה שכוון לזה:
שם במתניתן היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה: הנה זה פשוט דדוקא משום דהעידה צרתה שאינה נאמנת אצלה אבל בהעיד עד א' או אפילו עבד ושפחה כיון שנאמנין לגבה להתירה להנשא הרי זו לא תאכל בתרומה, אבל יש להסתפק אם היא בת כהן לישראל ואין לה בנים מישראל והעידו לה עד א' או אשה ועבד שמת בעלה אם מותרת לאכול בתרומה כדין חוזרת אי נימא כיון שהתירו איסור אשת איש החמורה כש"כ שנתיר איסור תרומה על פי עדותן או אי נימא כיון דכל הטעם דהתירו עדות כזה הוא משום חומר שהחמירו עלי' בסופה הקילו עלי' בתחלה דהיא גופא דייקת ומנסבת או משום עגונא הקילו בה רבנן כדאמרינן לעיל (דף פ"ח) וכל זה לא שייך רק לענין שתנשא אבל לענין שתאכל תרומת בית אבי' קודם שתנשא אפשר דלא דהא לא שייכי טעמים הללו וכעת לא מצאתי הדבר מפורש אבל מכ"מ לענ"ד לא תאכל בתרומ' כיון דאמרינן לעיל במתניתין דאין האחים נכנסים לנחלה על פיה וה"ה בעד א' כמו שהזכרתי שם הרי בפי' דלא האמינו אותה או אפילו עד א' רק להנשא וא"כ גם לענין תרומה לא ואין לומר דשם דוקא לגבי אחר אינה נאמנת אבל לגבי עצמה נאמנת בכל הדברים דז"א דהרי גם אם היא יורשת את בעלה כגון שהיא בת אחותו מכ"מ אמרינן דלגבי נישואין נאמנת להנשא אבל לא ליורשו:
שם תאכל בתרומה: הא דנקט פלוגתא דר"ט ור"ע הכא ולא אמתניתן דלעיל דקתני וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובתה דשם לכאורה הוי מצי למיתני בהדי היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה וא"כ בבא דהכא מיותר לגמרי יש לומר דרבותא קמ"ל דלא מבעי' לעיל דהיא אומרת ודאי לא מת דנאמנת על עצמה לאכול בתרומה אלא אפילו הכא דצרתה מעידה והיא אינה מכחישה אפי' הכי מותרת בתרומה אבל יש להסתפק איך הדין לר"ע דאמר אין זו דרך מוציאה מידי עבירה אלא אסורה לאכול בתרומה אם זה דוקא בהיא אינה יודעת דאז צרה נאמנת עלי' להחמיר או נימא דאפילו בהיא אומרת בריא שלא מת מכ"מ לא תאכל בתרומ' ואפי' אם נאמר דב"ד מורין לה שלא תאכל אכתי יש להסתפק אם היא מותרת לאכול לעצמה מפני שבריא לה שלא מת בעלה:
שם בתוספ' ד"ה ומכחישות. ואולי שתיהן אומרות שקר: לא ידעתי למה הוצרכו לכך אפילו רק א' אומרת שקר ודאי מכ"מ שתיהן אסורות להנשא דהא לא ידעינן מי היא האומרת שקר וא"כ כל א' ע"פ עצמה לא תנשא שמא היא השקרנית ועל פי חברתה ג"כ לא תנשא שהרי אין צרה מעידה לחברתה אפילו היכי שמחזיקין ערותה לאמת ומתירין אותה להנשא:
בא"ד. הואיל וזו וזו מודות: הגי' בזה וכתב דזה תחלת הדבור ולענ"ד י"ל דשייך לדבורם הראשון ורצו לתרץ דאכתי אמאי לא פליגי ברישא ואי להודיעך כחו דר"א אדרבא לפלגו ברישא להודיעך כחו דר"י ור"ש דכח דהתירא עדיף ואהכי תרצו דהא רישא בלא"ה ע"כ אתיא כוותייהו ולא צריך להשמיענו בזה ועדיף להשמיענו כחו דר"מ בסיפא:
בד"ה טעמא. שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא: במהרש"א כתב שלא הוצרכו לכך דההיא דלא מת לא תנשא משום דאין צרה מעידה לחברתה, ולענ"ד י"ל שלכך כתבו כן דאם כל קושיתו בנוי' אהך סברא דאין צרה מעידה לחברתה יקשה למה הקשה מהך דלא תנשא מדיוקא וסמיך בקושיתו דליכא למימר דמשום דהך דתנשא נקט דא"כ לא ליתני רק תנשא אדרבא יקשה מתנשא דקתני ברישא דלא ליתני אלא הך ולא תנשא דסיפא פשיטא כיון דאין צרה מעידה לחברתה וממילא ידענא דגם לא משום דיוקא דאם אשתקא תנשא קתני אע"כ מדלא פריך אלא מכח דיוקא דסיפא דמרישא לא קשה לו מכח הך סברא דאין צרה מעידה לחברתה משום דאכתי לא השמיענו זה ברישא רק לקמן בסיפא אלא מכח שוי' לנפשה חתיכה דאסורא מקשה דזה הי' פשוט לו ולכן לא פריך רק מכח מסקנא דאין צרה מעידה אפילו היכי דנשאת וקלקלה עצמה אם לא מת בעלה וכדמוכח מסיפא:
בד"ה סד"א. חתיכה דאסורא: ק"ק לפי מה שכתבתי לקמן בתוספ' דנפשט ספק המשנה למלך אי בהעידה צרתה עלי' חשבינן לה כאשת איש גמורה מדברי תוספות הרא"ש דהיא כא"א ואין תופסין בה קידושין א"כ מאי מקשים התוספ' דלמא באמת לענין שלא תנשא לא הוי טעינן אבל הוי טעינן דאם אמרה לא מת עדיף מאשתיקא לענין דאם קדשה אחר דחוששין לקדושיו דכיון דע"י דבורה ג"כ ידעינן דמת ואף דלא תנשא היינו משום דשויי' אנפשה חתיכה דאסורא לכן קמ"ל דלא, אכן ז"א דשפיר הקשו התוספות דאם זה כוונת הגמרא אכתי יקשה היאך קמ"ל דלא במה דקאמר שלא תנשא דלמא לעולם קיימינן בהסברא דתמות נפשה עם פלשתים קעבדה ומה שלא תנשא הוא משום חתיכה דאסורה ולכן הוצרך התוספ' לתרץ דאיירי אפילו נתנה אמתלא אבל אכתי קשה באמת מנ"ל להגמרא כן דלמא לעולם קיימינן בהסברא דתמות נפשה קאמרה ולא איירי בנתנה אמתלא ולא תנשא משום דשוי' אנפשה חתיכה דאסורא ולכן מזה לכאורה ראי' לאידך גיסא דספק המ"ל דאפילו באישתקא הוי ספק אשת איש וא"כ אין נפקותא בזה אם אמרינן לפי המסקנא דלא מת עדיף מאישתקא אחר שהשמיענו במתניתן דלא תנשא דהא ידענו על ידי זה שהיא ספק אשת איש וספק א"א הוי אפילו באשתיקא:
בא"ד. ונתנה אמתלא לדברי': לכאורה לא הוצרכו לכך דאפילו שתקה ולא נתנה אמתלא כשרוצה להנשא אח"כ תלינן דמה שאמרה לא מת לצעורי דחברתה אמרה דמי גרע זה ואשה שאמרה טמאה אני ואח"כ באתה אצל בעלה דמותר לבא עלי' דתלינן באמתלא אפילו לא טוענת כמבואר בש"ע י"ד (סי' קפ"ה) בשם מהרי"ו וה"נ הוי אמתלא דמוכח כשרוצה להנשא אחר שראתה שהתירו חברתה להנשא ולא חשו למה שאמרה היא לא מת ומזה לכאורה ראי' דדעת התוספ' כמש"כ הש"ך שם בשם הב"ח דלא איירי שם באמרה בפי' טמאה אני, ועיין מה שכתבתי לקמן (סוף פרקין):
בד"ה דכל לא. א"כ מה מקשה מסיפא לר' יוחנן: הרשב"א הקשה קושיא זו על רש"י דמפרש לא מת לאו הכחשה היא דהמנו' רבנן לקמאי א"כ נראה דמפרש דאיירי בזה אחר זה אכן כבר כתבתי לעיל (דף קי"ז) יישוב לשיטת רש"י די"ל דמפרש דגם סיפא ע"כ איירי בזא"ז מדנקט לשון לא תנשא ולא נקט דאם נשאת תצא, ועוד נ"ל ביישוב שיטת רש"י דבאמת גם הוא ס"ל כהתוספ' דכל מת לאו הכחשה היא זה בצרה דוקא וכן נראה ג"כ מהירושלמי וראי' לזה מדהוצרך רש"י לפרש דמה דמקשה לר"י מסיפא היינו דכל אשה אפילו צרה במשמע הרי דס"ל ג"כ דמצרה דוקא פריך ובצרה ודאי אין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה, ומה שכתב רש"י דרבנן המנו' לקמא לא רצה לומר בזה רק לאותה שאמרה מת דשנה במתניתן בראשונה אבל ה"ה אם אמרו בבת אחת או אפילו באחרונה ג"כ הדין כן:
בד"ה אלא לר"י. דלמא בנשים בעלמא קמיירי: עיין ברשב"א שלחד פי' שכתב דקדייק דבצרות קמיירי דאי בנשים דעלמא מרישא שמעינן לה לא קשה קושיתם מסוטה דהתם לא שייך לידוק כן:
בא"ד. והתם לא קאי אצרות: אין לפרש משום דהתם צרות נאמנות לומר נטמאה כדקתני שם במתניתן דאכתי הוי רבותא כיון דלענין כתובה אין נאמנת אלא ה"ק דהתם לא שייך לאוקמי' בצרות דאם הצרה אומרת נטמאה הרי אדרבא אין מאמינים לה דהא אמרינן דשותה ואם צרה אומרת לא נטמאה אין רבותא דשותה אלא אדרבא כש"כ הוא דאם לאחרת מאמינים לזכות לה כש"כ לצרה אבל הכא בין אומרת הצרה מת בין אומרת לא מת בשניהם י"ל שאומרת משום שנאה כן או שלא תנשא או לקלקלה:
בד"ה בת ישראל. מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן: המשנה למלך (פי"ב מהל' גירושין) נסתפק אם העידה א' מחמש נשים אי נאמנת כלל ומחזיקים הצרה לאשת איש גמורה או רק להחמיר וכתב שדין זה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד אי הלכה כר"ט או כר"ע, והנה לא הזכיר שזה גופא תלוי ועומד בספק התוספ' דהכא אי לר"ט רק תרומה דרבנן קאמר א"כ גם הרמב"ם דנקיט לשון המשנה הכי קאמר ולפ"ז אכתי אין לפשוט דמחזיקים אותה כאשת איש להקל בדאורייתא, שוב ראיתי בבית שמואל (סי' י"ז ס"ק קל"ד) שכתב ג"כ בפשיטות כן, אכן בעיקר הדבר לא ראו הב"ש והמ"ל דברי תוספ' הרא"ש דהכא דפשיטא לו שאם זנתה הצרה שהיא בחנק כאשת איש גמורה אפילו לר"ע דאוסר לאכול בתרומה ועיין מה שכתבתי לעיל בזה, גם מה שהקשה בעל הגהת מ"ל (פ"א מהל' סוטה) מ"ש דלענין סוטה נאמנים ה' נשים לומר שנטמאה שלא תשתה ולענין שאר דברים אין נאמנים אפילו להחמיר לר"ט דהכא דאוכלת בתרומה והניח בקושיא, לענ"ד י"ל דשאני סוטה שיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, ועיין בתוספ' בנדה (ב'.) גם מה שהזכרתי שנסתפק המשנה למלך עוד במת ודאי אי אינה נאמנת משום שנאה קדומה נפשט מדברי תוספ' הרא"ש שם ממה שכתב דלכך לר"ע חמותה אסורה לאכול בתרומה דכיון דמאמינים לה שבעלה מת ע"ש הרי שפשוט לו דאם נקטינן שבעלה מת באמת אז היא נאמנת על חמותה כיון שעתה אינה חמותה:
בא"ד. מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא: לא זכיתי להבין דבריהם בזה מה חילוק יש בין שני שבילין לכאן דהא בשני שבילין ג"כ חד ממנ"פ עביד איסורא כמש"כ התוספ' גופא בנדה שם, והנה בדברי התוספ' דכאן הי' אפשר לדחוק שבאמת לא רצו לחלק בין תרומה לשני שבילין ומה שכתבו מיהו איכא הכא וכו' באמת קאי אתרווייהו דאיירי מיני' דהיינו תרומה ושני שבילין ורצו לומר דבהני אין הטעם משום דילפינן מסוטה אלא מטעם חזקה וכמו שכתבו גם בנדה אכן מדברי התוספ' הרא"ש לא נראה כן דלאחר שכתב כדברי התוספ' דהכא דאיכא חדא דעבד איסורא ממנ"פ סיים ונראה לי דר"ע נמי מהאי טעמא קאמר אסורים לאכול בתרומה אבל מודה הוא שאם זנתה שהיא בחנק משום דמוקמינן לה בחזקת אשת איש עכ"ל וכיון דר"ע ודאי לא חולק אב' שבילין א"כ מוכח דס"ל שיש חילוק בין הכא ובין שני שבילין מהך טעמא דאיכא חדא דעביד איסורא ממנ"פ וזה תימא דהרי גם בשני שבילין יש זה:
בד"ה אף אנן. בהיתר יבמה לשוק כמלתי' דר"ט: לא ידעתי מה סברא יש בהיתר יבמה לשוק יותר מליבם, ולולא דבריהם הי' אפשר לומר דמרישא לא שמעינן אלא דאין מאמינים לצרה לאוסרה לשוק דליכא אלא איסור לאו אבל שלא מאמינים לצרה באיסור מיתה להאכיל תרומה לזרה אכתי לא שמעינן אבל מסיפא שפיר שמעינן כן מדלא מאמינים לצרה לאוסרה ליבם דאיכא איסור כרת דחמיר ממיתה: ועוד י"ל ביישוב קושיתם דהנה כבר כתבתי לעיל שהמ"ל נסתפק אי חמש נשים לאחר מיתת בעליהם ג"כ אין נאמנות ולכאורה נפשט הספק מסוגיא דהכא דאמרינן לדברי צרה אין חוששין והא הכא דשניהן מודות שמת דהא מתירין אותה לייבמה ואעפ"כ אין הצרה נאמנת עלי' אפילו להחמיר הרי דנשארה שנאתה אף שמת ופסקה להיות צרתה, אכן י"ל דמהכא אין ראי' דהכא עדיין צרתה היא ששונאתה על שהיבם ייבם אותה ויניחנה דאם לא היא ייבם את הצרה ולכן הצרה שונאתה וקאמרה תמות נפשי עם פלשתים ומעידה שהי' לו בן בשעת מיתה ולכן אינה נאמנת לפוסלה ליבם, אכן זה שייך בסיפא אבל ברישא דהוי אפכא שהצרה רוצה להתירה ליבם יקשה מ"ט אינה נאמנת מה שייך שנאה בזה כיון שכבר מת בעלה ולכן ע"כ צ"ל דחוששין לדברי' דרישא לא דייקינן אלא דנקט כן משום דיוקא דסיפא אבל ברישא באמת גם לדברי צרה חוששת ולכן לא שייך להביא ראי' מרישא לר' טרפון, ומה שהתוספ' לא תרצו כן היינו משום דלא מפרשים כפירושינו דאיירי ששניהן מודין שמת:
בד"ה לדברי'. ליכא עבירה כלל: מדבריהם נראה שמפרשים מה דקאמר הא לדברי צרה שהצרה לבד מעידה על מיתת בעלה והיא אינה אומרת כלל וכיון דבזה אסורה להנשא לכן כתבו דליכא עברה כלל, אכן לענ"ד י"ל דמדייק הא לדברי צרה דהיינו שמה שהיא מעידה נגד חזקתה שעומדת לייבם דהיינו שנתן לה בן ומת בעלה ואח"כ בנה אם צרה מעידה כן והיא לא אומרת רק סתם מת בעלי אין חוששין לדברי צרה אפילו להחמיר דמתירין אותה לייבום וא"כ שפיר איכא עבירה ואין לומר דאיך מתירין אותה לייבם אפילו דל דברי צרה מכ"מ הרי אמרינן במתניתן ריש פרק דלקמן דבהלכה צרתה למדינת הים חיישינן שמא ניתן לה בן ולא תתייבם דזה אינו דכבר כתב הרשב"א לקמן במתניתן דזה דוקא בצרתה שאינה לפנינו אבל אם היא בעצמה שבה בלא בן מוקמינן לה אחזקת היתר ייבום קמייתא ולא חיישינן מספק שמא ניתן לה בן ולכן אם אין חוששין לדברי צרה להחמיר מתירין אותה להתייבם ע"פ דבורה שמת בעלה אף שצרה מעידה שהי' לה בן שמת אח"כ וזהו מה דקדייק הש"ס ומתורצת קושית התוספ':
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה בת ישראל לכהן כו': מספקא לר"י כו' מיהו איכ' הכא דעביד איסור' ממ"נ עכ"ל. לכאורה לא מספק' ליה לר"י אלא בבבא דרישא דחדא עבדה איסור' ממ"נ דאי מת. זו שאוכלת בתרומה עבדא איסור'. ואי לא מת זו שתנשא עבד' איסור'. אבל בסיפא אין כאן ממ"נ דהא אפשר דהבעל מת וחמיה לא מת ואוכלת אפי' תרומה. וא"כ לא הוי איצטריך הש"ס למיעבד צריכות' בגמ' בהני תרי בבא כיון דלא דמיין להדדי אלא שמשמע דבתרווייהו אוכלת אפי' בתרומ' דאוריי'. ומ"מ הוי מצי למיעבד הש"ס צריכות' איפכ' דאי אתמר קמיית' ה"א בהא הוא דאמר ר"ע משום דחד' מינייהו עבדא איסור' ממ"נ אבל בסיפא מודה לר"ט. אבל באמת נראה דמהאי טעמ' דחדא עבדא איסור' ממ"נ אין להאמינה כמו לר"ע קודם שהוחזקו להיות משיאין ע"פ אשה והיא לעצמה נאמנת אטו אם באת אחת ואמרה מת בעלה נאסר צרתה מלאכול בתרומה זה וודאי אינו כיון דלא מהימנ' כלל לגבי צרתה הויא כמי שאינה ומהיכ' תיתי תיאסר הצרה בתרומה וה"נ לאחר שהוחזקו להשיא ע"פ אשה צרה אוקמוה אקמיית' דאינה נאמנת ולא מהני עדות שלה כלל לגבי חברתה. וע"כ טעמ' דר"ע משום דהשנאה ג"כ אינה חלוטה כ"ע ולהכי חיישי' לעדותה היכא דאיכ' דרך עבירה ודו"ק:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
אשה אמרה מת ואשה אמרה לא מת הרי זו לא תנשא. הואיל ובאת שניה קודם שיתירוה על פי ראשונה ואפי' שניה זו צרתה אוסרתה ובגמ' מוקמינא לה להאי סתמא כר' מאיר דאמר צרתה נמי מכחשא לה: גמ' לא מת איצטריכא ליה. דאע''ג דאי שתקא פשיטא לן דלא תנשא בעדות חברתה איצטריך לאשמועינן היכא דמכחשה לה נמי לא תנשא דמהו דתימא כיון דאתיא ומערערא גליא דעתא דלצעורי לצרה קאתיא ולעגנה שלא תנשא ותמות נפשה עם פלשתים קעבדא הלכך אפי' היא תשתרי קמשמע לן: במחלוקת שנויה. במחלוקת אחרונה אף ראשונה שנויה דלא תימא סתמא דברי הכל היא אלא ר' יהודה ור''ש היא דאמרי צרה לא מכחשה: לא מת לאו הכחשה היא. דרבנן הימנוה לקמא: ואשה אומרת לא מת. אפי' צרתה במשמע: מתני' היתה. צרתה בת ישראל לכהן: תאכל בתרומה. בחזקת שבעלה קיים ואינה חוששת לעדות צרתה הואיל ואינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה: וחמותה אסורה. שאין כלה מעידה לחמותה ואע''ג דאמרה ברישא מת בעלי דפקע לה צד כלות והויא נכרית אפילו הכי לא מהימנא כדאמר לעיל (דף קיז:) הא לאו בעלה מיית ולא חמוה מיית כו': היתה. חמותה בת ישראל לכהן כו': גמ' צערא דגופה. תשמיש מונעת לה מבעלה הא ודאי משקרא כדי לקלקלה שתנשא ואפי' שהיא נשאת תמות נפשה עם פלשתים: מודי ליה לר''ע. דלא מחזקינן לה בשקרנית כולי האי ונהי דלהשיאה לא מהימנא אבל לחומרא לענין תרומה תיחוש: ניתן לי בן. אשה שהלכה עם בעלה למדינת הים וכשיצתה מכאן לא היה לה בן ועומדת בחזקת ייבום ובאת ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת בני ואח''כ מת בעלי דלא מפקא נפשה מחזקה קמייתא שעדיין היא צריכה לייבם נאמנת ומותרת להתייבם: אינה נאמנת. להנשא לשוק בלא חליצה דכי הימנוה רבנן לאשה אבעלה הימנוה דדייקא ומנסבא אבל לאפוקי נפשה מיבם לא הימנוה דזימנין דסניא ליה: וחיישינן לדבריה. דאפקה נפשה מחזקה ואם בא יבם לייבמה לא שבקינן לה וחולצת: לדבריה. מיעוטא משמע:
הכא פשיטא וי''ל דניחא ליה לאקשויי מסיפא כיון דמשכח לה אי נמי דרישא דהתם כיון דעד אחד נאמן מן התורה הוי כתרי ותרי ואי מכחשי אהדדי לא היתה שותה אבל הכא תקנתא דרבנן היא: ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו. דודאי אחת מהן שקרנית ואולי שתיהם אומרות שקר כי לא ידעו אמתת הדברים ואיכא מאן דאמר בגמ' דר''מ פליג ברישא ואיכא נמי הכחשה ולא תנשא והא דלא נקט פלוגתייהו ברישא משום דהוה אמינא דבסיפא מודה: . [הואיל] וזו וזו מודות שאין קיים. אבל המכחשת ואומרת קיים אותה לא תנשא דרישא מיתוקמא כוותייהו: טעמא דאמרה לא מת הא אישתיקא כו'. וא''ת מאי דייק והא לא מת איצטריך ליה לאשמועינן שאע''פ שמכחשה צרתה תנשא וליכא למימר דהא פשיטא כיון שאין צרה מעידה לחברתה דהא איצטריך טובא דפליג ר''מ עלה ולר' יוחנן נמי אשמעי' דר''מ מודה בהא ואר''י דדייק מדקאמר זאת שאומרת לא מת לא תנשא דלא הוי ליה למיתני אלא אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת תנשא ואנא ידענא דאאומרת מת קאי דההיא דלא מת שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא: סד''א הא מימת מיית. יש לנו לומר שמת יותר ממה שהיתה שותקת דאי שתקה ודאי בעיא לקלקולה אבל כשאומרת לא מת מחמת שנאה אומרת כן שהיא רוצה שתתעגן דאי לא ידעה דמית היתה שותקת לקלקלה וא''ת מכל מקום היכי סלקא דעתא למישרייה כיון דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וי''ל דאפי' מודה ונתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת ולא דמיא (כתובות כב.) לאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני דנאמנת כשנתנה אמתלא לדבריה: דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. נראה לרבינו יואל דה''ק דכל לא מת אפי' בבת אחת ובצרות דוקא לא הויא הכחשה דהימנוה רבנן וצרתה שאומרת שוב לא מת אין להאמינה אבל בעד ועד בבת אחת אמר במתני' בסיפא לא תנשא ואמרינן לעיל עד אומר מת והתירוה לינשא הא לא התירוה לינשא אלא באו שניהם בבת אחת לא תנשא ועל כן יש לפרש דבצרות דוקא איירי וטעמא דלא מת דלא הוי הכחשה שמכחשתה צרתה ואין לנו להאמינה ולכך תנשא האחרת אבל זו אומרת מת וזו אומרת נהרג הויא ודאי הכחשה כיון דשתיהן באות להתיר עצמן ואינן מכוונות דבריהן דאמרי בדדמי ואין יודעות אמתות הדברים והשתא דייק שפיר מסיפא דקתני אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא ואפי' צרות משמע כדפי' בקונטרס דאי לאו הכי מה משמיענו היינו עד ועד דעלמא וקאמר בשלמא לר''א סתמא כר''מ ופליגא ארישא דאמר תנשא אפי' בבת אחת אלא לרבי יוחנן קשה כו' אבל אם היינו מפרשים דר' יוחנן איירי דכל לא מת היינו בזה אחר זה א''כ מאי מקשה מסיפא לר' יוחנן וגם לכולי עלמא יש להעמידה לר''א דאיירי בבת אחת אלא ש''מ דכולה שמעתא איירי בבת אחת ודוקא בצרה דכל לא מת בעדות אשה לאו דוקא אלא בצרה כדפי': אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת. אי אמרי' דאשה אחת מכחשת את העד היכא שבאין יחד ואם אמת הוא כן הוה ליה למיתני הכי דהוי ליה רבותא טפי ובירושלמי מצא ר' יהודה דאין הכי נמי ומייתי ברייתא הכי: אלא לר' יוחנן קשיא. דאשה אומרת אפי' בצרתה משמע וא''ת מנלן דלמא בנשים בעלמא איירי דהכי תנן בפ' מי שקינא (סוטה דף לא:) עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת אשה אומרת נטמאת כו' והתם לא קאי אצרות ואפ''ה קתני אשה וי''ל דהתם ליכא למיטעי דבצרות איירי: בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. מספקא לר''י אי דוקא בתרומה דרבנן אי נמי בתרומה דאורייתא דאוקמה אחזקה דדייקא ומינסבא ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת אשת איש מידי דהוה אשני שבילין. מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ''נ ובכי האי גוונא לא ילפינן מסוטה כדמשמע בריש מסכת נדה (דף ב: ושם) ובמס' חולין (דף ט: ושם): אף אנן נמי תנינא. הא דלא מייתי רישא דהאשה שהלכה היא ובעלה שמא משום דסיפא מיירי בהתר יבמה לשוק כמילתיה דרבי טרפון דייק מיניה: לדבריה הוא דחוששין. תימה לר''י דהיכי מייתי סייעתא לר''ט מהך דקתני לדבריה חוששין ולא לדברי צרתה דלמא הכא ר''ע מודה כיון שאם לא ניחוש לדברי צרה ליכא עבירה כלל אבל בדרבי עקיבא אילו לא ניחוש לדברי צרה ואכלה בתרומה איכא עבירה בודאי ואמר ר''י דלא דייק אלא מייתור וחוששין לדבריה: